במ"נ ח"א פ"ח מקום

עד, בעל ^* הרמב"ם במ"נ ח"א פ"ח ענין מקום להסיר ספקת ברוך כבוד ה' במקומו.

הרמב"ם במ"נ פ"ח כדי לפרש ענין מקום להסיר ספקת ברוך כבוד ה' ממקומו כ' וז"ל זה השם עיקר הנחתו למקום המיוחד ולכולל (ופי' האפודי ר"ל וזה גדרו תכלית מקיף שוה ונבדל, ומקום כולל כאלו תאמר הבית או העיר).

ואח"כ הרחיב בו הלשון ושמהו שם למעלת האיש וערכו, ר"ל לשלמותו בענין אחד כו' כאמרם ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. ואמנם ועדיין מחלוקת במקומה עה, אעומדת, ר"ל במדרגתה. וע"ז הצד מן השאלה נאמר ברוך כבוד ה' ממקומו. ר"ל כפי מעלתו ועוצם חלקו במציאות, וכן כל זכרון מקום שבא באלקים כו', כאמרו הנה מקום אתי, מדרגת עיון והשקפת שכל, לא השקפת עין כו' עכ"ל. וכ' האפודי ופי' ברוך כבוד ה' כך הוא לפי דעתי כבוד ה' והם הנמצאות כולם הם מושפעות ממדרגתו וממעלתו ית' ועוצם חלקו במציאות כאלו יאמר כבוד ה' ברוך ממקומו עכ"ל, וזה כעין מ"ש אדמ"ו נ"ע בד"ה כי על כל כבוד חופה פי' ברוך כבוד ה' היינו מל' דאצי' ממקומו מבחי' כבוד עילאה היינו חכמה עילאה, דלפ"ז פי' ממקומו היינו משרשו וממקורו שמקור ושרש המל' נק' מקומו, וזה ע"ד פי' הרמב"ם שהשי"ת נק' מקום ע"ש עוצם מעלתו.

ב ברבות ויצא פס"ח ע"פ ויפגע במקום ר' הונא בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום (ועיין במשנה ספ"ה דסוטה) שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתי' הנה מקום אתי בפ' כי תשא ל"ג הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ופי' המ"כ כלומר מדכתיב הנה מקום אתי משמע המקום יש לו שכונה אתו ולא הוא במקום, א"ר יצחק כתי' מעונה אלקי קדם, ס"פ הברכה, אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונה של עולמו, ואם העולם מעונו, מן מה דכתיב ה' מעון אתה הוי הקב"ה מעונה של עולמו, א"ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס, שנאמר כי תרכב על סוסיך, חבקוק ג' עכ"ל, וכ' המ"כ ובירושלמי גריס לא הסוס סובל את הגבור אלא הגבור סובל את הסוס, ופי' רוכב כ' המ"כ שהוא מ"ש רוכב בערבות רוכב שמים עכ"ל, והנה סוסים הם אותיות שכמו שהסוס מוליך את הרוכב כך ע"י האותיות נמשך גילוי החכמה וכמ"ש בת"א בפי' וסוס אשר רכב עליו המלך בד"ה יביאו לבוש מלכות יעו"ש, והאותיות הם טפלי' לגבי החכמה המלובש בהם וא"צ לומר לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה כו', ועכ"פ לפ"ז למדנו מהמדרש שבחי' מקום זהו האותיות הנק' סוסים כי הן ממכ"ע ועל זה נאמר הנה מקום אתי שבחי' אותיות הנ"ל שהן מקום וחיות העולמות הן אתי שהן טפלים ובטלים אליו ית'.

ג בעמה"מ ש"א רפ"א דף א' סע"א כ' וכוונת הכתוב הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיה בעבור כבודי וגו' הוא כך הנה מקום אתי דהיינו בתוכי עומדים כל העולמות שבראתי עכ"ל, וזהו כמש"ש לעיל מיניה מה עשה בעל הרצון שיער בעצמותו ית' רוחב ואורך העיגול של חלל עמידה העולמות הנזכרים, ואותו האור שבתוך העיגול צמצם וקבץ מיניה וביה כו' ונשאר מקום פנוי כו' נמצאו כל העולמות עומדים אח"כ בעיגול זה העומד באור עצמותו ית' וז"ס הכתוב הנה מקום אתי וארז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ועז"נ אני ראשון ואני אחרון עכ"ל. נמצא לפ"ז פי' הוא היינו סוכ"ע העיגול הגדול המקיף את החלל ומקום פנוי שבחי' העולם הוא החלל ומקום פנוי שבו עומדים כל העולמות, ואור הסוכ"ע ומקיף את החלל ומק"פ זהו ענין הוא מקומו של עולם, וכ"כ בשער ח' היינו שער אדם קדמאה סתם, רפ"ט וז"ל ונתחיל מן בעל הרצון שהוא ראשון ואחרון כי כל העולמות עומדים בתוכו שנאמר הנה מקום אתי הוא מקומו של עולם ואין העולמות מקומו עכ"ל, וכ"כ בשער או"א פמ"ו דע"ט סע"ב וז"ל והחלל שנשאר באותו מקום כו' שמסבב אותו בעל הרצון מקצהו עד קצהו כו' כמשארז"ל ע"פ הנה מקום אתי הוא מקומו של עולם כו' כי הוא תופס הכל ובתוכו עומדים כל העולמות עכ"ל, וכ"כ בשער קרית ארבע ר"פ קנ"ב וז"ל שכל העולמות עומדים בתוך עצמותו של א"ס ב"ה עה, בוהוא מקיף ומחיה את כולם בסוד שנאמר ואתה מחיה את כולם דהיינו שהוא מחיה את כל העולמות הרעים והטובים כולם וזשארז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כי כולם עומדים בתוכו וז"ש הנה מקום אתי כו' עכ"ל. הרי מפורש דמפרש הוא מקומו של עולם, הוא ממש היינו בחי' אוא"ס ממש הסוכ"ע שלמעלה מן הקו וחוט המאיר בתוך מקום החלל, אלא היינו האור מקיף הגדול המקיף לכל העולמות בהשוואה א' ועמ"ש בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות, וזה קרוב למ"ש לעיל ססעי' א' בשם אדמ"ו נ"ע בפירוש ברוך כבוד ה' ממקומו, דהיינו משרשו ומקורו, וא"כ הרי א"ס ב"ה נקרא מקור מים חיים, וכמ"ש במ"נ ג"כ בפי' צור שהוא המחצב שמשם חוצבים האבנים והיינו ענין מקור, ועד"ז פי' הביטו אל צור חוצבתם כו' אל אברהם אביכם כו' כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו, ועד"ז נאמר הצור תמים פעלו כו' ונצבת על הצור כו' יעו"ש. א"כ עכ"פ נק' הוא ית' מקור ושורש לכל המציאות, ע"כ נק' מקומו של עולם כפי' אדמ"ו נ"ע ג"כ בענין מקום דהיינו מקור ושורש.

קיצור. אות א' הרמב"ם פי' מקום ע"ד מדרגה ומעלה, וא"כ פי' בכה"מ שבחי' כבוד נברא יתברך ממנו ית' שנק' מקום גדול המעלה, ואדמ"ו נ"ע פי' ממקומו משרשו של כבוד נברא שהוא כבוד נאצל: (ב) ברבות פי' שנק' הוא ית' מקום שהוא מקומו של עולם, שהמקום שוכן אצלו כמו שהאדם שוכן על המקום, וזהו כי תרכב על סוסיך סוסים הם אותיות שרש חיות העולם הוא טפל אליו ית': (ג) בעמה"מ פי' הוא מקומו של עולם היינו אוא"ס המקיף כל הארבע עולמות בהשואה א' והוא העיגול הגדול שלמעלה מהחלל ומקום פנוי ולמעלה מהקו וחוט זה קרוב למ"ש אדמ"ו נ"ע בפי' ממקומו משרשו ומקורו והוא ית' נק' מקור מים חיים.

ד ובמא"א אות מם סעיף ק"ח מקומו נק' בינה מקום ז"א ו' שבשם עכ"ל, ור"ל דפי' מקומו מקום ו'. וא"כ היינו ג"כ ע"ד הנ"ל שהבינה היא מקור ומחצב של ז"א כענין מי ברא אלה, ולפיכך נקראת מקומו. וכן יש פי' בפרדס ערך מקום וז"ל ורבי משה פי' מקום בכתר כי הוא מקומו של עולם עכ"ל, והיינו כי כתר הוא שרש וראש הנאצלים וגם כתר לשון כותרת בחי' מקיף, וכ"כ בערך מעון שיש מי שפירש דהיינו כתר. גם לפמ"ש הפרדס בערך מקום שנקרא כן התפארת כי שם הוי' עולה מקום בחשבון המרובע כו' והכוונה כי הוא מקומו של עולם פירוש הוא הסובל כל העולם דהיינו שש קצוות והוא סבה לכולם כי כולם מסתעפים ממנו, ואין העולם מקומו פירוש אין שש קצות סבה אליו כדפירשנו כי הוא המשפיע והוא באמצעות המלך בתוך שריו ובבחינה זו נק' מקום עכ"ל, א"כ זהו ג"כ ע"ד הנ"ל דענין פי' מקומו של עולם היינו השרש והמקור שממנו מסתעף העולם וא"כ הוא סובל העולם ע"ד אני עשיתי אני אשא ואני אסבול, והיינו כי התפארת הוא הבריח התיכון הממשיך מבחי' כתר וסוכ"ע אל בחי' ו"ק שהוא העולם ע"כ הוא שרש ומקור להם, לכן נק' מקום.

קיצור המא"א פי' בינה נק' מקומו מקום ו', ור"מ פי' מקום בכתר, והפרדס פי' מקום בתפארת כי הוא הסובל שש קצוות הנק' עולם ומשפיע להם.

ה אכן אדמ"ו נ"ע בכמה מקומות נראה שמפרש מקום היינו בחי' מלכות שנקרא מקום מפני שהיא בחי' ממכ"ע וז"ל בד"ה והתהלכתי בתוככם, אך באמת הפירוש עושין רצונו של מקום, כמו ברוך המקום, דהיינו שממשיכים מסוכ"ע לממכ"ע, והיינו התגלות אור רצון העליון לבחי' מקום, זהו עושין רצונו של מקום עכ"ל מכ"י הר"פ משקלאב ז"ל, הרי דפי' מקום זהו ממכ"ע ועושין רצונו ש"מ היינו שממשיכים אור רצון העליון שהוא סוכ"ע לבחי' מקום שהוא ממכ"ע. וכ"כ עוד עו, אבלק"ת פ' שלח בביאור ע"פ מקושש עצים מקום הוא בחי' ממכ"ע הוא מקומו של עולם כו', ופ' בחקתי בד"ה בשברי לכם מטה לחם, וז"ל ופי' מקום שהחיות רוחני בחי' מקום הוא ונק' ג"כ גליא ובטל הוא לבחי' סתים שלמעלה ממנו מבחי' מקום כענין ביטול אותיות המחשבה בשכל כידוע (ועמש"ל סעיף ב' בענין שהסוס טפל לרוכב כו'), ואינו מתלבש בו כלל וזהו ברוך המקום כי ברוך הוא לשון המשכה להמשיך מן למעלה מבחי' מקום לבחי' מקום כו' ועמש"ש בהג"ה ענין מקום רוחני כו' יעו"ש. ובת"א פ' בשלח בד"ה אכלוהו היום כ' ולכן ארז"ל כשם שא"א לעולם בלי רוחות כך כו' כי רוחות הם ו"ק צפון ודרום כו' שהם עיקר העולם שזהו גבול המקום ואם לא הרוחות לא היה בחי' מקום כלל אלא כמ"ש הנה מקום אתי שהוא בבחי' ביטול כו' כך א"א לעולם בלי ישראל שהרי המשכת אוא"ס ב"ה להיות מתלבש בבחי' מקום הוא ע"י ישראל שהם הממשיכים כו' והיינו ע"י ששה משמותם על אבן האחת כו' עכ"ל, מפרש דבחי' מקום זהו ו"ק דז"א היינו ג"כ מפני שהם שרש ממכ"ע שמהם נשתלשל ו"ק הגשמיים צפון דרום כו', וכמ"ש עוד בתו"א פ' וארא בד"ה וארא אל אברהם בפי' הוי' אחד שהוא אחד בשבעה רקיעים והארץ ובד' רוחות העולם שהם בחי' ו"ק כו' והם ו"ק גשמיים ו"ק רוחניים דהיינו בחי' מעלה ומטה שיש בכל העולמות למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית כו' וכן ד' רוחות העולם כו' וכולם מתייחדים ונעשים אחד ליחודו ית' השוכן בתוכם, משא"כ לגבי קוב"ה בכבודו ובעצמו שהוא יחיד ומיוחד הרי הוא רם ונשא רבבות מדרגות עד אין קץ מגדר הקצוות גשמיות ורוחניות כו' ומעלה ומטה שוין כי מהותו ועצמותו נמצא למטה כמו שנמצא למעלה בלי שום חילוק ושינוי ולא שייך לפניו ית' מעלה ומטה כלל עכ"ל, ור"ל אף לא מעלה ומדרגה, ולא כמ"ש המ"נ שנק' הוא ית' מקום ע"ש המעלה ומדרגה, כי בחי' מעלה ומדרגה שייך רק בהנמצאים וע"ס, אבל אצלו ית' שוה המעלה עם המטה כנ"ל, ועמ"ש מענין זה בלק"ת גבי פסח בד"ה מצה זו כו', וע' עוד מ"ש בת"א גבי פורים בד"ה כי אברהם לא ידענו ובחי' החיות שיש בזה העולם יום ולילה מזרח ומערב כו' היה בא בהשתלשלות מן המדות עליונות כו'.

ועמ"ש בד"ה בהעלותך את הנרות, ששה קצוות רוחניים דכתיב לך ה' הגדולה והגבורה וכו' וגם ששה קצוות גשמיים שהם הכולל דבחי' מקום וכדכתי' הנה מקום אתי שהמקום בטל אליו לפי שהוא ית' סובב כולא עלמין ואינו נקרא לפניו ית' בשם מקום כלל כו' עכ"ל, נשמע דאינו מפרש שהוא ית' בכבודו ובעצמו דהיינו סוכ"ע נקרא מקום ע"ש שהוא מקומו של עולם, לפי שבחי' מקום זהו מה ששייך לו מעלה ומטה, במדרגה, כמו חב"ד ונה"י, וזה אינו שייך בבחי' סוכ"ע דקמיה מעלה ומטה שוין, ע"כ פי' מקום זהו בחי' ממכ"ע שבבחי' זו שייך מעלה ומטה ברוחניות.

ובחי' מקום זה הוא בטל אצל בחי' סוכ"ע, וזהו ענין מקום אתי, מקום ר"ל ו"ק דז"א הוא בטל אליו ית', וזהו לך הוי' הגדולה והגבורה כו', וא"כ לפירושו י"ל דמ"ש הוא מקומו של עולם קאי על בחי' ממכ"ע שהוא חיות רוחני של המקום גשמי, וכ"כ בביאור דמקושש בפירוש, וכ"מ ממ"ש בסש"ב ח"ב פ"ז שחיות המקום נמשך רק מבחי' מלכות מלכותך מכ"ע כו'. אך לשון המדרש הוא מקומו של עולם משמע דקאי הוא על עצמותו ית' ונצטרך לומר דלשון מקומו לאו דוקא אלא כמ"ש המ"כ שהמקום שוכן אתו, וא"כ המקום ר"ל מקום רוחני היינו ו"ק עליונים ממכ"ע שהוא בטל לבחי' סוכ"ע.

קיצור אדמ"ו נ"ע מפרש מקום ממכ"ע בחי' מל' או ו"ק שהן מעלה ומטה כו' וזהו ענין אחד בז' רקיעים והארץ וד' רוחות, משא"כ מהו"ע אין שייך בו מעלה ומטה שהן עו, בשוין שם ממש ועז"נ הנה מקום אתי שמקום הנ"ל בטל לגבי סוכ"ע, ומ"ש המדרש הוא מקומו של עולם י"ל כמ"ש המ"כ, שבחי' מקומו של עולם שכן ובטל אצלו.

ו נשמע שיש ב' פירושים בפי' הוא מקומו של עולם הא' כמ"ש העמה"מ דקאי על סוכ"ע וכ"ד הר"מ שבפרדס, ונק' מקום ע"ש שהוא הסובל כל המציאות, לא שיש בו מעלה ומטה ח"ו, הב' דקאי על ממכ"ע ו"ק או מ' שהם בחי' מקום רוחני מעלה ומטה כו' והוא חיות של המקום גשמי, ע' עקרים לפמ"ש בשלח ס"ג י"ל ממקומו היינו הכלי כי מ' נק' היכל לשם הוי' וה' בהיכל קדשו, ועד"ז בינה מקום טמיר היכלא עילאה ומ"מ באמת הוא מקומו כי העיקר האור והכלי טפל כמו וכד אנת תסתלק כו' וכ"ש הו"א ממש שמחי' הכלי ג"כ ולא כגוף לנשמה אדם מכבד מקומו. במג"ד אות נ"ן דל"ז ע"א ש' הוי' מקום ובאמת ק' קוף גימט' מקום קוף ל' הקף סוכ"ע. והרדב"ז בספר מגן דוד באות נון דל"ז ע"א כתב וכבר ידעת כי שם הוי' יכנו רז"ל בשם מקום לשתי סיבות א' להורות כי השם הגדול הזה הוא מקומו של עולם (י"ל כי יו"ד מתלבש באצי' ה' בבריאה ו' ביצירה ה' אחרונה בעשייה א"כ הוא מקום ע"ד ממכ"ע, א"נ ע"ד סוכ"ע כי אני הוי' לא שניתי ועכ"פ לפי' ש' הוי' מורה על שמהוה נק' מקומו של עולם) כי הוא סובל עליונים ותחתונים ומזון לכולא ביה עכ"ל, ובאות קוף כ' שהוא לשון הקף הקפת המזבח כו' קוף גימט' מקום הוא מקומו של עולם כו' בכח הבינה שהיא המקפת את הכל עכ"ל הרי ס"ל דמקומו של עולם זהו סוכ"ע. ומזה יובן ענין מאה ברכות בחי' קוף להמשיך גילוי סוכ"ע, וזהו עושין רצונו של מקום. ולכן ע"י שתיקן דוד מאה ברכות פסקו מלמות ע"י שהמשיך בחי' מקומו של עולם שיהי' ברוך המקום. והנה בעיקרים מ"ב פי"ז הביא ב' דיעות מהו ענין המקום וז"ל מקום שם נאמר על הדבר המקיף בגשמיים ומגביל אותם, ומה שאינו גשם לא יאמר עליו שהוא במקום כי לא יפול שם המקום אלא על דבר המתמלא מגשם אחר כו' והוא מוקף ממנו ולזה אי אפשר שנאמר על ה' ולא על השכלים הנבדלים שהם במקום לפי שאינם גשם שיקיף המקום בהם כו' והוא כ' שהמקום הוא הפנוי והריקות שיכנס בו הגשם כו', ובין כך ובין כך אין שייך על שכליים הנבדלים לומר שהם במקום וכ"ש וק"ו על הש"י, ומ"ש הכתוב ושכנתי בתוך בנ"י, וכן והיה המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם לא שיהיה צריך אל מקום שישכון בו, אבל בעבור כי הראות הכבוד יהיה באמצעות גשם הנראה לחוש כמו אש או עמוד הענן כו' עכ"ד. והנה קושיא זו האחרונה נלע"ד דלק"מ כי עם היות שהוא ית' מצד עצמו אינו בגדר מקום אבל כשמתגלה לאדם כמו למשה שנאמר ונודעתי לך ע"כ מוכרח להיות הגילוי במקום, וכן במעמד הר סיני ע"כ כדי שישמעו ויראו משה וישראל הי' הגילוי במקום מיוחד, וזהו ענין השראת השכינה בהיכל קה"ק אשר בו דוקא מתגלה למשה, לפי שהוא מקום קדוש, ורומז לקדהק"ד שלמעלה ע"כ בו יהי' ההשראה והגילוי אע"פ שמצד עצמו א"צ למקום כלל, ואדרבה ארז"ל צמצם שכינתו בין שני בדי ארון שזה הגילוי הוא צמצום אצלו כו' ועיין בסש"ב ח"ב פ"ז שאע"פ שהוא ית' למעלה מן המקום והזמן אעפ"כ הוא נמצא גם למטה במקום ובזמן דהיינו שמתייחד במדת מלכותו שממנה נמשך המקום והזמן כו'. והנה מ"ש העקרים שהדבר המקיף הוא המקום זה א"ש למ"ש לעיל בפי' הוא מקומו של עולם דקאי על אור א"ס הסוכ"ע, ומ"ש שהמקום הוא הפנוי והריקות זהו כמ"ש דפי' הוא מקומו של עולם קאי על בחי' ממכ"ע, ובפרט לפמ"ש בלק"ת מהאריז"ל בפ' כי תשא ע"פ הנה מקום אתי שכ' ארז"ל הוא מקומו של עולם, זה תבין בסוד הצמצום שנתבאר אצלינו שעשה הקב"ה מקום פנוי לעולמות א"כ הוא מקומו של עולם עכ"ל, דהיינו שענין המקום פנוי הוא ע"י שנסתלק משם האור ונשאר רק רשימו עז, אובתוכו נמשך הקו והוא מקור ושרש בחי' ממכ"ע כמ"ש בד"ה יביאו לבוש מל' בהביאור, וזה הוא ענין מקומו של עולם, וזה נוטה כפי הפי' דבחי' ממכ"ע נק' מקומו של עולם.

קיצור שיש ב' פירושים בענין שהוא מקומו של עולם אם קאי על סוכ"ע וממכ"ע, מ"ש הרדב"ז בענין קוף גימט' מקום קוף לשון הקף, מ"ש העקרים בענין מקום אם הוא המקיף הגשם או המקום פנוי, ונראה דב' הענינים צריכי' לבחי' מקום, וכמ"כ למעלה בענין הוא מקומו של עולם היינו ב' הבחי' דסוכ"ע וממכ"ע שניהם יחד צ"ל להיות מקומו של עולם.