ש"ת צב"ר, אָטואָצק.

לאאמר ¹⁶¹ רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנא'¹⁶² נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, רב הונא ברי' דר"י חלש, על רב פפא לשיולי בי', חזיי' דחליש לי' עלמא (שהי' ר"ל מסוכן ומיואש מן החיים) אמר להו צביתו לי' זוודתא (הכינו לו צדה לדרך, מה היא צידת המתים תכריכין, רש"י), לסוף איתפח (נתרפא, רש"י), הוה מיכסף ר"פ למחזיי', אמר לי' (לרב לבהונא) מאי חזית (בעת החולי ר"ל) אמר להו אין הכי הוה (שנקנסה עליו מיתה ר"ל, אלא) דאמר להו הקב"ה, הואיל ולא מוקים במילי' (אינו מעמיד על מדותיו, רש"י) לא תקומו בהדי' (לא תדקדקו אחריו, רש"י) שנא' נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון לעובר על פשע, לשארית נחלתו|162, אמר רבי אחא בר חנינא אלי' וקוץ בה, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים (ר"ה די"ז ע"א). והנה המעביר על מדותיו הוא ע"י עבודת הלב, דמקום משכן המדות הם בלב, ולהיות מעביר על מדותיו הוא ע"י עבודת הלב, ולכאו' הרי עבודת המוח היא למעלה במעלה ומדריגה מעבודת הלב, ואומרו כל המעביר על מדותיו משמע דמדייק עבודת הטבת ותיקון המדות דוקא. דהנה בעבודת המוח הוא ג"כ שפועל במדות שבלב, אלא שזה בא בדרך ממילא, מגילוי אור המוחין בלב, ועבודת הלב הוא הכוונה דכל עבודתו הוא בתיקון וזיכוך המדות דוקא, ועי"ז הוא שמעבירין לו על כל פשעיו, ולא זו בלבד אלא שזוכה לחיים, ורק בתנאי למי שמשים עצמו כשיריים, דמשמע דמה שמשים עצמו כשיריים הוא המשך העבודה, והיינו שאינו שיריים ממש אלא שמשים עצמו כשיריים, והגם שרק משים עצמו כשיריים, הוא המשך העבודה האמיתית דמעביר על מדותיו שהוא עבודת הלב.

התחלה. יקשה הלא עבודת המוח גבוה מעבודת הלב ולמה המעביר על מדותיו מעבירין וכו' וזוכה לחיים.

ולהבין זה ילהק"ת מה שנת"ל דבכל הנבראים יש בהם ב' ענינים, הא' גוף הנבראי' שהוא חומר, והב' אור שפע האלקי השופע בו שהוא צורת הנבראי', ודבר זה הוא בשוה הן בהנבראי' התחתונים והן בהנבראי' העליונים, וחומר הנבראי' נקרא בשם חשך לגבי אור נפשם ונשמתם, אמנם בהתלבשות האור בהנברא נעשה כערכו ומהותו של הנברא, ויבאר בהנפש וכחותיו באופן שהם טרם התלבשותם שהם מופשטי' מהחוש דגשם לגמרי, ובהתלבשותם נעשי' כערך כחות הטבעים, ויבאר דשכל הוא מציאות, וכל מציאות מוכרח ההגבלה עליון ותחתון, ובכללותו נחלק לג' סוגי', שכל אלקי אנושי וטבעי, דכל אחד מתרחב במרחב רב, אמנם זהו ההצטיירות דפרטי חלקיו במציאותו העצמי ועם זה אינו יוצא מהגבלתו והגדרתו, אבל כולם מוגדרים בהגדרה כללית שזה מורה בהיחס שביניהם, וביחס זה אין הפרש אם הוא יחס חיובי או שלילי, דהיחס הזה לבד שמתאר מציאותן של חלקיו העצמיים במעלה ומטה שבו בעצמו ובכללות תוארו וענינו המוגבל, הוא גם מגביל חלקי המציאות של מי שהוא מתייחס אליו, ובזה יבאר כי מה שהשכל הטבעי משיג השגה אלקית הוא רק המדרי' היותר אחרונה והמטה שבשכל אלקי, ויבאר כי הכוונה העליונה בירידת הנשמה הוא זה שהנה"א יתלבש בהנה"ט, דע"י התלבשות בא לידי השגות והתפעלות מורגשות, כי במדות יש אהוי"ר מכוסי' ומגולים, וההפרש שביניהם, אמנם הכוונה העליונה בשביל העבודה בבירור וזיכוך הוא ע"י אהוי"ר המגולים שהם בהתגלות הלב, שבזה ב' ענינים, הא' דגם הנה"ט יכול לקבלו ואפשר לו לבוא באהבה לד', והב' שנוגע בעבודה בפועל בכל היום שיהיו עשיותיו לגלש"ש כמ"ש רבינו בסש"ב כי דו"ר שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעה"מ להחיותם לפרחא לעילא, הרי דכחות הרוחניים בהתלבשותם בכחות הטבעים מתגשמים כערך הכחות הטבעיים להיות בבחי' חיי בשר.

טו) והנה כשם שהוא באור וחיות הנפש שמתלבש באברי הגוף הנה הגם שהוא רוחני ה"ה מתגשם להיות בערך הכחות הטבעים, הנה כמו"כ הוא בבחי' אור וחיות אלקי שבנבראים, דהגם שזהו בחי' הצורה והאור שבנבראים, מ"מ הנה להיות שבא בהתלבשות ממש בהם ה"ז בא בבחי' הגשמה לפ"ע הנבראים. דכן הוא גם בנבראים העליונים, וכמו אופנים וחיות שהם ג"כ כלולי' מחומר וצורה, הנה החיות המתלבש בתוכם להחיותם מאין ליש הרי נת"ל שהוא באין ערוך לגבי כמו שהוא טרם שמתלבש בתוכם אשר מזה הוא התפעלות המלאכים והרצוא שלהם בהתפעלות ורעש גדול, וכנ"ל דכל התפעלות היא באה בסיבת איזה התעוררות המביאה וגורמת ההתפעלות, דלכן הנה לפי אופן הסיבה כן יהי' גודל ההתפעלות, וכן הוא בהתפעלות המלאכים והרצוא שלהם, דלבד זאת שמשיגים איך שהתהוותם הוא מאין ליש, שזהו רק ע"י הארה לבד, והיינו שזהו בחי' מל' דאצי' שנקרא זיו והארה, וכמא'¹⁶³ מלך שמו נקרא עליהם שהוא בחי' שם לבד, וכמו למטה הרי הנהגת המלוכה הוא בפקודת המלך וציוויו שהוא בעצמו סגור בהיכלו ורק שמו מתפשט בהמדינה, כמו"כ הדוגמא מזה למעלה שספי' המל' הוא בחי' שם בלבד, אבל מהו"ע ית' הוא קדוש ומובדל לגמרי, הנה מזה ה"ה מתפעלים במאד, הנה לבד זאת, הנה כאו"א מהם רואה ומשיג^* את החיות שלו המהווה ומחי' אותו מאין ליש, ואיך דבחי' חיות זה כלול ונמצא במקורו בבחי' מל' דאצי', ואופן התכללותו של החיות במקורו הוא ע"ד כמו שנמצא האור והזיו של השמש במאור השמש, אשר שם הוא באופן נעלה הרבה יותר, והיינו שהוא בבחי' ביטול בתכלית שם, כמ"ש בסש"ב¹⁶⁴, אשר כמו"כ הנה חיות כל הנבראים נמצא וכלול בבחי' מל' דאצי', וכדאי' בע"ח^* שיש כל מיני דצ"ח באצי', והיינו כמו שהמל' נקראת בכמה שמות כמו בשם סלע אבן ובשם שושנה וכו' שזהו חיות הנבראי' הנמצא וכלול בבחי' מל' דאצי', והיינו שאותו הזיו והחיות הנמשך ממנו ית' להחיות האבן דבי"ע הנה הוא מלובש בג' אותיו' אב"ן^*, וזהו בחי' אבן דאצי', דהיינו החיות של האבן, וכן עד"ז בשארי השמות שהמל' נק' בהם, וזהו שהאור והכח והחיות^* של כל נברא ונברא נמצא וכלול במקורו והוא שם לדבמדרי' נעלית ומשובחת באין ערוך, והגם דזהו אור חיותו של נברא זה, היינו כל נברא ויצור בפרט, ובהכרח לומר דכשם שהנבראי' חלוקים בחומר גופם, כן הם מתחלקים בהאור ושפע האלקי הנמשך להם להחיותם, דזהו צורת הנבראי', ובחומר הנבראי' הרי אנו רואי' דאינו דומה גוף חומרו של הסלע ואבן לגוף חומרו של השושנה, דעם היות דשניהם הם גשמים וחומרים, ומ"מ הרי בחומריות גופא הרי יש בזה חילוקי דרגות, וכמו בגוף האדם הרי חומר המוח עם היות שהוא כלי אל אור השכל והוא כלי מקבל פנימי, והיינו דבריבוי שקידה במושכלות מתגדל המוח, דהגדלה זו נעשית עי"ז שהשכל עצמו נעשה מוח, אשר משו"ז הנה מזמן לזמן הוא נעשה כלי יותר אל עמקי המושכלות¹⁶⁵, דבשכל הרי העיקר הוא ההבנה והעומק, מ"מ ה"ה חומר גשמי, ועם היותו חומר גשמי ממש שהוא נתפס בכל ההגבלות וההגדרות דגשם, ונפעל מכל המקרים דגשם וחומר מתפעל ממנו¹⁶⁶, ומ"מ הרי אינו דומה לגשם וחומר בשר העקב, ואפילו לחומר בשר בכלל, והיינו דעם היות שהוא ג"כ חומר, אבל הוא חומר אחר לגמרי, הרי אנו רואים במוחש דהחומרים אף שכולם מוגבלים בענינם ומוגדרים במהותם, ומ"מ הרי יש בהם ריחוק הערך זה מן זה כאילו היו סוגים נבדלים זה מזה. והנה באור וחיות הנפש שמתלבש להחיות, הרי אופן המשכת החיות הוא לכל נברא שהוא לכל חומר לפי ערכו ומהותו, וכנ"ל דכשם שבהגוף יש בו אברים כן הוא גם בנפש שיש בו אברים, ונת' דכשם שאברי הגוף בכל נברא הם מעצמות ומהות גופו שהוא חומרי ולא רוחני, הנה כמו"כ אברי הנפש בכל נברא הוא מעצמות ומהות נפשו, א"כ הרי בהכרח לומר דהאור והכח והחיות של כל נברא ונברא הנה גם בהיותו כלול ונמצא במקורו ה"ה חלוקים בענינם לפי עצם מעלתם ומדריגתם, וא"כ מהו מעלתו של החיות בהיותו כלול במקורו, הנה האמת הוא כן שגם שם הם חלוקים זמ"ז, אמנם הנה לבד זאת דעמידתם שם הוא במדרי' נעלית ומשובחת באין ערוך, והיינו שהם במדרי' אחרת לגמרי, וכנ"ל בענין שכל אנושי ושכל אלקי הרי גם השכל אלקי הוא מוגבל בענינו ומוגדר בזמן ומקום, ורק שהזמן ומקום דשכל אלקי הוא זמן ומקום רוחני, שזהו"ע ענין¹⁶⁷ אחר לגמרי^* מזמן ומקום שלנו, הנה כמו"כ הוא בזה דהאור והכח והחיות של כל נברא הנמצא כלול במקורו באופן מעולה ומשובח שהוא באופן אחר לגמרי, הנה לבד זאת הרי זה מה דכללות כולם משתווים בההגדרה כללית דבחי' ביטול בתכלית, כמו שהוא ביטול האור בהיותו כלול במקורו בהמאור, וכידוע דהא בהא תליא, דלפי מעלת לההאור בעצם כן הוא מעלת ביטולו¹⁶⁸, א"כ הרי הביטול הלזה שאינו עולה בשם אור וזיו כלל ה"ז מורה על גודל מעלת האור, כמו"כ הנה בהאור והחיות כמו שהוא כלול במקורו הוא במעלה משובחת ביותר.

קיצור. יבאר דהאור האלקי שבא בהתלבשות מתגשם, התפעלות המלאכים א) משיגי' דהתהוותם מאין ליש, ב) משיגים חיותם הכלול במקורו מל' דאצי' מקור כל הנבראי' ולכן נקראת בשמות דצ"ח. ויבאר דכשם שיש חילוקים במהות חומר הנבראים, כן יש חילוקים בחיות א"כ מהו מעלתו דחיות הכלול במקורו, ויתרץ דכל אור ביטולו לפי מעלתו ויסביר מה הגדרה דשכל אלקי וטבעי¹⁶⁹.

ענינים. א. התפעלות המלאכים, א) מהשגת מקור התהוותם, ב) מביטול חיותם במקורו. ב. הנבראים חלוקים בחיותם כמו בחומרם.

טז) והנה כאשר המלאכים משיגים זאת איך דהריבוי רבבות נבראים הנה כולם בצביונם ישנם בהתכללות בבחי' מל' דאצי', ובאופן משובח ונעלה באין ערוך, הנה מזה הן מתפעלים מאד בבחי' יציאה מהגבלתן, וטעם הדבר הוא לפי דכל אור וחיות כמו שהוא במקורו הוא במדרי' נעלית בתכלית הרוחניות, והיינו דהגם שהוא אור וחיות המוגבל להחיות, וכל אור וחיות המוגבל להחיות ה"ה כבר מצטייר באיזה ציור מוגבל להחיות, מ"מ בהיותו עוד במקורו ה"ה במדרי' נעלה ומשובח באין ערוך מכמו שהחיות בא אחרי כן בחיותו המוגבל להחיות בפועל. ולקרב אל ההבנה איך הוא זה אשר דבר מוגבל בציור פרטי, מ"מ הנה בהיותו כלול במקורו הוא באופן מעולה ומשובח באין ערוך כלל לכמו שהוא בא בפועל, והיינו דהגם שבהיותו כלול במקורו ה"ה באותו הציור ממש כמו שבא בפועל, ומ"מ ה"ה באופן מעולה ומשובח באין ערוך, הנה יובן דוגמתו בלבושי הנפש דמח' ודיבור, דהנה מחשבה ודיבור שניהם לבושי הנפש, דמח' היא ג"כ רק לבוש אל הנפש, והדיבור הוא ג"כ לבוש אל הנפש, רק דכל אחד מהם מוגדר בהגדרה מיוחדת, דגדר המחשבה שהוא רק לעצמו, וגדר הדיבור הוא שהוא גילוי אל הזולת, דהגדרה זו היא גם בדיבור שבמחשבה, ובמחשבה שבדיבור, דהנה¹⁷⁰ במח' יש^* מח' שבמח' דיבור שבמח' ומעשה שבמח', וכן בדיבור יש מח' שבדיבור דיבור שבדיבור ומעשה שבדיבור, דמח' שבמח' הוא מחשבת השכל והאותיות בלתי ניכרי', אמנם אין זה לושאין שם אותיות, דהרי מחשבה הנה כל ענינה הוא אותיות אלא שמפני עוצם הבהקת האור הרי האותיות בלתי ניכרים ובלתי נרגשים כלל, ומהמח' שבמח' בא בדיבור שבמח' שהוא התגלות האותיות, ועם היות דאותיות אלו הרי אינם כמו האותיות דמח' שבמח', אבל מ"מ הרי גם אותיות אלו דדיבור שבמח' ה"ה נשמעים אל השכל, והיינו שאין זה ליקוטי אותיות מבחוץ אלא שהם נלקטים ע"י השכל עצמו. ויובן זה מענין הציור, דהכותב איזה ציור, הרי כתיבת הציור הגם שבא בציורי קוים בדוגמת אותיו' הכתב, ומ"מ הרי אין זה בדומה כלל, דבאותיות הכתב הגם שהם כלים אל השכל, אבל הם עצמם אינם באים מן השכל עצמו, והם אינם אלא מה שהם מכילים בעצמם אור שכל זה, והיינו שהם כלים אל השכל, משא"כ בכתיבת הציור הרי השרטוטים באים מן המושכל והנושא שבהציור, דזהו ההפרש בין פועל לאומן, דשניהם יודעים את נושא הציור, רק שהפועל הוא מה שעושה שרטוטים וקוים כאלו שהם מכילי' בעצמם הנושא והמושכל של הציור ההוא, משא"כ האומן הנה הגם דגם הוא עושה שרטוטים וקוים, אבל השרטוטי' והקוים באים כמו בדרך ממילא מהמושכל בנושא הציור ההוא, דלהיותו מסור נתון ודבוק בהשכלת נושא הציור, דבכל ציור הרי יש בו נושא הציור, היינו כל חיותו ומחזה תנועותיו של הציור ההוא, דיא לעבעדיקייט און דיא אינערליכע תנועות פון דעם ציור, והמצייר האומן כשהוא כותב את הציור ה"ה כולו מסור נתון ודבוק בהחיות פנימי שבהשכלת נושא הציור ההוא, ומתוך דביקותו הנה השרטוטים בהקוים בכללם ואופניהם בפרטיות בא כמו בדרך ממילא, דזהו ענין האימון מה שהוא אומן יד, שהאימון שבידיו מוציא, טראָגט אַרוייס, מן הכח אל הפועל, כמו בדרך ממילא אותו החיות פנימי והשכלת הנושא שבהציור ההוא, כפי שהוא בעומק פנימיות הרגשתו כפי כשרון כחו בציור¹⁷¹, א"כ הרי אין זה מה שהמצייר עושה שרטוטים וכותב קוי הציור, אלא שזהו מה שהציור עצמו מצטייר ע"ג הנייר בכל חיותו ובכל חזיונו, כאילו הוא נצב חי ממש, והוא בא ע"י אימון ידיו של האומן וחכם גדול בחכמת הציור, דזהו מעלתו לגבי הפועל, דהפועל הגם דגם הוא כותב ציור, וגם בהציור שהוא מצייר יש בו כללות הנושא של השכלת הציור ההוא, אבל זהו רק בדוגמת אותיו' הכתב שמכילים בעצמם האור שכל שמתלבש בהאותיות ההם, דבאותיות השכל דהגם¹⁷² דכל השכל ההוא בכל עומקו נמצא בהאותיות אבל הוא בההעלם¹⁷³, דזה מה שאותיות מחכימות¹⁷⁴ הוא דוקא לאחר הבנת הענין מדקדק בהאותיות והן מחכימות אותו, אבל גוף ועצם האותיות הרי אין בהם החיות של המושכל ההוא, וכן הוא גם בשרטוטים וקוי הציור של הפועל שהם מורים על נושא הציור בלבד, משא"כ בהשרטוטים וקוי הציור דאומן יד וחכם בחכמת הציור, שהשרטוטים וקוי הציור באים כמו בדרך ממילא מהציור עצמו, דאז הנה נראה ונגלה בהם החיות פנימי לזככל¹⁷⁵ עומק השכל נושא הציור ההוא. וכמו"כ יובן בדיבור שבמח' שהאותיות נשמעים אל השכל, ואין זה מה שהוא מלקט אותיות שיהיו כלים אל השכל ההוא, והיינו דהשכל עצמו מצטייר באותיו' אלו. וההפרש בין אותיות אלו דדיבור שבמח' להאותיות דמח' שבמח' הוא בב' ענינים, הא' דבמח' שבמח' הגם שישנם להאותיו' אבל הם בלתי נרגשים כלל, דכל ההרגש הוא אור, אַלץ ואָס עס הערט זעך איז אַלץ שכל, אַלץ אור, און דער אור ויא ער איז לעצמו. ובדיבור שבמח' הוא התחלת הרגשת הכלי אל אור, והב' דבמח' הוא באופנים שונים ובדיבור שבמח' הוא בא מפורט בענין אחד. והרהור הוא מעשה שבמחשבה, דבהרהור הרי האותיות באים בהגבלה כללית. דכ"ז הוא בהציור קומה דמחשבה, דבכללותו הוא מוגדר בהגדרתו המיוחדת שהוא לעצמו.

קיצור. יבאר דהחיות הכלול במקורו הגם שהוא פרטי הוא נעלה ומשובח, ויבאר ענין המח' א) הגדרתה שהיא לעצמו, ב) עיקרה אותיות ג) יש בה מחדו"מ, מח' שבמח' אין האותיות ניכרים, דיבור שבמח' השכל מלקט אותיותיו בדוגמת מצייר אומן שהקוים באים מרגש נפשו, מצייר פועל כתב שבציור, מח' שבמח', א) הבהקת השכל, ב) באופנים שונים, דיבור שבמח', א) הרגש אותיות, ב) מפורט באופן א'¹⁷⁶.

ענינים. ג. מחשבה א) הגדרתה לעצמו, ב) יש בה מחדו"מ, ג) עיקרה אותיות. ד. מח' שבמח' א) הבהקת השכל, ב) באופנים שונים. ה דיבור שבמח', א) ליקוטי אותיות, ב) אופן פרטי, ג) בדוגמת מצייר אומן. ו מעשה שבמח' א) הרהורי אותיות, ב) מוגבלים ומסודרים, ג) בדוגמת מצייר פועל. ז צייר, א) אומן, ב) פועל.

יז) והנה לבוש הדיבור יש בו ג"כ ג' ענינים מחשבה שבדיבור, ודיבור ומעשה שבדיבור, ולהיות שהדיבור הגדרתו הכללית שהוא בשביל הזולת, לזאת הנה גם המח' שבדיבור הוא בהתחלקות, והוא בב' ענינים, הא' הוא מה שאמרה ד"פ בינו לבין עצמו^*, דאמירה זו ענינה המדידה וההגבלה שיהי' לפ"ע מהותו של המקבל, והב' הוא המח' בעת הדיבור שהוא הסתכלות פנימי בהענין איך הוא מתקבל אצל המקבל, ובא בדיבור מפורש בדברים ברורים ובשפה ברורה כמ"ש¹⁷⁷ אמר לחכ' אחותי את, בהלכה ברורה^*, ולא בדברים דמשתמעי לתרי אפי, ובא במעשה שבדיבור בגילוי אל הזולת בשכל מוגבל ומפורט, דהאותיות האלו הן הנה האותיות שבמחשבת לחהשכל, ובכל המשך השתלשלותם הרי לא התחדש בהם דבר כלל, כי גם בהיותם במחשבה שבמחשבה מכוסים בעוצם הבהקת אור השכל היו אותיות אלו ממש, דג' חכמים אומרים שכל וסברא א' וכל אחד אומרה באותיותיו כפי גילוי אור שכלו בהלבוש דמח' שבמח', וכמו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש^* אומרים כולם סברא אחת כל אחד באותיותיו דוקא, דזהו חלקי ד' אמרה נפשי¹⁷⁸, ולכן בדקדוק לשונם מוציאי' סברות להלכה, א"כ הרי אותיות אלו כשבאי' בדיבור שבדיבור הרי אין בהם התחדשות כלל, כי גם בהיותם במח' שבמח' היו כבר מצויירים ומוגבלים, ומ"מ הרי אין ערוך אותיות כמו שהם במח' שבמח' לכמו שהם במעשה שבדיבור. דכמו"כ יובן בדרך דוגמא בהאור והחיות המוגבל להחיות, דבהיותו כלול במקורו ה"ה במדרי' נעלה ומשובח בתכלית הרוחניות, וכאשר המלאכים משיגים זאת בכלל, ובפרט בהרגש חיותן, לכן הנה ההתפעלות שנעשה מהשגה זו היא אופן התפעלות יציאה מגדר הגבלה, והיינו דלפי שהחיות כמו שהוא במקורו הוא באין ערוך בדרך מובדל לגמרי לזאת הנה גם ההתפעלות הנעשה מזה הוא באופן יציאה מגדר ההגבלה. אמנם הנה אור וחיות זה כמו שמתלבש בהנברא ה"ה בא בהגשמה לפ"ע מהות הנברא, דהנה כללות האור שנמשך אל הנבראי' להוותם ולהחיותם הוא בבחי' כח הפועל בנפעל, וכח הפועל בנפעל בד"כ הוא באין ערוך לגבי מקורו, לפי שכח ופועל הרי אין הכוונה שהנפעל הוא גשמי לגבי כח הפועל כ"א גם כח הפועל בהנפעל הוא כמו גשמי לגבי רוחני, והיינו שהוא באין ערוך לגבי מקורו, דבכחות הנפש אנו רואין דענין הכח הוא ענינו לפעול פעולת דבר מה בהתחדשות דוקא, ובא בכמה אופנים שונים, בכל כח לפי מהותו וענינו, כמו כח השכל, כח הראי', כח הדיבור וכח המעשה, שהם כולם כחות פועלים ופעולותיהם שונות לפי מהותם, והגם שאינו דומה כח השכל להכחות דראי' ומעשה, דכח השכל הגם שהוא בא בהשגת דבר מה שחוץ לעצמו שה"ה משכיל ומשיג בדבר שחוץ ממנו, מ"מ ה"ה הכל בו בעצמו¹⁷⁹, משא"כ בראי' הגם שהוא ג"כ בדבר שחוץ ממנו, אבל אופן פעולתו הוא לקרב את הדברים שחוץ ממנו לעצמו, וכח הדיבור הנה פעולתו הוא לגלות במה שחוץ ממנו, היינו לזולתו, אמנם עכ"פ אינו נפרד מהאדם עצמו, אבל כח המעשה הרי פעולתו הוא אך ורק בדבר שחוץ ממנו ונתעצם בו, שהארת כח הפועל נמצא תמיד בהנפעל, אשר באמת כן הוא בהחיות אלקי שהוא בבחי' כח הפועל בנפעל, שהאין האלקי הוא לטעומד תמיד בהיש להוותו ולקיימו, וכתי'|119 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, דהדבר הוי' דיהי רקיע עומד תמיד בשמים להוותו ולהחיותו, ואם ח"ו יופסק כרגע יבטל הכל והי' כלא הי', דזהו ההפרש בין כח הפועל של הנברא לאמיתת ענין כח ופועל, דזה מה שהכח נמצא תמיד בהפעולה אשר פעל, הרי אין זה לצורך קיום הנפעל, אלא שכן הוא ענינו של כח הפועל, דגם לאחר שפעל את פעולתו וסילק את כחו, הרי גם אז הנה רישומו ניכר^* כל משך קיומו של הנפעל ההוא, והוא מצד התקשרות הפועל בפעולתו, אבל בפועל של מעלה ית' הרי הכח מהוה את הפועל ומקיימו, ורק זה לבד הוא כל קיומו של הנפעל, ומבלעדו הרי יבטל כל¹⁸⁰ מציאותו לגמרי והי' כלא הי'. א"כ יובן דבכח ופועל הרי לא זה בלבד שהגשמי הנפעל נקרא בשם פעולה, אלא דגם כח הפועל עם היות שהוא רוחני ה"ה ג"כ נקרא בשם פעולה, והוא באין ערוך לגבי מקורו, וכנודע^* דבחי' מל' דאצי' שמתלבשת בבריאה להיות בבחי' מקור וחיות לנבראים דברי' זהו ע"י בקיעת הפרסא שבין אצי' לברי', שזהו בחי' אור של תולדה בלבד שבאין ערוך לגבי האור שלפני הפרסא, ולזאת הנה בהתלבשות האור בנבראים ה"ה נעשה לפ"ע מהות הנבראים.

קיצור. יבאר דהדיבור א) הגדרתו לזולתו, ב) יש בו מחדו"מ, מח' שבדיבור, א) בינו לבין עצמו, ב) מסתכל איך מתקבל, דיבור שבדיבור דיבור מפורט, מעשה שבדיבור שבא בגילוי לזולתו, מעשה שבדיבור הוא הגילוי דמח' שבמח', ויבאר דכח ופעולה גם הכח נק' פועל לגבי מקורו¹⁸¹.

ענינים. ח. דיבור, א) הגדרתו לזולתו, ב) יש בו מחדו"מ. ט מח' שבדיבור, א) בינו לבין עצמו, ב) בעת הדיבור. י דיבור שבדיבור, דיבור מפורט. יא. מעשה שבדיבור, הגילוי לזולתו. יב כח ופועל, א) בכחות הנפש, ב) באור האלקי.

יח) והנה בחי' האור הזה שמתלבש בנבראים, וכמו"כ כללות האור השייך אל הנבראים, עם היות שהוא בבחי' אור וחיות אל הנבראים, ומהות וחומר הנברא נק' חושך לגבי' כנ"ל, הנה מ"מ גם האור הזה נק' חושך, וטעם הדבר הוא¹⁸² דמאחר שהוא בא להאיר את החושך לזאת הנה גם הוא בהתלבשותו בהם, וגם כללות האור הזה ה"ה בבחי' חושך. אמנם להיותו אור לזאת|180 נק' בשם אש , וכמ"ש¹⁸³ כי מה"א אש אוכלה הוא שנמשל לאש, אבל להיותו אור המתלבש להחיות נק' אש שחורה, וכידוע שיש שני מיני אור שהם ב' סוגי אש, והם אש שחורה ואש לבנה, דאור כמו שהוא למעלה מגדר אור המאיר לנבראי' נק' אש לבנה, והאור המאיר אל הנבראים הגם שהוא בחי' אור ואש נק' אש שחורה. וכמו בפתילה^* הנה האור הסמוך להפתילה נק' נהורא אוכמא¹⁸⁴, וטעם הדבר להיותו סמוך אל הפתילה, והגם שהוא שורף ומכלה את הפתילה, אבל להיותו סמוך אל הפתילה, והפתילה היא חושך, הנה הגם שהוא שורפו ומכלה אותו נק' גם האש נהורא אוכמא, ועליו שורה נהורא חיוורא|184 הוא אור הבהיר. וכמו"כ הוא בהאור וחיות האלקי שבנבראי' הנה מאחר שבא להתלבש בהם ה"ה ג"כ נק' בשם חושך, כדוגמת האור הסמוך אל הפתילה שנק' נהורא אוכמא. ויובן זה בקירוב יותר איך שהוא בעבודה בנפש האדם, דהנה כתי'¹⁸⁵ והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דקאי^* על העבודה שבלב זו תפלה|13, שהיא סולם ההתקשרות דבה ועל ידה הנה הנשמה היורדת למטה להתלבש בגוף להחיותו מתקשרת באוא"ס ב"ה, וכנ"ל דע"י ירידתה למטה ה"ה נעשית כערך חושי שכל הטבעי, וע"י התפלה הנה גם בהיותה בהתלבשותה הרי מתגלים בה הכחות העצמיים שלה בגילוי, ובה וע"י היינו ע"י התפלה מקשרים את כל עניני עולם התחתון באלקות, וכנ"ל¹⁸⁶ בענין היחודים שנעשים ע"י העבודה דתפלה, וכדאי' באוה"ח¹⁸⁷ דכל מגמתינו הוא לכלול נפשותינו בהיחוד הזה, דעי"ז גם התחתונים נקשרים בהרוחניות, וזהו דתפלה הו"ע ההתחברות וההתקשרות, דכל המיני התקשרות הן התקשרות הנשמה והן ההתקשרות של עניני העולם הנה הכל כאשר לכל הרי התקשרותם הוא ע"י הסולם דתפלה, ואופן עמידת הסולם הזה הוא שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דארצה ושמימה הם ב' קצוות הפכים, עומק תחת ועומק רום, דארצה הוא עומק תחת ר"ל בתכלית השפלות, ושמימה הוא עומק רום בתכלית המעלה והעילוי, וסולם זה דתפלה עמידתו באופן כזה דגם ר"ל מי שהוא ארצה בתכלית הגריעות והשפלות, ומקושר או גם ח"ו משועבד לענינים לא טובים או גם רעים ביותר, שהוא עצמו יודע שהוא רע, ומ"מ אינו יכול ר"ל לצאת מזה, וכמו בחטא הידוע דלבד זאת שמאבד ר"ל נפשו ומשחית כחותיו¹⁸⁸, ה"ה נעשה מאר"ל חולה ומוכה ביסורין, והוא יודע מזה, ומ"מ אינו יכול לצאת מזה, והוא לפי שהוא קשור ומשועבד ר"ל לרע, וע"י הסולם דתפלה שהו"ע התחנונים ובקשת רחמי' על נפשו, הרי יכול לצאת משפלותו, ולעלות מדרגא לדרגא עד עלותו למדריגה גבוה ונעלה בחי' שמימה, שהם בחי' מקיפים שבנפש שיאירו בפנימיות. אמנם סדר העלי' הוא בהשליבות של הסולם דתפלה, והיינו¹⁸⁹ דאופן העלי' הוא כאשר עולה בסדר דרגא אחר דרגא דוקא, וכמו בגשמיות הרי הסולם יש בו שליבות והעלי' הוא בסדר והדרגה דוקא, הנה כמו"כ הוא בהעבודה דתפלה שהוא ההתקשרות באלקות, וכל התקשרות הוא ע"י הדעת וההתבוננות המביא את הדעת וכמ"ש¹⁹⁰ דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם, דעבודה שבלב שהו"ע התפלה הוא ע"י הדעת וההתבוננות^* באלקות, והוא ההתבוננות בגדולת ד' כל חד וחד לפי כחו להלהיב נפשו ולבו לעבודת ד', והתבוננות זאת היא בפסוד"ז בהתהוות כל הנבראים מאין ליש, ואיך שכולם בטלים להאור והחיות האלקי, שזהו"ע אמירת השירה שלהם, וכמו הללו את ה' מן השמים¹⁹¹, דמהשמים וצבא השמים אנו יודעים את בחי' אוא"ס הבלתי בע"ג שלמעלה מהעולמות, דצבא השמים חלוקים מצבא הארץ בזה דצבא הארץ קיימים במין, אבל לא באיש, שהאישים בכל מין הוים ונפסדים, וצבא השמים קיימין גם באיש, דצבא השמים הם ג"כ נבראים מוגבלים ומורכבים מגוף ונפש, ומצד עצמם הרי הם אפשרי ההפסד, ורק ברצון הבורא ית' הם קיימין באיש, והם חזקים כיום הבראם¹⁹², אשר מזה גופא מובן אשר כח בלתי בע"ג מחי' אותם, כי מצד החיות עצמו שמלובש בהם כיון שהוא מוגבל ומצומצם לפ"ע הגוף, שבגוף מוגבל הרי א"א^* שיהי' החיות שבו בלתי מוגבל, כ"א בהכרח שהחיות מוגבל, וחיות מוגבל הרי בהכרח שיחלש פעולתו, או ישתנה, וכמו בגוף האדם שבמשך הזמן נחלש, ובצבא השמים שאינו כן, הנה מזה מובן דאור וחיות בלתי בע"ג מחי' אותם מאין ליש. וזהו השמים מספרים כבוד אל¹⁹³, ופי' בת"י דמסתכלין בשמיא משתעין יקרא דה', ופי' מסתכלין בשמיא הו"ע ההתבוננות בצבא השמים, משתעין יקרא דה' שהוא בחי' כבוד אל, דכבוד הוא מקיף^*, שהוא בחי' סוכ"ע, השמים מספרים כבוד אל, דמההתבוננות בצבא מעלה, הנה מזה אנו יודעים כבוד אל שהוא אור הסוכ"ע. וזהו מבהללו את הוי' מן השמים הללוהו במרומים, דמן צבא השמים וסיבובם שהו"ע השירה שלהם, דאז הוא חיותם^* ואז הם פועלים פעולתם בסיבובם, וכמ"ש (יהושע י' י"ב) שמש בגבעון דום, דום מלאמר שירה¹⁹⁴, וע"י השירה הוא הביטול שלהם, ואז הם פועלים פעולתם בההשפעה כפי גזירת ההשגחה העליונה¹⁹⁵, הנה מזה אנו יודעים בחי' אוא"ס הסוכ"ע, והללו את ד' מן הארץ הוא האור דממכ"ע בכל נברא לפי מהותו וענינו.

קיצור. יבאר דאור האלקי המתלבש בנבראי' נק' אור הנבראי' ונק' חשך ולהיותו אור נקרא אש, והאור שלמעלה מהתלבשות נק' אש לבנה, ואור המתלבש אש שחורה, תפלה סולם, דגם מי שהוא מקושר ארצה בדברים שפלים יכול לצאת, והעלי' בסדר והדרגה, ההתבוננות דפסוד"ז, מצבא השמים יודעים אוא"ס הבל"ג¹⁹⁶.

ענינים. יג. חיות הנבראים אש שחורה. יד תפלה סולם. טו התחלת ההתבוננו' מגשמיות. טז. מצבא השמים יודעים אוא"ס הבל"ג.

יט) אמנם הנה סדר ההתבוננות בהעבודה דתפלה, הנה תחלה צריכים להתבונן בדברים תחתונים כדומם וצומח הגשמיים, דבכל נברא ויצור פרטי הרי יש בו כח אלקי המהווה ומגדל אותו תמיד מאין ליש, וכמא'¹⁹⁷ אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, שעי"ז הוא הצמיחה של העשב מקטנות לגדלות, ובלעדי זאת הרי לא הי' בו בהעשב שום צמיחה וגידול כלל, וכן הוא בכל הנבראים הגשמיים שהשפעת החיות שלהם הוא ע"י המזלות העליונים, וכמ"ש¹⁹⁸ אני אענה את השמים והם יענו את הארץ, שהמזלות משפיעים¹⁹⁹ בכח האלקי שבהם בכל צבא הארץ בדצח"מ ובהד' יסודות ארמ"ע, ולכן הרי הגשמי הנה באמת הוא טפל ובטל אל הרוחני, וכמו הגוף שטפל ובטל אל הנפש לפי שהנפש מגהוא החיות המחי' אותו, ובלעדי הנפש הרי אין בו חיות כלל, ולזאת הנה הגוף בטל אל הנפש ונגרר אחריו ומתנהג בכל עניניו רק עפ"י רצון הנפש, ודבר זה הרי האדם עצמו יודע זאת ומרגיש בעצמו שאין הגוף מנהיג אותו כ"א הנפש, והגוף נגרר אחר הנפש, וכמו שאנו רואין במוחש שלפעמים הרי האדם עושה כמה ענינים בעניני חיי בשר, ואפילו בעסק מו"מ, שאינו לפי הבנתו ולא לפי טובתו הגופנית, אלא שהוא מפני המשכת לבו לזה בלא טעם ושכל, דהמשכה זו היא המשכה מרוחניות הנפש^*, שבא בהמשכת לבו להדבר, והגוף נגרר אחר הנפש לפי שבטל אל הנפש, וע"י ביטול הגוף אל הנפש הנה עי"ז הוא חי מהנפש, דזהו דכללות²⁰⁰ הענין דגוף ונפש, דחיות הגוף הוא ע"י ביטולו אל הנפש דוקא, וכן הוא גם בפרטי אברי הגוף וגשמיותן, דזה מה שהאבר הוא כלי אל אור וחיות הנפש, הוא דוקא כשהוא בטל אל הנפש, ולכן הנה אם ח"ו יש איזה קלקול באברי הגוף דאז אינו כלי אל אור הנפש, הרי אז הנה האבר ההוא אינו מקבל חיות מהנפש עד שיתרפא ויתתקן האבר להיות כלי לאור וחיות הנפש, וענין רפואתו ותיקונו הוא מה שנעשה בטל ונגרר אחר חיות הנפש, וטעם הדבר הוא לפי דכל קבלת חיותו של הגוף מן הנפש הוא ע"י ביטול הגוף אל הנפש, וכן הוא בכל הנבראים והיצורים שהן בטלים באמת לגבי הכח הרוחני השופע חיות בהם, כי כל חיות הוא ע"י הביטול דוקא, שע"י שהוא בטל לאלקות הנה עי"ז דוקא הוא כלי שיחי' מהאור והחיות אלקי וכמ"ש²⁰¹ יראת ד' לחיים, ולכן²⁰² מלאכים העליונים חיים יותר מפני הביטול שבהם²⁰³, דבאמת הוא כן גם בנבראים התחתונים דכולם בטלים לאלקות, ועי"ז הם חיים מהאור וחיות אלקי הנמשך להם ע"י המזלות ברצון הבורא ית', רק שבנבראי' התחתונים אינו נראה בהם הביטול האמיתי מפני הגשמיו' והחומריות שלהם, והיינו דבסיבת חומריות גשמיותם אינו נראה בהם הביטול האמיתי כמו שהוא, אלא שבא בביטול טבעי כמו זה מה שהגוף נגרר אחר הנפש כנ"ל, וסיבת הדבר מה שהביטול האמיתי אינו נראה הוא בסיבת ירידת העולם ע"י חטא עה"ד, דהרי קודם החטא הרי גם בנבראי' התחתונים הגשמיים^* הי' נראה בהם הביטול האמיתי באמת, וע"י חטא עה"ד ירד העולם ונתגשם²⁰⁴ ואינו נראה מדהביטול האמיתי כמו שהוא לאמיתתו, אבל באמת הרי כל נברא גשמי בטל הוא אל הכח האלקי השופע בו, ועד"ז הוא ביטול המזלות הרוחנים לגבי העליונים מהם, וכמ"ש²⁰⁵ וגבוה מעל גבוה שומר וכו', שהמזלות מקבלי' שפעם משמרי האופנים, והאופנים מקבלים שפע חיותם מהחיות, וכנ"ל²⁰⁶ דרוח החי' באופני', דבאופנים וחיות הרי ביטול האופנים אל החיות כמו²⁰⁷ ביטול כל עלול אל העילה שלו, וגבוה מעל גבוה עד מקור הראשון שמהוה עולם היותר עליון דבי"ע שהמהווה הוא דבר ד' ורוח פיו ית' דבחי' מל' דאצי' שהיא עיקרא ושרשא דכולהו עלמין, דהארת בחי' המל' ה"ה מתפשט²⁰⁸ בכל העולמות עד גם בעולם התחתון שהשפעת החיות הוא מהמזלות, הרי עיקר החיות ויסודו הוא בחי' הארת המל' שמתלבש בהם ונשפע על ידן. וזהו דכתיב|121 אתה עשית את השמים וגו', שהוא עולם הבריאה, הארץ וכל אשר עלי' עולם העשי', הימים וכל אשר בהם עולם היצי', ואח"כ אומר ואתה מחי' את כולם וגו' דהן אותיות הדיבור עליון²⁰⁹ דבחי' מלכות דאצי', שזהו ואתה האותיות מא' ועד תי"ו²¹⁰, והוא"ו הוא האור פנימי היינו רצון העליון בציור הנבראי' כמו שהוא בח"ע, ובא ונמשך לבחי' אתה, שהוא בחי' דיבור העליון להיות מחי' את כולם, דאור וחיות זה נמשך בכל העולמות, וכולם בטלים באמת אל הדבר ד' המחי' אותם, רק שבזה יש הפרש בין נבראי' העליונים הרוחנים להנבראים התחתונים הגשמיי', דבנבראים העליונים נראה ונגלה הביטול שלהם, ובנבראים התחתונים אין זה נראה ונגלה, אבל באמת הנה גם הם בטלים בתכלית אל החיות האלקי, דבאמת הנה לבד זאת דכל הנבראים בטלים בעצם מציאותם, שהרי כל מציאותם של הנבראים הוא רק מהכח האלקי המהווה אותם וממילא הרי אינן מציאו' לעצמן כלל, לבד זאת הרי גם כמו שהם במציאות הנראה²¹¹ ה"ה בטלים בתכלית אל החיות האלקי המתלבש בתוכן ומחי' אותם.

קיצור. יבאר דסדר ההתבוננות צ"ל תחלה בדברים התחתונים, הגוף נגרר אחר הנפש, המשכת הלב בלי טעם, ואם אינו בטל הוא חולי, הנבראים העליונים והתחתונים קבלת חיותם ושפעם הוא ע"י ביטול וההפרש העליונים מרגישים ונראה הביטול, והתחתונים הגשמיות מכסה הביטול.

ענינים. יז התחלת ההתבוננות מדצ"ח. יח. נבראים, א) עליונים ביטולם נראה, ב) תחתוני' ביטולם בהעלם.

מהוזהו כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, דמעביר על מדותיו הוא בא ע"י העבודה בהתגלות הלב דוקא שנוגע²¹² בעבודה בפועל, והגם דהעבודה דפנימית הלב הרי יש בזה מעלה עליונה יותר, אמנם זהו המעלה במעלת ההשגה, אבל להיות עבודה בפועל הוא ע"י התגלות הלב דוקא, ולכן מעבירים לו על כל פשעיו, אבל בתנאי למי שמשים עצמו כשיריים, והיינו שיהי' נרגש אצלו בו בעצמו שהוא רק שיריים בלבד, והעיקר הוא האור וחיות אלקי, ואז מעבירין לו על כל פשעיו, וגם אם ח"ו נקנסה עליו איזה ענין לא טוב ר"ל, הנה מאחר שמעביר על מדותיו ונרגש אצלו כי כל הענינים הם רק שיריים, והגם שעדיין לא בא לידי מדריגה זו לפנימיותה ועצמותה, אבל כאשר הנהגתו בכל עניניו הוא באופן כזה להיות מעביר על מדותיו, אז הנה מעבירין לו על כל פשעיו וזוכה לחיים²¹³.

סיום. מעלת עבודת המוח בהשגה, ועבודת הלב בפועל, מעביר על מדותיו בפועל זוכה לחיים.

-------------------- * --------------------