אלה העדות.

נד, אאלה העדות והחוקים והמשפטים וגו'. ואיתא ברבות ר"פ ויקהל, וז"ל ד"א ואל מי תדמיוני ואשוה, א"כ יאמר קדוש, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, בישעי' סי' מם, בזכות מי נבראו אלה תולדות השמים והארץ ובזכות מי הם עומדים בזכות אלה שמות בני ישראל, ר"פ שמות, ואלה בזכות מי הם עומדים בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים כו' עכ"ל. והנה ענין תולדות השמים והארץ מבואר במדרש פ' בראשית פי"ב שמים וארץ הן הן עיקר ברייתו של עולם והוציאו תולדות היינו תולדות הארץ הן אילנים ודשאים וג"ע, ותולדות השמים הם חמה ולבנה ומזלות, ועיין מזה ג"כ בגמרא פ"ה דיומא דף נ"ד ע"ב, ושם וחכ"א אלו ואלו מציון נבראו כו'. והענין כי השמים והארץ הם ז"א ונוק' דאצילות כי שמים אש ומים הם המדות חו"ג כו', והארץ היא בחי' מל' שהיא הדבור עליון כו', ועמ"ש מענין ארץ בת"א פ' מקץ ד"ה ענין חנוכה נד, בומ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י ובד"ה השמים כסאי ובד"ה שובה ישראל, גם חו"ב נק' שמים וארץ עילאין. והנה התהוות העולמות הוא ע"י חו"ב שנק' אין ויש ונמשכו ע"י המדות והדבור וכמ"ש במ"א ע"פ הקול קול יעקב, ונק' בחי' זו יחוד או"א התמידי שהם תרין ריעין דלא מתפרשין כי תמיד צ"ל נמשך מאין ליש. וז"ש רז"ל מציון נבראו בחי' יסודות דזו"נ שעל ידם נמשך ההשפעה והיחוד כו'. ולכן נק' תולדות השמים והארץ כמו דו"נ המזדווגים יחד ועי"ז מוציאים תולדות לעולם כך ע"י חיבור ויחוד השמים והארץ שהם המדות והדבור מזה הוציאו תולדות כו' ושרש המשכה זו נמשך מיחוד חיצוניות דאו"א כמ"ש בפע"ח שער הק"ש. וזהו בהבראם בה' בראם וכמ"ש רז"ל מנחות כ"ט ב' ע"פ כי בי"ה צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב בה' נברא העוה"ז והיינו כי יחוד חיצוניות נק' עיקרו ע"ש הבינה שהיא אות ה' והיינו להיות ישסו"ת שניהם רמוזים באות ה', וזהו בה' בראם. אבל העוה"ב עיקרו מבחי' יחוד פנימי דאו"א שהוא אות יו"ד כי או"א עילאין שניהם רמוזים באות יו"ד כמ"ש בע"ח והביאו הרמ"ז ס"פ קרח^*. והענין כי בינה היא מקור ההשתלשלות וזהו ענין בינה מקננא בכורסייא, הוא בריאה שלהיות בריאה מאין ליש זהו ע"י מסך הבינה כו' כמ"ש בע"ח שער סדר אבי"ע. משא"כ החכמה היא למעלה מהשתלשלות כמ"ש בע"ח שם שבחי' חכמה זו היא חכמה דא"ק שבה ועל ידה מאיר בחכמה דאצילות כו' ע"ש, וזהו יחוד פנימי דאו"א שנמשך מחכמה דא"ק כו'. ואפ"ל עוד דתולדות השמים והארץ שהם זו"נ הם המלאכי' שהתהוותם הוא ג"כ בשי"ב וכמארז"ל ע"פ ועוף יעופף ועוף זה מיכאל כו', והיינו שהתהוותם ע"י דיבור העליון כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. והנה בהבראם באברהם פי' בזח"א ד"ג סע"ב, שהוא בחי' אבר מ"ה היינו זיווג יסוד ומל' ע"י יסוד והיינו כנ"ל בענין וחכ"א מציון נבראו כו', וזהו אלה תולדות כו' ו"ק דז"א הם בחי' אלה שהוציאו תולדות ע"י אבר מ"ה, וזהו מי ברא אלה מי היינו בינה שנתלבשה בו"ק דז"א וע"י ברא אלה מבחי' ברא נעשה אבר כו'. וע' זח"ב ר"פ אלה פקודי ר"ך ע"ב כתיב הכא אלה פקודי המשכן וכתיב התם אלה תולדות השמים כו' שנמשכו ע"י החסד בהבראם באברהם כו' ועמ"ש ע"פ אלה פקודי המשכן שהוא ענין יחוד זו"נ מלשון חייב אדם לפקוד את אשתו.

קיצור. תולדות השמים והארץ שהם המדות והדבור הם המלאכים ושאר נבראים מציון יסוד המזווג המדות והדבור נבראו, ושרשו מיחוד חו"ב ונק' חיצוניות חו"ב וזהו בה' בראם, משא"כ העוה"ב נברא ביו"ד יחוד פנימי דחו"ב, גם בהבראם באברהם אבר מה, אלה תולדות ע"ד אלה פקודי כו':

ב והנה להבין קצת הפסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, דמשמע שזה נראה בעין וכמ"ש ומבשרי אחזה אלוה, י"ל שאחד מן הראיות מרומז ג"כ בתיבת אלה דהיינו מ"ש אלה תולדות השמים, ועוד ע"ד מ"ש ברבות בראשית פי"ב ע"פ אלה תולדות השמים וז"ל כל מי שיש לו תולדות מת ובלה ונברא ואינו בורא כו' א"כ זהו שאו כו' מי ברא אלה דהיינו אלה תולדות השמים והארץ א"כ שהשמים והארץ יש להן תולדות הם נבראים ולא בוראים. וא"כ שאו מרום עיניכם וראו מי כו', וענין פי' הרבות כל מי שיש לו תולדות, היינו דכמו האנשים הם הווים ונפסדים, כן ודאי כללות מין האנשי' מחודש ונברא, שהרי שום איש החולף 1) תחת^* הגליון הי' בכי"ק: תולדות השמים והארץ מדבור מלאכים ונש"י עלו במחשבה אך תורה רצון עליון ע' ד"ה מי מנה וג"כ מי אלה סתים וגליא ע"ש בענין מי מנה ומספר ואלה נשמות בנ"י מפנימי' או"א ע' חמשה קנינים נה, אלא היה כ"א נברא ולא בורא, א"כ אינו קדמון באיש עכ"פ, וכיון שכל האנשים שחלפו היו מחודשים, הרי גם המין מחודש, וכמ"כ שמים וארץ יבולו כדכתיב שמים כעשן כו' כבגד תבלה, כיון שיש להם תולדות ותולדותיהן מתים א"כ גם האבות כיוצא בהן, כי התולדה היא דוגמת האב, ודבר זה קרוב למ"ש רס"ג מ"א פ"א והראיה השלישית מן הראיות כו' שאינה נמלטת מצמח וחיים שהם מחודשים וידוע כי מה שאינו נמלט מן המחודש שהוא כמוהו כו' וכן בשמים כו' והביא ראיה מפסוק אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי כו' עכ"ל, ובמ"נ ח"א פע"ד הדרך הרביעי הוא כראיות הרס"ג ומה שהשיב ע"ז אינו מספיק חדא שהקדמתם הי"א שהזכיר פע"ג הוא אמת כמ"ש במ"א הב' שאף לדברי החולקים ע"ז, ויוכל להיות מקרים זאס"ז לבלית תכלית. אכן כח ראיה זו אינו ע"ד שחשב המ"נ שכל המקרים סך כולם יחד היו בע"ג, כ"א מאחר שעכ"פ כל א' מחודש והוא תולדה של הארץ ממש ודבק בו, א"כ האב כמו התולדה כיון שהאב שהוא העצם לא קדם להתולדות שהן המקרים רק זמן מוגבל לבד כמו קדימת הארץ להחטים הגדילים וצומחים ממנה אינו אלא שנה אחת והחטים הם ודאי מחודשים שא"א להכחיש שהארץ קדם להם. וא"כ כיון שהחטים שהם מקרה מוכרח שהם מחודשים מפאת שמוכרח שמקורם שהוא הארץ קדמה להם. וכיון שהארץ שהיא העצם לא קדם להתולדה רק זמן מוגבל א"כ בהתוסף זמן מוגבל על המחודש הוא ג"כ מחודש וזהו מאמר המד"ר כל מי שיש לו תולדות הוא נברא, הרי שראיות רס"ג אינו ע"ד שחשב המ"נ. ועוד יש לחזק ולסייע דבריו בטענה עכ"פ ממ"ש במ"נ הדרך הראשון כו' שאיזה^* דין שימצא לגשם אחד כו', ומתולדה על אב יש לחייב יותר. ומזה יובן ענין שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה פי' ע"י שתראו תולדות השמים והארץ תראו שהם נבראים שכל מי שיש לו תולדות הוא נברא ואינו בורא כו', וא"כ וראו מי ברא אלה.

ועוי"ל ועיקר בכוונת הרבות כל מי שיש לו תולדות כו' קאי אף למעלה יותר דהיינו גם בשמים וארץ הרוחניים, והוא בהקדים מ"ש ברכות בקהלת צ"ד ד' ע"פ יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו. שם סי' ד' ח', וז"ל יש אחד זה הקב"ה שנאמר ה' אלקינו ה' אחד, ואין שני שאין לו שותף בעולמו, גם בן ואח אין לו כו' אלא שחבב הקב"ה לישראל וקראן בנים שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם, וקראן אחים שנאמר למען אחי ורעי, והקשו שם המפרשים שהרי לפ"ז יש לו בן ואח, והכתוב מפרש גם בן ואח אין לו, וגם הכתוב במשלי סי' למד מי עלה שמים וירד כו' מה שמו ומה שם בנו כי תדע, וארז"ל ברבות נשא פי"ב דרמ"ט ב' מי עלה שמים זה הקב"ה כו' מה שמו, צור שמו, שדי שמו, ה' צבאות שמו, ומה שם בנו כי תדע בני בכורי ישראל עכ"ל. וכן פי' בזח"ב ויקהל קצ"ז ע"א מה שמו הוי', ומה שם בנו ישראל, דכתי' בני בכורי ישראל ובמק"מ שם פי' מה שמו אבא, ומה שם בנו ישראל פי' זעיר, וכ"כ הרמ"ז שם מה שמו חכמה, ומה שם בנו תפארת. וכן איתא עוד בפ' בלק דקצ"א ע"ב, וכ"כ בת"א פ' יתרו בד"ה ענין האבות הן הן המרכבה, וז"ל כנודע שיש ב' בחי' אדם, אדם הראשון הוא בחכמה ואדם תתאה הוא ז"א, וזהו מה שמו ומה שם בנו כו' עכ"ל. אך כ"ז יובן בהקדים מה שידוע שיש ב' בחי' סוכ"ע וממכ"ע, פי' ממכ"ע הוא כמשל הנשמה שמחיה את הגוף ומתלבשת בו להחיות בבחי' התחלקות מחשבה ודבור ומעשה והתלבשות המוחין בראש כו', וכן בכל אבר חיות פרטי וכך כתיב אתה עשית את השמים ושמי השמים כו' הימים וכל אשר בהם ואתה מחי' את כולם, שהחיות ההוא מבחי' ואתה מחיה את כולם מתלבש תוך עלמין נה, בוממלא הוא בכל עולם לפי ערכו בשמי השמים גילוי בחי' עליונה יותר מבשמים, וכן בשמים יש גילוי בחינה יותר עליונה מבארץ כמו שנראה בחוש, ובחי' סוכ"ע הוא אור וחיות אלקי שאינו מתלבש תוך עלמין ממש ואין פי' סובב עולה וסובב מלמעלה אלא שהוא ג"כ תוך עלמין אלא שאינו מתלבש בהם וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא אני דוקא שאין בחיות ההוא בחי' התחלקות כלל אני ראשון ואני אחרון קדמון לכל הקדומים כו', משא"כ בחי' ממכ"ע הוא בבחי' גבול מהלך ת"ק שנה כו' רגלי החיות כו'. והנה ב' בחי' אלו הן ג"כ ב' שמות הוי' הוי' שבפסוק ויקרא הוי' הוי' אל רחום כו' כמשנ"ת בתו"א פ' בשלח בד"ה וירא ישראל. והנה שרש נש"י אף שעלו במחשבה וא"כ הם למעלה מהמלאכים וכל צבא השמים שנמשכו ע"י הדבור מ"מ שרשן ג"כ משם הוי' הממכ"ע, והיינו ששרשן מבחי' חכמה עילאה, וחכמה היא הנק' מחשבה וכמ"ש מזה בד"ה את שבתותי תשמרו ובד"ה כי כארץ תוציא צמחה ובד"ה שבת שבתון, אשר זאת היא תכלית ירידתם בגוף שע"י אתכפיא ואתהפכא, ובירור נה"ב עי"ז דוקא יתעלו בבחי' סוכ"ע, אבל שרשן מבחי' ממכ"ע. ועיין עוד מזה בתו"א ע"פ יביאו לבוש מל'. והנה מצד בחי' ממכ"ע שהוא בחי' ציור אדם שייך לומר שנש"י הם בחי' בנים למקום. וכמו שהבן הוא טפה הנמשך ממוח האב ממש כך ממש הנר"נ של כל ישראל נמשך מחכמתו ית' כמ"ש בתניא ח"א פ"ב, והמלאכים הן רק מהארה לבד הנמשך מחכמה כמו הארת השכל ע"י הדבור אבל הנשמות נמשכו מעצמיות חכמה עילאה כמש"ש בק"א. וזהו ענין מה שמו היינו ח"ע ומה שם בנו ישראל כו'. אכן כ"ז מצד בחי' ממכ"ע, וזהו ענין אביהם שבשמים אור אבא המלובש בז"א כו', אבל מצד בחי' סוכ"ע אשר גם החכמה היא נחשבת כעשייה גופנית כמ"ש בתניא ח"ב פ"ט. א"כ בבחי' זו לא שייך לומר בן כלל, ובבחי' זו נאמר כי לא אדם הוא כמ"ש בתו"א פ' יתרו בד"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וזהו יש אחד ואין שני, פי' באצי' בע"ס יש דכר ונוק' משפיע ומקבל. משא"כ בעצמות המאציל ית' חד ולא בחושבן, לית שמאלא בהאי עתיקא, ועז"נ ואין אלקים עמדי. וע' מזה בתו"א פ' נח בביאור ע"פ מים רבים בסופו וז"ל וזהו שאנו אומרים בק"ש שמע ישראל ה' אלקינו יחוד או"א תרין ריעין כו' ה' אחד יחוד זו"נ בשכמל"ו יחו"ת וזהו הכל בחי' יחוד היינו כשנמשך למטה והיו לאחדים משא"כ מעשה המצות כו' אנכי מצוך אנכי הוא בחי' כתר עכ"ל. הרי בחי' כתר הוא למעלה מבחי' דו"נ כי הוא בחי' יחיד ממש. והנה בבחינה זו גם בן ואח אין לו, ומה שנק' נש"י בנים ואחים זהו בבחי' ממכ"ע בהתלבשות אור א"ס בע"ס, וזהו שחבב הקב"ה לישראל וקראן בנים כו' היינו שנתלבש בע"ס להיות איהו וגרמוהי חד. ועפ"ז יובן מאמר המדרש כל מי שיש לו תולדות כו' נברא ואינו בורא, דהנה החכמה שהיא ראשית ההשתלשלות נק' ג"כ בריאה כמ"ש והחכמה מאין תמצא יש מאין ממש. וזהו שכל מי שיש לו תולדות היינו דשייך יחוד דו"נ הוא נברא ואינו בורא כי בחי' זו שייך רק בע"ס שנקראים נברא לגבי אור א"ס ב"ה, שאפילו א"ק נקרא אדם דבריאה כו'. וזהו אשר ברא כו' חתן וכלה וידוע כי חתן וכלה הם זו"נ דאצילות ונקרא בחי' זו בשם בריאה. ומזה יובן ענין שאמרו ואלה ר"ל נש"י בזכות מי הם עומדים בזכות אלה החוקים כו', כי נש"י אף שעלו במחשבה ונק' בנים ואחים וזהו אלה שמות בנ"י שמות ממש מ"מ הן בבחי' ממכ"ע והן למעלה מבחי' אלה תולדות השמים כו' וכמ"ש במ"א^* באריכות ע"פ אלה תולדות נח אלה פסל את הראשונים היינו שהן פנימיות יותר מבחי' אלה תולדות השמים כו' מ"מ כיון ששרשן ממכ"ע הם עומדים בזכות אלה החוקים כו' שהן המשכת אשר אנכי מצוך בחי' סוכ"ע כו'.

נו, א(קיצור. ענין וראו מי ברא אלה ע"ד אלה תולדות השמים וכל מי שיש לו תולדות נברא ואינו בורא. ועוי"ל ע"ד יש אחד ואין שני גם בן ואח. וקשה הכתיב מה שמו ומה שם בנו, אלא כי יש ממכ"ע וסוכ"ע ב' שמות הוי', ונש"י שרשן מחכמה ממכ"ע, וזהו שנק' בנים לאביהם שבשמים ח"ע אבל סוכ"ע כי לא אדם הוא, אין שם דו"נ וממילא לא בן ולא אח. וזהו כל מי שיש לו תולדות היינו ע"ס דאצילות הוא נברא כי והחכמה מאין תמצא, בורא קדושים ישתבח שמך. ולכן תכלית ירידת הנשמות בגוף שע"י המצוות מתעלים בבחי' סוכ"ע אנכי מצוך כו'): וכה"ג^* מצאתי^* אח"כ בכת"י מו"ח ז"ל מ"ש בחורף תקס"ג מאדמ"ו ז"ל אשר למעלה מאצילות לא שייך שום זווג כו' כי הוא יחיד כו' ועוד כי הזווג זהו השפעה מעצמיות כעין עילה ועלול ובא"ס ב"ה חלילה לומר כן. וגם מבחי' כתר נמשך רק דרך שערות לבד שזה עד"מ אינו נוגע לעצמיות כלל.

ג ועתה צ"ל מהו ענין מי ברא אלה, היינו בענין אלה תולדות השמים וכמ"כ י"ל אח"כ בחי' אלה שמות בנ"י ובבחי' אלה העדות והחוקים כו' הנה פי' מי הוא בחי' אין מה שאינו מושג, הוא ברא אלה, אלה היינו מה שמושג ונראה והוא היש הנברא, שהיש מתהוה מבחי' אין מה שאינו מושג, וזהו מי ברא אלה. וא"כ פי' מי ברא אלה, זהו עצמי ענין שהבריאה היא יש מאין, וצ"ל מפני מה נקרא יש מאין והלא ממך הכל כתיב, אך הענין כי הנה יש סדר השתלשלות מעילה מעלול זהו נק' יש מיש שיש להעלות ערך ויחס עם העילה, אבל הנבראים לגבי הבורא ית' אין ערוך כלל ואינם מתהוים בסדר ההשתלשלות כ"א בדילוג הערך כו' ע"כ נק' יש מאין. ועמ"ש מזה בד"ה ואתחנן אל הוי' גבי ובטובו מחדש כו' מחדש ממש דבר חדש, משא"כ הוצאת יש מיש אינו כלל התחדשות כ"א גלוי ההעלם.

ולבאר ^* הדברים יש להעתיק הדרוש המבואר במ"א^* וז"ל הנה תכלית העבודה שעתה הוא הכל להמשיך מן ההעלם לגלוי כו' (כנז' במ"א ע"ש) ולכך צריך להיות ההתבוננות מגדולתו ית', מדברים נמוכים שלמטה דוקא, פי' שהוא ההתבוננות איך שמהוה מאין ליש גשמי ממש. (שהם עולמות שהם יש ממש ומתהוי' מאין כמשי"ת) שבזה ההתבוננות נמצא גדולתו ית' יותר מן ההתבוננות מעולמות עליונים הגבוהים (שהוא עולם האצילות כו') שאף שההתפעלות הלב היא יותר לכאורה מההתבוננות בעולמות עליונים וגבוהים כו'. אך באמת ניכר שבחו וגדולתו ית' בזה הבריאה מאין ליש גשמי ממש יותר מן מעלת עולמות הנאצלים כו', כי כל העולמות העליונים הם נתהוו הכל בבחי' סדר השתלשלות עלה ועלול, ואין זה נק' בחי' התחדשות מאין ליש ממש, שהרי אין זה דבר מחודש כלל, שאף קודם שנתהוה העלול, היה בהעילה תחלה בהעלם בבחי' ביטול, ורק אח"כ יצא מההעלם לגילוי כו' כמו כשנאצל חכמה מכתר, הרי גם קודם שנאצלה היתה בהעלם בכת"ר שהוא למעלה מן החכמה כי יש בכלל מאתיים מנה, והיתה החכמה בכלל בלמעלה מן החכמה שהוא הכת"ר רק שאז היתה שם בהעלם ובבחי' ביטול כו', ואח"כ כשנאצלה היא, היא יצאתה מההעלם לגילוי, נמצא שזה שנאצלה החכמה מכת"ר הוא אדרבה בחי' ירידה אליו ב"ה (שהחכמה שהי' בכלל בהעלם בכתר נאצלה וירדה להיות בגילוי רק חכמה לבד וד"ל), וגם אין זה דבר מחודש כלל, כי החכמה היתה גם קודם שנאצלה כו' בכת"ר בהעלם כי יש בכלל מאתיים מנה, ורק כשנאצלה שירדה מכתר שהוא למעלה מן החכמה, להיות בחי' חכמה אז היא בגילוי כו'. וגם כולן כשנאצלו הם נאצלו הכל בסדר השתלשלות עילה ועלול, שהוא הכל בחי' ירידה כנ"ל. וגם אין נק' בחי' התחדשות כלל שגם קודם לכן היו בהעלם בהמשפיע כנ"ל שיש נו, בבכלל מאתיים מנה. וזהו לשון אצילות כדכתי' במרבע"ה ויאצל מרוחו אשר עליו ויתן על ע' איש הזקנים כו' שהפריש מן הרוח שעל מרבע"ה ויתן על הע' זקנים, שהזקנים היו למטה במדרגה הרבה ממרע"ה (והיה הרוח שעל הזקנים תחלה במשה רבע"ה בכלל רק שאח"כ ירד ונשפל להיות על הזקנים וד"ל) וזהו בחי' אצילות, שהנאצל הוא בחי' ירידה למטה כו' כמו בע' הזקנים כנ"ל וד"ל. וזהו הכל בעולמות העליונים הנאצלים, שהם הכל בבחי' השתלשלות עילה ועלול^*. [ועמ"ש* מזה בתו"א בביאור ע"פ ואלה המשפטים. ועד"ז פירשו מארז"ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד שמו בגימ' מקור וגימ' רצון היינו בחי' כתר שנק' ע"ס הגנוזות שהי' גנוז במאצילו אך לא ע"ד התכללות השכל במקור השכל שיש לו ערך זל"ז אלא ע"ד התכללות שם האדם בעצמותו שהשם אין ערוך כלל לבעל השם וכלא חשיב כו', ושמו הגדול הוא מקור ושורש להתהוות האצילות שנאצלו מבחי' שמו כו' ע"ד ויאצל מן הרוח כו' וזהו ע"ד גלוי ההעלם כו', וע' בספר עה"ק ח"א פ"ב, ובפרדס שער שלישי פ"א.

ושער חמישי ספ"ד מענין היה הוא ושמו כו' ובשל"ה בהקדמה דף ה'. וגם אפ"ל ע"ד שכ' המקובלים שענין ע"ס הם מה שאוא"ס ב"ה מאיר בבחי' גבול כי משלימות הא"ס ב"ה שלא יחסר בו גם הכח להאיר בגבול ומדה שהוא כל יכול וזהו ענין אל שדי שאמר לעולמו די. וכח זה הכלול בעצמותו נקרא שמו ולכן הוא מקור לאצילות ע"ס כו' ולא ששמו הוא מוגבל ח"ו אלא שהוא מקור וכח להאיר גם בדרך גבול].

אבל עולמות בי"ע הם נק' מחודשים מאין ליש ממש, שזהו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, שמעשה בראשית דוקא נק' מחודשים מאין ליש, שמחדש בכל יום כו', והם עולמות בי"ע שהם דוקא נק' מעשה בראשית שהוא המספר שמונין שית אלפי שני הוי עלמא, שהוא מספר מעולם החידוש שהוא מעולם הבריאה ואילך כו'.

(שזה מונין ה' אלפים תקס"ג לבריאת עולם החידוש) שמזמן ששת ימי בראשית הוא מספר השנים, ה' אלפים תקס"ג כו', שהוא הכל מעולם הבריאה ואילך כו', שעולם האצילות שהוא בחי' השפעת המאציל הוא קדמון כו' ואין שם בחי' זמן כלל (כנז' במ"א ואין שייך למנות כו') כ"א הששת ימ"ב כו' הם מעולם הבריאה ואילך כו'. וכן התורה שלנו היא בעולם הבריאה ולזה כתיב בראשית בבית ממש*, שזהו התחדשות גמור מאין ליש ממש, ופי' שזה לא יתכן כלל לומר שהיש הגשמי הוא היה תחלה קודם התהוותו בהעלם בהאין הכח השופע המהוה אותו מאין ליש. שאף שנז' במ"א שמה שאנו קוראים להכח השופע בשם אין והנתהוה יש, הוא לפי סדר מלמטה למעלה שלגבינו נק' המתהוה בשם יש שמושג (ונראה כו'), והכח השופע נק' לגבינו אין שאינו מושג, וד"ל. אבל לפי סדר מלמעלה למטה נק' הכח השופע בשם יש העיקר, והמתהוה ממנו בשם אין שהוא בטל נגדו והוא היה בו בהעלם ובבחי' ביטול קודם התהוותו כו'. אף שזה אמת, אבל אינו תכלית האמת לאמיתו שלא יתכן כלל לומר שהיש הגשמי הנתהוה מאין שהיה תחלה בהעלם ובחי' ביטול בהאין כו' (כי אין ערך כלל היש הגשמי להאין כמשי"ת) כמו למשל התפוח הגשמי שיש בו כמה מיני טעמים מתיקות וחמיצות כו'. וכמה גוונין כו' (כנז' במ"א) אי אפשר ולא יתכן כלל לומר שזה המתיקות הגשמי שבתפוח הגשמי הוא נמשך ונשתלשל בבחי' סדר השתלשלות עילה ועלול מן מתיקות הרוחני, שהוא כמו שיש מתיקות בהשכלת דבר חכמה. שכשמשכיל דבר חכמה הטיב, הוא מתענג הימנה שמתוקה ועריבה היא לו כו', שזה לא יתכן לומר כלל. שא"א לימשך בסדר השתלשלות עילה ועלול מן מתיקות הרוחני שבהשכלת דבר חכמה כו' המתיקות הגשמי שבתפוח הגשמי, כי אין ערך כלל המתיקות הגשמי שבתפוח הגשמי להמתיקות הרוחני שבחכמה שאינה מהותה וערכה כלל, שזה גשמי נז, אוזה רוחני (ולא היה אפשר לימשך בסדר השתלשלות עילה ועלול כמשי"ת). וכמ"כ כל הברואים דצח"מ גשמיי' א"א ולא יתכן כלל שישתלשלו השתלשלות בסדר עילה ועלול מלמעלה. והטעם כנ"ל (ואף שישנם במקורם למעלה וכנ"ל שהיש המתהוה מאין ישנו תחלה קודם התהוות בהאין בבחי' העלם וביטול כו' וכנ"ל שזה אמת כו' וד"ל). ופי' כמו שיש סלע גשמי למטה כמ"כ יש בלמעלה מעלה באצילות ג"כ בחי' סלע, והוא שמלכות דאצילות נק' סלע, וכן יש בחי' עפר ג"כ באצילות שמלכות דאצילות נק' ג"כ עפר (וכן נק' מלכות דאצילות תפוח כנז' לעיל ע"ש) וכן כל המיני פירות גשמיי' שישנם בבי"ע כו' כמ"כ ישנם באצילות בבחי' רוחני', והם כמו זתים תאנים וענבים ורמונים תפוחים ואתרוגים כו' (כנז' בכתבי האריז"ל ע"ש) ופי' שאיכות של כל המינים שבאצילות הוא בבחי' רוחניות, ואינם המהות והערך כלל לאותן שבבי"ע הגשמיי' וד"ל, ופי' שבחי' הסלע כדומה שבאצילות הוא כמו שהחיות של הסלע הגשמי שלמטה וקיומו, הוא מן כח השופע האלקי שעליו שמהוה אותו מאין ליש וכח השופע שמהווה כו', הוא הבחי' רצון העליון ב"ה שהי' רצונו ית' שיהי' זה הסלע, וזה הרצון עליון ב"ה הוא המהווה אותו מאין ליש ממש. וכמ"כ הוא בחי' הסלע באצילות, שהוא המחשבה של הרצון עליון ב"ה פי' שהרצון שהיה שיהי' הסלע הגשמי כו', והמחשבה שבאותו רצון עליון ב"ה שחושב את הסלע שעלה ברצונו שיהי' במחשבתו כו', וזהו הבחי' סלע שבאצילות, פי' שהמחשבה של רצון עליון שיהי' הסלע הוא הנק' סלע דאצילות, והוא למשל באדם שחושב ומצייר במחשבתו מהות הסלע הגשמי כו'. כמ"כ נק' למעלה זה הסלע שנצטייר במחשבה עילאה כו' בחי' סלע דאצילות וד"ל. ועד"ז הם כל המינים שבאצי' כמו רמונים ותפוחים ואתרוגים כו' כנ"ל. אך אעפ"כ אין ערך כלל המינים שבבי"ע להמינים שבאצי' כנ"ל שאין מהותם שוה כלל, שזה רוחני וזה גשמי, וא"א כלל שישתלשל בסדר עילה ועלול מהסלע הרוחני כדומה שבאצילות הסלע הגשמי שבבי"ע, וכן המתיקות שבתפוח הגשמי אינו ערך כלל להמתיקות שבאצילות שהוא כמו מתיקות השכל כנ"ל שאינו המהות כלל, ולכן א"א שיתהוה המתיקות הגשמי שבתפוח הגשמי שבבי"ע מן המתיקות הרוחני שבתפוח הרוחני שבאצי' בבחי' סדר השתלשלות עילה ועלול שזה גשמי וזה רוחני כנ"ל (ולא היה המהות היש הגשמי באצי' כו' ואיך יתהוה היש הגשמי מן האין מה שלא היה מהות היש בהאין וד"ל). אך הענין הוא כנז' בע"ח שיש מסך ופרגוד המפסיק בין אצילות לבי"ע כו' ע"ש. ושורש המסך הנ"ל הוא מבחי' חשמ"ל דבינה כו' ע"ש. ופי' שבלא המסך הנ"ל לא היה אפשר להתהוות עולמות בי"ע שהם מתהוים מאין ליש ממש. וכנ"ל שמהות היש ממש לא היה בהאין ואיך היה יכול להתהוות היש מהאין בסדר השתלשלות עילה ועלול כנ"ל רק התהוות של עולמות בי"ע מאצילות שמתהוים מאין ליש ממש (שלא היה מהות היש באין כנ"ל) הוא ע"י המסך והפרגוד המפסיק ביניהם לאצילות, ופי' שענין המסך הוא כמו שמשפיע הרב דבר חכמה לתלמידו ומלביש הרב את אותו השכל באיזה משל, שע"י אותו משל מבין התלמיד את השכל ההוא הנמשל כו'. דהנה המשל אינו ממהות השכל כלל, כ"א הוא מהות אחר ממש המסתיר ומלביש את השכל, ורק ע"י המשל מאיר אור השכל שמבינים השכל הנמשל ע"י המשל וד"ל (אבל המשל הוא ד"א ממש המסתיר השכל רק ע"י מבינים השכל הנמשל שמאיר בו השכל הנמשל וד"ל) כמ"כ הוא המסך הגשמי שמסתיר האור כו' רק דרך בו מאיר האור כו', שהוא נק' אור הנכפל, פי' שהאור השמש כדומה מאיר בהמסך, והמסך מאיר כו', והוא כמו אור הלבנה שמאירה על הארץ שנק' אורה אור הנכפל, פי' הלבנה היא מקבלת האור נז, במהשמש כו', והיא מאירה על הארץ וד"ל. וכמ"כ הוא התלבשות השכל בהמשל שאור השכל מאיר מתוך המשל כנ"ל שזהו ג"כ נק' אור הנכפל שהוא ג"כ בחי' מסך כנ"ל וד"ל. וכן התלבשות השכל בחידה כמו חידתו דשמשון מאוכל יצא מאכל כו' ג"כ כנ"ל וד"ל. וזהו מה שמקבלים העולמות בי"ע שפע ואור להחיותם שהאור והשפע שמקבלים הוא בחי' אור הנכפל שיוצא דרך המסך והפרגוד שמפסיק ביניהם לאצילות וד"ל. ולכך הנבראים כו' הם בחי' יש ודבר ממש נגד אצילות שאינם מקבלי' מאצי' בסדר השתלשלות עילה ועלול שזה לא היה באפשרי שיתהוו בחי' יש מאין כלל, שאין מהות היש דבי"ע בהאין שהוא אצילות כנ"ל, כ"א התהוותם שמתהוים מאין ליש ממש שהוא בחי' התחדשות ממש, (שלא היה מהות היש בהאין כנ"ל) הוא ע"י אור הנכפל שמקבלים דרך המסך והפרגוד המפסיק בין אצילות לבי"ע כנ"ל ועי"ז המסך דוקא שמקבלים אור הנכפל כו' הם מתהוים מהות אחר ממש שהוא שמתהוים מהות יש ודבר נפרד ממש, שהוא בחי' התחדשות ממש שלא היה מהות היש בהאין שהוא אצילות קודם המסך כו' כי המסך דוקא עושה זה כנ"ל וד"ל וכדכתי' ומשם יפרד והיה לארבע ראשי' פי' שעולמות בי"ע הם נק' עלמא דפרודא, שהם בחי' יש ונפרד ממש (שהוא בחי' התחדשות מאין ליש שלא היה מהות היש באין כלל כנ"ל וד"ל) כמו מלאך מיכאל דבריאה שהוא בחי' חסד דבריאה שהוא בחי' יש ונפרד לגבי אצילות שביטולו הוא בבחי' יש ונפרד בפ"ע רק שבטל כו' שאומר שירה ומשתחוה כו', ואף שמתהוה מחסד דאצילות אעפ"כ אין ערך כלל ביניהם, שזה יש ונפרד בפ"ע והחסד דאצילות הוא בחי' אין ואחדות בתכלית היחוד דאיהו וגרמוהי חד שאין נופל כלל לשון השתחואה אף על הדבור שהוא מלכות דאצי' שאין שייך לומר שהדבור משתחוה להמחשבה כו' שהדבור ומחשבה אחד כו' (ואף שהדבור למטה ממחשבה ובטל לגבי המחשבה כו', אך אין שייך לשון השתחוואה שהוא בחי' יש בפ"ע ומשתחוה כ"א שם היחוד בתכלית וד"ל כנ"ל במ"א ע"ש), והוא מפני המסך שמפסיק בין אצילות לבי"ע כנ"ל שנעשי' עולמות בי"ע מהות אחר בחי' יש ונפרד בפ"ע ואינם ערך לאצי' שהוא אין והם מחודשים ממש שזהו ההתחדשות שהם נעשים יש ונפרד בפ"ע ומה שלא היה מהות היש באצילות כנ"ל וד"ל. וכן על הנבראי' כו', דכתי' הן שמים לא זכו בעיניו כו' וכן כתי' ובמלאכיו ישים תהלה, שיש להם חטא כשאינם עובדים באהוי"ר כדבעי כו' (שהם יש ונפרד כנ"ל וד"ל). וזהו ההתחדשות שמתחדשים עולמות בי"ע מאין ליש ממש שהוא התחדשות גמור שלא היה מהות היש תחלה קודם המסך בהאין שהוא האצילות כנ"ל וזה עושה הכל המסך כנ"ל וד"ל. ושרש המסך הנ"ל הוא מחשמ"ל דבינה (כנז' בע"ח) ופי' שחשמ"ל דבינה הוא כמו השכל עצמו הוא היולי (בלא אותיות כלל וד"ל) וכשבא בגילוי במוח הוא בא באותיות המחשבה שהוא האותיות של פשט ההבנה, כמו שחושב איזה השכלה במחשבתו שחושב השכל הנ"ל בצירופי אותיות המחשבה של השכל ההוא, זהו נק' לבוש החשמל דבינה, פי' שאותיות המחשבה שחושב השכל, מסתירים את השכל ההוא (שהשכל עצמו הוא היולי בלא אותיות) ואח"כ כשמשפיע השכל ההוא באותיות ההם לזולתו, כמו שמדבר לזולתו השכל ההוא בצירופי אותיות ההם כו' אזי המקבל השכל ההוא הוא מקבל מן האותיות ההם שמאיר השכל מן האותיות (שמן האותיות מבין השכל וד"ל) ה"ז שמקבל השכל מן האותיות השכל, כמו קבלת האור דרך מסך הנ"ל וד"ל (רק שהאור השכל שמאיר דרך האותיות הוא נגלה יותר מן האור שמאיר דרך המסך שהוא האור השכל שמאיר דרך משל וחידה כנ"ל וד"ל) ולכך משתלשל למטה מעור החשמל דבינה המסך המבדיל בין אצי' לבי"ע כנ"ל וד"ל) (או כמו שיש לו איזה תאוה וחמדה בלבבו.

נח, אשכשהתאוה היא בלבו אז אין בה עדיין שום צירופי אותיות כלל, ואח"כ כשמהרהר אותו במוחו אז מהרהרה בצירופי אותיות כו' והאותיות המלבישים אותה נק' לבוש החשמ"ל כנ"ל וד"ל. והמסך הב' הוא בין בריאה ליצירה שמבדיל ומפסיק בין בריאה ליצירה כו', והמסך הג' הוא המבדיל ומפסיק בין יצירה לעשיה וד"ל. וזהו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית דייקא שכל המינים שבבי"ע כמו תפוחים ורמונים ואתרוגים כו' כנ"ל לא היה כלל מהותם באצילות שהם מתחדשים מאין ליש ממש פי' שמהות היש לא הי' כלל מהותו תחלה בהאין, שהוא אצילות כ"א נתחדשו ממש להיות יש גמור מה שלא הי' בהאין תחלה כנ"ל וזה עושה המסך והפרגוד כו' כנ"ל, ולכך ניכר יותר גדולת א"ס ב"ה מדברים תחתונים שהם בי"ע שמתחדשים מאין ליש ממש כנ"ל, מן התהות עולמות הנאצלי' ששם הוא בחי' השתלשלות עילה ועלול, והיה מהות העלול תחלה בהעילה בהעלם כי יש בכלל מאתיים מנה כנ"ל, ורק אח"כ יורד ומתגלה כנ"ל, והוא אדרבה ירידה אליו ב"ה, וגם אין שם בחי' התחדשות כלל כי לא שייך למנות מזמן התהוות הנאצלים כי הם בחי' אלקות ואחדות עם המאציל ב"ה שהם^* ג"כ בחי' קדמון כנ"ל) שהם בחי' עצמות המאציל ב"ה, כמשל השכל ומדות של עצמות הנפש שאף שהם מגלין עצמות הנפש לא נחשבו לדבר בפ"ע כלל (כנ"ל שלא שייך לומר ל' השתחוואה וביטול בהדבור והמחשבה שהם א' עם הנפש כנ"ל וד"ל) כמ"כ כל האצי' הוא רק בחינת השפעת המאציל ב"ה וד"ל. משא"כ בהתהוות עולמות בי"ע שהם מתחדשים מאין ליש ממש שלא היה קודם הבריאה מהות היש בהאין שהוא אצי' כלל כ"א אח"כ מתחדש ממש הבריאה להיות יש ממש מה שלא היה קודם לכן כנ"ל וד"ל, ולזה מונין הזמן של התחדשות הבריאה כו' זמן ו' אלפי שני כו' וד"ל. (וזה ההתחדשות עושה המסך כנ"ל וד"ל). ולכך כתי' בברכי נפשי רק דברים תחתונים דוקא שמספר גדולת א"ס ב"ה והוא ניכר יותר מדברים תחתונים כדכתיב שם זה הים גדול כו' הכל דברים תחתונים כו' שאף שהם תכלית ההסתר שהם יש גמור (ונעשי' ע"י מסכים המסתירי' רבי' כנ"ל), אך בזה הם קרובים יותר מצד שניכר עוצם גבורתו ית' בהם שמחדש הבריאה להיות יש מאין מה שלא היה תחלה מהות היש בהאין כנ"ל וד"ל ובזה ניכר גבורתו ית', שהן הן גבורותיו שיכול לשפול מלמעלה מעלה ולהתצמצם בגשם ממש, כמו מתיקות התפוח הגשמי שנתצמצם מאד כו' להיות מתיקו' גשמיי' וכן כל הטעמים שבכל המינים גשמיי' והדר הכל גבורותיו ית' שיכול להתצמצם כ"כ (ע"י מסכים רבים כנ"ל)^*, ועוד יש טעם מה שקרובים יותר העולמות בי"ע שמתחדשים מאין ליש אליו ית', והוא מפני ששרשם הוא נעלה מאצי' כי התהוות העולמות בי"ע הוא משבירת הכלים כו'. ושורש של שבירת הכלים שהוא עולם התוהו היה בעקודים ונקודים כו' (וממנו סבת היש מאין לכך קרובים יותר וד"ל) והוא ס"ג שלמעלה מש' מ"ה שהוא אצילות שעתה שהוא עולם התיקון שהוא ברודים וד"ל^*. וזהו ענין מי ברא אלה מי היינו בינה שממנה נמשך המסך שבין אצילות לבריאה כו' כמ"ש בע"ח שער מ"א, והיינו לפי שבינה היא כתר לז"א שבחי' הז"א לגבי הבינה הוא ע"ד והחכמה מאין תמצא כו' לכך ממנה דוקא נמשך הכח הזה שיהי' התהוות יש מאין ולא דרך השתלשלות שהכח הזה נמשך מבחי' הכתר והמשקיף כו', ולכן מי דוקא ברא אלה שהוא ענין ההתהות יש מאין, וכמו המשל שנמשך ג"כ דוקא ממי שהוא חכם גדול כענין משלי שלמה וכמ"ש מזה בתו"א פ' לך לך בד"ה והבדילה הפרוכת לכם כו', ומ"מ ההמשכה ע"י זו"נ ממכ"ע היינו אלה תולדות השמים והארץ רק שסוכ"ע נותן כח שיומשך מזה היש, ועמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות נח, בתחת^* הגליון (מכי"ק): מי ברא אלה דנשמו' היינו מהתבוננו' נמשכי' המדות ביטול היש לאין מעלה אלה תולדות וכו' ותכלית דרצוא השוב ע"י אלה המצות עד"ז ענין מי ברא אלה דתומ"צ שזה שישתלשלו המצות בגשמי' נמשך מבחי' מי כו'

וזהו המוציא במספר צבאם מספר היינו זו"נ שבהם ועל ידם נמשכו התולדות

והנה פי' אלה היינו ג"כ ששה מדות שהם כלולים מששה כחשבון אלה, והוא שאע"ג שהכח להתהוות יש מאין נמשך מבחי' מי שהוא בינה שממנה נמשך החשמל המסך והפרסא, עכ"ז ההשפעה נמשך מבחי' ו"ק שהן המדות שהפרסא והמסך מלבשת אותן, וכנודע מענין ששת ימים עשה כו' והיינו כמו שאנו רואים ההתחלקות בפרטי מיני צומח יש פירות מתוקים ויש מרים ויש ממוצעים אשר שרש המתיקות נמשך מהחסד והמרירות מהגבורה כו' (כמ"ש בזח"ב שמות ט"ו ב' בענין שהקדים מתוקים ומרים), והנה ו"ק אלו בהשתלשלותן למטה מתחלקים לריבוי בחי' שונות אין קץ כי בחסד יש ג"כ ו"ק וכן בגבורה כו' וגם הם מתחלקי' לריבוי בחינות, וזהו המוציא במספר צבאם, והוא מה שאנו רואים בדצח"מ שאין שום א' דומה לחבירו אין לך עשב שאין לו מזל כו' וכן בחי ומדבר, ויש לכל א' שורש ומקור בפ"ע, והוא ע"י התחלקות פרטי המדות לבחינות רבות אין קץ, וזהו ע"י שהמשכת החיות מסוכ"ע מבחי' מי נמשך ע"י אלה שהם הו"ק שעי"ז המוציא במספר כו' וזהו כי אראך שמיך מעשה אצבעותיך כמו שפעולת האצבעות לפרר ולחלק הדבר לחלקים רבים. והנה המוציא ההא הוא ה' עילאה בחי' מ"י הוא המוציא במספר שהוא ז"א ונוק' צבאם, וכמ"ש בזח"ב משפטים ק"ה א', מאי במספר כו' אילנא רבא ותקיף כו' ומספר שמיה, דהיינו ז"א, ובמא"א אות מם סעיף מם פי' מספר הוא הדעת, והיינו כי דעת כולל ה"ח וה"ג שהם נמשכים ומתחלקים לריבוי בחי' אין קץ וכמ"ש בזח"ג קל"ו א' ע"פ ובדעת חדרים ימלאון חדר היינו חסד דין רחמים שהם נמשכי' ע"י הדעת כו'. ועמ"ש עוד מענין מספר ע"פ והיה מספר בני ישראל, ועיין מזה בהרמ"ז פ' במדבר דקי"ז סע"ב שבחי' המספר הוא במקום גילוי האורות והיינו בחי' עלמא דאתגלייא כו', וזהו המוציא במספר, המוציא היינו המשכתם מעלמא דאתכסייא בעלמא דאתגליא הוא במספר כו', וע' עוד בפי' במספר בזח"א בראשית ד"ב סע"א ובפ' תרומה דקס"ח רע"ב ודקע"א ע"ב, ועמ"ש בד"ה וידבר אלקים כו' אנכי כו' דפי' המוציא כענין המוציא מרה"י לרה"ר, וכך הוא כאן בענין המוציא במספר מה שנמשכים מאצי' לבי"ע להיות נבראים יש מאין כי אצילות הוא בחי' עולם האחדות ונק' רשות היחיד איהו וגרמוהי חד, ובי"ע שם רה"ר טורי דפרודא כו'.

ועוי"ל בפי' המוציא במספר צבאם, דהנה השל"ה בפ' במדבר הקשה בענין מ"ש שאו וכו' במספר, הלא בדבר המדוד אין שורה ברכה וכו' וע"ש מזה כי יש שני עניני מספר, עד ויהיה דבר שבמנין ולא יהיה בטל והמכוון כמו שאנו רואים שיש חשיבות בדבר שדרכו למנותו ולספרו שהוא דבר חשוב ואינו בטל בששים ואפילו באלף לא בטל כדאיתא במשנה פ"ג דערלה ובגמ' פ"ק דביצה ד"ג סע"ג. וכך הענין למעלה שאע"פ שיש נבראים רבים לאין קץ ותכלית וקס"ד שאין חשיבות כל א' אצל הקב"ה כ"כ עד שישגיח על כל פרטי הדצ"ח בהשגחה פרטיות כ"א על המין כולו כמו שזהו דעת הפילוסופים. ולהוציא מדעת זו כי אם שיש השגחה פרטיות אפילו בדצ"ח וכדפירש"י בחולין פא"ט דס"ג ע"א ע"פ ומשפטים תהום רבה, על זה אמר המוציא במספר צבאם, שהרי הם כמו את שדרכו למנות שהוא דבר החשוב מאד וכך כל נברא חשוב אצלו ית' להשגיח עליו בפרטיות, ועד"ז נאמר מונה מספר לכוכבים, שהם כמו דבר שדרך למנותו ולסופרו.

נט, אתחת^* הגליון הי' כתוב בכי"ק: לענין מי ברא אלה דאלה החוקי' ע"ד שהקדימו נעשה לנשמע נק' מי גילה לבני רז זה א"כ ביטול דנשמע לאלה החוקי' וביטול דנעשה לבעל הרצון מי ברא מי גילה כו', גם ע"ד שנק' המצות שלוחי' ושלוחו ש"א כמותו כו' וזהו מי ברא אלה הדברים האל"ה אשר אנכי מצוך כו'.

מענין שאו מרום עיניכם. פי' זח"א ד"א ע"ב לבחי' המל' הנק' פתח עיניים והיינו כמ"ש בפ' אחרי דע"א סע"ב מאן פתח עיניים כד"א והוא יושב פתח האהל וכו', והיינו כמש"ש דצ"ה א' בענין פתחי לי. ויש לבאר זה ע"ד בחי' מפתחות החיצוניות הנז' בד"ה כי תשמע בקול, שהוא ענין מלכותך מל' כל עולמים ממכ"ע, ותמן תנדעון בחי' מי ברא סוכ"ע ע"ד מבין דבר מתוך דבר, ועיניים ראיה איזהו חכם הרואה את הנולד מאין ליש ופתח עיניים ממכ"ע, או כל החיות מאין ליש נק' רק פתח מפתחות החיצוניות, ולפ"ז פי' אלה היינו בי"ע. ובסה"מ סי' ס"ה פי' ע"פ מאמר הנ"ל ד"א סע"ב דאלה הוא שית דרגין לכורסייא ו"ק דבריאה, ויש לפרש ע"פ המדרש דאלה היינו אלה תולדות השמים והארץ כנ"ל, ואלה ו"ק הכלולים מו', ע"ד הנה מקום אתי, ברוך המקום, גם אלה לשון רבים ע"ש מה רבו מעשיך ע' זח"ג מ"ג א' ועמ"ש בד"ה וידבר אלקי' כו' וארא כו' שבחי' הרבוי וההתחלקות נמשך דוקא משם אלקים לכן אלקים לשון רבים אלקים קדושים הוא וזהו מי ברא אלה ש' אלקים כנז' בד"ה חרבות צורים בסידור, רבוי הכלים וצרופי האותיות וי"ל לכן פי' הסבא דנק' שמיה רבא י"ל רבוי הכלים, גם אלה לשון כח, עי' יומא נ"ד ב' מענין תולדות השמים והארץ, ברבות משפטים פ"ל קרוב לתחלת הפ' מענין אלה תולדות מלא וזהו ג"כ שאו כו' שלעתיד יהי' מלא ע"י מי מי ירפא לך. ועוד מענין שאו בפ' פנחס רכ"ג ב' שהוא ע"ד שאו שערים ראשיכם כו' שאו את ראש, והעלאה זו היינו לגלגלתם סכ"ע כך ע"י פתח עיניים יראו שמי ברא, א"נ שאו מרום לאפוקי מההסתכלות בגשמיות וכמ"ש רז"ל בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ועמ"ש בד"ה נחש נחושת, ועד"ז שאו שערים והאופנים מתנשאים.

המוציא במספר, פי' בזח"א ד"ב סע"א דקאי על מל' וכן פי' בפ' תרומה קס"ח רע"ב ודקע"א ע"ב. ועמ"ש מזה בד"ה וידבר דעשה"ד דפי' המוציא ל' המוציא מרה"י לרה"ר כי רה"י הוא עולם האצי' ואח"כ ומשם יפרד להיות טורא דפרודא כו'. ויש להעיר מברכת המוציא לחם ומענין מוציאם ממצרים. והנה הפרש בין ברא לענין המוציא ברא מאין ליש והוא בעולם הבריאה ואח"כ יצרתיו מההעלם אל הגילוי זהו המוציא כו', וכענין מ"ש ע"פ כי תקנה ע"ע ההפרש בין בורא שמים וארץ לקונה שמים וארץ, והקנין זהו כענין יציאה מרשות לרשות, וע' ד"ה מי יתנך מענין קונה. והנה הבריאה מי ברא סוכ"ע משם דוקא נמשך כח התחדשות יש מאין כנז' בד"ה ואתחנן בענין ובטובו מחדש, בטוב של עצמותו משם נמשך להיות מחדש, אבל המוציא מההעלם אל הגלוי זהו ע"י בחי' שהוא למטה מבחי' מי, שהוא בחי' מל' דרגא תתאה בחי' ממכ"ע, בע"מ נברא ומתחלה נבראו במאמר א' במחשבה א', א"נ במספר היינו ז"א כמ"ש הסבא תרומה ק"ה א'. ועמ"ש ע"פ המאמר פ' חיי שרה קכ"ג א' בענין פי' ספירות ותכלית יציאה המוציא הנ"ל צורך עלייה וזהו הקנין שיהי' העלאה מרה"ר לרה"י, והיינו בשבת עליות כו' לכן אז אומרים קונה שמים ע' דרוש ה' קנינים קנה, א"נ במספר ע"ד את מספר ימיך אמלא, דפי' בתו"א ס"פ משפטים ל' הארה, ובהסבא פי' מספר ז"א והיינו כשנפרש אי"ה אלה קאי נש"י ועז"נ ומספר את רובע ישראל.

לכולם בשם יקרא, פ' תרומה קס"ח ב' פי' ע"ד מונה מספר לכוכבים לכולם שמות נט, ביקרא, ופי' בסידור היינו בחי' כלים להאורות נק' שמות יקרא, כי השם שייך בהתחברות הנשמה עם הגוף, ברבות וישלח פע"ח משמע שיש למלאכים כמה שמות לפעמי' כך ולפעמי' כך ודרך כלל כשמשפיעי' למטה או כשמתעלים למעלה כענין^* משריין ורתיכין אלף אלפי' ישמשוני' כו ', וזהו ענין שמות ל' רבים ע"ש רבוי השפעות אכן כשמתעלים שם אחד כו' עושה שלום. ועיין בד"ה כה תברכו את בנ"י בפי' ויקרא האדם שמות שהוא ג"כ המשכה, ועיין ברע"מ פ' עקב דרע"א סע"ב מענין וקרא זא"ז ובהרמ"ז שם ובע"ח שט"ו ספ"ו, ועמ"ש בד"ה ויקרא אל משה שהוא ענין הארה והמשכה למטה כדי שיוכל לעלות, וכענין מ"ש אשר תקראו אתם ישראל אינהו דקדשינהו לזמנים כו' ע"ש. ועד"ז נאמר ראה קראתי בשם בצלאל, ראו קרא ה' בשם בצלאל, וע' מזה בזח"א ד"ב סע"א, ח"ב קנ"ב סע"א, ועי"ז ואמלא אותו כו' השפעה ורבוי כמ"ש לקמן בביאור ע"פ ונתתי לך מהלכים כו', ולכן נק' המלאכים בשמות צירופי אותיות ושם אל בסופן כי הן הן האותיות שבהן נבראו ובהן התלבש מקור האותיות, וע"ש דבחי' מל' פה הוא עד"מ מקור האותיות הדבור כמו שהם קבועים בנפש, ואפשר זהו ענין בשם יקרא והתגלות האותיות זהו ענין לכולם שמות יקרא, ועיין בפ' ויחי דרכ"ז ע"ב ע"פ קורא הדורות מראש לכולם בשם יקרא. ובמ"א נתבאר פי' מראש היינו א"ק מחשבה הקדומה אשר שם נכללו כל הדורות יחד ומשם קורא אותן שיומשכו בגלוי ועמ"ש מענין שם בד"ה מי מנה, וע' בפ' אמור דף ק"ד ע"א ע"פ כל הנקרא בשמי ובפי' הרמ"ז שם שהאריך, ויש להעיר ממ"ש אסתר ב' י"ד כ"א חפץ בה המלך ונקראה בשם, וע' בת"ז תיקון ך'. כי ה' קורא לנער ש"א ג' י"ח, וקראת לשבת ענג ישעי' נ"ח י"ג, מן המצר קראתי י"ה תלים קי"ח ה' כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה ישעי' מ"ג א' קראתי ואין עונה ישעי' נ' ב'. וקראתי אל הדגן והרביתי אותו יחזקאל ל"ו כ"ט, הרי הקריאה היא השפעה בריבוי, בכל קראינו אליו דברים ד' ז'. יעננו ביום קראנו תלים כ' י'. א"כ כמ"כ בענין הקריאה אשר לכולם בשם יקרא צ"ל ג"כ ענייה שהרי הכתוב קובל קראתי ואין עונה, וענין ענייה זו יש להעיר ממ"ש סד"ה משה ידבר והאלקים יעננו בחי' ביטול היש נק' עונה, ועמ"ש בד"ה בהעלותך בענין ושמן ימינו יקרא, ועמ"ש בד"ה ולא אבה בענין קול קורא במדבר פנו דרך כו', לא יקרא שמך יעקב כ"א ישראל כו' וכן באברם אברהם כו', כי שם ה' נקרא עליך דברים כ"ח אלו תפילין כו', יען קראתי ולא עניתם ישעי' ס"ה י"ב, וצ"ל תען לשוני אמרתך, וכמ"ש ויענו כל העם כו' נעשה שמות י"ט ח'.

מרוב אונים פי' בזח"א ד"ב סע"א ריש דרגין דסליקו ביה כל רעותין ואיסתלקו ביה. בסה"מ סי' ע"א פי' ריש דרגין הוא חכמה ראש המדרגות כי כתר נעלם מאד ואף חכמה קדומה נעלמה מעיני כל חי שאף יסוד שהוא כ"ל ח"י המושך טפה הזרעית מהמוח הנקרא חכמה, אינו מושך מהחכמה זו הקדומה, כי נעלמה ממנו, אלא חכמה זו הנקרא שירותא ריש המדרגות והוא נק' אבא, ונק' חכמה זו רוב אונים, שכל הרצונות הנק' רעותין כולם עולים עד שם כו'. והנה טיפה הזרעית כו' און, כד"א ראשית אוני כו' ולפיכך נק' רוב אונים כו' ואמיץ כח היא הבינה כו' הכוונה שלהוליד ס' רבוא כו' הוא ע"י יחוד או"א הנק' רוב אונים ואמיץ כח, ועי"ז לא נעדר איש מהס"ר דוגמת עולם העליון עכת"ד. וע' בהרמ"ז פ' יתרו דס"ח בענין חמוי דיוסף כהן און. ואפשר שנגד ב' בחי' אלו דרוב אונים ואמיץ כח אמר יעקב על ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. וברבות שם ויחי פצ"ט אתה היית טפה ראשונה שלי, ועד"ז החכמה נק' בכר ראשית הגלוי. ובפ' תצא כתיב כי את הבכור בן השנואה כו' כי הוא ראשית אונו. ומבואר במ"א בן השנואה היינו ס, אבירור נה"ב ונק' ראשית אונו ע"ד לפני מלוך כו'. וא"כ יש ב' בחי' ראשית אונו הא' מצד נה"א חכמה דתיקון, הב' מצד בירור נה"ב. ואפשר שזהו פי' מרוב אונים, היינו התחברות תוהו ותיקון. ובהושע י"ב ג' כתיב ובאונו שרה את אלקים כו', ובפ' פקודי דרל"א סע"ב פי' מרוב אונים דא סטרא דימינא ואמיץ כח דא סטרא דשמאלא, איש לא נעדר סטרין דנגדין מתרין עברין, ופי' במק"מ ב' הרח"ו דהיינו תפארת. ויש להעיר לענין ואמיץ כח ממ"ש בענין יגדל נא כח, וע' מענין מרוב אונים במא"א אות ריש סמ"ה פי' אבא והי"נ שם הביא מהת"ז תיקון מ"ט דפ"ח ע"ב מרוב אונים דא כתר עילאה כו' וע"ש כל הפסוק וע' בלק"ת ר"פ יתרו.

והנה ביאור הדברים בענין מי ברא אלה נתבאר בביאור ע"פ אלה מסעי דתקס"ג מי הוא בחי' אין הבורא את היש שנק' אלה, כי מי היינו מה שאינו מושג, אלה היינו מה שמושג היש הנברא. והתהוות יש מאין היינו ע"י הפרסא המסתיר לגמרי ולא דרך השתלשלות. ועי"ז דוקא נעשה הנברא יש ומחודש, והפרסא שרשה מבחי' בינה וזהו מי בינה ברא אלה. ועמ"ש בד"ה והבדילה הפרוכת ששרש הפרסא המפסיק בין אצי' לבריאה שרשה למעלה מזו"נ דאצי' וכענין משלי שלמה ולכן מי דוקא שלמעלה מזו"נ ברא אלה, כי זו"נ היינו ממכ"ע ובינה סוכ"ע. וזהו ענין מבטן מי יצא הקרח כנז' בד"ה הנותן שלג. ועוד נתבאר מזה באריכות בדרוש חוה"מ פסח תקס"ג להבין ענין המסך כו' ואיך שבהתהוות בי"ע יש מאין יש בזה גדולת הבורא ית' יותר מבאצילות ע"ס דאצילות שהם דרך השתלשלות כו' וזהו שאו כו' מי ברא אלה דוקא. ועד"ז י"ל פי' מארז"ל ע"פ גדול ה' כו' אימתי גדול ה' כשהוא בעיר אלקינו, כי שם הוי' מורה על עולם אצי' יו"ד חכמה ה' בינה כו' ושם עדיין דרך השתלשלות אבל כשנמשך בעיר אלקינו בחי' מל' להוות ולחדש יש מאין בבי"ע ע"י הפרסא שבין אצי' לבי"ע, שם נגלה כח הא"ס ממש לחדש יש מאין ולא דרך ההשתלשלות, ואז נראה ונגלה גדולתו ית' בבחי' א"ס ממש וזהו אימתי גדול כו', כי ממל' דוקא נמשך יש מאין לפי שהוא בבחי' רוממות והתנשאות, ובזח"ג ד"ז ע"ב פי' שע"י יחוד שם הוי' ואלקי' נעשה השלימות והיינו גלוי כח בחי' מי בינה סוכ"ע להיות ברא אלה יש מאין, גם בחי' מי ברא אלה להוציא ממאמר המין מפלגך ולעילא כו' כנז' בד"ה ששים המה מלכות וסוף הביאור דוהיה מספר בנ"י,

(תחת^* הגליון הי' כתוב בכי"ק: אלה מסעי בנ"י היינו מ"ב מסעו' העלאה בחי' אלה לבחי' מי הפך סה"ע שהוא ענין מי ברא אלה המוציא בספר סה"ע, ואפשר שזהו לכולם בשם יקרא)

והנה כל הנ"ל זהו ענין התהוות בי"ע הנקרא אלה תולדות השמים והארץ יש מאין מבחי' מי כנ"ל וע"ז אומר המדרש פ' ויקהל, בזכות מי נבראו אלה תולדות השמים והארץ ובזכות מי הם עומדים, בזכות ואלה שמות בנ"י כו' והיינו שכללות נש"י נק' ג"כ אלה. וכמבואר בסבא דמשפטים דק"ה ע"א, מפסוק כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. והיינו בחי' אלה תולדות השמים והארץ הם שנבראו בבחי' יש ודבר נפרד ו"ק גשמיים עד שבהשתלשלות נמשך מזה בחי' כפירה באחדותו ב"ה כמו בחטא העגל אמרו אלה אלהיך כו' ויעקב אמר ליוסף מי אלה לפי שעתיד ירבעם כו' כו' וע' מזה בזהר ויחי רכ"ז ב' ובמק"מ שם. אכן בחי' נש"י ששרשן מו"ק דז"א דאצילות שכל א' כלול מששה כמנין אלה, שהם ו"ק רוחניים דרום בחי' אהבה כמ"ש באברהם הלוך ונסוע הנגבה צפון יראה מזרח בחי' קדם ומערב בחי' אחור והכל בבחי' העבודה האלקית וכן מעלה ומטה וע' בד"ה וארא אל אברהם גבי אחד כו' בת"א פ' וארא. וזהו דאלה תולדות השמים והארץ עומדי' בזכות ס, באלה שמות בנ"י והיינו כמארז"ל כשם שא"א לעולם בלי רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל. וכמבואר ענין זה בת"א פ' בשלח בד"ה אכלוהו היום, כי רוחות אין פי' רוחות הנושבות כ"א הו"ק מזרח מערב כו' הם ו"ק שהם עיקר העולם שזהו גבול המקום ואם לא היו הרוחות לא היה בחי' מקום כלל אלא כמ"ש הנה מקום אתי שהוא בחי' ביטול כו' ורוחות אלו דהיינו ו"ק נתהוו יש מאין ע"י מי ברא אלה בחי' הפרסא כנ"ל המסתיר להיות מקום גשמי ו"ק. אמנם שרש ו"ק הגשמיים נמשך תחלה מבחי' ו"ק הרוחניים שהם מדות העליונות, והוא ענין אלה דנש"י שהם בחי' ו' מדות שבנה"א וזהו ענין ששה משמותם על האבן האחת כו' ע"ש. וזהו ויזכור ימי עולם וארז"ל דהיינו נש"י שהם ו"ק דאצילות הנק' אלה, ובהתלבשותן ביצי' נמשך מזה ו"ק דמט"ט הנק' אלה תולדות השמים כו'. אך הנה גם בבחי' אלה דנש"י יש בחי' מי ברא אלה, שעכ"ז נק' ג"כ בריאה יש מאין. והוא כי הגם ששרשם מאצילות אך באצי' יש ג"כ אבי"ע אשר בחי' בריאה היינו יש מאין. ויש שם ג"כ בחי' פרסא המפסיק שעי"ז נמשך יש מאין, ודרך כלל הוא ענין תפארת דאימא שנעשה כתר לז"א ובחי' פרסא, עד שאין ערוך בחי' הז"א לבחי' בינה, כענין והחכמה מאין תמצא, וכמ"ש בד"ה הנותן שלג בענין ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח וכתי' מבטן מי יצא הקרח. ואע"ג שלמעלה אמר דאצילות היינו גלוי ההעלם וא"כ איך שייך באצי' בי"ע, אפ"ל דהיינו כלים דאצי' שהם בי"ע דאצילות, אשר לגבי האורות שייך לקרותם בי"ע, אף שהם כלים דאצי' ונאצלו מן הרשימו, וזה כעין שיטת הר"מ מראקנטי שהביא הפרדס שער עצמות וכלים, או גם כעין שטת הפרדס עצמו שם, גם שבנשמה יש ב' בחי' הא' אתה בראת הב' בחי' מזלייהו ואתה משמרה כנז' בד"ה יונתי, והוא ענין מי ואלה. וענין מי ברא אלה היינו ג"כ התחברות ב' הבחי' יחד והוא ע"י לידת המדות מההתבוננות ונק' יציאת מצרים והיינו אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מאמ"צ שהוא גלוי בחי' אלה כו', ועמ"ש בד"ה והיה מספר שזהו ענין פלג אלקים מלא מים שנפלג ונתחלק ההעלם דשם אלקים להיות בחי' מי ברא אלה, והוא ענין המשכת המוחין בהמדות בחי' נה"י דאימא נמשכין להיות מוחין לז"א. וכן פי' בעמה"מ ענין מי ברא אלה הוא המשכה מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגלייא וז"ל שער עולם התוהו פס"ב דל"ח ע"א כי זה היה חיבור אימא הנקרא מי כולל חמשים שער חירות המלבשת בסוד חופה לזו"נ אשר כללו הוא ו"ק וכלול מו"ק והם ופ"ו עולה אלה וזהו סוד שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה ובעוונות הרבים מיום החורבן נסתלקת אימא מעל בנין היינו מי מן אלה כו', וזהו סוד הקדיש יתגדל ויתקדש שמיה רבה כו' עכ"ל, וע"ש ש"ח פ"ט דמ"ז ע"ג ובשער קרית ארבע פמ"ב האריך בזה, ושער רישא דז"א פ"ב ופרק ל"ד דקמ"ב ע"ד. ועמ"ש בד"ה באתי לגני וע"פ הללוי' הללי נפשי. וזהו ג"כ ענין הנחת תש"ר לחבר בחי' מי בינה עם ז"א אלה כמ"ש ע"פ את שבתותי תשמרו שלא נדפס בלק"ת.

(תחת הגליון הי' בכי"ק^*: א"ת בניך אלא בוניך זהו אלה דנש"י בזכות אלה העדות ו"ק מדות שלמעלה מהחו"ב ושמן ימינו יקרא, שיורד ע"פ מדותיו, ו דוהנורא אל עליון).

(ע"ג הגליון^* בכי"ק: ברבות באיכה כ"א, ד' אילו זכיתם הייתם קורים אלה מועדי, ועכשיו על אלה וכו' היינו שאין יכולים לקיים בחי' אלה מועדי, גבי מעשה דאשה ושבעה בניה נז' ג"כ על אלה וכו' כי הוא בחי' מי ברא אלה, דס"ח ע"ב על אלה, אלה שני בני היצהר שהם ושנים זתים עליה, שהם ב' מזלות ונוצר ונקה המשפיעי' לאצי' ע' סד"ה מנורת זהב. וח"א ביטול קרבנות אלה תעשו במועדיכם אשר ע"י קרבנו' ריח ניחוחי כו' זח"א רכ"ח א' פקודי רל"ו ב').

סא, אוענין מי ברא אלה בנש"י י"ל ברא אותיות אבר כמ"ש בזח"א ג' סע"ב והיינו שבחי' יסוד המשפיע לבחי' מל' הנק' אלה מקבל מהבינה וכמ"ש בענין בצלאל בפ' תרומה קנ"ב סע"א. וזהו מי מנה עפר יעקב כמבואר בסבא דמשפטים ק"ה א'. וזהו מי מושל בי צדיק כי הצדיק מרכבה ליסוד המקבל מבינה הנק' מי וע"כ בחי' מי מושל בי כביכול. גם ענין המשכה זו כי בינה נק' שכינתא עילאה למס"נ באחד ונמשך בבחי' אלה שכ"ת וכמ"ש במ"א בד"ה והקרבתם עולה אשה פי' ויחד לבבינו יחוד חיצוניות הלב הנק' אלה בפנימיות הלב נק' מי. המוציא במספר צבאם כמ"ש ומספר את רובע ישראל וכתיב והיה מספר בנ"י, לכולם בשם יקרא כמ"ש במ"ר ר"פ ואלה שמות ראובן ע"ש ראה ראיתי כו', איש לא נעדר כי לא ידח ממנו נדח. וי"ל ג"כ בענין המוציא וכו' ע"ד בעצם כו' יצאו כל צבאות ה' מאמ"צ, והמוציא כענין המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, במספר, שנעשו ד' דגלים, היינו ס"ר בחי' הכללות היותר גדול ו"ק ה"פ יוד מיו"ד, גם ע"ד את מספר ימיך אמלא הבהירות של היומין כו'. וא"כ מספר ל' בהירות. והנה דרך כלל ענין מי ברא אלה דבחינת אלה תולדות השמים והארץ נמשך מיחוד חו"ב להחיות העולמות שזהו מי בינה ברא אלה ו"ק דז"א וזהו יחוד חיצוניות ובזכות מי נבראו בזכות ואלה שמות בנ"י שהם ממשיכים יחוד פנימי דחו"ב שזהו הנמשך ע"י למס"נ באחד. ומ"מ זהו עדיין הגלוי מחיצוני' עתיק, ובזכות מי אלו עומדים בכות אלה העדות היינו גלוי פנימי' עתיק כו'.

והנה בחי' אלה הנ"ל דנש"י נבראו בזכות אלה העדות כו' בחי' התורה שנאמר בה ג"כ אלה, אלה מועדי ה', ובקרבנות אלה תעשו לה' במועדיכם והיינו כי נש"י שרשן מאצילות בחי' מי בינה ברא יסוד אלה מל' כנ"ל. לכן העולמות בי"ע הנק' אלה תולדות השמים והארץ עומדין בזכותן, שבהן ועל ידן נמשך מאצילות לבי"ע. אך ישראל מתקשראן באורייתא ה"ע התקשרות האצי' בהמאציל א"ס ב"ה ע"י הכתר המחבר המאציל עם הנאצלי' ושם תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' דרבנן הם תר"ך כתר. ועמש"ל בענין יש אחד ואין שני לו, באות ב'. אך בחי' מי ברא אלה, היינו כידוע שבכתר יש ב' בחי' עתיק וא"א. והנה ע"ד התלבשות הבינה דאצי' בז"א שנק' חיבור עם מי אלה, כך הוא ענין חיבור והתלבשות עתיק בא"א, והם נק' ג"כ מי אלה, והיינו כמ"ש במ"א בהגהות דביאור והיה מספר בנ"י דמבואר בע"ח שער א"א פ"א וספ"ב בהג"ה ובשער או"א פ"א שיסוד דעתיק המתלבש בא"א מסתיים ג"כ בחזה דא"א ע"ד יסוד אימא בחזה דז"א. והנה ענין מי ברא אלה שבבינה וז"א היינו התחברות עלמא דאתכסייא שהם חו"ב י"ה בזו"ן ו"ה והיינו ע"י ההמשכה מיסוד אימא גלוי החסדים למטה מהחזה כו'. וכמ"כ ממש הוא ענין שרש המשכה זו גם מהמאציל לנאצלים בבחי' כתר יש ב' בחי' הנ"ל, מה שהוא שרש הנאצלים נק' אלה. שלגבי א"ס ב"ה נחשב זה בחי' גלוי, והבחי' תחתונה שבמאציל נק' מי רדל"א, ומה שבחי' עתיק מתלבש בא"א נק' מי ברא אלה. והנה עד"ז בתורה יש סתים וגליא כנגד ב' בחי' מי אלה הנ"ל כי התורה היא הממוצע כו' שיש בו ב' בחי', ופנימי' התורה היא עין לא ראתה כו' ע"כ נק' מי. אך כל מצות התורה נק' אלה, וזהו אלה מועדי ה', והוא מה שנמשך להיות שרש הנאצלים, וזהו ענין הנז' במדרש ע"פ על אלה אני בוכיה, דהיינו מ"ש אלה שני בני היצהר וכו' שהם בחי' ושתים זתים עליה שהם ב' מזלות ונוצר ונקה הנמשכי' מא"א להיות מקור לחו"ב, כי אורייתא מחכמת נפקת. וזהו ג"כ קנה חכמה קנה בינה ב"פ קנה סא, בגימט' יש שהוא מחצה מתר"ך ומבחי' זו נמשכי' ש"י עולמות לכל צדיק, הנה בין המאציל לאצילות יש ג"כ פרסא בחי' קרומא דאוירא וכו' יהי רקיע וכו' וזהו ג"כ ענין מי ברא אלה, ופרסא זו בחזה דא"א וכו'. גם י"ל מי מה שהוא למעלה מהצמצום ומק"פ ברא אלה בחי' הקו וחוט וכו', כי הקו וחוט הוא בחי' וא"ו שהוא המשכה מלמעלה למטה. והנה ו' פעמים ו' זהו אלה, ואפ"ל כאן ברא ל' גילוי ולא בריאה מאין ליש כמ"ש במא"א ב' ל"ז בריאה לשון נקיבה וקריעה (ע' גבי שמא הבריא פא"ט מ"ג ב') כי בקעה וקרעה מ' דאצילות המסך שבין עולם לעולם וירדה שם, וכן פי' רבינו ז"ל בענין אשר ברא ששון ושמחה כו', ועד"ז בקיעת החשך והצמצום שיהי' נמשך הקו הנק' יבקע צורים נק' ג"כ ברא אלה כו' כי^* הקו וחוט הוא בחי' וא"ו שהוא המשכה מלמעלה למטה.

והנה ו' פעמים ו' זהו אלה, ואפ"ל כאן ברא ל' גילוי ולא [ ] בריאה מאין ליש כמ"ש במא"א [ ] וענין אלה ופ"ו, בחי' מדות דא"א טורי חשוכא, וכענין ו' והנורא אל עליון כו'. גם י"ל מי תשב"כ כי מי שער החמישים מנש"ב שבו ניתנה תורה בשבועות ברא אלה היינו תשבע"פ בחי' גלוי הרצון שבתשב"כ גם ששה סדרי משנה וכל א' כלול מכולם גימטריא אלה. המוציא במספר תרי"ג מצות בחי' מספר, ואתא מרבבות וכו' לכולם בשם יקרא כל התורה שמותיו של הקב"ה. וע' ד"ה ואהי' אצלו אמון שנענש דוד על אומרו זמירות כי כל מצוה ענין בפ"ע וא"כ לכ"א שם בפ"ע, והם המשכות שמו הגדול, גם מ"ע ו"ה ל"ת י"ה. ולע"ל כתיב והי' מספר כו' אשר לא יספר כו' והיינו ע"י תשובה הנק' מי. וע"ז נאמר והי' הוי' לי לאלקים שבחי' אלקי' מי אלה יהי' מבחי' הוי' שבשם הוי' ג"כ י"ה עלמין סתימין ו"ה עלמא דאתגלייא, וגם לעתיד ש' הוי' בחי' יהיה ו"ה כמו י"ה א"כ גם בחי' אלה יהי' כמו מי, מי אלה כעב תעופינה, מי גילה רז זה. והמכוון מכ"ז י"ל שע"י שאו וכו' מי ברא אלה שזהו ע"ד וידעת וכו' כי הוי' הוא האלקים יומשך לע"ל גלוי מי ברא אלה בבחי' ראייה ממש עין בעין יראו ונגלה כבוד ה' כמ"ש בד"ה שובה ישראל דרוש הראשון פ"א. ולכן אלה תולדות השמים וכו' נבראו רק בשביל ואלה שמות בנ"י שהם ימשיכו דירה בתחתונים שיהי' גלוי מי ברא אלה, והיינו ע"י אלה המצות כו'.

ועמ"ש בהגהות לד"ה אלה מסעי דתקס"ג שלא נדפס בלק"ת, שם העירותי לענין אלה מסעי, מפסוק גפן ממצרים תסיע. ומ"ש ע"ז במד"ר כי תשא ר"פ מ"ד עקרן ממצרים ושתלן במדבר. והנה גפן יין המשמח אלקים, וע"י שמחה זו נמשך הגלוי משם אלקים בחי' מי ברא אלה, מי אלה זהו ש' אלקים בזהר בתחלתו וזהו ענין יציאת מצרים כי מצרים מצר ים שאין מתגלה בחי' מי ברא אלה ואזי שם אלקים מעלים, וע"י הגפן שמשמח אלקים התגלות מי ברא אלה, זהו היציאה ממיצר ים. וזהו ענין אלה דנש"י הנק' ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וכשיצאו ממצרים זהו שמקיימים אלה תולדות השמים והארץ ע"ד שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות כו'. ואח"כ ע"י ששתל גפן זה במדבר נתגלה יינה של תורה חמר חווריין עתיק. וזכרו כיין לבנון ואזי משמח גם ש' אלקים דאצילות בחי' מי אלה דנש"י, ע"י שקבלו התורה, ונתגלה מי אלה, מי המקיף של הנשמה באלה גלוי הנשמה כו' וזהו ענין מ"ב מסעות דמדבר ש' מ"ב. ושמחה זו הוא ענין שמחה של מצוה כו' בבחי' מרוב כל.