מוצאי יוכ"פ, רצ"ג, בסעודה.

תעאכי ² אל דעות הוי' ול"א (ול"ו קרי) נתכנו עלילות³. ואמרז"ל (ברכות דל"ג ע"א) גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות ופרש"י בין שני⁴ הזכרות. דמזה מובן ב' ענינים, הא' שישנה דעה סתם וישנה דעה גדולה, והב' דהדעה שניתנה בין שתי ההזכרות הרי ישנה דעה שקרובה יותר להזכרה ראשונה, וישנה הדעה שקרובה יותר להזכרה שני', דהזכרה ראשונה הוא שם אל והזכרה שני' הוא שם הוי'. ומאחר דאמר גדולה דעה שניתנה בין שתי ההזכרות הרי מובן מזה ששניהם פועלים בה. ובזה דוקא הוא מעלתה בגדלותה, כדבר הניתן באמצע שזהו מעלתו. וזהו כי אל דעות הוי' דעות ל' רבים⁵ שהם שני דעות ד"ת וד"ע⁶. ד"ת למטה יש ולמעלה אין, וד"ע למעלה יש ולמטה אין. ד"ת הוא דעת הנבראים, דדעת הנבראים והשגתם הוא שלמטה יש, שהנברא מרגיש א"ע ואת העולם למציאות דבר ויש, ולמעלה אין דהמקור המהווה אינו מושג ומורגש בנבראים והיינו שהנברא עצמו יודע שיש מעלה ומטה, ויודע דהמקור המהווה הוא מעלה, והוא שנברא ונתהווה מהמקור שלמעלה הוא מטה, וע"כ נקרא הנברא יש לפי שזהו מורגש אצלו. והאלקות השופע בו להיות שאינו מורגש אצלו ה"ז נקרא אין. שהרי התהוות הנברא בבחי' מציאות יש כפי רצון העליון שיהי' נברא בע"ג גשמי ושהוא יהי' כלי לאלקות ודירה אליו ית', הרי התהוותו הוא ע"י שאינו מרגיש את מקורו. דאם הי' מרגיש את מקורו אז הרי לא הי' במציאות יש כלל, ודוקא ע"י העלם והסתר הבורא מהנברא הנה עי"ז נעשה בבחי' מציאות יש. שזהו ההפרש בין הנבראים דעלמא דאתכסיא להנבראים דעלמא דאתגליא⁷. דבנבראי' דעלדאתכ"ס נרגש בהם מקורם, ולהיות שמרגישים את מקורם הנה משו"ז אינם בבחי' מציאות לעצמם. וכמו דגים שבים שמובלעים במי הים ובזה דוקא הם חיים. דמקורם הוא מהמים וכאשר הם מובלעים במקורם ומקבלים חיותם ממקורם שנרגש בהם אז ה"ה חיים, וכשהם פורשים ממקורם אין להם חיים⁸, אבל ברואים שביבשה הנה הגם שהארץ היא מקורם שהתהוותם הוא מהעפר וכמאמר⁹ הכל הי' מן העפר ומקבלים חיותם מהארץ, ומ"מ הנה אופן קבלת חיותם הוא כשהם נפרדים ממקורם, אשר כמו"כ הוא בנבראים דעלדאת"ג הנה מציאותם הוא דוקא ע"י שאינם מרגישים את מקורם ולהיות שאינו מורגש בהם ה"ז נקרא אין, ועם היות שהנבראים אינם מרגישים את מהות מקורם, אבל עם זה הרי יודעים שיש מקור המהווה ומחי' אותם. וידיעה זו איננה רק ידיעה שכלית, שכל בר שכל יודע ומשיג בשכלו בהשגה גמורה כי אין דבר עושה את עצמו¹⁰ ואין דבר חי מעצמו, ובהכרח שיש מקור המהווה ומחי' את היש, כ"א הוא ידיעה מוחשית מורגשת בפעולה ממשית, אשר ע"כ היש בטל אל האין, אבל ביטול זה הוא רק ביטול היש בלבד והיינו שהביטול הוא מרחוק, דמאחר שאינו נרגש בהם מהות חיותם אינו ביטול במציאות כ"א ביטול היש בלבד. אמנם ד"ע למעלה יש ולמטה אין דדעה זו היא דעה העליונה שהיא הדעה האמיתית דלמעלה יש שהוא יש האמיתי ולמטה אין דכולא קמי' כלא חשיבי כלל. דכן הוא בבחי' האור שנרגש בו מקורו וע"כ הביטול הוא בבחי' קירוב ובבחי' דבקות ממש. וההרגש הוא שהמקור שהוא העצמי זהו סבת מציאותו, היינו שאינו מציאות לעצמו כ"א כל מציאותו הוא מן העצמי, וממילא הוא אינו בבחי' מציאות, דמאחר שהעצמי הוא סבת מציאותו, הרי מציאותו הוא מה שאינו מציאות, ועי"ז גופא הנה הביטול שלו הוא ביטול במציאות ממש. וכן הוא בהמדרי' שמאיר גילוי אוא"ס הוא בבחי' כלא חשיב, היינו דשם הוא ההרגש, דער דערהער, איך כי הוא לבדו הוא ואין זולתו¹¹.

תעבקיצור. יקדים גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות, הזכרה ראשונה שם אל, ושני' שם הוי', ד"ת א) יודע שיש מהוה, ב) המהוה מעלה והנברא מטה, ג) אינו מרגיש מקורו, ד"ע א) יודע מקורו, ב) המקור הוא עצמי, ג) העצם סיבת מציאותו, ד) מרגיש מקורו, נבראי' דעדאת"ג אינם מרגישים מקורם אבל יודעים במוחש, ומשו"ז הוא ביטול היש אל האין, אור מרגיש מקורו לכן אופן ביטולו בדביקות.

ענינים. א   ד"ת ידיעה מוחשית אבל בלתי נרגשת. ב ד"ע ידיעה נרגשת. ג אור מרגיש מקורו.

יראו את הוי' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, ופרש"י היו יראים לשון ציווי, וצ"ל והלא יראה היא מדה שבלב, ועל מדה שבלב הרי אינו שייך ענין הציווי כלל, דאם ישנו טוב, ואם איננה מה יועיל הציווי בזה, ועוצ"ל מהו כללות הציווי הזה דיראו את הוי' קדושיו, הלא כבר נאמר יראו מהוי' כל הארץ, ממנו יגורו כל יושבי תבל, ומה בא להוסיף כאן באומרו יראו את הוי' קדושיו דוקא ובלשון ציווי, ועוד זאת כי נותן טעם דלמה יראו את הוי' קדושיו לפי כי אין מחסור ליראיו, אך הענין הוא דהנה קדושיו קאי על נש"י שנקראים קדושים ע"ש שהם מקיימים תומ"צ ואומרים אשר קדשנו במצותיו, וכדאי' במד"ר (בראשית פצ"ז [א]) א"ר עזרי' בשעה שבירך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות, והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא (מי שהשעה עומדת לו עומדין ומקיימין עמו, מ"כ) בשביל שהוא מלך, עם מן דקיימין קיימין, אמר להם יעקב אבינו יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי', ופי' במ"כ אני מספיק לכולכם בברכתי ודייק סיפי' דקרא כי אין מחסור ליראיו, והיינו דיראו את הוי' קדושיו קאי על הנשמות בכלל שנקראי' קדושים, אמנם בזה גופא מחלק בין ברכת יוסף להשבטים. והענין הוא דהנה כתי' כי אל דעות הוי' וגו' שיש ב' דעות ד"ת וד"ע.

תעגב) וזהו כי אל דעות הוי' וגו' דעות ל' רבים שהם הב' דעות דד"ת וד"ע. כי שני דיעות אלו צריכים להיות לצורך בנין וקיום העולמות, והיינו דבכדי שיהי' בנין עולם התחתון כפי שעלה ברצונו ית' שיהי' העולם נראה ליש ומציאות דבר והאדם ע"י עבודתו בתומ"צ יעשה מכון לשבתו ית' ושיהי' דירה לו ית'¹², הנה לזה הי' צ"ל המשכת וגילוי ב' הדעות דד"ת וד"ע. וכמא'¹³ אין מלך בלא עם. דהמלוכה שייכת על עם דוקא שהם נפרדים וזרים. דעל בנים אינו שייך ענין המלוכה¹⁴ כ"א על העבדים דוקא. וכמו"כ יובן דוגמתו למעלה, כאשר עלה ברצונו ית' כבי' אנא אמלוך¹⁵ הנה אז צריך להיות נבראים שיהיו נראים ליש ודבר נפרד. ובכדי שתהי' התהוות כזו הוא ע"י מדת המל' לפי שהיא בחינת התעלמות האור, ולכן הנה ספי' המל' גם כמו שהיא באצי' דהגם שהיא מעצמות הספירות דאצי' ונקראת סופא דכל דרגין דאצי' לפי שבה מתקבצים כל האורות דאצי' דעש"ז הנה פנימי' המל' נקראת כנס"י¹⁶ שכונסת ואוספת כל האורות העליונים דישראל דלעילא בחי' ז"א דאצי', והיא בעצמה מעלמת ומכסת עליהם להיות ספי' המל' היא התעלמות האור, דלכן הנה גם בכחות הנפש הנה מדת המל' שהיא מדת ההתנשאות הרי חלוקה בטבעה משאר הכחות¹⁷. דכל הכחות הם כחות הגלוים וישנם כמו שהם בהעלם, אבל גם כמו שהם בהעלם ה"ה בהעלם שישנו במציאות. ולכן גם אם בגילוי הוא רק במדה אחת דחסד הנה בהעלם יש בו גם מדה ההפכית דגבורה. וכן אם בגלוי הוא במדת הגבו' הרי בהעלם יש בו גם מדת החסד. וכמו שאנו רואים במוחש בטבעי בנ"א דישנם כאלו שהם טובים לכל. וכל הנהגתם הוא רק במדת הטוב והחסד תעדואחרת אינם יודעים כלל. ומ"מ בהעלם יש בהם גם מדת הגבו'. ולפעמים הוא בא בהתגלות ג"כ. וישנם כאלו שהם אכזרים בטבעם ובעלי גבורה ורוגז ומ"מ הרי בהעלם יש בהם גם מדת הטוב והחסד שמטיבים עם אנשי ביתם, ולפעמים הרי עושים חסד עם זולתם ג"כ. הרי שהמדות הפכים ישנם בהעלם רק בכדי שיתגלו צריכים סבות לזה. והיינו כדי שתתגלה מדת הגבו' באיש הטוב והחסד וכן גילוי מדת הטוב באיש האכזרי הוא רק ע"י סבות הגורמות זאת, דכאשר איש הטוב והחסד רואה הנהגה לא טובה כמו העשיר העונה עזות¹⁸ בכלל, ובפרט כשעונה עזות לעני ונכה רוח וכה"ג, עם היות דמצד עצם טבעו של האיש הטוב והחסד בעצם טבעו ה"ה מתמלא רחמים ומצטער משפלותו ופחיתותו של העונה עזות שהוא במעמד ומצב שפל כזה דתמורת זה שהי' לו לייקר בהמתנה טובה שניתן לו מלמעלה בשפע העושר לעשות בהם צדקה וחסד, והוא אדרבה התעבה עי"ז ונתגשם כ"כ עד כי בוטח בעשרו ויעיז בהוותו¹⁹, שבאמת הרחמנות עליו גדול מאד ומצטער ע"ז, ומ"מ מתעורר ברוגז ובקפידא על הנהגתו הרעה ומייסרו בדברים קשים. וכן באיש האכזרי כאשר בא לו ח"ו עת צרה ר"ל ומתייסר ח"ו ביסורים ר"ל, עם היות שמצד טבעו הקשה הוא צר עין, ומ"מ הרי נשבר לבבו הקשה ומתגלה בו מדת הטוב לעשות צדקה. שכל זה הוא לפי שהמדות חו"ג ישנם בהעלם ג"כ, וכמו שהם בהעלם ה"ה ג"כ באיזה מציאות, לזאת הנה לעת מן העתים לסבות שונות באים מן ההעלם אל הגילוי. משא"כ מדת ההתנשאות הנה גם בהעלמה היא בהעלם שאינה במציאות. ולכן יכול להיות אשר לא תתגלה כלל. והדוגמא מזה יובן למעלה דמדת המל' חלוקה משאר הספי' דכל הספי' הם גלוים וספי' המל' היא התעלמות האור והגילוי. אבל עי"ז דוקא נעשה עם שהם נבראים נראים לנפרד. ואחר שנעשה בחי' עם, אזי ממשיכים גילוי אלקות. והוא גילוי דעה העליונה שממשיכים ע"י תומ"צ.

קיצור. יבאר כי לצורך העולמות צריכים להיות ב' הדעות, אין מלך בלא עם, ההתהוות ע"י בחי' מל', כח ההתנשאות חלוקה משארי הכחות, דכל הכחות הגם שהם גלוים ישנם כמו שהם בהעלמם, וגם שם הם העלם שישנו במציאות, איש הטוב ובהעלם יש בו גבורה וקפידא, איש אכזרי ובהעלם יש בו טוב וחסד, רק שהתגלות ההעלם הוא ע"י סיבה דוקא, וכח ההתנשאות גם בהעלמה היא העלם שאינו במציאות.

ענינים. ד הבדל כח ההתנשאות משארי הכחות. ה משל על העלם שישנו במציאות.

ג) וביאור הענין הוא דהנה כללות הספי' והמדות העליונות הם בבחי' השפעה וגילוי. אמנם בזה גופא הרי יש הפרש בין כל הספי' והמדות לספי' ומדת המל'²⁰. דכל המדות הן השפעה בבחי' קירוב ובבחי' גילוי דוקא, ומדת המל' תעההיא ההשפעה בבחי' ריחוק ובבחי' העלם דוקא. וזהו דכתיב²¹ לך הוי' הגדולה וכו' וחשיב כאן כל המדות עד מדת המל' ואח"כ אומר לך הוי' הממלכה וגו' להיות שהם חלוקים באופני ההשפעה והגילוי. דמדת המל' היא בבחי' רוממות והתנשאות. וזהו לך הוי' הממלכה והמתנשא לכל לראש דמכיון שמזכיר מדת המל' מזכיר ענינה שהיא בבחי' רוממות והתנשאות וכמא'²² המלך המרומם לבדו כו' והמתנשא מימות עולם. וידוע דרוממות הוא בחינת התעלמות האור²³. שמבחי' גילוי אלקות א"א להיות התהוות אותה המציאות שעלה ברצונו ית' שיהי' עולם תחתון בעל גבול ומדה, והתכלית בו יהי' בהעלם, ורק האדם ע"י עבודתו בתומ"צ יגלה התכלית הנעלם וישלים כוונת הבריאה, ורק ע"י בחי' מל' שהוא התעלמות האור הוא התהוות הנבראים בבחי' מציאות דבר ויש. וכמ"ש²⁴ מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור, שיש מלוכה וממשלה. וההפרש ביניהם הוא דמלוכה ברצון וממשלה הוא בע"כ²⁵. וכמו על מין המדבר שייך ענין המלוכה. אבל על מין החי הרי אינו שייך ענין המלוכה כ"א ענין הממשלה. והדוגמא מזה למעלה הוא דבמדרי' התחתונים ביותר וכמו בנוגה דיצי' ועשי' הנה שם הוא בבחי' ממשלה. וזהו כי אל דעות הוי' ול"א (ול"ו קרי) נתכנו עלילות. דגדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שהם שתי הזכרות דשם אל ושם הוי'. וההזכרה דשם אל קדמה לההזכרה דשם הוי'. והיינו דמאוא"ס ב"ה נאצלו ונמשכו ב' דעות. וההמשכה הראשונה היא הדעה דד"ת והוא להיות בחי' עם נראים ליש ומציאות ואח"כ נמשך גילוי דעה העליונה, שהוא מההזכרה השני' דשם הוי'. דאם הי' בתחלה גילוי הדעה העליונה אז הרי לא הי' מציאות הנבראים כלל. ואשר ע"כ הנה תחלה הוא בחי' ד"ת להיות בחי' עם ושתהי' העבודה דביטול היש. ואח"כ ע"י תומ"צ נמשך גילוי דעה העליונה. וזהו הכתיב והקרי דול"ו נתכנו עלילות, דל"ו בוא"ו הוא שתופס מקום, שלמעלה חושבים דרכים ונתיבות באופני ההתעוררות לעורר את האדם לעבודה והוא לפי שתופס מקום, ול"א באל"ף שאינו תופס מקום כלל. שזהו ההפרש בין ד"ת לד"ע. דד"ת הוא מאין ליש. הרי הנברא תופס מקום להוותו ולהחיותו. ובד"ע הוא מיש לאין שאין הנברא תופס מקום כלל. ולזאת הנה הגם דהכתיב הוא ול"א באל"ף מ"מ הנה הקרי הוא ול"ו בוא"ו, ועם היות דהקרי הוא ול"ו בוא"ו, מ"מ הנה הכתיב הוא ול"א באל"ף. דלפ"ז פי' הענין הוא כך דול"ו נתכנו עלילות, שהו"ע ההשגחה פרטית, שהוא ית' משגיח על כל הנבראי' ויצורים ונעשים, והשגחתו ית' היא עצמה היא חיותם של הנבראים וקיומם, שכ"ז הוא כאשר בתחלה הוא הגילוי דד"ת ואח"כ נמשך הגילוי תעודד"ע, אבל אם הי' תחלה הגילוי דד"ע הרי לא היו הנבראים תופסים מקום כלל להשגיח עליהם. ואשר ע"כ תחלה הוא הגילוי דד"ת שהו"ע ההשגחה פרטית מה שהנבראים תופסים מקום שזהו עצמו הוא חיותן וקיומן. אמנם זהו בכללות הנבראים. והיינו החיות פרטי שנמשך בברה"ע. אבל בנש"י ע"י קיום תומ"צ הוא המשכת חיות פנימי שהוא ההשגחה פרטית דד"ע. והיינו דמצד ד"ע הרי כולא קמי' כלא חשיבי והנבראים הם בבחי' העדר המציאות כלל. אבל ע"י קיום התומ"צ אזי הנה לא זו בלבד שנעשים למציאות אלא עוד זאת שהם המציאות האמיתי. והיינו שנעשים אותו המציאות שהוא רצון העליון. וזהו גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות, שאז הנה גם הדעה סתם נעשית גדולה והיינו שע"י ד"ת מגיעים לבחי' ד"ע והוא שנעשים אותו המציאות שהוא רצונו ית' ואזי אדרבה נראים לדבר חשוב וכמ"ש²⁶ השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו' וכתיב²⁷ משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם. דהבטה²⁸ היא מלמעלה למטה²⁹ שהוא ההשגחה דד"ע. וכאשר משמים הביט הוי' בההשגחה פרטית דד"ע אז ראה את כל בני האדם שהם אדם אתם³⁰, אתם קרויים אדם³¹, שהוא ואדם עלי'³² בשביל בראת"י קיום המצות³³, ואזי וברך את עמך את ישראל שנראים לדבר חשוב³⁴ שיושפע להם השפעה מרובה בשפע רב גשמי בחיי בשרי ושפע רב רוחני ועל ידם נמשך השפעת החיות לכל הנבראים, להיות נש"י הן המה תכלית ועיקר כוונת הבריאה והן המה המשלימים הכוונה העליונה בכללות ענין הבריאה.

קיצור. יבאר דכל הספירות הם גילוי והשפעתם בקירוב, וספי' המל' העלם ואופן השפעתה בריחוק, מלוכה ברצון ממשלה בע"כ, דעות רבים ד"ת וד"ע, וזהו הקרי והכתיב בתי' ול"ו נתכנו, ד"ת השגחה פרטית שיהיו נבראי' במציאות וזה עצמו הוא חיותן, והאדם ע"י עבודתו ממשיך הגילוי דד"ע שהמציאות הוא הכח האלקי השופע בהנבראי', ולכן ד"ת קודם ואח"כ ד"ע, ואז וברך את עמך את ישראל.

ענינים. ו מל' השפעה בריחוק. ז ד"ת שיהי' מציאות הנבראים. ח ד"ע שיהי' ענין העבודה.

-------------------- * --------------------