לדרוש סמכוני

סב, א(קיצור ^* ב'). ממה שלא נפסק השפע, כ"א כמבוע מים דלא פסיק, זהו רואים בחי' א"ס, והיינו כי במל' דעשייה מלובש מל' דאצי' שבתוכה אור א"ס. וענין מופת זה קרוב לכאורה למ"ש הרמב"ם בספרו מ"נ ח"ב פרק ראשון עיון שלישי והביאו ג"כ בעל העקרים במאמר ב' פרק חמישי, וז"ל אמר הנמצאות לא ימנע הענין בם משלשה חלקים כו' ושקר שיהיו כולן הוות ונפסדות כו' היו כל הנמצאות אפשרי ההפסד והיה ראוי שיפסדו כולם כו' עד יתחייב בהכרח שימצא נמצא בלתי הווה ולא נפסד שאין אפשרות הפסד בו כלל הוא המכריח מציאות הדברים ההוים ונפסדים על העדרם כו' עכ"ד. דהמכוון כמש"כ כיון שאנו רואים למטה בארץ נמצאים רבים הווים ונפסדים הם כל אישי חי מדבר וכן הצומחים. א"כ זה שאנו רואים שהשמים והכוכבים קיימים באיש ואין נפסדים, ואין נעדרים, אי אפשר לומר שהם מצד עצמם הם יש בהם הכח הזה של בלתי הוה ולא נפסד, שהרי הם בעלי גבול, שיש גבול למדת שמים, וכ"ש לכל כוכב. וכיון שהם בעלי גבול ומדה, אי אפשר שיהי' בהם הכח הזה, דכל שהוא בעל גבול יש לכחו ג"כ גבול. וכיון שהוא בעל גבול ע"כ שולט בו ההפסד וההפסק לכחו, דמאי שנא מאישי החי ומדבר, שכיון שהם בעלי גבול נפסדים, והפסדם הוא במהרה כמ"ש כצל ימינו עלי ארץ, א"כ גם אישי השמים כיון שהם בעלי גבול ראוי שיהי' כן אף שהגבול שלהם גדול יותר, מ"מ שניהם שוים לגבי בלתי בעל גבול, ואינן בערך הכח הבלתי הוה ולא נפסד שהוא הבלתי בעל גבול. וזהו שאמרו ברבות פ' בראשית פרשה ב' ע"פ והארץ היתה תהו, אמרה עליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים חיים והתחתונים מתים, לפיכך והארץ היתה תוהו, ר"ל תמיה, על זה, והיינו כיון שהעליונים הם ג"כ בעלי גבול כמו התחתונים מדוע הם קיימים באיש ואין בהם הפסק והעדר, והתחתונים הם בעלי העדר והפסד. ועוד הכריח הרמב"ם שא"א שיהי' זה הקיום מצד עצם הכח שיש בשמים, מלבד שהם בעלי גבול, עוד זאת כיון שהם גוף וא"כ הם מורכבים מחומר וצורה, וכיון שהם מורכבים בהכרח שהם אפשרי ההפסד, אע"כ יש כאן נמצא בלתי הוה ולא נפסד, ואינו גוף, וברצונו הפשוט יעשה מה שירצה, והוא הנותן הכח תמיד באישי השמים שלא יפסדו ולא יהיה הפסק להשפעתן, וג"כ נותן כח באישי הארץ שלא יפסד המין, וזהו עצמו ענין הפסוק שאו מרום עיניכם כו' מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, ר"ל ממה שאנו רואים באישי השמים, אשר איש מהם לא נעדר, ואין הפסק לההשפעה, אשר זה אי אפשר מצד הכח המלובש בהן שהוא בעל גבול והיה ראוי שיפלו תחת ההפסד, וא"ת שעדיין לא נפסדו ועתידין להפסד, מ"מ הי' ראוי שיהי' בהם חלישות ותשות כח לפרקים כמו באדם ובעלי חיים, שלפי שהם נפסדים, אזי גם בחייהם יש להם תשות כח לפעמים, והרי אנו רואים באישי השמים שאין בהם חלישות ולא העדר, וכמ"ש בתשו' הרשב"א ח"א סי' ט' וז"ל ואנו רואים הגלגלים בלתי משתנים כלל מיום הבראם וכן הארץ בכללה הולכת על מנהג אחד תמיד עכ"ל, וכמ"ש בירושלמי פ"ק דברכות אמתניתין א' ויכולו השמים כו' מה כתיב בתריה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות כו' וכי מה ענין זה אצל זה אלא יום נכנס ויום יוצא שבת נכנס ושבת יוצא כו' שנה נכנס שנה יוצאה וכתיב בתריה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם פי' אעפ"כ הם חזקים, כמו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום בראם וביום עשות, והובא במד"ר פ' בראשית ס"פ בראשית ע"ש בידי משה, וזהו מי ברא אלה פי' שיהיה בחי' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם שיהיו גם תמיד כמו ביום הבראם, וזהו ברא אלה שיהי' אלה תולדות כו' בהבראם, וזהו הפליאה מי סב, בברא אלה, שבחי' בריאת אלה זה נמשך מבחי' מי, היינו מי שאמר והיה העולם, וה"ע מי יתן טהור מטמא כו', וגם מזה נראה בחוש שהוא מחיה אותם תמיד שיהיו חזקים כמו ביום הבראם. והנה זה שלא ישתנו ויוחלש כחן כלל אף ברוב ימים ושנים א"א בשום אופן שיהי' מצד כח המלובש בהן שהוא בעל גבול, וכל בעל גבול בהכרח שיוחלש מעט ברוב ימים וא"כ זה שאינם משתנים כלל הוא ע"י בהבראם ביום עשות שהוא ית' נותן בהם הכח שיהיו הכל כמו ביום הבראם וביום עשות א"כ אנו רואים שזה נמשך מכח הבלתי בעל גבול והוא הבורא ית', שנותן בהם כח זה שאע"פ שהם מצד עצמם בעלי גבול, עכ"ז לא יהי' בהם העדר והפסק ושום שינוי וחלישות עד עת רצונו ית' בקיומם. וזהו מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר, היינו מרוב אונים ואמיץ כח שלו ית' הבלתי בעל גבול, עי"ז דוקא נמשך בחינה זו אשר איש לא נעדר. וכן ת"י חד מסדריה לא מתעכב, שאין עיכוב לההשפעה ולא הפסק כו'.

ושאר המפרשים פירשו באיש לא נעדר, דקאי על השמות מה שלכולם בשם יקרא והוא דוחק. נמצא ד' אאזמו"ר נ"ע בפי' הפסוק שאו מרום כו' הם ד' הרמב"ם בעיון שלישי הנ"ל רק שבאו בביאור יותר דהמכוון ממה שאנו רואים שאין שום הפסק ועיכוב כלל בההשפעה של אישי השמים ולא שום שינוי בהם וזה אי אפשר כלל מצד כח המוגבל המלובש בהם מצד עצמו, שכל כח בעל גבול נופל תחת השינוי וההפסד וההפסק כנראה בחוש. ולכן מזה שאיש לא נעדר באישי השמים, וכן בארץ, אנו רואים מי ברא אלה, שהוא רוב אונים ואמיץ כח בלתי בעל גבול כו'. וגם עוד זאת דעיקר המכוון מעיון שלישי שהביא הרמב"ם להכריח שיש מחוייב המציאות, בלתי הוה ולא נפסד, הוא דוקא יותר מהאישים ההוים ונפסדים שהם חי ומדבר, כיון שכל האישים הם הווים ונפסדים, א"כ היה אפשר שיפסד לגמרי איזו מינים מן החי ומדבר, שהרי הם אפשרי ההפסד, והאפשר במין אי אפשר שלא יצא לפועל, בזמן בלתי בעל גבול, א"כ הי' ראוי שכל החי מדבר יפסדו, וכ"ש עכ"פ איזה מינים מהם, כמו איזה מין בהמות ועופות, וממה שלא נפסד שום מין, ע"כ נראה שיש מכריח הדברים ההוים ונפסדים שלא יעדרו, וזהו המחוייב המציאות. וכמ"כ נראה ממה שהשמים קיימים באיש, והם בעלי גבול, ע"כ יש מכריח קיומם באיש. ועפ"ז נרוויח ג"כ דחייה למ"ש הרש"ט בשם י"א שהכח להתמיד המציאות כו' כמ"ש לקמן [בד"ה^* לשון רס"ג] סוף סי' א', שאף שבלאו הכי זהו מוקצה מהדעת ונגד המושכל ראשון עכ"ז הרי לפי עיון שלישי הזה דהרמב"ם ע"כ צ"ל כח המכריח קיום כל המינים ההוים ונפסדים שלא יפסדו, ולא להתמיד מציאות עצמו לבד, כ"א להתמיד כל הנמצאים המורכבים מהפכיים, שלא יפסדו ויתקיימו זה במין וזה באיש, והכרח וקיום זה א"א להיות כ"א ממחוייב המציאות.

קיצור. נמצא זהו פי' הפסוק שאו מרום עיניכם ותראו באישי השמים שפע כח הא"ס, במה שאין עיכוב והפסק בהשפעם ואינם משתנים ולא מתחלשים שזה א"א מצד כוחם המוגבל כ"א ע"י ששופע בהם כח וחיות מא"ס ב"ה. וכמ"כ נראה מצד האישים ההוים ונפסדים צומח חי מדבר, אשר איש לא נעדר כנ"ל, שאין שום מין כלה ונפסד. וגם מכ"ז נראה שהוא מהוה ומחייה אותם תמיד בכל יום שלכן אין באישי השמים שום שינוי, וכן באישי הארץ שלא יופסדו.

ולכאורה ^* מופת זה איננו מופת על חידוש העולם אלא רק על מציאות הש"י. וא"כ לדברי הסוברים שיש מופת על החידוש א"צ למופת זה, אך באמת אעפ"כ יש ריווח ממופת זה ג"כ לתשובת המינים הנזכר בסש"ב ח"ב פ"ב הטועים בדמיונם הכוזב לומר שאחר שהש"י ברא את העולם שוב אין העולם צריך לו, והוא מה סג, אשהזכיר במ"נ ח"א ס"פ ס"ט בשם המדברים שהפעול אחר שנפעל א"צ להפועל, והרמב"ם שם דחה דבריהם בשתי ידים, וכן בסש"ב שם, ביתר שאת. וגם אמנם מופת זה הוא דחייה לדבריהם, כי ממה שאיש לא נעדר, ע"כ שהוא ית' מעמידם ומהוה ומחיה אותם תמיד.

(קיצור. ואף לפי האמת שיש מופת על חידוש העולם מ"מ יש תועלת ממופת זה לדחות המינים הנזכר במ"נ ח"א ס"פ ס"ט ובסש"ב ח"ב פ"ט).

ג^* ונלע"ד שמופת זה שכ' אאזמו"ר כאן בנוי ע"פ שאו מרום עיניכם כו' מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר. זהו עולה בקנה אחד עם המופת שכתב הרמב"ם במ"נ ח"ב פרק ראשון עיון שלישי והביאו ג"כ בעל העקרים במאמר ב' פרק חמישי.