יב תמוז תרצ"ג

תקלבלמדינתינו² יצ"ו³

נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה⁴. ופי' בת"י יהבתא לדחליך נסא לאתנסאה בי' מן בגלל קושטי' דאברהם לעלמין. וידוע דאברהם אבינו ע"ה פתח הצנור^* דמסירת נפש. דתחלת עבודתו היתה הכרת אלקות מעניני עולם. וכדאי' במד"ר (בראשית פל"ט⁵) אמר ר' יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה כו'. כך לפי שהי' אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו, אני הוא בעל העולם. ומעשה אבות סימן לבנים⁶, בהעבודה דמסירת נפש בעניני נסיונות דוקא. דהנה גלות זה האחרון חלוק מהקודמים בריבוי ההעלמות וההסתרים ביותר וריבוי הנסיונות. אשר באמת הנה זה עצמו הוא הוראה על הכח והעוז שניתן מלמעלה לכאו"א שיוכל לעמוד בנסיון. וכמבואר בענין^* משביעין אותו⁷, דפי' שבועה זו הוא מל' שובע, כמ"ש⁸ שובע שמחות את פניך וגו', או כמו חלב ודשן תשבע נפשי וגו'⁹ שהוא השובע העצמי הנותן כח ותוקף עוז בעבודת הוי' בכל מקום ובכל עת להיות גבורי כח עושי דברו¹⁰ ית' בקיום התומ"צ, ולהיות גם לשמע בקול דברו|10. דזהו יתרון הכח עוז שניתן בגלות אחרון על גלות מצרים, תקלגדבגלות מצרים כתיב¹¹ ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה, ופירש"י לא קבלו תנחומין, משא"כ בגלות זה ניתן הכח והעוז להכיר את האמת כי הם רק נסיונות בלבד. וידוע שהנסיון^* הוא שהניצוץ האלקי הוא מוסתר ונעלם ביותר. דהנה ענין הנסיון אינו כמו שארי דברים הגשמים המתבררים, וכמו מאכל גשמי שהניצוץ הוא בהמאכל המתברר, והבירור הוא ע"י ההתעסקות בו, והיינו דכאשר אוכל את המאכל בכוונה לשם שמים ומתוסף לו חיות מזה, ולומד ומתפלל בכח הזה, הנה אז מתברר הניצוץ שבהמאכל ונכלל באלקות, וכן הוא בכל הדברים הגשמים המותרים הנה ענין בירורם הוא באופן כזה, משא"כ בנסיון שאופן הבירור הוא לא בההתעסקות בהדבר, כ"א ההתעסקות האדם עם עצמו, דהנסיון אינו דבר מצד עצמו רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע, ולזאת הנה כל ההתעסקות של האדם הוא עם עצמו לעורר את כח העצמי שבו, היינו ההתקשרות העצמי בבטחון גמור עד שמתבטל כל המניעות ועיכובים, כי האמת הוא דטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע אלא שהוא אור מוסתר ונעלם, וזהו ענין העבודה לגלות את האמת, ואז הנה נמשך לו אור שפע ממש מלמעלה מן הטבע בכל עניניו הטבעים, והיינו דבהכלים דבני חיי ומזונא אשר בדרך הטבע נמשך בהם אור שפע ברכה שלמעלה מדרך הטבע.

ב) וביאור הענין הוא¹², דהנה שם טבע הוא שם כללי, המתאר כל דבר בלי הבדל בין גולמי וגשמי, ובין בעל צורה ורוחני, בין יהי' כח פועל ובין שיהי' נפעל, כי כל דבר אשר הוא נמצא תמיד בלי שינוי יקרא בשם טבע. ולכן הנה הד' יסודות נקראים ונקובים בשם טבעים, וכמארז"ל (מד"ר במדבר פי"ד פיסקא כ"ד¹³) ג' מיני עולה ואחד לחטאת כנגד ד' טבעים (היסודות) שברא מהם הקב"ה העולם. והיינו להיותם תמיד מה שהם בלי התחלף^* והשתנות, כי האש לא יהי' למים^*, והמים לא יהי' אש, וכן ברוח ועפר לכן נקובים בשם טבעים. וטעם הדבר שהד' קרבנות נחלקו בג' מיני עולה ואחד לחטאת, שהרי כולם הם טבעים ומדוע נתחלקו בג' מיני עולה ואחד חטאת. אך היא הנותנת, דהיות דשם טבע הוא שם כללי, לגולמי וצורי, פועל תקלדונפעל בלי הבדל, אבל עם זה הוא מגביל הדבר ההוא, לכן הם ד' קרבנות כנגד הד' טבעים, אבל נחלקו בשני סוגי קרבנות לפי שהד' טבעים מתחלקים בשתי מערכות, מערכה אחת כוללת ג', וגם בהם עליונים זה למעלה מזה, (וכמו שאמרו הטבעים כי סדרן מלמע' למטה, אש רוח (הבא מן האויר) מים¹⁴), ומערכה הב' כוללת את היסוד הד' הכבד שבכולן, עפר. והנה לכל אחד מארבעה אלה יש להם טבע מיוחד, כי שם טבע הוא שם כללי¹⁵, וכמאמר (נדה ד"כ ע"ב) בטבעא לא ידענא, וענין תוארו הוא מלשון טיבוע, כמו טובעו בים סוף¹⁶, והיינו שהוא קבוע ומשוקע בו ואינו יוצא ממנו לעולם, וכמאמר (גטין דפ"ו ע"א) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, או הלשון מטבעה של תפלה (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב), וכן הוא בהאברים והכחות הרי בכל אחד מהם יש בו טבעו שהוא הגדרתו המוגבלה אשר בו הוא מה שהוא, ועוד זאת כי בו ועל ידו הוא נבדל מדבר זולתו גם בהדומה לו. כי הנה יש טבע כללי וטבע פרטי, וכמאמר (סנהדרין פ"ה מ"ה) ומלך מלכי המלכים טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון (צורת מין האדם אשר בה האדם אדם, והוא הטבע הכללי של מין המדבר) ואין אחד מהם דומה לחבירו, בטבעו הפרטי אשר בו האחד נבדל מחבירו, ובו (היינו בהטבע הפרטי) האדם וכן כל נברא ויצור נודע בשם פרסומי שהכל יודעים אותו לפי טבעו, וכמאמר (מדרש תנחומא לך לך¹⁷) ואני אודיע טבעך בעולם, וכן הוא בכל דבר, הנה טבעו הוא מהותו הנסוכה הקובע את תוארו, והטובע את הגבלותיו אשר על פיהם יוכר בכל עת ובכל מקום, להיות זהו חוקו^*, שהוא עצם מציאות היותו, והיותו נבדל גם מן הדומה לו¹⁸. ובזה יובן לשון רבינו (בפי"ט¹⁹) וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר (בלי הבדל מהותו העצמי של הדבר ההוא (בין שיהי' בדרגא כזו אשר אפשר להאמר עליו תיבת זה, ובין שהוא בדרגא כזו אשר אי אפשר לאמר עליו כי הוא זה ואינו אלא מכונה במלה הוא, והיינו) הן באיכותו, כמו טבע הנר"ן שחפצה וחשקה בטבעה ליפרד מן הגוף ולידבק בשרשה, או טבע התמדת הלימוד וטבע אהבת הגוף (פט"ז|19), אשר בכל אלה אי אפשר לומר כי הוא זה אשר בלשון בני אדם יאמר רק על דבר הנראה לעין בשר, ואינו אלא מה שנודע ומשוער לעין השכל ועליו יאמר מלת הוא, כלומר שהוא מציאות דבר מה אלא שנסתר, והן בכמותו, כמו טבע הרגילות תקלה(פט"ו|19) או טבע המוח שליט על הלב (פי"ז|19), הנה שניהם - זה והוא - הם רק שם המושאל, וטעם הדבר הוא לפי דכללות ענין הטבע הוא) שאינו בבחי' טעם ודעת, (כלומר זהו תוארו העצמי של הטבע דטבע הוא ג"כ יצור נברא, וכל נברא הרי יש לו טבעו ותוארו, הנה טבע בתוארו העצמי הוא שאינו בבחי' טעם ודעת, אמנם בדבר שאינו בטעם ודעת הרי יש בו ב' אופנים, הא' מה שלמעלה מן הטעם ודעת, והב' מה שלמטה מן הטעם ודעת, הנה בזה מבאר רבינו) וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן (אמנם בדבר שאינו בטעם ודעת הרי יש בזה שני סוגים הנ"ל למטה מן הטעם ודעת ולמעלה מן הטעם ודעת, הנה כאן בנפש שהוא חי בעצם, חכם, ומשכיל, הנה טבעו אינו דומה לטבע הגלוי שהוא למטה מן הטעם ודעת) אלא למעלה מהדעת ושכל המושג ומובן²⁰. וזהו דהנחת תואר טבע בחומר והנחת תואר טבע ברוחני משתוים²¹.

ג) וזהו דכללות ענין הטבע שהוא שם תוארי, ה"ה מתאר כל דבר בלי הבדל כמות ואיכות היותו, אם גשמי מוצק או נוזל, אם רוחני נראה ונרגש, או רק נודע ומשוער, אשר בכולן כאחד יפול שם התואר טבע. ומתחלק לשני סוגים, טבע כללי כוללת כל אותו המין כולו, כמו טבעי המדבר, החי, הצומח והדומם, וטבע פרטי בכל מין ומין לבדו, גם באישיו הפרטים, דכשם שבמין המדבר אין אחד מהם דומה לחבירו, כן הוא גם במין צומח אחד אין העלים שלו דומים זה לזה וכן בחי ודומם. והנה טבע זה גם הוא יצור נוצר מהבורא ב"ה להשלים אותו הרצון הנרצה בו, ויצור הנברא הלזה הנקרא בשם טבע יש לו תכלית, ותכליתו הוא כתכלית כל אחד הברואים והיצורים אשר תכלית אחד לכולם להגיד שבחו של מי שאמר והי' העולם ברואיו ויצוריו מאין ליש. והיתרון הנפלא אשר בתכלית יצור זה על כל היצורים, כי הוא ראשון בברואי ויצורי אדון עולמים ית' המלמדינו דעת להבין ולהשכיל בענין האחדות האמיתי, כי הגשמי עצמו ממציאות היותו כמו שהוא, מכריח גם את השכל האנושי, ומביא אותו להשכיל, להבין ולהשיג את האמת הגמור כי הוא ית' לבדו הוא ואין זולתו²². והענין הוא, דהנה בריאה יש מאין הוא למעלה מן הטבע, של טבע הנברא אשר בחלק היותר כבד שבהד' טבעים (יסודות) הנ"ל והפכם ממש, שהרי בהסתלקות כח הבורא מהנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש²³, ומהאי טעמא צריך להיות כח הפועל (הרוחני) בנפעל (החומרי) תמיד להחיותו (בפעולות המתיחסות להנפעל ההוא) ולקיימו (שלא יפרד חלקיו) והכח הפועל הלזה הוא בא בתמונת תקלוהנפעל ובטבעו. והמשל בזה²⁴ מאבן הנזרק למעלה, דזהו היפך טבעו הפרטי והכללי שבאבן, דטבעו הכללי הוא כובד, וטבעו הפרטי הוא מנוחה, מה שהוא נח במקום אחד ואינו מתנענע, והטבע הכללי שבו גובר על טבעו הפרטי, וכאשר מתמוטט מקום מנוחתו הוא נופל, אמנם נפילתו זאת אינו זה שנתחדש בו דבר חדש בתנועה שהוא היפך טבעו דמנוחה, כי אם הוא התגברות טבעו הכללי בכובד על טבעו הפרטי במנוחה, ולזאת הנה גם בעת מנוחתו במקום אשר איתן מושבו, מ"מ הוא שוקע מזמן לזמן, עד כי ברבות הימים ישקע גם במקום מנוחתו, ואם כן הילוך האבן ע"י כח הזורק אותו מלמטה למעלה הרי זה היפך טבעו הפרטי והכללי, דבזה שמתנענע הוא היפך טבעו הפרטי, ובזה שהולך ממטה למעלה הוא היפך טבעו הכללי²⁵.

ד) והנה כח הפועל פעולה הזאת שהאבן יצא מטבעו בכובד ומנוחה, הוא כח הזורק, דכח זה הוא רוחני שהוא נאצל ונפרש מכח התנועה שבאדם. ואם היות דכח התנועה הוא כח היותר אחרון והיותר נמוך שבכחות הנפש, אבל בכל זה הוא כח רוחני, והראי' שאינו נתפס בראות, וחוקו כחוק כל הכחות הרוחנים, אשר בהיותו בהעלמו הוא רק כח היולי על כל המיני תנועות שיכולים להיות באיכות וכמות. והנה כח זה בהתגלותו לפעול פעולתו זאת הנה לבד זאת שהוא מצטייר בציור תמונתו של האבן הנזרק, שהרי סובבו בג' רוחותיו וקצוותיו של האבן ומוליכו למעלה, או בארך לאחד הקצוות, הנה לבד זאת הרי בהכרח כי כחו רב הוא כל כך עד שמתגבר על טבע האבן לא לבד על הפרטי שמנענע אותו, כ"א גם על הכללי שהוא הכובד. והנה האבן בעת הילוכו מלמטה למעלה הרי נפרץ גדר הגבלתו לגמרי, והיינו דטבעו הפרטי והכללי במנוחה וכובד מתבטלים והי' כלא הי', שהרי נראה במופת מוחשי שהוא מתנענע וקל, ועם היות דגופו וממשו קיים, הנה קיומו זה מפקח עיניו ומגלה לנו טוהר אמיתת היותו רק היש של האין המהווה ומחי' אותו, ער איז מער ניט וויא דער פראַן פון דעם וואָס באַשאַפט אים, און בעלעבט אים, אשר זה רק זה הוא כל מהותו בעצם מציאות היותו, וגדרי טבעו במנוחה וכובד אינו אלא אותו הלבוש המכסה על הכח המהווה אותו ומחי' אותו השוקד ופועל בו, כפי אשר הטביע בו אדון כל ית' ויתעלה. וכן הוא בכל נברא ויצור הטביע הקב"ה לבוש המכסה אשר בו ועל ידו נראה הדבר ההוא לעין בשר התופס בקצוות חומרים, אשר אז הוא רואה כי הדבר ההוא ישנו, אבל²⁶ אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פיו ית'²⁷ לא הי' גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל²⁸.

תקלזנמצא מובן לכל דהופעת אור וכח רוחני כזה לברוא יש ומציאות מאין ואפס המוחלט, ועוד יותר לתת בו כח להעמידו באופן כזה שיהי' מכסה על פנימיותו העצמי, ושיהי' מוגבל בתואר גולמי, הנה זה עצמו הוא למעלה מן הטבע דטבע הגולמי והחומרי, אמנם להיות האדם מושפע מהרגילות המכסה על האמת, והרגילות עצמה ע"י השפעת הסביבה נעשית טבע שני, אשר מפני זה אינו שם על לבו להתבונן ולחקור על האמת, הנה על זה באה האזהרה^* שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה²⁹, וראשית התבוננותו יהי' בהנבראים דשמש וירח שהם בעלי גוי' כצבא הארץ וברצון הבורא ית' הם קיימים באיש כצבא השמים³⁰, אשר בהם ועל ידם יבוא לידי הכרה גמורה גם בשכל האנושי כי הבריאה בכללותה מעידה על הבורא ית' ב"ה, וכל הנבראים הם מופתים מוחשים על האחדות הגמורה דהוי' אחד. ואז יעלה ויבוא להשכיל, להבין ולהרגיש דטבע זו עצמה הנראה לעיני בשר מעידה על עצמותה ומהותה שהיא למעלה מן הטבע. וזהו נתת ליראיך נס, שהו"ע הכח והעוז להתנוסס לאתנסאה, שהו"ע הנסיונות דע"י עבודה זו הנה מפני קושט סלה, יתגלה האמת דהטבע עצמו למעלה מן הטבע, ואז הנה הנהגת הטבע, היינו כל הענינים הגשמים בישועה וגאולה הוא בדרך למעלה מן הטבע בטבע עצמה. וזהו דכתיב למען יחלצון ידידיך כו'³¹.

-------------------- * --------------------