ועשו לי מקדש

137ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וארז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, דכאו"א מישראל הוא מכון לשבתו ית' כמ"ש ושכנתי בתוך בנ"י, ונקרא מקדש בעבור היותו משכן השם הקדוש (ראב"ע), והיינו דכאו"א מישראל בכל מקום ובכל עת ובכל זמן הוא מכון לשבתו ית'. דלכאורה יפלא הדבר איך יהי' האדם למקדש לו ית' וכבר אמר שלמה כי האמנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כו' ואחר כ"ז הוא שוכן בתוך כאו"א שע"ז אומר ושכנתי בתוכם, אמנם יש 138תנאי בדבר, והתנאי הוא כאשר ועשו לי מקדש דאז דוקא ושכנתי בתוכם, וצ"ל מהו ועשו לי מקדש דלכאורה תיבת לי הוא מיותר והוא דבר המובן מאליו, והי' מספיק שיאמר ועשו מקדש כו' ומהו הדיוק לי מקדש. ולהבין כ"ז גם להבין מ"ש ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, דקדוש הוא מובדל, יושב מורה על ענין ההתיישבות, והוא דבר והיפוכו דהרי ההבדלה הוא מה שאינו בא בהתיישבות ואם הוא בהתיישבות הרי אינו מובדל. ילה"ת הא דמצינו שני מאמרים במעלת ערך התורה הסותרים זא"ז, דהנה אי' בזהר אורייתא וקוב"ה כולא חד, דאורייתא הוא בחי' חכ' וכמאמר אורייתא מחכ' נפקת, וקוב"ה עצמות אוא"ס וכולא חד וכמ"ש הוי' בחכ' דאיהו וחיוהי חד, דאיהו הוא בחי' עצמות וחיוהי בחי' חכ' וכמ"ש והחכ' תחי', הנה איהו וחיוהי הוא חד, היינו דאורייתא וקוב"ה כולא חד, ולפעמים כתיב עוטה אור כשלמה כו' וקאי על התורה דתורה נק' שלמה שהו"ע הלבוש, דלבוש הרי אינו בערך הלובש וההתאחדות שלו אינו התאחדות אמיתי ולא מיבעי בלבוש הגשמי שהוא אינו בערך הלובש ונבדל ממנו וכמ"ש כלבוש תחליפם ויחלופו, אלא אפילו לבושי הנפש אינם אלא לבוש בלבד, וא"כ כשאומר עוטה אור כשלמה הרי שהתורה היא בחי' לבוש לבד לגבי אוא"ס ב"ה. וכן מובן מהא דאי' בזהר תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה, הרי שהתורה עם האוא"ס ב"ה הוא בבחי' התקשרות, דכל התקשרות מורה על התאחדותן של שני ענינים שהם רחוקים זה מזה, דשנים שאינם רחוקים זה מזה ומתאחדים הנה התאחדותם נק' דביקות כדביקות עצם בעצם, אבל שני ענינים שהם רחוקים זמ"ז ומתאחדים הנה התאחדותם נק' התקשרות, וא"כ שני המאמרים במעלת ערך התורה 139סותרים דלפי המאמר אורייתא וקוב"ה כולא חד בהתאחדות גמורה ומאומרו עוטה אור כשלמה הרי התורה היא בחי' לבוש לבד אל האוא"ס ב"ה.

קיצור. יקשה איך האדם יכול להיות מכון לשבתו ית' בכל עת ובכל מקום, ויקשה ב' המאמרים הנאמרים במעלת ערך התורה, אורייתא וקוב"ה כולא חד, שמתאחד ממש, וכתי' עוטה אור כשלמה שהוא רק לבוש, הסותרים זא"ז. וההפרש שבין דביקות והתקשרות.

אך הענין הוא דהנה אי' בס"י ע"ס בלי מה כשלהבת הקשורה בגחלת, דישנה השלהבת הגלוי' והוא הלהב הנראה ונגלה במציאות ממש וגם יש בו גוונין שונים ומתפשט ע"ג הגחלת, וישנו מה שבתוך הגחלת, והוא אינו להב במציאות ואין בו גוונין כלל, ומה שנקרא שלהבת הוא רק ע"ש היכולת בלבד, דלהיות שיש ביכולתו להיות להבת שלהבת בוערת אשר ע"כ עם היות דאינו שלהבת בגלוי ואינו מציאות לעצמו כלל אבל מאחר שביכולתו להיות שלהבת בוערת ע"כ נק' בשם שלהבת רק שהיא שלהבת שבתוך הגחלת. דב' ענינים אלו השלהבת הגלוי' הוא משל לע"ס הגלויות שהם ע"ס ומתחלקים בחב"ד חג"ת כו' ומה שבתוך הגחלת עם היות שאינה שלהבת במציאות אבל מ"מ במציאות דאש עכ"פ ואינה העדר המציאות לגמרי, והגם דאינה מציאות לבד הגחלת, והוא האש שבגחלת עצמה, והיינו דהגחלת עצמה הוא באש, ואין בין האש והגחלת והגחלת והאש הפסק כלל מ"מ הוא בציור דאש, היינו דבזה הוא ההתחדשות בהאש שבגחלת על הגחלת שהיא עצמה בציור דאש, שהרמז מזה למעלה הוא על ע"ס הגנוזות בכתר שאינן במציאות כמו מציאות הגלויות לפי שהע"ס שבכתר הם רצון, חכ' שבכתר הרצון להתחכם, בינה שבכתר הרצון להשיג, חסד שבכתר הרצון להתחסד שהם בבחי' רצון עדיין, והגם שהם רצונות פרטים ובהרצון להתחכם הרי יש בו ענין ההתחכמות בהעלם ובהרצון להשיג הרי יש בו ענין ההשגות כו', מ"מ הרי הכל הוא לא בבחי' מציאות עדיין, ואחכ"ז עם היות שאינו בבחי' מציאות ממש אבל מ"מ הרי יש בו בחי' ציור ואינו בבחי' פשיטות לגמרי. דהיוצא מזה הוא דבמשל השלהבת הקשורה בגחלת הוא, דמהשלהבת הגלוי' שהיא במציאות להב ובגווני אור והיא בעצמה באה מצד עצם הגחלת, דהרי עצם הגחלת (ורק שהוא ע"י האש שבגחלת) נושא את השלהבת, דהרמז מזה בע"ס הגלויות שהן במציאות ספירות ויש בהם גווני האור חב"ד חג"ת כו' והם תכלית הכוונה של המאציל העליון ב"ה בדוגמת דבר שהגחלת עצמה נושא את השלהבת הגלוי' דכן הוא בע"ס הגלויות שהם משלימים הכוונה העליונה כו' דבאמת הרי איהו וגרמוהי חד כמו איהו וחיוהי חד היינו שהם בבחי' יחוד גמור ומה שהם ספירות במציאות הוא רק להשלים הכוונה עליונה כו'.

140קיצור. יבאר המשנה דע"ס כשלהבת הקשורה בגחלת הא' השלהבת הגלוי' משל לע"ס דאצי', ומה שבתוך הגחלת נק' שלהבת הוא רק ע"ש היכולת ומשל לע"ס הגנוזות וכדוגמת השלהבת הגלוי' שבאה מהגחלת עצמה כן הע"ס דאצי' שהם הגלויות משלימים הכוונה העליונה.

והנה המובן מהמשל דשלהבת שבתוך הגחלת הוא שאינה במציאות שלהבת ואינו מציאות לעצמה מלבד הגחלת אבל עם זה שאינה בפשיטות לגמרי שהרמז מזה הוא בע"ס הגנוזות שהם ספי' שבכתר שאינם בבחי' מציאות ממש עדיין שהרי הם רצון ואינם מציאות לעצמן כלל אבל אינם בבחי' פשיטות עדיין, ונק' גנוזות לפי שהם מכוסים ונעלמים בבלתי מציאות גלוי' עדיין, דאין זה אמיתת הענין דע"ס הגנוזות. ויובן זה בעומק יותר מהמשל דצור החלמיש שמוציאין ממנו אש, והוא ע"י ההכאה דכאשר מכין את הצור בכח בדבר קשה כמו אבן או ברזל יוצא אש, דהאש הזה הרי אינו נמצא בהאבן כלל, ורק מה שיש בו כח החום, אבל אש אין בו כלל, וגם החום הנמצא בהאבן הרי אינו חום ממש כ"א חום רוחני, וע"י ההכאה שמכין בכח בהאבן אז מתעורר החום ויוצא האש, אבל האש הזה טרם התהוותו אינו במציאות כלל, ולכן המים והאש אינם פועלים שום שינוי והתפעלות בהאבן של צור החלמיש. ואינו דומה לגחלת, דגחלת הגם שיש בו שלהבת בגלוי להב גדול ואש גנוז וטמון בתוכו ומ"מ ה"ה מתפעל ומשתנה בהשינוי דאש ומים, דכאשר לוקחים את הגחלת עם השלהבת הבוערת ונותנים אותם בתוך המים הנה לא מבעי דהשלהבת תכבה אלא אף גם האש שגנוז וטמון בתוך הגחלת שהוא נעלה הרבה יותר מהשלהבת הגלוי', הנה האש הזה הוא ג"כ נכבה ע"י המים, וכן מתפעלים מן האש, דכאשר ישימו את הגחלת עם השלהבת והאש שבתוכה באבוקה גדולה הנה אז תתגדל הלהב וגם האש הפנימי מתפעל והוא זה מה שאנו רואין ניצוצי אש ניתזין דזהו התגלות האש הפנימי, הרי שהגחלת מתפעלת ממקרי המים והאש. משא"כ האש שבצור החלמיש אינו מתפעל ממקרי המים והאש, וכאשר יהי' האבן שרוי במים כמה שנים הנה ע"י הכאה יוציאו ממנו אש, וכן אם יהי' כמה זמן בתוך כבשן לא יוצא האש מעצמו (דזה ודאי שהאש המתגלה ע"י ההכאה מהצור החלמיש הנה גם הוא מתפעל ממקרי המים והאש, אבל באמת הנה האש הזה הוא אש הגלוי, ואינו מה שבאבן, והוא רק מאמת את האמת הגמור שהאש שבצור אינו במציאות זו דמציאות אש הגלוי), דהענין בזה הוא דיש ב' בחי' העלם, העלם שישנו במציאות כמו האש שבגחלת דבהעלמו ה"ה במציאות, והב' הוא העלם שאינו במציאות וכמו האש בצור החלמיש דגם בהעלמו אינו במציאות אש כלל.

קיצור. יבאר דמהמשל מה שבתוך הגחלת מובן בע"ס הגנוזות שבכתר שאינה במציאות גלוי', אבל גם אינם בלתי המציאות לגמרי, ויובן יותר מהאש 141שבצור החלמיש ויבאר ההבדל באופן ההתפעלות ממקרי האש והמים, העלם שישנו במציאות ושאינו במציאות.

והנה כמו"כ הוא גם בכחות הנפש, דהכחות העצמיים הנטועים ומושרשים בעצם הנפש שאינם עדיין כחות במציאות מעין המציאות דכחות הגלוים, וכמו הכח השכל ההיולי העצמי הנטוע ומושרש בעצם הנפש שאינו שכל כלל, ואינו גם מקור לשכל, ואינו דומה לכח המשכיל, דכח המשכיל הגם שאינו במציאות דשכל אבל מ"מ ה"ה בעצם ענין שכלי והוא מקור אל השכל, משא"כ הכח ההיולי העצמי דאינו שכל ולא מקור אל השכל, ואינו רק מה שנמצא ההמשכה נעלמת דכח השכל וג"ז הוא באופן שאינו מקור אליו אלא שנמצא ממנו, דהכחות ההיולים העצמים הנטועים בהנפש ה"ה במדריגת פשיטות כמו הפשיטות דעצם הנפש, וכהכלל הידוע דכל הכלול בהעצם ה"ה כמו העצם ולכן הנה השכל ההיולי העצמי הנטוע בהנפש ה"ה במדרי' פשיטות כפשיטות העצם, וכן הוא בכח החסד ההיולי העצמי הכלול בהנפש וכן בשאר הכחות הכלולים בעצם הנפש. דבזה יתרון של הכחות ההיולים על האש שבצור החלמיש, דהאש שבצור החלמיש בהעלמו אינו מציאות אבל הוא בא לגילוי באש במציאות, והכחות ההיולים העצמיים אינם באים במציאות כלל, וכל מציאותם הוא פשיטותם היינו שהם מופשטים מכל מציאות, וכל מציאותם אינו אלא מה שהם נמצאים כלולים בהפשיטות דעצם הנפש. והדוגמא מזה למעלה הוא במחה"ק דא"ק, דמח' זו היא על כל ההשתל' וכל הספירות וכולן נסקרים בסקירה אחת וכמ"ש קורא הדורות מראש, דדורות המה בסדר זה אחר זה אב בן נכד ונין כל דור ודור בפרט וכמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות כל אחד ואחד בפרט, אמנם אופן ההבטה הוא דכולן נסקרים בסקירה אחת דאצי' ועשי' שהם מובדלים זמ"ז ורחוקים בתכלית, הנה כמו שהן נמצאים במחה"ק דא"ק ה"ה בהשואה גמורה דמזה גופא מובן שהן בבחי' בלתי מציאות כלל וזהו דעל חכ' שבא"ק נאמר אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא, שהיא בחי' חכ' אבל אינה חכ' ידיעא, וכשם שצופה ומביט עד סוף כל הדורות כל דור ודור בדרך פרט ועי"ז דכולן נסקרים בסקירה חדא ה"ה בבחי' בלתי מציאות כלל הנה כמו"כ חכ' דא"ק הוא בחי' חכ' אבל אינה חכ' ידיעא, דחכ' דאצי' היא חכ' ידיעא לפי שהיא חכ' גלוי' והיא מקור לחכ' דבריאה, שמהאי טעמא הנה חכ' שבכתר הגם שהוא רק בחי' רצון בלבד ומ"מ להיותה בחי' העלם שישנה במציאות ה"ה חכמה ידיעא, אבל חכ' דא"ק הנה אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא וכמ"ש בע"ח דא"ק הוא בחי' א"ס מפני הפשיטות שבא"ק, וזהו"ע ע"ס הגנוזות שהן בחי' פשיטות.

142קיצור. יבאר הדוגמא בכחות ההיולים העצמיים שהם במציאות פשוטה כפשיטת הנפש והדוגמא מזה הוא במחה"ק דא"ק שהגם שכוללת פרטים רבים אבל כולן נסקרים בסקירה אחת אצי' ועשי' שוין, חכ' דאצי' ושבכתר נק' ידיעא, אבל חכ' דא"ק אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא.

אמנם בעומק הענין דע"ס הגנוזות עם היות דפרצוף א"ק הוא פרצוף הראשון שהוא פרצוף כללי דכולל כללות ההשתלשלות וכל הספירות וכולן נסקרים בסקירה אחת בבלתי מציאות דמשו"ז הנה חכ' שבא"ק הגם שהיא בחי' חכ' ומ"מ אינה חכ' ידיעא כלל מפני הפשיטות שבא"ק שהוא בבחי' א"ס, ומ"מ הנה גם פרצוף א"ק הוא לאחר הצמצום וזה מה שנקרא א"ס הוא ע"ש ההשאלה בשם המושאל, כמו מי הים הנקראים מים שאין להם סוף, וטעם הדבר מה שמימי הים נקראים מים שאין להם סוף לפי שהים הוא בלי גבול אבל האמת הוא דהים הוא גבולי וא"כ מימי הים הם יש להם סוף רק שלגבי הגבול דעולם הים הוא בלי גבול ומשו"ז הנה מימי הם נקראים מים שאין להם סוף אבל באמת הרי יש להם סוף, וכן הוא בא"ק שנק' א"ס ע"ד ההשאלה שהוא א"ס לגבי השתל', וע"כ הרי בא"ק שייך ענין הספירות בבחי' התכללות עכ"פ בדוגמת דבר כמו הכחות ההיולים העצמיים הכלולים בהנפש, אשר באמת הוא דהנה גם בגילוי אור הקו הנמשך מן האוא"ס ב"ה יש ג"כ ספי' אלא שהספירות שבקו הם בבחי' מ"ה ובבחי' פשיטות, אבל מ"מ הרי יש ספירות ומכש"כ בפרצוף א"ק, ולכן הנה הע"ס הגנוזות בא"ק אם שהם בבחי' פשיטות כמו עד"מ הפשיטות של הכחות ההיולים העצמים וגם בהעלמם הרי אינם במציאות כמו האש שבצור החלמיש, ומ"מ הרי אינם עדיין בבחי' לא מציאות כלל, אלא שבאוא"ס שלפני הצמצום שעלה ברצונו להאציל ולברוא כו' הנה בעליית הרצון הזה כבי' הרי שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל הנה שם הוא בבחי' לא מציאות כלל. דענין הע"ס הגנוזות באוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הוא כמו ע"ד ענין השמות דאינם גם בהעלם, וכמו עד"מ שם האדם שאינו גם בהעלם בהאדם ורק שנקרא בשם בלבד דע"י קריאה זו נעשה. דזהו ההפרש בין שם האדם להכחות שבנפש, דהכחות שבנפש אפילו בכחות ההיולים העצמים הנטועים ומושרשים בעצם הנפש, דעם היותם שהם בבחי' פשיטות מ"מ ה"ה כחות, והיינו דכל כמה שלא יפשיטו אותם גם בהפשטה גמורה ה"ה כחות עכ"פ ויש כח השכל ההיולי העצמי ויש כח החסד ההיולי העצמי דזה גופא הוראה על מציאות פשיטותם שאינו כפשיטות עצם הנפש ממש, משא"כ שם 143האדם דאינו במציאות כלל, וכשם שבענין השבחים הנה על ידם מתהווה הכח וכמו עד"מ כאשר משבחים את האדם בשם חכם הרי נעשה חכם גם כשלא הי' חכם גם במקור החכ' שלו והיינו דע"י שבח זה נעשה חכם הנה כמו"כ הדוגמא למעלה באוא"ס שלפני הצמצום שאין אפילו מקור לחכמה, אלא שישנו מקום שכאשר יקראוהו בשם חכם יהי' מקור לחכמה, וזהו ע"ס הגנוזות שאינן בבחי' מציאות כלל, וכמאמר הידוע אין מציאות לגנוזות.

קיצור. יבאר דפרצוף א"ק הוא אחר הצמצום ויש בו ספי' בהתכללות, גם אפי' בגילוי אור הקו הרי יש בו ספי', אבל באוא"ס שלפה"צ שם הע"ס הוא ע"ד השמות, דענין השם הוא בהעלם יותר גם מכח ההיולי העצמי דעכ"פ הוא כח.

והנה בזה יובן שני הענינים שבחכ', דחכ' היא גילוי ההעלם וחכ' הוא יש מאין, והיינו דחכ' דאצי' לגבי חכ' שבכתר הוא בבחי' גילוי ההעלם דחכ' שבכתר הגם שהיא בבחי' רצון בלבד ומ"מ ה"ה העלם שישנו במציאות ולכן חכ' דאצי' לגבי חכ' שבכתר הוא בבחי' גילוי ההעלם, אמנם גילוי ההעלם דחכ' דאצי' לגבי חכ' שבכתר אינו בדומה כלל לגילוי ההעלם דהשתל' עו"ע, דבעו"ע הרי מה שמתגלה הוא ממש מה שהי' תחלה בהעלם אלא שהי' בדקות יותר משא"כ בגילוי ההעלם דחכ' דאצי' מחכ' שבכתר הנה זה מה שכלול בעצמותו הרי אינו בדומה כלל למה שבא בבחי' גילוי כבי' חוץ לעצמותו והם בריחוק זמ"ז ומ"מ שייך לומר בזה גילוי ההעלם, וזהו דאצי' הוא גילוי כח הכמות והחתום שבאוא"ס ב"ה, אבל חכ' דאצי' לגבי חכ' שבא"ק ומכש"כ לגבי אוא"ס שלפה"צ הנה ע"ז נאמר והחכ' מאין תמצא שהוא כמו ע"ד יש מאין, דבעומק נקודת הענין דוהחכ' מאין תמצא, הנה פירוש אין הוא האין האמיתי דא"ס ב"ה, דבאוא"ס שלפני הצמצום הנה הע"ס הגנוזות הוא רק בבחי' עלות הרצון וכנ"ל דכאשר עלה ברצונו ית' להאציל ולברוא הנה שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל הרי דע"ס הגנוזות בהאוא"ס שלפני הצמצום הוא רק בבחי' עלות הרצון בלבד, אבל קודם עלות הרצון ומכש"כ בעצמות אוא"ס ב"ה אינו שייך ענין ספי' לפי שהוא למעלה מגדר ספירות, וזהו האין האמיתי דא"ס ב"ה מה שהוא למעלה מבחי' ספירות, ולכן הנה והחכ' מאין תמצא שהחכ' דאצי' מאין האמיתי דא"ס ב"ה הוא ע"ד יש מאין. ונמצא דכללות הענין הוא דלגבי גילוי אור הקו הנמשך מהאוא"ס ב"ה להאיר את העולמות ומאיר בחכ' וכמ"ש הוי' קנני ראשית דרכו, וכן לגבי כללות האור הנמשך מאוא"ס השייך אל העולמות הנה לגבי מדריגות אלו בחי' חכ' דאצי' הוא בבחי' גילוי ההעלם, אבל לגבי עצמות אוא"ס ב"ה הוא ע"ד יש מאין. דבזה יובן ג"כ שני המאמרים הסותרים במעלת ערך התורה דזה שאי' בזהר אורייתא 144וקוב"ה כולא חד הוא לגבי גילוי אור הקו, דהקו ה"ה בבחי' דביקות במקורו ומעין מקורו ונק' קוב"ה, ובזה הנה התורה בבחי' התאחדות ממש דכולא חד, אבל לגבי בחי' עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הנה כתיב עוטה אור כשלמה שהוא בחי' לבוש בלבד וכמ"ש כאשר יאמר משל הקדמוני שהתורה היא בחי' משל לא"ס קדמונו של עולם, דמשל הוא רק כמו לבוש בלבד.

קיצור. יבאר דחכ' דאצי' הוא גילוי ההעלם לגבי חכ' שבכתר, אלא שאינו כמו בהשתל', אבל לגבי א"ק והקו וכש"כ לגבי לפה"צ הוא ע"ד יש מאין תמצא, מהאין האמיתי דא"ס, וזהו דאורייתא וקוב"ה כולא חד היינו לגבי אור הקו, אבל לגבי לפה"צ הוא כשלמה בחי' לבוש בלבד.

וזהו דכתיב ועבדתם את הוי' אלקיכם, דהוי' אלקיכם הוא חו"ב וצריכים עבודה להמשיך בחי' עצמות אוא"ס ב"ה בחו"ב, דלהיות והחכ' מאין תמצא, דחכ' דאצי' לגבי האוא"ס ב"ה הוא כמו יש מאין לכן צריכים עבודה להמשיך בחי' עצמות אוא"ס ב"ה בחו"ב. ואמר ועבדתם ל' עבודה, דהמשכה זו היא ע"י עבודה דוקא שהו"ע התפלה שנק' עבודה וכמ"ש ולעבדו בכל לבבכם ואמרז"ל איזה היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה דהנה אי' בע"ח דיחוד או"א ממשיכים ע"י מס"נ ויחוד זו"נ ממשיכים ע"י תומ"צ וידוע הטעם בזה דהנה יחוד זו"נ הוא להמשיך מה שכבר נמשך בהשתל' ובמקור ההשתל' וזה ממשיכים ע"י העבודה בתומ"צ דהשתל' ומקור ההשתל' עד רום המעלות הוא פרצוף א"ק וגילוי אור הקו דבמדריגות אלו הרי התורה היא בבחי' התאחדות ממש וכנ"ל בענין אורייתא וקוב"ה כולא חד, אבל יחוד או"א הוא להמשיך אור חדש מעצמות אוא"ס ב"ה הנה זהו ע"י העבודה במס"נ שהו"ע למסור נפשו באחד, והוא ההמשכה דתפלה. דהנה כללות ענין התפלה הוא התלהבות והתפעלות הנפש בבחי' רצוא לאוא"ס ב"ה דזהו"ע התפלה לזוז ממקומו ולצאת מעניניו ולהיות בבחי' רצוא לאוא"ס, ווארום דער ענין התפלה איז דאך אז ער זאהל זעך רירן פון זיין ארט און ארויסגיין פון אלע זיינע ענינים און זאל זעך ציען צוא אוא"ס, ולכן ענין התפלה הוא כוונה דוקא דאם כיון לבו הוא תפלה ואם לא כיון לבו אינו ענין תפלה כלל, וכל עניני התפלה הם עניני ההתבוננות בפסוד"ז ברוך שאמר והיה העולם דבאמירה אחת נבראו כל העולמות ובזהר אי' במחשבה אחת נבראו 145העולמות, ברוך אומר ועושה דלמעלה הנה אמירה היא מעשה וכמאמר דיבורו של הקב"ה חשוב מעשה, ברוך גוזר ומקיים דמה שר"ל שוברים מלמעלה (בענין הביטושים ר"ל) הוא בשביל לקיים, אהללה הוי' בחיי אזמרה לאלקי בעודי איך לויב דעם אויבערשטן ב"ה מיטן גאנצן לעבן, שבא מההתבוננות דאל תבטחו בנדיבים כו' דגם מי שרוצים לבטח בו הוא עצמו צריך לרחמים רבים כי בן אדם אין לו תשועה מצ"ע וח"ו כאשר תצא רוחו הנה ברגע ההיא ישוב לאדמתו וביום ההוא אבדו כל עשתונותיו וכל בניניו הרי אין בהם ממש, ורק אשרי האיש כו' בעזרו, דהאיש אשר הקב"ה עוזר לו שמכיר את האמת להיות כל תקותו הוא על הוי' אלקיו, ואח"כ ההתבוננות בברכת ק"ש בשיר המלאכים אופנים וחיוה"ק עד שבק"ש הוא בא להמס"נ דאחד שהו"ע שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד דזהו כל ענין התפלה לבוא בהתלהבות הנפש ברצוא לאוא"ס ב"ה.

קיצור. יבאר דהמשכת יחוד זו"נ הוא ע"י תומ"צ, אבל המשכת העצמות בחו"ב הוא ע"י התפלה דוקא שנקראת עבודה שבלב במס"נ שבאחד ע"י הקדמת ההתבוננות בפסוד"ז אהללה הוי' בחיי כו' אשרי שאל יעקב בעזרו, וההתבוננות בברכת ק"ש.

והנה עיקר הרצוא הוא מצד עצם הנשמה שעז"נ על תפלה והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה דכשם שהסולם מחבר הרצפה עם הגג הנה כמו"כ התפלה היא סולם ההתקשרות ומוצב ארצה הוא בהנשמה המלובשת בגוף שהיא העבודה שע"פ טו"ד וכמ"ש לאהבה את ה"א כי הוא חייך וכשם שהאדם אוהב חיי נפשו ומשו"ז ה"ה עוסק במו"מ גם בטרחא יתרה דהעיקר הוא הריוח שיהי' לו במה להחיות נפשו וכאשר מתבונן דעיקר החיות הוא אלקות ה"ה אוהב את הוי', אמנם אהבה זו היא מוגבלת לפי אופן השגתו באלקות ולפ"ע ההרגש שנרגש הענין בנפשו, ובכללות הנה ההשגה וההתבוננות באלקות שאפשר לבוא בהשגה הוא רק האור וחיות האלקי שבא בהתלבשות בעולמות, דבהשגתו ובההתבוננות שלו הרי נרגש אצלו העילוי והיוקר דאלקות שעי"ז נעשה קירוב ודביקות נפשו באלקות דכ"ז הוא 146לפ"ע השגתו ולפ"ע הרגש היוקר והעילוי דאלקות, אבל בהרצוא דעצם הנשמה הוא בבחי' יציאה מגדר כלים ומגדר הגבלה לגמרי שהוא למעלה מן השכל, דשכל הרי אינו מחייב היציאה מגדר הגבלה א"כ הרי יציאה זו היא באמת למעלה מטו"ד ואינה אלא מצד הרצון הטבעי שיש בנשמה דנשמה הרי יש לה בטבע רצון חזק להיות בבחי' רצוא לאוא"ס והו"ע המס"נ שהו"ע ביטול כל הרצונות, לא מבעי רצונות גשמיים אלא גם רצונות רוחניים וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כ"א חפצו ורצונו הוא להכלל באוא"ס ב"ה דזה יתרון התפלה על התורה, דתורה אינו ענין של מס"נ ומה שיש הענין דמס"נ בעסק התורה הוא רק בזה דכאשר יש ר"ל מונעים ומעכבים מלהתעסק בתורה, אז עומדים במס"נ נגד כל המונעים ומעכבים ולומדים תורה במס"נ, אבל עסק התורה עצמה אינה העבודה דמס"נ אדרבא כל ענין התורה הוא הידיעה והשגה דתורה דזה בשכל דוקא, אבל תפלה עבודתה במס"נ ולזאת הנה עי"ז תופס את העצמות כביכול. וזהו ועבדתם את הוי' אלקיכם דלהמשיך בחי' יחוד או"א שהוא המשכת גילוי אור חדש מעצמות אוא"ס ב"ה הוא ע"י העבודה דתפלה במס"נ בהתגלות הרצוא דעצם הנשמה, וזהו וראשו מגיע השמימה דכל עיקר ענין התפלה הוא גילוי המקיפים שבנפש דעי"ז ממשיכים המשכה חדשה בבחי' גילוי אור חדש מפנימיות ועצמיות א"ס ב"ה.

קיצור. יבאר דעיקר הרצוא הוא מצד עצם הנשמה, תפלה הוא סולם ההתקשרות המאחד את האדם עם הא"ס ב"ה, וזהו מוצב ארצה בההארה המלובשת בגוף, וראשו מגיע השמימה הגילוי דמקיפים שבנפש הבא ע"י מס"נ דתפלה.

והנה בכדי לבוא לידי התגלות עצם הנשמה הוא בב' אופנים, הא' הוא בסדר והדרגה דהקדמת העבודה שע"פ טו"ד, דבכדי לבוא לידי מעלה ומדרי' שלמעלה מטו"ד צ"ל תחלה העבודה שע"פ טו"ד, דא"א לבוא תחלה למעלה מטו"ד אם לא יהי' תחלה העבודה דטו"ד דכך הוא סדר העבודה דע"י השגה באים למדרי' דלמעלה מן ההשגה, וזהו דכתיב נשמת שדי תבינם דנשמה הוא השגה ואלקות הוא למעלה מן השגה ונק' הנשמה נשמת שדי לפי שע"י הקדמת השגה באים להבחינה ומדרי' שלמעלה מן השגה. וזהו"ע הבקשה שאנו מבקשים ותן בלבנו בינה להבין, וידוע דענין להבין הוא להבין דבר מתוך דבר, תוך דבר הוא ממכ"ע ודבר הוא סוכ"ע וענין ההשגה הוא להבין דבר מתוך דבר דוקא, דזה מה שמהשגה באים למעלה מהשגה הרי מובן בב' אופנים הן בהשגת החיוב והן בהשגת השלילה, דבהשגת החיוב הרי יודעים ומשיגים דמה שבא בהשגה הוא רק הארה לבד אבל עצם המושכל הוא למעלה מן השגה, ובהשגת השלילה הרי ידוע שהוא באוא"ס הבלתי מושג בהשגת החיוב כ"א בהשגת השלילה בלבד, וע"י השלילה הנה באים 147לידי הכרה במקצת עכ"פ בהאוא"ס המופלא, דזה עצמו הוא בא ע"י השגת החיוב דלאחר שיודע ומשיג מה שביכולתו להשיג ה"ה משיג שבאוא"ס ב"ה אי אפשר להשיגו בהשגות חיובית כאלו אלא בדרכי השלילה אשר עי"ז הרי יש לו הכרה במקצת עכ"פ בהאוא"ס המופלא והיינו דע"י הקדמת ההשגה באים ללמעלה מן השגה, ועוד דידוע דהתגלות עצם הנשמה הנה זה נותנים מלמעלה וכמ"ש ואתנם לו מורא וייראני והיינו דע"י וייראני תחלה הנה עי"ז הוא ואתנם לו מורא, וכן גילוי האהבה העליונה הוא ע"י גילוי האהבה שלמטה, והיינו דע"י אמיתת העבודה בטו"ד נותנים מלמעלה העבודה שלמעלה מטו"ד, דכ"ז הוא בנשמות הגבוהות דעבודתם באהוי"ר שע"פ טו"ד היא אמיתית והשגתם באלקות היא השגה גמורה, הנה יש להם גם ידיעת השלילה וההכרה וההפלאה דאוא"ס המופלא, ובד"כ העבודה דזמן הבית דאז הי' הגילוי של כל הכחות דראי' שמיעה וכו' והיינו דכל מה שאפשר להיות מושג באוא"ס ב"ה השיגו הכל בהשגה גמורה, ועבודתם היתה עבודה אמיתית.

קיצור. יבאר דבכדי לבוא לידי התגלות עצם הנשמה, אופן הא' הוא בעבודה דסדר והדרגה דמהשגה באים לידי למעלה מהשגה, דמתוך דבר ממכ"ע באים לדבר בחי' סוכ"ע, הן בהשגת החיוב והן בהשגת השלילה, וכ"ז הוא בנשמות הגבוהות וע"ד העבודה דבזה"ב.

אמנם בזמה"ג ובנשמות הנמוכות דעבודתם באהוי"ר אינה עבודה אמיתית וכ"כ שהשגתם באלקות אינו השגה גמורה הרי אינם בערך כלל שיהי' בהם הענין דידיעת השלילה והכרת ההפלאה דאוא"ס ושיהי' בהם התגלות עצם הנשמה ברצוא לאוא"ס ב"ה בסדר והדרגה, ולזאת הנה עבודתם הוא באופן הב' שהוא בדרך או"ח וכמ"ש ויצעקו אל הוי' בצר להם מתוך ההעלמות וההסתרים כשמתבונן בגודל עוצם ריחוקו מאוא"ס ב"ה שהוא מרוחק כ"כ דגם כשמתעורר באהוי"ר הרי אינה אמיתית כלל, ובפרט בהעדר העבודה לגמרי, מכאן מודעה רבא ותוכחת מגולה לאלו שראויים להתעסק בעבודה ומסבות שונות אינם עוסקים אשר מצד העדר העבודה נופלים בחומריות ונמשכים ר"ל אחרי התאוות ותענוגים גשמיים כו' וכשמתמרמר בנפשו ע"ז אז הנה בהצעקה שצועק מעומקא דליבא מתגלה עצם הנשמה ברצוא, דרצוא זה הוא לעצמות אוא"ס ב"ה, והגם שמצד עצם מהותו אינו בערך זה כלל, ואין לו כלל הרגש בענין דא"ס הנה באמת זהו למעלה מטו"ד שהיהי' רצוא לאלקות אף גם שאין לו שום הרגש בענין דא"ס, וזה גופא מה שמצד עצם מהותו אינו שייך לזה הנה זהו אמיתית ההמשכה שלא בסדר והדרגה, דע"י מס"נ ממשיכים בחי' העצמות. וזהו העבודה שהיא לצורך גבוה היינו חו"ב שממשיכים מבחי' עצמות אוא"ס ב"ה. וזהו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל דע"י תהלות ישראל שהו"ע העבודה דתפלה 148ממשיכים בחי' קדושת העצמות דואתה קדוש וזהו ושכנתי בתוכם בתוך כאו"א בעבודתו בתפלה שפועלת בעבודה בכל היום, וזהו התנאי ועשו לי מקדש, מקדש פירושו הייליג, לי מקדש מה שהוא מקודש לי, כלומר בא מיר הייליג. וזהו ועשו לי מקדש, כביכול הקב"ה אומר דלי מקדש הוא ועשו, דעבודה ועשי' בפועל הוא העיקר, דכל ענין העבודה בידיעה והשגה הוא בכדי שיהי' התעוררות הלב באהוי"ר, וההתעוררות דאהוי"ר הוא שיהי' העבודה בתו"מ במדות טובות ובקיום המצות בחיות פנימי, ועשי' הוא המקודש אצלי. ועוד ועשו לי מקדש דכל העשיות יהיו רק בזה שהם לי מקדש, כלומר מה שהוא עפ"י התורה דוקא, דיש בטבע בנ"א כמה ענינים בדרכי והנהגת בנ"א שהם דברי הרשות ואינם לא מצוה ולא ח"ו עבירה אבל הם ענינים כאלו שעפ"י הרגש הנהגת העולם הוא באופן אחר מכמו שהוא עפ"י ההרגש דההנהגה שע"פ התורה הנה זהו ועשו לי מקדש, דכל העשיות שהאדם עושה גם בעניני העולם שהם עניני הרשות יהי' הנהגתם רק באופן שהוא מוסכם עפ"י דרכי התורה דדרכי' דרכי נועם ולא כמו שהוא עפ"י הקרירות דהנהגת העולם ואז הנה ושכנתי בתוכם דכאו"א מישראל הוא מכון לשבתו ית'.

קיצור. יבאר אופן הב' בדרך או"ח בהעבודה דתשובה בצעקה דמרירות על הריחוק שעי"ז הוא ההמשכה בדרך דילוג. וזהו ואתה קדוש יושב כו' דע"י תהלות ישראל במס"נ ממשיכים קדושת העצמות וזהו ועשו לי מקדש, שהמקודש ויקר למעלה הוא ועשו דוקא, בעשי' בפועל כחוקי התורה דוקא דאז ושכנתי בתוכם דכאו"א הוא מכון לשבתו ית' בכל עת ובכל מקום.

בס"ד, ש"פ תשא, תרפ"ט