עוז והדר לבושה

178עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, ואי' במדרש (בראשית פנ"ט) עוז והדר לבושה של תורה. וצ"ל מהו"ע דהלבושים של תורה הם עוז והדר, ורש"י פי' דכללות הפרשה קאי על התורה ולומדי'. ובמצו"ד מבאר דקאי על נפש המשכלת שהיא עזר לבעלי', ופי' עוז מעשה המצות במיטב הענין ובכוונה רצוי' לכן עוד היותה על האדמה תשמח בזכרה עת הפרדה מן הגוף, והיינו כידוע דהמצות הם לבושים אל הנפש, אשר עי"ז תוכל הנשמה לקבל אור הענג בג"ע התחתון ועליון, וזהו ותשחק ליום אחרון, דהשחוק הוא שמחת הנפש ועליצותה בהוי' דזהו ע"י הלבושים דעוז והדר שהם תומ"צ. ולזאת הנה כאשר עוז והדר לבושה אז הנה ותשחק ליום אחרון, דשמחה זו מורה על החיות וחיים נצחיים. דהנה ארז"ל (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת כו' (אלא חי הוא לעולם. רש"י) שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום הוי' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים (כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים, החיים הוא מקבץ שהן בשבי, שהמתים אינם בשבי. רש"י) אף הוא בחיים. וביאור הענין, דהנה אי' 179בילקוט (ע"פ ויקרא יעקב) התחיל אומר בבקשה מכם כבדו הקב"ה כמו שכבדתי אני ואבותי. (פסחים נ"ו א') אמרו לו בניו שמע ישראל (לאביהם הם אומרים. רש"י) הוי' אלקינו הוי' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והנה אחד הוא יחו"ע וברוך שם הוא יחו"ת, וצ"ל מפני מה דכאשר בני יעקב אמרו הוי' אחד היינו בחינת יחו"ע הנה יעקב שהוא במדרי' אצי' אמר בשכמל"ו שהוא בחי' יחו"ת, ומהו דקדוק הלשון פתח ואמר, דבאותה שעה ששמע אשר בניו אומרים הוי' אחד פתח ואמר בשכמל"ו, ויוקשה ביותר דקודם ההסתלקות שהוא זמן העילוי ביותר הנה אז דוקא אמר בשכמל"ו.

קיצור. יקשה מהו לבושה של תורה, ויבאר שע"י הלבושים זוכים לחיים נצחים, ויקדים מאמר כשם שאין בלבך אלא אחד, ויקשה למה אמר יעקב קודם הסתלקותו בשכמל"ו שהוא יחו"ת.

והנה בני יעקב נקראים בשם שבטים, כמו ענפים המתפשטים מן האילן, דישנו גופו של האילן ושרשו וענפים המתפשטים מן האילן, דהגם שהענפים אינם גוף של האילן אבל הם באים מעיקרו, ולכן הפירות שהם השבח של האילן הנה הם גדלים על הענפים דוקא וכל כח עוזו של האילן ושבחו ניכר בהפירות הגדלים על הענפים, וכל מה שהענפים מתפשטים יותר הוא מכח של האילן, וזהו"ע שבטים מל' כוכבא דשביט שנמשך אור, והגם דאינו דומה לאור הלבנה וכש"כ לאור השמש, מ"מ הרי יש בהם יתרון שהם מתנוצצים ומבהיקים, דבשמש וירח יש שינוים דקטנות וגדלות מתחלת החדש, וכן בשמש מתחלת היום, והכוכבים מעת שנתראים עד שקיעתם מבהיקים, וכל ישראל נק' בני יעקב ונמשלו לכוכבים המאירים בכל עת, דכן הוא בישראל אשר בכל מקום שהם הם מבהיקים ומאירים באור התורה וקיום המצות, וזהו יעקב אבינו לא מת שהענפים מורים על החיות נצחי דגופא דאילנא, וגופא דאילנא הוא הנותן כח וחיות בכל הענפים לעשות פרי טוב בלימוד התורה וקיום המצות. והענין הוא דהנה גופא דאילנא הוא בחי' ז"א דאצי' וכמאמר האבות 180הן המרכבה בחי' חג"ת דאצי', והשבטים הן האורות דאצי' היורדות לבריאה שנעשים בחי' מרכבתא תתאה דעולם הבריאה שמחבר ברי' לאצילות, והיינו בחי' דאצי' שיורדת ונשפלת בברי' לעלותה ולחברה לאצילות. דהנה כתיב ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, ארוממך אלקי המלך שצריכים לרומם בחי' אלקי המלך, ועי"ז נשלם הכוונה האמיתית להיות ואברכה שמך לעולם ועד, דהנה אלקי הוא ל' כח מל' ואת אילי הארץ לקח, והיינו שהכח והיכולת בעולם הוא מבחי' המלך, וזהו אלקי המלך שכל כח ויכולת הנמשך בעולם הוא מבחי' מל' דאצי', וטעם הדבר הוא להיות דבחי' המל' מחולקת מכל המדות וספי' העליונות דאצי', דכל הספי' במדות העליונות דאצי' הרי כולם הם בבחי' קירוב אל העצמות ב"ה, משא"כ ספי' המל' היא בבחי' ריחוק היינו בבחי' כח נבדל ונעלם.

קיצור. יבאר דבני יעקב נקראים שבטים, והפירות גדלים על הענפים, גופא דאילנא ז"א דאצילות, והשבטים הם הארת האצילות בבריאה, ויבאר ההפרש שבין ספי' המלכות לשארי הספירות.

וביאור הענין הוא, דהנה כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, דהאדם שלמטה שהוא אדם הידוע כמ"ש אדם אתם, וארז"ל אתם קרוים אדם, וכתיב אנכי עשית ארץ ואדם עלי' בראתי, דמה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ הוא בשביל האדם, ואדם זה הוא בשביל בראתי, בגימט' תרי"ג, דהמקיים תומ"צ הוא הנקרא אדם, ובו כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהאדם שלמטה הוא בצלם ודמות אדה"ע שעל הכסא וכמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והיינו דכל הענינים שבאדם שלמטה בטבעו כחותיו וחושיו הוא לפי אופן היותם באדה"ע, והיינו דהמדרי' והענינים שבאדה"ע באורות וכלים וספירות וענין ציורם ועמידתם ברום ותחתון וסדר השתלשלותם הנה מזה הוא מה נעשה באדם התחתון בפרטי עניני הכחות והחושים עמידתם זה למעלה מזה, ולזאת מפרטי הכחות והחושים ועניניהם כמו שהם באדם למטה הנה מזה אפשר להשכיל ולהבין בעניניהם 181כמו שהוא באדה"ע, והנה באדם שלמטה אנו רואים דכחות הנפש שכל ומדות הגם שאינן עצמות הנפש ואינם אלא רק כחות הנפש בלבד, ומ"מ ה"ה קרובים אל העצמי' שהרי הן גילוים ממש מהנפש, היינו היותו חכם חסדן גבור ורחום שזהו גילוים ממש מהנפש, ולכן השפעתם אל הזולת הן ג"כ בבחי' קירוב וגילוי, וכמו השפעת השכל מהמשפיע אל המקבל ה"ז גילוי אור ממש גילוי אור שכל מה שמתחלה קודם שמשפיע לו השכל לא ידע את ההשכלה ההיא והיתה נעלם מאתו כל מציאותה ואח"כ נתגלה לו גילוי אור חדש בבחי' קירוב וגילוי ממש, וכן השפעת מדת החסד ה"ז בבחי' גילוי, וגם אפילו מדת הגבורה היא השפעה בבחי' קירוב וגילוי, דבקדושה הנה ענין הגבורה הוא תגבורת החיות ולכן הנה גם מניעת ההשפעה או התחלקות ההשפעה הוא ג"כ מפני טובת המקבל, וע"ד גבורות גשמים, שבאים בהתחלקות טיפין טיפין וכדומה, הרי דהשפעת הגבורה הוא ג"כ בבחי' קירוב וגילוי, והיינו מפני שהן גילוים מהנפש ע"כ ההשפעה מהם היא ג"כ בבחי' גילוי, וכמו"כ הוא למעלה שהמדות עליונות הן בחי' גילוים מאוא"ס ב"ה, ולכן השפעתם היא בבחי' קירוב וגילוי.

קיצור. יבאר דנעשה אדם בצלמנו, ולזאת מפרטי הענינים שבאדם יובן בספירות העליונות, ויבאר דכחות הנפש בשכל ומדות הם בקירוב וגילוי.

והנה ההשפעה בקירוב ובגילוי הנה במדות שלמעלה הוא ביותר מכמו שהוא במדות למטה, וכידוע דאינו דומה ענין השפעת המדות למטה כמו למעלה, דלמטה המדות הן רק גורמין ההשפעה בלבד, היינו לא שהמדה עצמה נמשכת, אלא היא גורמת ההשפעה, וכמו מדת החסד כשמתעורר בחסד על זולתו גורם ההשפעה שמשפיע לו מטובו וחסדו, שההשפעה הוא דבר וענין אחר מענין החסד עצמו, וכמו שמשפיע לו ממון וכה"ג, ואם אין לו מה להשפיע לו הרי אין תועלת כלל מהתעוררות חסדו אליו, אבל למעלה הרי נמשך הארה ממש ממדת החסד, וכמו מכלכל חיים בחסד שהחסד נמשך כלי תוך כלי עד שנעשה מזה התהוות ממש כפי המצטרך אל המקבל מפני שהארה ממש נמשך ממדת החסד, וזהו דכתיב אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, דהרים הם מדות עליונות, ואשא עיני אל ההרים הוא הכוונה בי"ב ברכות לכוון בשם של כל ברכה וברכה, ואז הוא גילוי ההשפעה 182העליונה מבחי' האין העצמי. וזהו מאין יבא עזרי, דהעזר בא מבחי' אין, וכידוע ההפרש בין לחם מן השמים ולחם מן הארץ, דבאמת ע"י העבודה בתומ"צ הנה גם לחם מן הארץ הוא ע"ד לחם מן השמים שלא ביגיעה, וזהו עזרי מעם הוי' עושה שו"א, דהוי' הוא למעלה מן הטבע, והיינו דכאשר אשא עיני אל ההרים להתפלל אל מי שהעושר והפרנסה בידו ית' ועושה את דבר עסקו לכלי טהורה ע"פ התורה אז הנה עזרי מעם הוי' בדרך למעלה מן הטבע בטבע, דכ"ז הוא במדות העליונות שהן בחי' גילוים מאוא"ס והשפעתם הוא ג"כ בבחי' גילוי, אבל מדת המל' היא בחי' העלם וכמו מדת ההתנשאות באדם שאין זה גילוי מן הנפש כ"א בא בבחי' כח נבדל מן הנפש, ולכן ההמשכה אל הזולת הוא ג"כ בבחי' רוממות והתנשאות שמשתרר ברצונו עליו שאין זה בבחי' גילוי, וידוע דבמדת המל' יש בחי' השפעה בריחוק והשפעה בקירוב, השפעה בריחוק הוא ההתנשאות, והשפעה בקירוב הוא כמו הנהגת המדינה ע"י המלך שזהו ג"כ לא בבחי' גילוי שה"ה בדרך גזירה ופקודה שגוזר ואומר שיהי' כך וכך, וכמו"כ הוא מדת המל' למעלה שבא בבחי' כח נעלם והוא בבחי' רוממות והתנשאות והים עומד עליהם, וגם בחי' השפעה בקירוב הוא בבחי' העלם וכמו העש"מ שהן בדרך גזירה וציווי יהי אור יהי רקיע והוא בחי' העלם והסתר הבורא מהנברא, ולכן התהוות העולמות הוא מבחי' המל' דוקא מלכותך מכ"ע, ובכדי שיהי' בבחי' מקור לעולמות ה"ז ע"י כמה גבורות וצמצומים וכמ"ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, להודיע לבנה"א גבורותיו כו' שצ"ל ריבוי צמצומים בזה, וזהו אלקי המלך דבחי' כח והיכולת בעולם דהיינו התהוות העולמות הוא מבחי' המל' ע"י גבורות וצמצומים, ואי לזאת ארוממך אלקי המלך שצריכים לרומם בחי' אלקי המלך.

קיצור. יבאר דלמטה מדות הם רק גורמים השפעה, אבל למעלה הנה הם עצמם נמשכים, מכלכל חיים בחסד, מאין יבוא עזרי בדרך למעלה מן הטבע בטבע, אבל ספי' המלכות הוא כח נעלם ונבדל, וגם ההשפעה בקירוב שבה הוא בדרך כח עליון.

והנה בכדי לרומם בחי' המל' זהו ע"י העבודה בתחתונים היינו לברר בירורים למטה, דזהו כל ירידת הנשמה למטה דהנשמה עצמה א"צ תיקון וכמו שהיא למעלה ה"ה בתכלית הביטול לאלקות וירדה למטה בכדי לברר הרפ"ח ניצוצות 183שנפלו בשבה"כ דתהו, דכלים הן בחי' אותי' וכדאי' בע"ח דאותיות הם כלים, דבאותיות הגלוים הרי יש ב' מדרי' אותי' המחשבה ואותי' הדבור, שהם ב' בחי' כלים, דאותיות המחשבה הם מקבלים אור השכל וגילוי המדות, ואותיות הדבור הן כלים לגלות הכחות דשכל ומדות, שע"י אותיות הדבור מתגלה אור שכלו ומושג אל הזולת, דלולי אותיות הדבור לא ישיג הזולת אור שכלו, דעם היות דגם בלא אותיות הדבור הרי באפשר לידע שהוא חכם, וכמו שאנו רואין במוחש באדם שהוא עוסק במושכלות הרי לבד זה דחכמת אדם תאיר פניו, הנה כל עבודה ויגיעה בשכל עושה רשימה במאור פניו (עס ליגט א איידעלקייט) ובפרט הצהיבות פנים בהמצאת שכל חדש אשר פניו מאירים ומבהיקים וכמא' צהבו פניו של ר"א שמצא תוספתא חדתא, הרי דגם בלא אותיות הדיבור הרי הכרת פניו ענתה בו שהוא חכם, מ"מ הנה אופן ואיכות חכמתו א"א לידע בלי אותיות, וגם את זה שיודעים ומכירים בו שהוא חכם מפני הארת פניו הרי הוא רק בכללות אבל אינו משיג את שכלו ממש דכל השגה הוא בשכל פרטי דוקא ובהארת פנים הוא רק בכללי', אבל ע"י הדבור הוא שיודע איכות חכמתו ומשיג אור שכלו, וכן ע"י אותיות הדבור מתגלה טיב אהבתו אליו, הגם דכללות האהבה הרי אפשר לידע ע"י הקירוב, דזה שמקרב אותו בקירובים רבים הרי מזה ניכר אהבתו אליו, מ"מ הנה זהו רק בכללות אבל טיב אהבתו זהו שנודע ע"י הדבור דוקא, שהרי יכול להיות שמקרב אותו בקירוב גדול ומ"מ אינו בלב שלם באמיתות ממש, ורק בדבור הנה בזה דוקא הרי ניכר יותר טיב אהבתו אליו, ונראה דבר זה במוחש במדה ההפכי' השנאה, דמה שהוא שנאוי אליו מתגלה ע"י הדבור, הנק' בל' העולם ער האט זעך אויסגירעט, היינו שלא במתכוין, וכמו שאנו רואין במוחש דלפעמים בעת שהאדם טרוד באיזה ענין, או בסיבה אחרת אז הנה מתגלה פנימי' לבבו בהנוגע לזולתו שלא בכוונה כלל, אבל בדברים האלו היוצאים בדרך ממילא הנה בזה דוקא ניכר אמיתת לבבו באהבה ושנאה, ויכול להיות גם שמדבר אליו דברי אהבה, והאמת אינו כן ורק בדברים היוצאים שלא בכוונה כנ"ל (דזהו"ע הדיבור מצ"ע שלא עפ"י הנהגת והוראת השכל לזאת) הנה בזה דוקא ניכר האמת דכך הוא המדה אשר בדבור ניכר יותר אמיתת ענין הקירוב והריחוק מכמו שהוא בקירוב וריחוק עצמו, הרי שהדבור מגלה הכחות פנימי' שהן נעלמים בלי אמצעית הדבור ומתגלה רק כללותם לא בבחי' פרטי' וע"י הדבור מתגלים בבחי' גילוי ממש בפרטית, וע"כ נק' כלים וכמו הכלי המקבלת בתוכו יין או מים 184שע"י הכלי לוקח אותם כמו"כ האותיות מקבלים את אור השכל שמושג ע"י להזולת, וכן המדות יודע על בורים ע"י הדבור. וכמו"כ הוא הדוגמא למעלה בדבור העליון שהן האותיות שנבראו בהם שו"א וכמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, בעש"מ נבה"ע שהן אותיות הדבור שבהם נבראו השו"א וכל אשר בהם, והגם דכל ההתהוות הוא מהאור, דאור הוא מהווה, רק שזהו ע"י אותיות הדבור שע"י נמשך האור להוות ולהחיות העולמות.

קיצור. יבאר דע"י עבודת הבירורים הוא עליית המל', ויבאר דאותיות הם כלים אל השכל ואל המדות, דע"י האותיות דוקא הם בגילוי, והדוגמא מזה למעלה דהגם דההתהוות הוא ע"י האור, אבל הגילוי הוא ע"י האותיות דעש"מ.

אמנם צ"ל איך נתהוו ריבוי עולמות עד אין קץ ונבראים עד אין שיעור, הן בנבראים של מעלה דכתיב היש מספר לגדודיו וכתיב אלף אלפים ישמשוני' וריבוי רבבן קדמוהי יקומון, זהו מספר גדוד א' אבל לגדודיו אין מספר, והן הנבראים שלמטה דכתיב מה גדלו מעשיך שהם גדולי הנבראים ומה רבו מעשיך הם ריבוי הנבראים והגם שהם רק ד' מיני דצח"מ אבל בזה גופא הרי יש מספר גדול עד מאד במינים ממינים שונים בכל מין, והעש"מ הן אותיות וצירופים פרטים וא"כ איך נתהוו ריבוי נבראים עד אין שיעור שלא יש צירופים כאלו כלל בעש"מ, אך הענין הוא, דזה שהן עש"מ זהו באצי' וכמו שיורדים בעולמות מתרבים האותיות והצירופים, שהרי אנו רואים במוחש באותיות דכל מה שיורדים ומתגלים יותר נעשה בהם התחלקות יותר, וכמו בכללות ההפרש בין מח' לדיבור, דהגם דשניהם באים באותיות, ואי אפשר להיות דיבור מסודר אם לא שיחשוב תחלה בזה, ומה שחושב תחלה הנה זה בא בדיבור, ומ"מ אנו רואים באותיות המחשבה ואותיות הדבור הרי מה שחושב במעט זמן ומיעוט אותיות הרי זה בא בדבור בריבוי זמן ובאותיות וצירופים הרבה, וכמו"כ הוא בדבור דכאשר משפיע שכל עד"מ לחכם גדול מספיק שיאמר לו בדברים קצרים ובהדברים הקצרים האלה, הרי התלמיד חכם יודע בהם כל השכל, ושאינו חכם כ"כ צריך להאריך לו בדבור ולבאר לו הענין יותר וכל שהמקבל קטן יותר צריך להאריך יותר, הרי דכל מה שהענין יורד ומשתלשל מתרבה האותיות, וכמו"כ יובן למעלה דכל מה שהדבור עליון יורד 185ומשתלשל ה"ה בא בהתחלקות יותר, וע"כ העש"מ כשהן בבחי' ירידה והשתל' בכל עולם ועולם מתרבים יותר, וגם יש חילופים ותמורות ותמורות דתמורות וכמ"ש בסש"ב ח"ב, ומזה הן ריבוי הצירופים שנתהוו ריבוי הנבראים שכאו"א יש לו אות או צירוף בע"מ, וז"ש גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו וכמו עיר שהוא קיבוץ מהרבה בתים והבית נעשה מקיבוץ אבנים הרבה ולפי אופן סידור האבנים כן יהי' גודל הבית בגבהו ארכו ורחבו, וכך שתי אבנים בונות שתים בתים, שלשה כו', וכללות עולם הדבור הוא בחי' עיר, ונק' עיר אלקינו מפני שבחי' הדבור הוא בחי' ש' אלקים שרש הכלים, דשם הוי' הוא שרש האורות המתגלים ע"י אותיות הדבור דשם אלקים, וזהו אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו דע"י שם אלקים נראה ונגלה גדולת שם הוי' שמהדבור שלו נתהוו עולמות ונבראים, וזהו שהאותיות הם כלים שמקבלים את האור ומגלים אותו.

קיצור. יקשה איך נתהוו ריבוי עולמות ונבראים מעש"מ, ויבאר דהעש"מ הם באצילות ובירידתם מעולם לעולם מתרבים האותיות והצירופים וכמו מחשבה ודיבור, תלמיד גדול וקטן, וזהו גדול כו' אלקינו דגדלות הוי' נראה מהאותיות דשם אלקים שמגלים את האור.

אמנם לפ"ז מפני מה בעולם התחתון מוסתר ונעלם בו קדושתו ית' דמאחר שההתהוות הוא מאותיות הדבור, ואותיות הדבור הם כלים המגלים, מפני מה אינו מאיר גילוי אלקות בעולם התחתון כמו בעולמות העליונים, דה' בשמים הכין כסאו שמאיר שם גילוי אלקות וכמו בגעה"ע ותחתון, ולמטה אדרבא הוא חשך כפול וכמופל. אך הענין הוא, דהנה עולם התחתון התהוותו הוא ע"י שבה"כ דהיינו נפילת האותיות דבחי' דבור העליון מתלבשים באותיות המעלימים ומסתירים, דהנה נת"ל דהאותיות דע"מ כאשר יורדים ומשתלשלים ממדריגה למדריגה ה"ה באים בהתחלקות יותר ובזה הרי מתעלם האור יותר, וכמו עד"מ שכל שבא במיעוט תיבות הרי האור מאיר בגילוי יותר ונרגש האור יותר מהאותיות, וכאשר בא בריבוי תיבות מתעלם האור שכל, ונרגשים יותר האותיות, וכמו"כ הוא בבחי' דבור העליון כשבא בריבוי התחלקות מתעלם האור, ועי"ז מתלבשים האותיות באותיות כאלו שהן מעלימים ומסתירים על האור, וז"ע שבה"כ ע"ד החסידות היינו בחי' העלם והסתר 186האור, וזהו ג"כ ענין נפילת הניצוצות שנפלו בתוך הקליפות וסט"א שמעלימים ומסתירים עליהם, וכמו עד"מ התלבשות הנשמה בגוף ונה"ב, דהנשמה כמו שהיא למעלה היתה בתכלית הביטול לאלקות מפני שלא הי' דבר המחשיך ומעלים עלי' וה"ה רואה גילוי אלקות, ורואה ביטול העולמות איך שהעולם בטל אל האלקות המהווה ומחי' אותו, וגם נראה ונגלה שם האין האלקי המהווה, והיינו שאינו רואה את היש, כ"א האין האלקי המהוה את היש, ושמבלעדו לא יש שום מציאות כלל, וכמ"ש בסש"ב ח"ב אלמלא נתנה רשות לעין לראות כו', ובירידתה למטה הגוף ונה"ב מעלימים ומסתירים שנראה לו ישות העולם, והאלקות אינו נראה ונגלה, והכח הזה בהגוף ונה"ב להעלים ולהסתיר על הנשמה הוא מפני ששרשו מבחי' התהו שקדום אל התיקון ע"כ יש בכחו להעלים על אור הנשמה, ומ"מ יש כח בנשמה לצאת מחשך והעלם הגוף ולהתגבר עליו מפני דבשרש שרשן דתהו ותיקון הרי התיקון קדם אל התהו, וכידוע דשרש התיקון הוא בבחי' הפנימיות דא"ס וכמ"ש הלא אח כו' ואוהב את יעקב כו'. וזהו שמשביעין אותו בירידתו בגוף תהי צדיק כו' וידוע שזהו מה שנותנים כח לנה"א משרשו ומקורו העצמי שיוכל להתגבר על הנה"ב. וכמו"כ הוא גם בהניצוצות שנפלו תוך הקליפות וסט"א שמעלימים ומסתירים עליהם ואינו נרגש בהם האוא"ס וע"כ הם בבחי' יש ופירוד הגם שקודם היו בתכלית היחוד והביטול. והניצוצות אין בכחם לעלות בכח עצמן להיות שרשן מבחי' התהו ומתעלים ע"י האדם דוקא, דשרשו מהתיקון, דבשרש כל השרשים הלא התיקון הוא למעלה מתהו וכמו"כ אותיות דבור עליון הם בבחי' נפילה שמתלבשים באותיות דנוגה המעלימים ומסתירים עליהם, ובאמת כן הוא בכללות עולמות בי"ע שהתהוותם הוא ע"י שבה"כ ולכן ומשם יפרד, רק מה שקרוב יותר אל הקדושה אינו מעלים ומסתיר כ"כ ובחי' דבור עליון הוא בבחי' גילוי יותר, וכל שמתרחק יותר מעלים יותר, וידוע דבעולם הבריאה רק מיעוטו רע ואינו מעורב עם הטוב, וביצירה מחצה על מחצה, ובעשי' רובו רע ומעורב עם הטוב, וע"כ בעולמות העליונים מאיר עדיין גילוי בחי' הדבור, וכל מה שיורד ומשתלשל מתעלם האור עד שלמטה הוא בחי' חשך והעלם לגמרי.

187קיצור. יקשה למה למטה הוא חשך כפול, ויבאר דהאותיות דדיבור העליון נפלו בשבה"כ, וכמו בשכל הבא במיעוט אותיות האור מבהיק, ובריבוי אותיות מתעלם הבהקת אורו, וע"ד התלבשות הנשמה בגוף, ולכן בעוה"ז הוא העלם.

והנה זאת היא עבודת האדם למטה לברר האותיות והניצוצות ולהעלותן למעלה, וז"ש מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, פי' מה רבו מעשיך ה' רבוי הנבראים שנתהוו עד אין שיעור, דלכאורה מאין הוא ריבוי ההתהוות כ"כ, הנה זהו מריבוי התחלקות האותיות דכשיורדים ומשתלשלים נעשה בהם ריבוי ההתחלקות, ובפרט כשמתלבשים באותיות דנוגה נעשה הריבוי ביותר, אמנם כולם בחכמה עשית, פי' עשית ל' תיקון וכמ"ש לעשות לתקן, שע"י החכמה הוא התיקון שלהם דהיינו שנמשך בהם הביטול להיות עולים ונכללים למעלה, וזאת היא תורת האדם ועבודתם למטה לברר האותיות והניצוצות ולהעלותן בבחי' היחוד, וז"ש ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ דבארץ שהוא בחי' בפירוד והיינו בעולם התחתון שהאלקות מוסתר ונעלם לגמרי, ונעשה בבחי' יש ודבר נפרד ה"ה ממשיכים בחי' אחד למטה להיות הכל בבחי' היחוד, והיינו ע"י ההתבוננות בה' אחד איך שאני ה' לא שניתי כלל מפני שהכל הוא רק מהארה לבד שבאין ערוך כלל לגבי העצמות וכולא קמי' כל"ח ממש, ואי לזאת ואהבת את ה' אלקיך שיהי' בבחי' רצון א' לה' לבדו, ועי"ז פועל בעולם שהכל יהי' בטל לאלקות וכמ"ש וגם העולם נתן בלבו ופי' במדרש שההעלם נתון בלבו, שע"י שעושה הביטול בעצמו נעשה הביטול בהעולם בהדברים התחתונים, וזהו שאומר בפ' שני' דק"ש ואספת דגנך, דגנך הוא חטה ושעורה שעורה הוא שעור ה' והו"ע בהבראם בה' בראם ושיעור ה' הוא כל א' וא' לפום שיעורא דילי' היינו בחי' התחלקות האותיות ובכל עולם ובכל נברא שלפי אופן זה הוא ההתהוות כנ"ל, ואספת דגנך הוא האסיפה והקיבוץ מהפירוד אל היחוד, ועי"ז הוא שמרוממים בחי' המל' בחי' אלקי המלך להיות ואברכה שמך לעולם ועד, דהנה כללות ענין ירידת המל' בבי"ע ג"כ הכוונה הוא בשביל הבירורים, וזהו שירדה המל' 188להוות עולמות בבחי' יש ומתלבשת בתוכם להחיותם הוא בכדי שהיש עד עולם התחתון יתברר והי' כלי לאלקות ותושלם הכוונה דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וע"כ ע"י הבירורים למטה נעשה עליית המל', וזה הי' ג"כ עבודת השבטים לברר בירורים למטה וכמ"ש והנה אנחנו מאלמים אלומים בשדה, דאלומה הוא שמאספים השבלים שהן מפוזרים בשדה ונעשה אלומה אחת, והו"ע הבירורים שמתאספים האותיות והניצוצות שנתפזרו ושיהיו עולים ונכללים מהפירוד אל היחוד, דהשבטים הן הארות אצי' היורדות לבריאה, דהענין בזה הוא דבכדי שיהי' עליית המל' הגם שזהו ע"י הבירורים כנ"ל מ"מ צריכים ע"ז המשכה מלמעלה, וכמו בקבלת שבת אומרים לכה דודי לקראת כלה, לפי שבקבלת שבת הוא עליית המל' שעולה מבי"ע לאצי' כנודע, והעלי' היא העבודה דששת ימים תעבוד בעבודת הבירורים דבשבת הוא שעולה בחי' המל' עם הניצוצות המתבררים שעולים לאצילות, ואומרים לכה דודי לקראת כלה היינו המשכה מבחי' ז"א דאצי' להעלות בחי' המל', וז"ע שושבינא דמטרוניתא שזהו שליח מהחתן להביא את הכלה, וכמו"כ הו"ע השבטים היינו המשכת אצי' לברי' להיות עליית המל' והעלי' היא ע"י הבירורים רק שנמשך כח ע"ז מלמעלה.

קיצור. יבאר דזאת הוא עבודת האדם לברר האותיות ולהעלותן, וזהו גוי אחד בארץ, שממשיכים היחוד בארץ הלזו הגשמית, וזהו ארוממך כו' שזה הי' עבודת השבטים בכח האצי' שבהם.

והנה השבטים אמרו ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, דהשבטים הם הארת האצי' כמו שנמשכים לבריאה והיחוד שלהם הוא מעין היחוד דאצי', וזהו כשם שאין בלבך כו' אין בלבינו כו' שהעבודה שלהם הוא מעין העבודה דיחו"ע, ומ"מ אמרו כך בכף הדמיון, דעם היות דהשבטים עושים בחי' היחוד והביטול כנ"ל מ"מ אינו דומה כמו האבות שהן מרכבתא עילאה דאצי' שהביטול הוא בבחי' ביטול במציאות ממש משא"כ הביטול דשבטים הוא בחי' ביטול היש בלבד, ולכן הרי השבטים בחרו להם להיות במדבריות והתבודדות שלא יטרידו ולא יבלבלו אותן מעבודתן. וביאור הענין הוא, דהנה כתיב וזרעתי את בית ישראל זרע 189אדם וזרע בהמה שיש ב' בחי' נשמות והן שנק' אדם וזרע בהמה, וההפרש הוא דאדם יש לו דעת ובהמה אין לה דעת, ואין הכוונה דנשמות דזרע בהמה אין להם שכל והשגה באלקות שהרי גם המלאכים נק' בשם בהמות וחיות פני ארי' ופני שור ויש להם השגה גדולה באלקות, ומכש"כ נשמות דבי"ע דיש להם השגה באלקות, רק ענין הדעת הוא הכרה והרגשה והוא שהדבר שמשיג יהי' נרגש אצלו שעי"ז הוא שמאיר בפנימיות, וכנראה בחוש דבהשגה לבד יוכל להיות שהגם שמשיג הענין ומ"מ אינו נוגע לו הדבר, ובכדי שהענין יורגש בפנימיות ויהי' נרגש אצלו הענין ובכדי שיעשה בו הזזה להיות ניזוז ממקומו זהו ע"י הדעת דוקא, וזהו דנשמות דזרע אדם דהיינו נשמות דאצי' יש להם דעת היינו בחי' הכרה והרגשה באלקות, ונשמות דבי"ע הגם שיודעים ומשיגים אלקות, אין להם דעת להיות בבחי' הכרה והרגשה, אך הרי נשמות דבי"ע יש להם ג"כ בחי' הדעת והרגשה באלקות, אך הענין כידוע שיש ב' בחי' דעת ד"ע וד"ת, וזהו שאין להם דעת, היינו בחי' ד"ע שזהו הדעת האמיתי, והענין הוא כידוע דד"ת הוא ההשגה וההרגשה בהאלקות המתלבש בעולמות דלגבי מדרי' זו העולמות תופסים מקום וממילא הביטול הוא בבחי' ביטול היש בלבד, וד"ע הוא בבחי' אוא"ס שלמעלה מהעולמות שאין העולמות תופסים מקום כלל, וזהו ההפרש בין נשמות דאצילות דנשמות דבי"ע, דנשמות דאצי' יש להם דעת בבחי' עצמות אוא"ס ואיך שכולא קמי כל"ח, וע"כ הביטול הוא בבחי' ביטול במציאות, אבל נשמות דבי"ע הגם שיש להם שכל והשגה מ"מ אינם במדרי' ד"ע דאצילות ממש ולכן הביטול שלהם הוא רק בחי' ביטול היש בלבד.

קיצור. יבאר דהשבטים הם רק הארת האצילות ולזאת אמרו כך כו' בכף הדמיון, דכתיב וזרעתי כו' דנשמות דאצי' מכירים בא"ס ב"ה והביטול שלהם ביטול במציאות, ונשמות דבריאה ביטול היש.

ובזה יובן ההפרש בין יוסף להשבטים דביוסף כתיב אלה תולדות יעקב, שהוא אור האצילות כמו שהוא ולכן כתיב בי' ויבא הביתה לעשות מלאכתו ות"א למבדק בכתבי דחושבנא, וזהו פלא והלא יוסף הי' מרכבה לאלקות, וענין המרכבה הוא הדביקות תמידי לאלקות גם בחושי הגוף וכמ"ש בסש"ב בענין האבות הן המרכבה שהיו כל אבריהם קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז כו', והיינו שגם בחושי הגוף הוא בבחי' דבקות באלקות, וא"כ איך הי' עוסק בכתבי דחושבנא והי' מלך במצרים, וע"כ לומר, שזהו מפני שהעולם לא הי' תופס מקום אצלו כלל ולא הי' 190מבלבל אותו כלל ובעת שהי' בתכלית הדבקות באלקות הי' יכול לעסוק בעניני העולם, וכמו חכם גדול שיכול להיות עמוק בעומק מחשבתו בשכל עמוק ואין האחרים מבלבלים אותו גם כשמדברים עמו ה"ה עמוק במחשבתו (גם אם ישבו שרים כו' עבדך ישיח בחקיך כו'), וזהו דיוסף הי' מרכבה גם בעת שהי' עסוק במלאכתו, וזה שייך רק בנשמות דאצי' ממש לא בנשמה דבי"ע וגם לא מבחי' אצילות שבבריאה, דאצילות שבבריאה הרי אינו כמו אצילות ממש, וגם שהרי מתאחד בבריאה וממילא העולם תופס מקום רק נשמה דאצילות ממש הוא שאין העולם תופס מקום ואינו מבלבל כלל כו', וזהו שאמר דוד אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, דגם על יצועי שהוא זמן הקטנות הי' בתכלית הדבקות באלקות להיות שהי' מרכבה לבחי' מל' דאצילות כמו שהוא באצילות, ע"כ הי' שוה בקטנות ובגדלות, מפני שהי' במדריגת אצי' בחי' ד"ע שאין העולם תופס מקום והביטול הוא בבחי' ביטול במציאות, וזהו שהשבטים אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, דהגם שהאבות הן המרכבה הוא בחי' יחו"ע בחי' ביטול במציאות, והשבטים הי' הביטול שלהם בבחי' יחו"ת ביטול היש, אבל עם זה הנה כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד, פי' ברזא דאחד הוא שבד"ת שהוא יחו"ת יהי' במדריגת יחו"ע, דבזה הוא יתרון המעלה בעבודה בעולם התחתון דוקא, ולכן באותה שעה פתח יעקב ואמר בשכמל"ו, היינו ביתרון המעלה שיש בהעבודה דיחו"ת למהוי אחד באחד.

וזהו עוז והדר לבושה של תורה דוקא, דהתורה צריכה ללבושים והם העבודה בתפלה וקיום המצות, דהתפלה נקראת עוז שנותנת כח ועוז בהנה"א להתגבר על הנה"ב, והמצות הם הדר, ואז דוקא ותשחק ליום אחרון, היינו שאז נשלם הכוונה האמיתית דנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים וזהו באותה שעה פתח יעקב, היינו שהוא פתח צינור זה, וזהו יעקב אבינו לא מת אלא חי הוא, דיעק"ב הוא יו"ד עקב, דגם בהמדרי' היותר אחרונה דעקבות משיחא יאיר היו"ד דחכמה, והיינו דהעבודה בתומ"צ במס"נ הוא במדרי' יחו"ע, ולכן זכותו יגן עלינו דזכות הוא טוהר העבודה המאירה לנו ולבנינו, וחי הוא לעולם.

191קיצור. יבאר ההפרש בין השבטים שהם הארת האצי' ויוסף תולדות יעקב שהוא אור האצילות ממש, ולכן גם בעסקו בכתבי דחושבנא הי' בתכלית היחוד, וזהו יעקב חי לעולם דזכותו יגן עלינו.

בס"ד. ש"פ שלח, תרפ"ט