חביבין ישראל שנקראו בנים

191חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראים בנים למקום שנא' בנים אתם להוי' אלקיכם. והנה זה שאומר חביבין ישראל קאי על הנה"א, דזה שאמר תחלה חביב אדם שנברא בצלם קאי על כללות מין האנושי והיינו דזהו מעלת האדם על הדצ"ח, וא"כ זה שאומר חביבין ישראל קאי על נה"א. וצ"ל כופל הדבר חביבין ישראל חיבה יתירה נודעת להם, דלכאו' הוא דבר וענין א' ולמה כופלו. אמנם בכללות הענין מובן שבא להוסיף דבר, דהגם דחביבין ישראל כו' הנה מ"מ הרי עוד חיבה יתירה נודעת להם, היינו עוד ענין פנימי ועמוק יותר מאשר בתחלה, וצ"ל מהו הענין פנימי דבזה אנו יודעין החיבה יתירה. והנה במשנה (סוטה פ"ט מ"י) לגבי התקנות דיוחנן כ"ג, אמרו אף הוא בטל את המעוררין ואמרז"ל (שם דמ"ח ע"א) מאי מעוררים, אמר רחבה בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים עורה למה תישן, אמר להם וכי יש שינה לפני המקום, והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אלא בזמן שישראל שרוין בצער ואו"ה בנחת ושלוה לכך נא' עורה למה תישן. ולכאו' א"מ דהנה זה הי' בב"ש דנחסרו כמה דברים לגבי מה שהי' בב"ר, וגם אז היו ישראל שרויין בצער, וא"כ למה בטל את 192המעוררים האומרים עורה עורה כו'. ולכאו' הנה הטעם שאמר אינו מספיק כלל ואדרבא מהאי טעמא גופא דישראל שרויין בצער היו צריכים לומר זה. דהנה זהו עיקר ענין ההתעוררות רחמים על עם ד' ועל תורתו שהם בצער בזמן הגלות דהחשך יכסה ארץ, ואותותינו לא ראינו, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ח"ו שהן המה אויבי ה' ועמו ותורתו מבית ומבחוץ וכמ"ש אמרו אחיכם שונאכם מנדיכם הרודפים אותנו באכזריות נוראה, ודרך רשעים צלחה ויראי ד' ועוסקים בתורה בתמימות הם בשפלות, וכל עניני עבודה בעבודת הוי' באים במס"נ, דע"ז צ"ל ההתעוררות רחמים רבים כעין ברכת ולמלשינים אל תהי כו' וכל אויבי עמך שהם אויביך מהרה יכריתו כו', וא"כ מאחר דבזמן הב"ש דגם אז הי' ישראל שלא בנחת וענג ובאיזה ענינים היו בצער מעין ענין הגלות א"כ א"מ למה בטל את המעוררים, דאחר כל זה הרי מובן דזה מה שבטל את המעוררים הוא מצד יתרון מעלה ומדרי' דלא ינום ולא ישן שומר ישראל, דבאמת הנה קאי גם על זמן הגלות ג"כ דזה מה שלא ינום ולא ישן שומר ישראל הוא תמיד, וא"כ יוקשה להיפך מהו"ע עורה למה כו' דהרי גם בזמה"ג הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, שהוא תמיד שומר את ישראל ובאמת הרי אנו רואים במוחש דעם ישראל הוא בהנהגה באופן נסי [וכמא'] כבשה אחת בין ע' זאבים והיא משתמרת בשמירה שלמעלה מהנהגת הטבע.

והנה להבין כ"ז ילהק"ת להבין בפי' ענין אור א"ס, שהוא אור, היינו הארה וזיו בלבד, והגם דאור א"ס הוא התגלות העצמות, מ"מ הרי אינו אלא הארה ולא עצם, והיינו שהוא זיו בלבד אלא שהעצם הוא נגלה בזיו זה ואין הכוונה שהעצם נמצא בהזיו כ"א דע"י הזיו אנו יודעים את מציאותו של העצם דהנה יש מציאות ומהות, הנה ע"י הזיו שהוא אור המתגלה מן העצם אנו יודעים את מציאותו, וכמו אור וזיו השמש המתפשט מן השמש ומאיר לארץ ולדרים עלי' הרי אין זה מה שעצם השמש מתפשט בחלל העולם להאיר על הארץ, כ"א רק זיו ואורו של השמש בלבד שמתפשט בכל מרחבי תבל, וטעם הדבר הוא לפי דעצם השמש הוא אור, ע"כ ההתגלות שלו הוא אור וזיו, דזהו הארה לבד ולא העצם, ורק שנגלה בזה העצם, ולכן הנה אור וזיו השמש מן השמש הוא בדרך ממילא, ואינו בא בהתעסקות השמש, דנאמר שהשמש מתעסק להאיר אור ולגלות זיו, אלא הוא בא בדרך ממילא, והוא להיותו הארה בלבד, ומהאי טעמא הרי אור וזיו השמש אינו עושה שום שינוי בעצם השמש, דלהשמש אינו נוגע כלל אם האור והזיו המתפשט מן השמש מאיר אור 193בעולם או שישנם ענינים המסתירים על זיו ואין אור השמש מתפשט מאומה בהשמש, וכן כאשר זיו השמש מתפשט בעולם ומאיר לדרים עלי' אין זה מוסיף מאומה בהשמש, וכן כאשר אין אורו מתפשט אינו עושה גרעון בהשמש כלל, וכ"ז הוא להיותו הארה בלבד ע"כ אינו עושה שינוי בעצם השמש, וכן הוא גם באור וחיות הנפש המחי' את הגוף שהוא גילוי הארה בלבד מהנפש ולא עצם, ואור וחיות זה אינו עושה שום שינוי בעצם הנפש, היינו בהנפש עצמו, דלהנפש אינו נוגע כלל אם נמשך אורו להחיות א"ל, וזה שאנו יודעים בענין הגלגולים ר"ל דכאשר נפש האדם מתגלגל בגוף של בהמה ה"ז צער גדול להנפש הנה הצער הוא מפני שמוכרח שלא להתגלות וכל הכרח הוא צער להנפש, אבל הגילוי של אור וחיות הנפש אינו מוסיף מאומה בהנפש עצמו, דהנה כתיב זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם, דבהשפעה, וכן הוא גם בהשפעה עצמית דעי"ז נתוסף אור בהמשפיע עצמו, אבל בהמשכת החיות הרי לא מצינו דעי"ז יתוסף תוס' אור בהנפש, וכמו"כ כשאינו נמשך האור והחיות מן הנפש להחיות אינו עושה גרעון בהנפש, והגילוי הוא בדרך ממילא שלא ע"י התעסקות, והגם שזהו גילוי רצוני, ומ"מ הוא בדרך ממילא כשמתקשר בהגוף ה"ה מחי' אותו דההתקשרות הוא בכח הא"ס המפליא לעשות שמקשר רוחני' בגשמיות דהנה הנשמה גם כמו שהיא למעלה הרי יש ממנה גילוים וכחות כו' וכשמתקשרת בגוף מחי' את הגוף א"כ הוא בדרך ממילא דכ"ז הוא להיותו הארה בלבד.

והנה זהו ההפרש בין אור לשפע, דאור הוא גילוי הארה בלבד ובהשפעה הוא מה שמהות דבר מה נמשך בהשפעתו, וכמו בהשפעת השכל הרי אין זה רק גילוי הארה בלבד אלא שזהו מה שמהות דבר מה נמשך בהשפעתו של המשפיע אל המקבל, ובא ע"י התעסקות המשפיע, דמעצמו הרי לא יומשך שפע ההשכלה מהמשפיע אל המקבל כ"א ע"י התעסקות המשפיע, ואופן ההתעסקות הוא באופן הנוגע אל המקבל דוקא, דהנה ידוע דאופן השכלה והמצאת השכל של המשפיע בשביל ההשפעה אל התלמידים הוא להיפך ממש מכמו ענין ואופן של השכלת המשפיע כמו שהוא לעצמו ובשביל עצמו, דלעצמו הרי תחלת הכל הוא ההתחכמות של המשפיע והשכלתו בנקודת ההשכלה ואח"כ באה בהתפשטות האור דבינה, שהו"ע נקודה בהיכלא, ובזה הוא כל ההתעסקות שלו בינו לבין עצמו לעלות בעא"ע 194בעומק אחר עומק בנקודת ההשכלה עד שנעשה מעין הנובע בשכלים עמוקים ונפלאים גם בהשגה דבינה באו"ר ובטוב טעם בהסברים ארוכים, משא"כ בענין ההשפעה אל התלמידים הוא בהיפך לגמרי דתחלה מקדים הקדמה וממשיל איזה משל והסבר ואח"כ מגלה להתלמידים ענין הסברא ההיא שהיא נקודת ההשכלה, וגם זה באופן שהיא לפי ערכם ובזה הוא כל התעסקותו של המשפיע, א"כ ההשפעה באה בהתעסקות ועושה שינוי בהמשפיע דאינו דומה כמו שהוא קודם ההשפעה בעת ההשפעה ואחר ההשפעה, דקודם ההשפעה הנה מלבד ההתעסקות הנ"ל הרי המשפיע טרוד באופן ההשפעה שהן כליות יועצות איך להשפיע באופן שיהי' תן לחכם ויחכם עוד, דהגם דלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, הנה באמת הרי בקיצור זה ישנו כל ענין האריכות והעומק שבזה, והיינו דבההשפעה הלזו הרי המשפיע צריך להשפיע לתלמידו כל מה שאפשר להיות בהשכלה זו, גם כשיגדל ויקים אדעתי' דרבי', ועם זה הנה עתה בעת השפעה צריך להיות בתכלית הקיצור וההעלם, והמשל בזה כמו הגרעין הנזרע בארץ הרי אין בו לא טעם ולא ריח כו' ואינו אלא גרעין בלבד, הנה מלבד זאת אשר מגרעין זה יהי' צמיחת הפרי אלא עוד זאת דגם בהפרי הנצמחת מגרעין זה יהי' ג"כ גרעין לזריעה, א"כ הרי הגרעין זה הנזרע עתה הרי יש בו מענין הפרי אשר יוצמח מהגרעין אשר יהי' בהפרי העתידה לצמוח מגרעין זה הנזרע עתה, אלא שהוא בו בתכלית ההעלם, וכן הוא בהדברים קצרים שבההשפעה כו' וכן הוא הטרדה בהמשפיע בעת ההשפעה להעלים ולכבוש בעצמו כל האור המאיר לו בעת ההשפעה, דהנה בהמשפיע עצמו הרי כל האור הגנוז והנעלם בהדברים קצרים מאיר לו בגילוי, ובנביעה עצומה, והוא מוטרד בזה שבדעת ידבר אך ורק באותה המדידה שהמדיד עצמו לפ"ע המקבל דעליו לא יוסיף וממנו לא יגרע, ואחרי ההשפעה הוא הסתכלות המשפיע בהמקבל להושיב את דבר ההשפעה בעומק לב המקבל, למען שיהי' אצלו בקליטה טובה.

אמנם כ"ז הוא רק טרדת המשפיע בההשפעה, אבל באמת הנה גוף ועצם דבר ההשפעה עושה שינוי בהמשפיע עצמו, דע"י ההשפעה הרי ניתוסף לו תוס' שכל, ובהעדר ההשפעה הרי נעשה גרעון בהשכלו שלו, והגם דיש מקום לומר דבשביל זה שלא יהי' גרעון בשכלו הרי מספיק מה שמשפיע לעצמו, והיינו דזה ודאי גמור דבהעדר השפעה לגמרי הרי עי"ז נתמעט ונחשך אור שכלו, אמנם יש מקום לומר דע"י ההשפעה לעצמו מתוסף לו אור שכל, והיינו דמי שעוסק במושכלות לעצמו ואופן התעסקותו הוא שמשפיע לעצמו ע"ד ואופן המשפיע לזולתו, והיינו 195שמביא דבר השכלתו והשגתו בדיבור, דלבד זאת דע"י הדיבור הרי מתברר הענין היטב, והיינו דכל דבר חכמה ושכל כשבאת בדיבור ה"ה נעשה ברור יותר וכמ"ש אמר לחכמה אחותי את, דהחכמה היא ברורה אצלו כאחותו, והיינו דדברי תורה הם חתוכים בפיו, דכל דבר הלכה הרי יודע אותה על בורי', ואינו אצלו רק בהשערה וכעין מדמה מילתא למילתא כ"א ידיע' הדבר כמו שהוא, דכ"ז הוא ע"י הדיבור דוקא דאז יודע כל ענין ברור, הנה עוד זאת דע"י הדיבור הרי יש לו חיות פנימי בהענין, וכמ"ש חיים למוצאיהם, ואמרז"ל למוציאיהם בפה דוקא, דהחיות האמיתי הוא בדיבור, וואו לעבט די השכלה אין דיבור דוקא, ולזאת הנה ע"י ההשפעה לעצמו יכול להיות שיתוסף לו אור שכל, אבל אחר כ"ז הנה עיקר אמיתת תוס' אור שכל הוא ע"י ההשפעה לזולתו דוקא, וכמא' הרבה קבלתי מרבותי הרבה קבלתי מחברי ומתלמידי יותר מכולם, דג' ענינים אלו ה"ה רחוקים זמ"ז לגמרי, דזה מה שהתלמיד מקבל מהרב הוא ע"י ההנחה והביטול שלו וכידוע דאמיתת ענין הקבלה הוא מה שהתלמיד מניח א"ע בהנחה גמורה ומקבל רק דברי הרב כמו שהם, והיינו אותיות הרב, ועי"ז דוקא התלמיד מגיע ועולה אח"כ למדרי' היותר עליונה בידיעה והשגה, וזה מה שהתלמיד מקבל מחבירו הוא בידיעת ההשכלה וההתפשטות שבהשגה, שהוא ענין אחר לגמרי מזה מה שמקבל מהרב, וההשפעה אל המקבל הרי לכאו' הוא מדריגה נמוכה הרבה יותר מב' המדריגות הנ"ל דרב וחבר, ואחר כ"ז אומר ומתלמידי יותר מכולם, והיינו דאמיתת הוספת ההשכלה הוא ע"י ההשפעה, הרי דההשפעה עושה שינוי בהמשפיע עצמו, והנה עוד זאת דהתחכמות והשכלה באים ע"י השתדלות דוקא, והו"ע ההעמקה והיגיעה שמייגע כלי שכלו דוקא, דכל שמעמיק יותר ומייגע כלי שכלו ביותר ה"ה מגיע אל עומק המושכל ושכלים עמוקים יותר, דכאשר אינו מעמיק א"ע כ"כ הרי ג"כ בא אל השכל אבל הוא רק חיצוניות ושטחיות הענין בלבד, אמנם בכדי להגיע לעומק המושכל הוא ע"י יגיעה דוקא.

והנה בכדי שתהי' היגיעה להתחכם ולהשכיל הוא ע"י ההשתדלות מה שמניח עצמו ע"ז, ער לייגט זיך אפ אויף דעם, וכמו בהשתדלות בענין גשמי הוא שפונה עצמו משאר כל עניניו והוא מסור ונתון רק בדבר זה שהוא משתדל בו, וכן הוא בההשתדלות בהיגיעה בהשכלה הוא מה שמניח א"ע בזה, והיינו שפונה מכל הענינים שלו ונכנס כולו בענין זה, ולפי אופן ההשתדלות שלו כן יהי' אופן יגיעתו והעמקתו בההשכלה, אשר לפי אופן היגיעה וההעמקה הנה באופן כזה תהי' רום מעלת התחכמותו והשכלתו, דהמשל בזה הוא ע"ד כח התנועה, דכאשר צריך להגביה משא קלה נמשך מעט כח מכח התנועה, וכאשר צריך להגביה משא כבידה אז נמשך כח 196רב מכח התנועה, דכ"ז תלוי בההכנה שלו באופן המשכת הכח מהכח התנועה, כמו"כ הוא בכח השכל דלפי ערך השתדלותו בהיגיעה וההעמקה כן תהי' מעלת ההתחכמות וההשכלה, דכ"ז הוא לפי דבהשפעה הרי מהות דבר מה נמשך בהשפעתו ולכן ה"ז עושה שינוי בהמשפיע עצמו, משא"כ בהארה שהוא זיו בלבד, ואינו עושה שום שינוי בהמאור, ומסברא זו אנו באים לידי הכרה פנימית יותר בההפרש שבין אור ושפע, דהשפעה הגם שבאה ע"י התעסקות המשפיע, וההשפעה עצמה היא מהות דבר מה שנמשך בהשפעתו, ומ"מ הנה ההשפעה אינה כמו המשפיע, ועם היות דזה שבאה ע"י התעסקות המשפיע ה"ז הוראה שהוא מפנימית כחו, ומ"מ הנה מזה גופא יובן דאחר כ"ז הנה ההשפעה אינה כמו המשפיע דהנה ההתעסקות הוא הצמצום מה שמצמצם עצמו להשפיע, א"כ ה"ז מובן דאינו כמו העצם. וזה מה שאנו רואים במוחש שיש הפרש בשכלים בין שכל גדול לשכל קטן, וגודל וקוטן השכלים הוא לפי ערך החכמים דמי שהוא חכם גדול הרי השפעת שכלו בשכלים גדולים, והחכם הקטן הנה החכמות שמשפיע המה קטנים, הרי דההשפעה היא לפ"ע החכמים, דחכם גדול משפיע חכמות גדולות ועמוקות, א"כ גם השפעה היא לפי אופן המשפיע, הנה זהו רק מה שהוא לפי אופן העצם בלבד ולא כמו העצם ממש משא"כ באור דאינו רק לפי אופן העצם, כ"א שהוא כמו העצם ממש. נמצא דכללות ההפרש בין אור לשפע הוא דאור הוא הארה בלבד, והגילוי בא בדרך ממילא שלא ע"י התעסקות ואינו עושה שום שינוי בהמאור, אבל הוא כמו העצם, ושפע הוא מה דמהות דבר מה נמשך בהשפעתו, ובא ע"י התעסקות ועושה שינוי בהמשפיע, ואחר כ"ז אינו כמו העצם אלא כפי אופן העצם.

והנה בעומק הענין הנה יש עוד הפרש בין אור ושפע, דאור הגם שהוא הארה לבד אבל להיותו כמו העצם לכן הוא עצמו ג"כ אינו משתנה, ושפע הגם שהוא מהות דבר מה הנמשך בההשפעה מ"מ להיותו רק כמו העצם לכן הנה הוא בעצמו ג"כ משתנה. דהנה בשכלים הרי יש שכלים אמיתית ושכלים משובשים, וכמו חכמה ושטות, דבשטות הרי יש ג"כ שכל ועומק, או כמו חכמה חיצוניות שנק' שכל משובש ואינו דומה אם משכיל שכל אמיתי או שמשכיל שכל משובש, דבשכל משובש הרי האור שכל שבו הוא ג"כ משובש משא"כ באור הרי גם כשמאיר במקום האשפה ה"ה טהור כמו בהארתו במקום הנקי, דיכול להיות דמהעכרורית של האשפה יתערב גם בהאור, והוא רק תערובת העכרורית בלבד אבל עצם האור הוא נקי, משא"כ בשכל משובש או בשכלים משובשים, הרי עצם השכל הוא משובש שהוא רע בעצם, וכמ"ש רבינו נ"ע שחכמה חיצוניות מטמא חב"ד שבנפשו, ואין זה מה שיש בו רק תערובת רע כ"א הוא רע בעצם, משא"כ באור הרי זה מה שמתערב בו איזה עכרורית מהאשפה אבל הוא עצמו טהור וזך כמו במקום הנקי, הרי דבשכל יש בו שינוי ממש, משא"כ באור שהוא בעצמו אינו משתנה, וכן בשכל הרי יש שכל גדול ושכל קטן דבשכל גדול הרי אור השכל שבו הוא גדול, ובשכל קטן הרי אור השכל הוא קטן, 197והיינו דשכל קטן הוא רק חיצוניות השכל שאינו במעלה גבוה כ"כ, ושכל גדול הוא פנימיות השכל, הרי דבשכל שהוא שפע יש בו שינוי מקטנות לגדלות, משא"כ באור שאין בו שינוי, וכמו אור השמש הרי אותו האור שמאיר בפלטרין גדולים והיכלי מלך הנה אותו האור ממש מאיר בחדר קטן, רק דחדר הקטן שהוא קטן בכמות הרי אור השמש מאיר שם במיעוט לפי כמותו ובפלטרין גדולים שהוא פתוח יותר ומרווח בשטח הרי מאיר שם אור השמש בריבוי יותר, אבל אותו האור ממש בלי שום שינוי כלל, וכן באור וחיות הנפש הרי אין לומר דגוף גדול כמו גופו של עוג מלך הבשן תהי' לו נפש גדול, וגופו של ילד קטן נפשו קטנה, דאין הענין כן כלל, אלא דהנפש של גוף קטן יכול הוא להחיות גם גוף היותר גדול, והוא לפי דהאור הוא כמו העצם ממש, ואין בו שינוי כלל, והדוגמא מזה יובן למעלה באור א"ס, דהגם שהוא רק הארה בלבד ולא העצם, אבל הוא התגלות העצמות, ואין זה שהעצם נמצא בהזיו, אלא דע"י הזיו הוא נתפס שיודעים מציאותו, וטעם הדבר הוא לפי דאור עם היותו רק הארה בלבד אבל הוא כמו העצם, וזהו אור א"ס דהאור כמו העצם, דכשם שבעצם הוא בבחי' א"ס כמו"כ האור הוא ג"כ בבחי' א"ס.

והנה דעת לנבון נקל להבין דמהאור א"ס שהוא כמו העצם הרי אי אפשר שיהי' מזה התהוות העולמות בבחי' יש ומציאות והוכרח להיות הצמצום באוא"ס, דזהו צמצום הראשון בסילוק אור הראשון לגמרי, ונמשך הארה והארה דהארה להיות מקור אל התהוות העולמות וההתהוות הוא מהעולמות היותר עליונים עד התהוות עוה"ז הגשמי וכמא' אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, דגבוה מעל גבוה שומר וגבוה מעליהם, דהמזל הרוחני הוא רק שהוא גבוה מהעשב אבל הוא ג"כ יש לו שרש שלמעלה ממנו והוא בחי' מל' דעולם העשי' הרוחנית, ומל' דעשי' ממל' דיצי' ויצי' מבריאה ובריאה מאצי' ושרש כולם הוא בחי' מל' דא"ס שהוא שרש ומקור כל העולמות והנבראים, דמובן דזהו ירידה והשפלה לגבי האור שהוא כמו העצם ממש שהוא בבחי' א"ס שיתצמצם כ"כ להיות מקור לעולמות ונבראים שהם בבחי' יש ובע"ג, ולזאת הנה בכדי שיהי' ירידה וצמצום זה הנה בזה כתיב בראשית ברא אלקים כו', ואמרז"ל בראשית בשביל 198התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראים ראשית. והענין הוא דהנה כתיב עם המלך במלאכתו ישבו ואמרז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, דענין הממלכה הוא קודם הרצון על הדבר, והיינו דהממלכה הוא אם יהי' רצון בזה א"ל, והממלכה על הרצון בעולמות הי' בב"י עם נשמות הצדיקים וטעם הדבר הוא לפי שישראל עלו במחשבה, וענין מחשבה זו היא מח' עצמית שלמעלה מהמח' הכללי', דבמח' הרי יש כמה מדרי' וכמו עד"מ באדם למטה דישנו המח' שקדמה אל הדיבור ונק' כלל אל הדיבור דזה מה שנפרש בדיבור בריבוי צירופים ואותיות רבים, הנה בהמחשבה היא מח' אחת, וישנה מחשבה שהיא נעלית יותר מכמו המח' שקדמה אל הדיבור, וכן ישנה גבוה ונעלית יותר עד מח' עצמית, דמח' עצמית היא נעלית יותר ממח' כללית, והדוגמא מזה למעלה הוא דמח' כללית היא מחה"ק דפרצוף א"ק שהיא בחי' מח' כללית על כללו' ההשתל' מרוכ"ד עד סוכ"ד היינו הרצון כללי על עולמות. וזהו דכולן נסקרים בסקירה אחת. והגם דרצון זה אינו רצון גלוי כלל והוא רק הסכמה כללי' בלבד ולכן נק' בשם מח' ומ"מ ה"ז עכ"פ מח' השייכה אל העולמות, וענין הממלכה הוא אם יהי' רצון אל עולמות א"ל, א"כ הרי מובן דמי שנמלך עמהם בב"י ה"ה בבחי' מח' שגבוה ונעלית מהמח' השייכה אל העולמות אפילו היותר גבוה ועליונה, וזהו דישראל עלו במחשבה היא מח' עצמית ופנימיות דפנימית ועצמות א"ס שלמעלה מעלה מגדר שייכות אל העולמות כלל, ולהיות דישראל עלו במחשבה פנימית ועצמית, היינו דהעלו היא במח' העצמית ולא רק במח' הכללי' בלבד כ"א העלי' היא בהמח' עצמית, ומ"מ הרי עלו במח' העצמית ע"ד ואופן כל מה שעלה במח' הכללית הנה לזאת הם היו המחליטים כב"י על הרצון דעולמות.

והענין הוא דהנה ידוע דבמח' עצמית הרי יש ב' מדרי' הא' היא עצמה ומהותה כמו שהיא לעצמו, והיינו שחושב בעצמו במהות וענין עצמו ממש, דבמדרי' זו הגם שחושב אבל העיקר הוא העצמות שהיא עצמה ומהותה של המחשבה שחושב בעצמו, והב' כמו שחושב בדבר הנבדל ממנו, ומ"מ הוא עצמו החושב במדרי' 199זו, הגם שהוא עצמו החושב ומ"מ הרי המח' היא בדבר הנבדל, והדוגמא מזה למעלה הוא דהמדרי' הב' בהמח' עצמית הוא מה דישראל עלו במח', דעלייתם הוא במח' העצמית, אבל הוא כמו המח' בדבר הנבדל בב"י דזהו מה שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל, ומ"מ הרי באה בבחי' מציאות לעצמה וזהו דישראל עלו במחשבה עצמית אבל מ"מ הוא כעין העלי' במח' הכללית, והענין בזה הוא דהנה בבריאת והתהוות העולמות הרי יש בזה תכלית והתכלית הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, והנה מפני מה נתאווה הקב"ה אין אנו יודעים אם זהו מצד טבע הטוב אשר חפץ שהנבראים שלמטה ימשיכו עצמות א"ס ע"י עבודתם כדאי' בע"ח כשעלה ברצונו ית' שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית', או דטעם הבריאה הוא בשביל לגלות שלימות כחותיו ופעולותיו, או שהוא מטעם אחר מכוונת התמימות דתמים דעים ית' ויתעלה, דכ"ז אין אנו יודעים, ומה שיודעים אנחנו הוא זה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים וכמ"ש שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, ואמרז"ל שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו, עמודי שש שנברא לששה ימים, מיוסדים על אדני פז אלו פרשותי' של תורה, וכוונה זו נשלם ע"י נש"י דוקא שהם כלים לעצמות א"ס ב"ה, דהנה העצמות אינו שייך בו לומר ענין הכלי, ומה שעלה במחשבה הכללית בלבד ה"ז מובדל מן העצמות ואינו שייך בו לומר ענין הכלי לעצמות א"ס ב"ה, ולכן הרי אין שום נברא או נמצא שיהי' כלי לעצמות א"ס ב"ה אפי' הנאצלים והנמצאים היותר עליונים לפי דהכל עלה במחשבה הכללית לבד ולא מח' העצמית כ"א ישראל דעלייתם הוא במחשבה עצמית ופנימית ועצמות א"ס ועלייתם שם הוא כנ"ל בהמדרי' הב' שהוא כעין העלי' במחשבה הכללי' (ומובן שהוא למעלה וגבוה יותר לפי דמח' עצמית הם בעצם מדרי' גבוה יותר מכמו מח' הכללית), לזאת הנה הם כלים לעצמות א"ס, והיינו דזה מה שעלו במחשבה עצמית ה"ה בבחי' שייכות אל העצמיות ממש (כמ"ש במ"א בענין חלק), ועלייתם שם כמו בהמחשבה כללי' שהם בבחי' מציאות לעצמן לזאת הנה בהם הי' ההמלכה על הרצון דעולמות, ובהם ועל ידם נשלם הכוונה העליונה דבברה"ע.

וזהו דנש"י בהשתל' ה"ה ממוצעים בין האוא"ס ב"ה ובין העולמות ומבשרי אחזה עד"מ באדם למטה הרי כללות האדם נחלק לג' אברים כללים, מוחא לבא 200וכבדא ובהם ג' כחות כללים, דהג' כחות האלו המה היולים וכוללים דכאו"א מהג' הללו כוללים כחות רבים הנמשכים מהם, וע"י ג' אברים וכחות אלו הוא המשכת החיות בכל האברים, דבהג' כוללים האלו, הנה הכלל היותר עליון המוח שבראש, דכללות המשכת החיות הוא במוח שבראש, כמ"ש בתניא פנ"א, דלגבי' הנה גם הלב הוא פרט, והלב הוא כלל לגבי הכבד שלמטה ממנו והכבד הוא הכלל האחרון, וע"י כללות כולם הוא המשכת החיות והדם בהאברים, וידוע שבאברים היינו הבשר הוא מהכבד, והדם שבגידים הוא מהלב, וג"ז הוא מהכבד ששולח אל הלב ולבא פליג לכל שייפין, והלב מקבל מהמוח, ולכן המוח שליט על הלב, ונמצא דעיקר הממוצע בין הנפש והאברי' הוא המוח כו' והדוגמא מזה למעלה דג' מדרי' מוחא לבא וכבדא הם בחי' בי"ע שהם ג' בחי' חב"ד חג"ת נה"י, דבעולם הבריאה הוא בחי' חב"ד שהוא המשכות כללות החיות הכולל כל העולמות וכידוע דבעולם הבריאה הוא המשכת החיות מה שבא ונתגלה אח"כ גם בעולם היצי' שהוא בחי' חג"ת, ובעשי' שהוא בחי' נה"י, וכן הוא בעולם האצי' דחב"ד חג"ת נה"י הם בי"ע שבאצי', וראשית הגילוי הוא בבחי' חכמה דאצי' דכתיב הוי' קנני ראשית דרכו, דרכו הוא גילוי אור הקו, וראשית הגילוי הוא בבחי' חכמה שהוא הכלל הכולל הכל וזהו בראשית נמי מאמר הוא, והוא מאמר הכללי ואח"כ נפרט בדרך פרט בהט' מאמרות, וכן הוא גם בבי"ע הכללי' דא"ק הוא בחי' אדם דבריאה דכללית ועקודים נקודים הוא בחי' אדם דיצי' דכללית ואצי' הוא בחי' אדם דעשי' דכללית, ובכל המדרי' הנה נש"י 201הם בבחי' המוחין וכמ"ש בנים אתם לה"א וכמשל הבן שהוא ממוח האב כמו"כ נש"י הם בבחי' המוחין, וכמו המוח שהוא כלל היותר עליון דכללות המשכת החיות הוא במוח שבראש וע"י הוא המשכת החיות מהנפש אל האברים לכאו"א לפי מעלתו וענינו הנה כמו"כ נש"י ה"ה הממוצאים בין האוא"ס והעול' דכל ההמשכות הנמשכים בעולם הוא בהם וע"י דוקא, וזהו שאנו אומרים בנוסח הברכות אלקינו מלך העולם דתחלה הוא אלקינו שהוא ההמשכה בנש"י ואח"כ מלך העולם ההמשכה בעולם, וזהו שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד תחלה הוי' אלקינו ואח"כ הוי' אחד, וידוע דהוי' אחד הוא ההמשכה כללית דעולמות הנה תחלה אומר הוי' אלקינו שהוא בחי' חו"ב מקור נש"י ואח"כ הוי' אלקינו זו"נ מקור העולם, וכ"ז הוא לפי דישראל עלו במחשבה כנ"ל ולכן הנה הם עיקר הכוונה והם כלים לעצמות א"ס ב"ה ולזאת הנה בהם וע"י נשלם הכוונה העליונה דנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

והנה הנשמות כמו שבאים בהשתל' ה"ה בבחי' מציאות בפ"ע וכמו הבן שהוא מעצמות מוח האב ובא במציאות בפ"ע כמו"כ הנשמות הם במציאות בפ"ע וא"כ איך הם כלים לעצמות א"ס, וע"ז הוא בראשית ברא אלקים שהוא התורה דתלת קשרין מתקשראין דא בדא, ישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, ועם היות דאורייתא מחכמה נפקת אבל אורייתא וקוב"ה כולא חד, וידוע דהתורה ונשמות שניהם הם בבחי' העצמות וההפרש ביניהם שבנשמות העצמות הוא בהעלם, ובתורה העצמות הוא בגילוי, ועוד דבנשמות העצמות הוא בבחי' מציאות כנ"ל, ובתוכה הוא בבחי' יחוד דהא בהא תליא דלהיות דבנשמות העצמות הוא בהעלם ע"כ בא בבחי' מציאות דבר בפ"ע ובתורה שהעצמות בא בגילוי ע"כ היא בבחי' יחוד דבתו' כתי' ואהי' שעשועים, אצלו וסמוך, דבנש"י יש ג"כ תענוג והתעונג הוא עצמי, 202אבל זהו כמו התענוג בדבר הנבדל משא"כ התענוג שבתורה הוא אצלו בבחי' יחוד גמור וע"כ ע"י התורה נמשך האוא"ס בנש"י, וזהו הב' מדריגות שבממוצע, דכל ממוצע ה"ה כלול מב' מדריגות, הא' מדרי' התחתונה שבעליונה והב' מדרי' העליונה שבתחתון, וכן הוא בהממוצע שבין אוא"ס ועולמות דבד"כ הוא או"כ דאצי' האורות הם מצד האוא"ס והכלים הם מצד העולמות והגם דכלים דאצילות ה"ה אלקות ממש מ"מ ה"ה בבחי' מציאות וכדאי' בעבוה"ק דא"ס הוא שלימותא דכולא וכשם שיש לו כח בבבע"ג כן יש לו כח בגבול, דא"ת שיש לו כח בבע"ג ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותא והגבול נמצא ממנו תחלה הם הכלים דע"ס דאצילות, ובפנימיות הם תורה ונשמות דתורה היא כמו האור וכמ"ש ותורה אור ונשמות הם כמו הכלי', ונשמות הם למעלה מבחי' כלים דאצי' דהנשמות עלו במחשבה עצמית והם כלים לעצמות א"ס אמנם ההמשכה הוא ע"י התורה, וע"י נש"י הוא המשכת אלקות בעולם.

והנה כ"ז הוא בזמן שמאיר גילוי אור אבל בזמה"ג אז הוא נמשל ללילה ושינה, דבעת השינה הרי הכחות מתעלמים ומסתלקים, ואין זה סילוק לגמרי דהאדם הישן הוא בחי בכל אבריו וגם יש לו הכחות דהרי רואה ושומע בחלומו שהוא רק הארת הכחות בלבד, ובעת התעלמות הכחות אז אינו נראה מעלת המוחין על שער הכחות, דהדוגמא מזה למעלה דכד אנת אסתלק מנייהו, והיינו בזמה"ג שהאור מוסתר ונעלם אז הגם דהמחדש בטובו בכלל, ונש"י בפרט נשמרים בהשגחה פרטית אז אינו נראה מעלת ישראל שהם בבחי' המוחין, ומהאי טעמא אמרו עורה כו' אבל יוחנן כה"ג חידש זה דזמה"ג אם שהאור הוא בבחי' העלם אבל הוא אור פנימי ועצמי וע"י העבודה דמס"נ יכולים לגלות ולהאיר האור פנימי, וזהו שאמר דכתיב הנה לא ינום כו' ישראל, דאלו שהם בזמה"ג צריכים לדעת ברור כי ביכולתם להשלים הכוונה העליונה להיות כי בנים אתם להוי' אלקיכם.

וזהו חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, דישראל עלו במחשבה עצמית שהיא למעלה מבחי' המחשבה הכללית, אמנם זהו מה שהם חביבים בכלל, דכל הנבראים והנאצלים היותר עליונים עלו רק במחשבה הכללית, אבל חיבה יתירה נודעת להם שנקראים בנים למקום דבמחשבה עצמיות גופא הרי עלו בבחי' הבדלה 203כמו הבן שהוא עצמות מוח האב והוא דבר לעצמו דמשו"ז הוא מעלתן של ישראל שהם בבחי' הכלים לעצמות אוא"ס דע"י חיבה זו ה"ה משלימים את הכוונה העליונה בענין התהוות של העולמות להיות ותורה אור להאיר את העולם.

בס"ד.

לי"ב וי"ג תמוז תרפ"ט