כי ימכור איש את בתו

רצג, אב"ה שבת שמברכין ר"ח אדר ראשון שנת תקעחי"ת לפ"ק

פה ליובאוויטש

וכי ימכור⁸¹ איש את בתו² לאמה לא תצא כצאת העבדים, הנה יש ג' מדרגות בנפש האלקי', עבד כנעני, ועבד עברי ואמה העבריה. עבד כנעני הוא כמו עבד הגשמי אשר יעבוד לאדונו כל המלאכות שלא ברצון וחשק³ אדרבה יהי'⁴ המלאכה והעבודה עליו יסורים גדולים מאד נגד רצונו, אבל יעשה ויעבוד בע"כ רק מצד אימת האדון⁵ שלא יכהו בשבט כו' אבל עיקר רצונו ונח"ר שלו הוא בהפקירא שיהי' בטל מכל עול וילך אחר שרירות לבו כו'. כמו"כ חלק אלוה השורה בנפש [החיוני'] כשאין ההשראה בהתגלות כל פרטיות הכחות שבניצוץ אלקות⁶ בפרטיות כחות נפש הבהמיות, רק בחי' חכמה שבנפש האלקי' או בחי' יחידה שבה ישרה על נפשו הבהמי' בבחי' מקיף לבד שיפול פתאום בלבו⁷ הרהור תשובה והתעוררות הלב לעבודה מבלי שהכין איזה עבודה לזה, הוא הארת המקיף שהוא כמו אימת הכאת השבט של האדון כמ"ש וכי יכה איש את עבדו בשבט⁸ כו' הוא ענין הכפיי' לכוף את הנפש בע"כ בשעת התפלה כו'. אבל שרשה העצמית כל היום בהפקירא ופריקת עול מ"ש ניחא לי' שהוא בחי' התענוג שלה ועיקר מהותה⁹ כו' אלא ששבט והארת המקיף יכריחנה¹⁰ לסור מרע ולעשות טוב כו'. וזהו ענין רשעים מלאים חרטות¹¹ מהארת השבט כו', דאכל בי עשרה שכינתא שריא¹² כידוע.

ועבד עברי הוא העבודה שיעבוד ברצון וחשק וזהו עיקר התענוג שלו וההפקירא והפריקת עול¹³ להמשך אחר עצמו כו' לא ניחא לי' אדרבה הם לו יסורים וצער, אע"פ שכשבאי' לו עניני עוה"ז הוא מתענג מהם אבל אין רצונו רצג, בלהמשך אחריהם לכתחלה, אך¹⁴ כשבאים אליו פתאום ונתפעל מהם מיד הוא במרירות על ההתפעלות כו'. נמצא שאין עניני עוה"ז עיקר רצונו להמשיך כל עצמותו אליהם, והיינו מפני ששורה בנפשו הבהמית הארת ניצוץ אלקות בבחי' או"פ שכל בשכל ומדות במדות דהיינו שכל כחות נפשו הבהמית הם לה' בשעת התפלה ע"י הארת כחות¹⁵ נפשו האלקי' בהם בהתגלות גמור, דהיינו שיש לו בחי' ראי' בהעמקת שכלו הנולד מאין ליש כו', ויש לו תשוקה במדות שבלב ברשפי אש¹⁶ אוי"ר כו'. אבל לאחר התפלה שנסתלקו הארות ניצוצו' אלקו', מיד כחות נפשו הבהמי' נמשכין אחר עניני עוה"ז, אבל מ"מ נתגברו הארות¹⁷ אלקו' בשעת התפלה עד שיהי' לו עיקר הרצון (דהיינו בחי' יחידה) שלו¹⁸ שיעבוד ה' במוחו ולבו [תמיד], וזהו התענוג שלו התמידי¹⁹ ועניני עוה"ז יהיו מאוסי' בעיניו להמשך אחריהם [oldpage_עב] אף שלא נהפכו מרע לטוב כלל עדיין, והוא בכל טבעיות שלו כמו שהוטבעה נפשו הבהמית אם שפלות או התנשאות או חמימות או קרירות כו'²⁰ ולא נשתנה שום טבעיות שלו עדיין מחמת הארת נפש אלקי' בתפלה, אלא שהם כפופים לפעול פעולה אלקית מה שאין זה מהותם, ולא בע"כ הם פועלים אלא ברצון וחשק דהיינו מדות הגשמיי' שבבשר הלב מתפעלים לאלקים חיים ברשפי אש התשוקה כמו שהם חושקים לעניני עוה"ז, אבל לא נהפך חשוקת העוה"ז שלא יהי' בלב שום תשוקה כלל לעניני עוה"ז רק לה' לבדו כו'. נמצא שהם כפועלי' ועושים עבודה ברצון וחשק אבל אין זה עצמיות שלהם כו'. וה"ז כמשל העבד המביא כל הצטרכות בני²¹ הבית אכילה ושתי' מן השוק דהיינו בשר ותבואה שהיו בשוק ובמקום רחוק מן בני היכל המלך ואין דרכם להתבזות בשוק ולקנות בשר כו', אלא זהו עבודת עבד שבבית לילך בשוק ולהביא מן השוק לבית כל הדברים המצטרכי' לחיות בני היכל המלך. אבל הדברים שהוא מביא עדיין הם מגושמים מאד ואינם ראוים לאכילה כלל וכלל כמו דגן התבואה וגשם הבשר²² החי שאינם ראויים להיות חיות מאכל לבני ההיכל עד שיבשלום באש ויהפכו ממהות גשמיותם למהות רוחני דק שיהי' בו טעם מאכל והוא ע"י אפיי' ובישול כו' וד"ל.

ועפ"ז יובן בענין הבאת קליפת נוגה הוא כחות נפשו הבהמי' להיות פועלים פעול[ת נפש ה]אלקי' בתפלה הוא כמשל הבאת העבד התבואה והבשר²³ ממקום רחוק, כמו"כ הרוח הגסו' רצג, גדנוגה רחוקה מאד בהשתלשלו' מאלקי' חיים כידוע, וכשאדם מביא רוח זה שיפעול פעולה אלקות דהיינו אהבה לאלקות ועדיין לא נהפך כלל מהותו דהיינו אהבה הגשמיות דנוגה כמש"ל, וה"ז כמשל הבשר החי והדגן שאינו ראוי לאכילה עדיין, דהיינו שאינו כמו הבשר שנהפך²⁴ לחיות הנפש הרוחניות מפני הטעם והמתיקות שבו שהוא רוחני דק וראוי לערבו לחיות הנפש כו' מפני שבבישול נפל כל [ה]גשמיות ממנו ונגלה בו הרוחניות הדק שבו עד שכמעט נשתנה מהותו הראשון לגמרי למהות רוחני דק שהוא הטעם²⁵ והמתיקות שבו מה שלא הי' בו טעם זה בעודו בגשמיותו קודם שנתבשל וכמו שנתבאר במ"א. כמו"כ עבודת עבד עברי הוא המשכת רוח דנוגה ג"כ לה' ב[שעת ה]תפלה אבל הם מגושמי' ואין בהם טעם כלל²⁵ שיהי' ראוי לבחי' מאכל, מאחר שהרוח דנוגה היא²⁶ בתקפה ובגשמיותה בעניני עוה"ז ולא נשתנה מן טבעיות שהוטבע בהתנשאות או בחמימות כלל, רק הניצוץ אהבה אלקי' מלובש באהבה דרוח הגסה דנוגה כמו שהטבע אופן האהבה דנוגה, לכן נק' מדות דנפש אלקי' המלובשים במדות דנוגה בשם עבדים אלא שהם עבדים להיותם פועלי[ם] אלקי' אבל הוא רק לפי מזג טבעיות הנוגה²⁷ שהיא בתקפה וגסותה כו'. וכמו"כ עבודת עבד העברי להביא מן השדה ומן החוץ כל היום בעסקו בתורה ובמצות שהרי דבר הלכה מלובש בעניני נוגה זה טוען כך כו' והוא מדבר בכח הדיבור שבנפש דנוגה, ובהבל דבורו בההלכה זכאי [או] חייב פטור²⁸ הוא קורא וממשיך הארת מדותיו ית' שהוא ו"ק דיצי' כידוע בענין יושב ודן²⁹ כל העולם כולו³⁰ שהמשנה ביצי'³¹, פי' הקב"ה יושב וקורא ושונה כנגדו³² סיבת התהוות אור החסד דיצי' [כו'] והוא ענין הקורא בתורה. אך איך ביכולת דבריו להמשיך אא"ס ב"ה שבמדותיו כו' הוא ע"י העלאת נוגה שיהי' לו בתפלה רעותא דלבא³⁴ בתשוקה שבלב הגשמי בגסות דנוגה, ואף שלא נהפכו ממהותם רק הי'³⁵ בדרך עבודה כנ"ל, עכ"ז העלאת מ"ן הוא וכמ"ש אם ישים אליו לבו³⁶ בתפלה אז רוחו ונשמתו אליו יאסוף³⁷, פי' בחי' הרוח והנשמה של הנפש הוא ו"ק דיצי' כידוע אליו יאסוף פי' נמשך ומתגלה³⁸ בנפש בעסקה במשנה זכאי חייב³⁹ שאז הקב"ה יושב ושונה כנגדו. וענין האסיפה וההמשכה הוא ג"כ ע"י תשוקת הנפש בהתגלות אלקות שיהי' לו דירה בתחתונים יש לנפש דנוגה ג"כ תשוקה זו שיהי' המשכת אלקות למטה, אבל [היא] בדרך עבודה ולא שיהי' כל תשוקתו רק זאת ולא שום תשוקה אחרת שהוא הפיכת רצג, דהמהות גסות דנוגה כנ"ל כו'. ולפי שאין בקריאת הבל דבורי נוגה הפיכת המהות רק שעדיין בתקפה וגסותה, לכן גם הדבר⁴⁰ הלכה שמדבר אינו עולה לה' בבחי' ההפשט מגשמיות נוגה להכלל במדותיו ית' שבעולם היצי' כחיות המאכל שנתבשל ויש בו טעם כו', אלא כמשל הבשר החי שהובא מן השוק שאין [לו] יתרון אלא במה שהי' רחוק והובא בתוך הבית אבל אינו ראוי לכלום⁴¹ עדיין כו'. ונמצא כל עבודת עסקו בתורה כל היום הוא רק הכנה למאכל דהיינו כשיבושל ויהי' בו טעם והיינו כעבודת⁴² אמה העברי' שיהפך⁴³ מהותו לגמרי ע"י בישול⁴⁴ כמשי"ת. ובדרך פרט הרי בכל נפש יש בחי'⁴⁵ נרנח"י⁴⁶, וב' מיני עבדים הם בחי' נפש ורוח ובחי' אמה הוא⁴⁷ בחי' נשמה ומוחין כמשי"ת, והוא בכל ניצוץ אלקות בתפלה להפך המהות⁴⁸ כמשי"ת והוא בחי' גדלות המוחין ועסק התורה ביום⁴⁹ הוא מחמת רשימו דקטנות לא בתשוקה נפלאה ברשפי אש כ"א בדרך עקשות שום תשים עליך מלך⁵⁰ כו' לכן הוא כמשל הבאת העבד לבד כו', והי' כל מעשה המצות בעשי' גשמיי' ובדבור כל המצות המפורשי' בו' סדרי משנה כשמדברים [כל] היום שעבר הוא כמו משל הדברי' שהעבד עברי מביא מן השוק והם מגושמי' עדיין כו', וע"י הגדלות שלמחר⁵¹ בתפלה ע"י בחי' האמה העברי' יהפכו לטעם מאכל ישראל מפרנסין⁵² כו' וד"ל.

והנה אף מי שיש לו בחי' נשמה הוא בחי' בינה לבא⁵³ הלב מבין⁵⁴, הוא עבודת⁵⁵ האמה שאינה בבחי' שפלות כ"כ לצאת החוצה ולהביא הביתה אלא עבודתה בבחי' פנימי' דהיינו מה שכבר הובא לבית ה[י]א מתקנם ע"י בישול וטחינה ואפיי' כו' להפכם למהות אחר רוחני דק שיהי' בהם טעם המשיב את הנפש האוכל [את ה]מאכלים כו', והוא ענין רבקה שעשתה מטעמי' ליצחק⁵⁶, דהיינו בחי' ראיי' השגה באלקות המהווה כו' כשהוא נתפס בעמק[ות] הלב שנקודת הלב מבין ומשיג בענין אחדות ה' אז התפעלות התשוקה להמשיך ולהדבק אחרי ה' הוא עדיין בראשית המשכתה מפנימי' בינה שבלב כו'. ולכן יוכל להיות בה שינוי הטבע מכמו שהוטבעה התשוקה בגסות הנוגה דהיינו שיהי' התשוקה אלקי' זו בהיפך ממזיגת הטבע דנוגה, מפני שהיא עדיין בבחי' חירות מההשראה בנוגה כו' להיותה עדיין בבחי' ראשית המשכתה מבינה שהלב מבין בבחי' ראי' באלקות וד"ל. וזהו ענין עבודת האמה העברי' להפך המהות של מזיגת הטבע דנוגה מהיפך להיפך אם הוא בעצם בעל התנשאות לא רצד, איהי' בתפל[תו] שום התנשאו' [oldpage_עג] והגבהה, הלא דבר הוא כו' וכידוע, אדרבה יהי' שפל מאד כאלו לא עשה כלום ולא מחזיק טיבותא לנפשי' שהוא עושה דבר מה כו', וכיוצא בזה בחסדי' וגבורות והתפארות ישנה האופן שהוטבעה בהן כו' וד"ל. משא"כ בחי' עבד העברי שתשוקתו מובדלת מהבינה שממנה נתפעל להיות שהי' ההתבוננו' רק במוחו ששם הקרירות ולא נתפס בהשגה ברשפי אש נקודת הלב שיהי' הלב מבין כו', לזה נשארת התשוקה אלקי' באופן הטבעתה בגסות דנוגה ולא נהפך הנוגה כלל כנ"ל וד"ל. וזהו שרבקה הוא בינה⁵⁷ השורה בעולם הבריאה⁵⁸ עושה מטעמי' [מ]גסות דנוגה דיצי' שמהפכת המהות ונעשה הרצון בלב התשוקה רק תשוקה ורצון א' לה' ועמך לא חפצתי⁵⁹ כלל כו', אך זהו בהפיכת תשוקת המדות שבבהמית ע"י בינה ליבא. אבל גסות דבינה עצמה שהיא דקה ביותר לא נהפכת עי"ז וצריכה פדיי', דהיינו הבחי' ראי' שבנוגה התופסת ליש ודבר כו' עדיין יהי' אף במי שיש לו בחי' נשמה בינה ליבא כו'. וזהו אם רעה קליפה דבריאה⁶¹ שמועטה⁶² רע בעיני אדוני'⁶⁰ ז"א דאצי' אשר לא יוכל לייעדה, שהיעוד קודם למצות פדי'⁶³, והיעוד הוא שהאמה העושה המטעמי' שהוא בחי' בינה ליבא תצא מגשמיות נוגה שמסתירה ולא תעסוק להביא אש של⁶⁴ הדיוט גסות נוגה דיצי' להפכם כו', אלא יומשך עלי' אש של מעלה שלהבת יה⁶⁵ שהשגת ה'⁶⁶ הנתפס בעמקי הלב הוא יש ודבר, וכשיתגבר הרצון והתענוג שלמעלה מבינה שבנפש אז יהי' סתירה גמורה בההשגה שתהי' כלא הי' ונסתר אז גם כל פרצופה⁶⁷ שעשתה מטעמי' בהמדות שהפכתם כו' ולא תקרא אז אמה כ"א כלה שהוא בחי' כתר שבה. ושם אין אחיזה לנוגה דבינה ובטילה לגמרי שאין שום הטבעה לתפוס ולהכניס את היש כו', שזה הסימן לתגבורת הרצון בחי' יחידה כאשר יהי' ההתחדשות מאין ליש בהפלאה עצומה בכל רגע וכמ"ש במ"א והי' ביום ההוא⁶⁸ תקראי לי אישי ואל אישך תשוקתך⁶⁹ באש שלמעלה כהנא רבא⁷⁰ חסד דאצי' הממשיך תשוקה לאשה וכלה זו כמ"ש במ"א, וזהו היעוד לאמה⁷¹ שייעדנה כ"ג דלעילא שהוא אדוני'⁷² שלא תעשה לו עוד מטעמי' כאשר אהב יצחק שהוא גבורות⁷³ דז"א דאצי' וכו' אלא תהי' מיוחדת עמו ככלה וד"ל.

ואם רעה בעיני אדוני' שלא יוכל לייעדה ככלה מפני גסות נוגה שלה שמחמתה א"א להתגלות בה בחי' הרצון הנק' רצד, בכלה⁷⁴ כידוע אז והפדה לפדות בשק"ל כופר נפשה להוי', פי' שלהיות גסות נוגה דבריאה דקה מאד יועיל להנפש אלקי' הפדיון שתתן דבר אחר תחתי' אפי' דבר הנמוך שבה ואז נחשב כאילו היא עצמה עלתה מגשמיותה כו'. והוא ענין כל מה שהסוס רץ ומיצל⁷⁵ יהי' קדש לה' והוא תא הרצים⁷⁶ כמ"ש במ"א, והיינו אותיות הנפש אלקי' והתגלותה כל היום במחדו"מ בתו' שיתעסק בקרירות והוא בחי' הקטנות שבה כידוע, כאשר יהיו האותיות שבה שמורי' מרע ועושי' טוב אז ביכולתם להוסיף תוס' קדושה למחר בתפלה בבחי' ראי' שבה עד שלא יחשיך לה נוגה שלה הרגשת היש וכו'. והיינו פדיית אמה מנוגה שלה ע"י הפדיון שלה⁷⁷ שנתנה אותיות שלה להוי', וזהו⁷⁸ ע"י שהסוס רץ בקרירות ביום שעבר יהי' קדש להוי' דהיינו בחי' [ראי'] שבלב יהי' מופשט מנוגה שבה וכנ"ל וד"ל, וזהו ענין שהקטנות מועילי' לגדלות וד"ל.

והנותן פדיון האותיות שבה הוא אדוני' כמ"ש והפדה⁷⁹ אם לא יעדה, וענינו מובן למשכיל שהוא הארת בחי' המקיף שבנפש בעת הקטנות כל היום שלא יטנפו ברע ויעשו טוב, שההמשכה אשר מאליו וממילא כל היום הוא שמור במדו"מ מרע⁸⁰ ועושה טוב הוא רק מצד הארת המקיף שבפנימי' כח מ"ה שבנפש שהיא אדון אל בינה ליבא, וזהו והפדה הוא גורם סיבת הנתינה שלה בפדיון דאותיות וד"ל. וזהו לא תצא האמה מגשמיות נוגה שלה כצאת העבדים המה מדות דאלק[ות] מנוגה שלהם שאין יציאתם אלא ע"י התעוררות בחי' ר"ר עליהם ע"י בכיי' ומואס בחייו, שבינה ליבא עושה מהם מטעמי' עי"ז, כי המה בבכי יבואו ע"י הארה⁸¹ כנ"ל להפיכת המדות⁸² להיות כי הנוגה שלהם גסה מאד בתשוקת וחמדת עוה"ז כו'⁸³. לכן אין פדיון האותיות מועיל לעבד העברי האסור וקשור בהם להוציאו מנרתקם כו' כ"א ע"י הבע"ת⁸⁴ האמיתי⁸⁵, אנן בעינן למהוי קדם מלכא⁸⁶, והוא בחי' אל דמי לך⁸⁷ שהוא ביטול היש כידוע ע"י בינה ליבא דוקא אז מעוררי' רחמים⁸⁸ המרובי', הוא התפשטות הארה לבד מן הרצון שבנפש המדיח ומעביר גסות הנוגה דמדות מים הרעים דתשוקת עוה"ז נמתקים במים היפים דנהרי אפרסמונא דכיא⁸⁹ הוא המשכת הארת הרצון שהוא נמשך ברוחב בנהר כמ"ש במ"א כו' וד"ל. אבל בינה ליבא ביציאתה מנרתק נוגה שלה לא תצא ע"י בכיי' כ"א ע"י פדיי' או יעוד כנ"ל⁹⁰.

רצד, גועיקר ענין היציאה הוא ענין המס"נ לאחר התפלה בנ"א⁹¹ שהוא היציאה ממהותה לגמרי ולהכלל במקור חוצבה, ובעת יציאת המדות יצאו בבכי מפני גסות נוגה שלהם, אבל יציאת ההשגה ממהותה אינה בבכי מן הרגשת היש כו' כי עוז וחדוה בפנימי' בינה שבלב ע"י פדיי' או יעוד וד"ל.

והנה עי"ז⁹² יובן למשכיל למעלה בנער מט"ט עבדא דשכינתא [דמטרוניתא] ואמה הוא חב"ד דבריא' ושש שנים שהוא ו"ק הנמשכים ממנה שהוא מדות שבשכל הוא יעבוד להמשיכם לעולם הבריאה וכן ו"ק דיצי' ועשיי' הי' חנוך תופר מנעלים⁹³ דיצי' ועשי' לחברם ולייחדם באמה וכו' והוא [כ]משל הבאת העבד העברי מבחוץ וד"ל, אבל בחב"ד דבריאה אין עלייתה ומ"ן שלה במי בוכי' אף אם רעה בעיני אדוני' אלא יפדנה בבחי' אותיות שבה שהוא הארת הראשית בסוף כו', או לבנו שהוא ו' זעירא ייעדנה⁹⁴ כו' וד"ל. והנה בכל ניצוץ אלק[ו]' יש נרנח"י ובתחילת קומו משינתו יהי' בחי' עבד כנעני אפי' בצדיק גמור עד ב"ש, דהיינו עבודת[ו] לאכפיי' לסט"א דעשיי' כו', וכמבואר ברמב"ם⁹⁵ דאף צדיק גמור שלבו חלל בקרבו⁹⁶ ומואס ברע שבטבע נפש רוח הבהמה⁹⁷ בחמדת עוה"ז גזל ועריות⁹⁸ וכדומה, עכ"ז באותו רע שאין הטבעיות מחמדתו כמו אכילת חלב וחזיר לא יאמר אי אפשי⁹⁹ כו' שהוא מואס ברע אלא יסור מהם בעקשות לבד מצד שצוה ה' [לסור מהם] ולא מצד רצון נפשו. וטעם ההפרש בין ב' מיני רע, דידוע ענין עשה ול"ת דל"ת גבוהים בשרשם מבחי' עשה¹⁰⁰ בבחי' אצי' שהם נק' חוקות שחקקתי לא תלבש כלאים¹⁰¹ מניעותא¹⁰² כו', פי' עד"מ מהמשכת אהבה בלב שמניעת ההמשכה שלא תהי' האהבה יותר או באופן אחר כו' הוא גבוה ונעלה מההמשכה עצמה, והוא חק המשכת האהבה עד כאן ולא יותר וד"ל, כמו"כ יובן בהמשכת [oldpage_עד] אורות מדותיו ית' בבחי' אצי' להיות אותיות וכלים¹⁰³ דאצי' כידוע שהם אברי' דמלכא והם רמ"ח פקודין¹⁰⁴ דעשה, והמשכת האורות בתוך הכלים הי' בכל המשכה חק וגבול הנעלם וגבוה ממנה כנ"ל¹⁰⁵ והוא ענין שס"ה ל"ת בגידי' שהן חוקו' אופן ההמשכה בכל אבר וד"ל. ולכן אין במיאוסו לסור מחלב ודם שום העלאת מ"ן¹⁰⁶ לחוקות אכילת חלב [ודם] שבבחי' אצי' שהוא מניעותא כו' בחי' סובב ומקיף כו', אלא באכפיי' בעקשות אבי שבשמים גזר ותיקן כו'¹⁰⁷, בכפיי' זו יכול יותר להיות רצד, דהעלאת מ"ן כו', מפני שהכפיי' בלא רצון הנפש הרי הוא בריחוק גדול מאלקות, וכל שהוא רחוק יותר הרע¹⁰⁸ מדת ההתפארות [כו'] והכבוד מתעורר עליו כמ"ש במ"א שהכנעת אוהבו ומקורבו אינו כבוד כלל¹¹⁰, דוקא הכנעת הרחוק¹⁰⁹ מאד ממנו אז יתעורר מדת התפארו' כו'. ולכן בכפיית הסט"א בבחי' עקשות ובקרירות בלא פנימית הרצון אז אסתלקותא יקרא דקודב"ה¹¹¹ בחי' ת"ת דאצי', כמו ביתרו שהי' רחוק מאד ואמר עתה ידעתי¹¹² כו' נתעורר [עיקר] שלימות הארת אלקות במשה וישראל מה שלא הי' התגלות זה בלעדי יתרו, מפני שמשה וישראל עם קרובו כו'. וכן בעבד כנעני לסור בעקשות לבד מחלב יעורר בחי' ת"ת יקרא דקודב"ה שהוא בעל החוקות בישראל דלעילא חו"ג דאצי' וד"ל, ולכן אל יאמר אדם אי אפשי כו'. אבל במה שהומשך רע בנפש האדם כמו גזל ועריות צ"ל מואס ברע כדי שיהי' אהבתו לה' ברה וזכה מגסות הנוגה שלא יחשיך כשיהי' לו ג"כ האהבה לגזל כו' וד"ל.

והנה מב"ש עד יוצר אור הוא בחי' ע"ע ברעותא דלבא קצת אלא שהוא נפרד מן השכל, והרי ההשגה באלקות שמחמתה מתפעל הוא בבחי' ריחוק אצלו עדיין אלא כאדם ששומע דבר חדש או כמו הלומד שלא בעיון לעמוד על הדבר אלא לומד ליגמר¹¹³ שידע הדברים לבד במוחו, ועדיין אינו מדקדק בהדבר איך הוא ומה הוא שזה נק' עיון ובינה פי' שמתבונן הוא שעומד על הדבר הרבה ומעיין הרבה במהות הדבר מ[ה] הו[א כו']. נמצא קודם שעמד על הדבר הרבה לא הכיר הדבר הכרה גמורה והי' רחוק מאותו הדבר וכשהתבונן בו נכנס לעומקו של דבר ונתקרב אליו כו', וזהו ליגמר אינש והדר ליסבר¹¹⁴ וד"ל. כמו"כ יובן למשכיל ענין ס[י]דר שבח[י]ו של מקום בפסוד"ז היינו רק כמו אדם השומע דבר חדש שמתפעל לבו ממנו מחמת ההתחדשות, אך עדיין לא עמד על הדבר חדש להתבונן¹¹⁵ בו להיות הדבר בקירוב גדול בלבו כנ"ל¹¹⁶ אלא עסוק בשמיעה לבד לשמוע במהירות המוח לבד כו' (ונק' בגמ' רהיטא¹¹⁸ שמרהיט במוח הגירסא כו')¹¹⁷. וכן בפסוקי דזמרה השבחים הלא הם עיקר ההתבוננו' בגדולת ה' שגם בש"ע יתפעל מהם בבחי' ביטול כמשי"ת. אלא ע"פ סדר ד' תיקוני דשכינתא¹¹⁹ המבוארי' בזהר, בפסוד"ז אינה בנפש אלקי' אלא חיצוני' בינה שבה ולא בינה ליבא, שהתפעלו' הלב עדיין בריחוק רצה, אמן השבח במוח [כו'] ואינו אלא כמו מסדר אותו¹²⁰ כדוגמת רהיטת הגירס' ולכן הוא בקרירות שבמוח לבד כו'. אבל כשמתפשט' בלב¹²¹ התבוננו' השבח בקירוב גדול [בלב] לעמוד עליהם בהכרה שבלב כו' הוא בברכת יוצר אור, שמשם מתחיל כניסת ז' היכלות¹²² דמדות להפכם לה', מפני שאין הפיכת המהות אלא בבינה ליבא כנ"ל ובק"ש שאז התקשרות אמיתי' הנפש בה' אחד מהות מדותיו ית' וכידוע. לכן תחילה צריך לה[ת]תקן בנפש היכל האהבה שהוא נתקן בברכת אה"ר, והיינו ע"י בינה ליבא יהי' תשוקת הלב באחדות גמור עם ההתבוננו' ויהי' בחי' היכל לה' כידוע, ואז ע"י ההיכל יכול ההתבוננו' שבנפש באחדו' הבורא לקבל השרא' אלקות בהיכל שבה¹²³ כשאומר פסוק שמע ישראל כו', דהיינו כמו שהוא באמת ענין אחדות הוי' כו' ולא רק כמו הגבלת ההתבוננו' שבנפש וד"ל. וקודם ש"ע הוא היכל ק"ק והוא היכל החכ' שבנפש להפוך חשך ההשגה אלקי' דהיינו כשיאיר היטב [בנפש] ענין ההתחדשות מאין ליש ולא יסתירנה נוגה דבריאה כנ"ל, והוא עבודת אמה העברי' בינה ליבא לתקן נוגה שלה וכנ"ל והוא עיקר תיקון בחי' כסא כו', ואח"כ יוכל להיות בחי' מנורה בברכות ש"ע שהוא ההשתחוואה והביטול הרגשת עצמותו מכל וכל כידוע שהוא כ"ח מ"ה שבנפש שהארתו מן כתר שבה הנק' כלה וכנ"ל, ואז מקבלת שלהבת י"ה והוא היחוד האמיתי שמקבלת אש שלמעלה מכהנא רבא חסד דאצי' המדליק המנורה וד"ל. ואחר ש"ע הוא נפילת אפים שהוא למעלה ממדרגת מס"נ, שפי' מס"נ הוא כשעדיין עסוק במסירה אליך ה' נפשי אשא¹²⁴ עד הפשט' הרגשת עצמות[ו] שבכ"ח מ"ה שבה בש"ע. אבל לאחר מסירה והפשטת עצמות[ו] שנעשית רק נקודה חדא בחי' הרצון שבה לבד וכשתחזור ותבנה בחו"ב ומדות באותו אופן שהיא במקור חוצבה הוא בחי' נ"א, כמו משל המתבטל מעצמותו כשרואה דבר נפלא ונעשה רק נקודה א' ואח"כ כשהוא רגיל בו יש לו התפשטו' חו"ב אורך ורוחב כמו קודם¹²⁵ רק שהוא באופן יותר נפלא שאין ערוך לאורך ורוחב הראשון לו כו' וכמ"ש במ"א בענין ה' כמלקדמין¹²⁶ וד"ל¹²⁷. ונמצא מאחר דמה לי קטלא כולא¹²⁸ או פלגא כמו שיש כל אלו המדרגו' במס"נ הכלל[י] כמו"כ בכל פרט שבה וד"ל, וגם לאחר ש"ע יהי' הפרש בין נ"א דחכ' לנ"א דמדות כנ"ל וד"ל.