ברזל בברזל

תרצדברזל בברזל

בס"ד, ש"ק פ' ראה, לד"ה וקשרתם לאות על ידך, תרל"ט

ברזל בברזל יחד¹ ואיש יחד פני רעהו, וארז"ל זה שני ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה, וצ"ל מפני מה נמשלו ת"ח לברזל. אך הנה כתיב ארץ אשר אבניה ברזל כו' וארז"ל ע"ז אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח שהם בונים את העולם, ולמדו מזה דכל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, וזהו שנמשלו ת"ח לברזל, אך צ"ל מפני מה נק' בנאים. אך הנה ארז"ל שנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם, ומנין אפי' אחד שהקב"ה קובע לו שכר, ופי' רבינו באגה"ק ההפרש שבין אחד לשנים כי אצל אחד אמרו קובע לו שכר, והיינו הארת א"ס המאיר להאדם הלומד את התורה, כי הנה אוא"ס א"א לנברא לקבל בלתי לבוש, והלבוש הוא תורה כמ"ש עוטה אור כשלמה וע"י לימודו בתו' נמשך לו הארת א"ס באו"פ לפ"ע הלימוד שלו, אך פי' שכינה הוא כמארז"ל אכל בי' עשרה שכינתא שרי' שהו"ע אור מקיף, ופי' מקיף הוא אור גדול שאינו יכול להתלבש בכלי והכלי א"א להגבילו כי כמה שיכול להיות התיישבות בכלי ה"ה מאיר בפנימיותו ומה שא"א להאיר בפנימיותו נשאר בבחי' מקיף, ומ"מ ע"י חידוד הלכה של שנים נמשך הארת אור גם מהמקיף בבחי' פנימי.

ולהבין זה הנה כתי' ואהי' אצלו אמון וארז"ל א"ת אמון אלא אומן אמרה תורה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, ובזהר אי' קוב"ה אסתכל באורייתא תרצהוברא עלמא. והענין דהנה התורה היא ממוצע בין א"ס המאציל לנבראים, כי הנה אוא"ס הוא בלתי בע"ג ובלתי בעל תכלית, ונבראי' הם בע"ג ותכלית ואין ערוך כלל, ובכדי שיתהוו הנבראים מאתו ית' הוא ע"י התו' שהיא הממוצע. והנה ידוע שהממוצע צ"ל כלול משניהם ולכן בתורה יש בה מבחי' אחרונה שבמאציל ומראש ומקור לנבראים, וד"כ הוא תושב"כ ותושבע"פ כי על תושב"כ איתא בזהר אורייתא מחכ' נפקת שהיא ח"ע דאצילות, הרי יש בתושב"כ גילוי ח"ע ולכן אין בה השגה כי השגת השכל היא בינה, וחכ' הוא עדיין רק נקודה בלבד בלי התגלות ובלתי השגה, והתורה היא עצם נקודת החכמה ולכן אין בה השגה גמורה כ"א העיקר בתושב"כ הוא אותיות, ולכן אי' ברמב"ם שתמנע היתה פלגש הוא שוה למ"ש וידבר אלקים² את כל הדברים כו', אבל על תושבע"פ אמרו מל' פה תושבע"פ קרינן לה, וזהו ענין הממוצע שבתורה כי תושב"כ היא ח"ע, וח"ע היא ראשית הגילוי שבנאצלים שהוא אצי' וה"ז שייך לבחי' תחתונה שבמאציל, כי אצילות הוא מלשון אצל וסמוך להקב"ה, ואפי' לפי הפי' שאצילות הוא מלשון הפרשת הארה מ"מ ה"ה הפרשת הארה מאלקות שהוא גילוי ההעלם מאלקות וה"ז אלקות ממש. אך לפ"ז צ"ל א"כ למה נק' אצי' בשם עולם והלא פי' עולם הוא מל' העלם והסתר. אך הענין דהנה אצילות נק' אלקות ולא אלקה ממש³ (ובל"א נק' בשם געטלכקייט), ובאלקה ממש א"א לכנות שום שם כלל, אבל באצי' שהוא רק התפשטות אלקות יתכן לקרותו גם בשם עולם אך מ"מ ה"ז אלקות, ולכן התורה שהיא מקור לאצי' שייך לבחי' תחתונה שבמאציל, ותושבע"פ היא מל' שהמל' היא מקור לנבראים וה"ז הבחי' שבהממוצע ששייך לנבראים.

ועוד אפ"ל שבין תושב"כ ובין תושבע"פ שניהם נק' בשם ממוצע. והענין דהנה אנו אומרים ועל תורתך שלמדתנו, תורתך היא התו' כמו שהיא למעלה קודם שנתלבשה בגשמי', ושלמדתנו היא התורה כמו שנתלבשה בגשמיות ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי שנים אוחזין בטלית המחליף פרה בחמור, והתורה כמו שהיא למעלה ברוחניות היא הבחי' העליונה שבהממוצע והתורה כמו שנתלבשה בגשמיות היא בחי' התחתונה שבהממוצע. ומפני שהתורה היא הממוצע לפי שני הפי' ולכן שנים שלומדים ביחד ומפלפלים במשארז"ל מאי טעמא אמר קרא, מנלן אמר קרא וה"ז שני המדריגות דתושב"כ ותושבע"פ ביחד וזה שואל ומקשה וזה מתרץ ונתחדש הלכה ביניהם עי"ז נעשה ג"כ חידוש למעלה שיהי' יחוד תושב"כ ותושבע"פ היינו שיהי' המשכת ח"ע במל' שהיא תושבע"פ כי כל הכוונה מהלימוד הוא בשביל היחוד דתושב"כ ובע"פ. וזהו מה שארז"ל ע"פ ביום חתונתו זה מ"ת, תרצודכמו שע"י יחוד חו"כ למטה נעשה עי"ז הולדה חדשה שיהי' מוליד בדומה לו, עד"ז יובן למעלה דעיקר לימוד התורה הוא בכדי שיהי' הולדה חדשה בדומה לו היינו גילוי ח"ע במל'.

ועוד אפ"ל כי לבד שנעשה ע"י החידוש יחוד תושב"כ ובע"פ, עוד זאת שנמשך תוס' אורות גם בתושב"כ היינו בח"ע דאצילות. והענין דהנה ארז"ל יפה כח הבן⁴ מכח האב, והנה פי' כח הוא העלם, כי יש ב' בחי' פועל וכח, פועל היינו גילוי, וכח הוא מה שהוא בהעלם, ופי' יפה כח כו' היינו שנעשה דבר חדש בהבן מה שאינו גם בהעלם אצל האב, וצ"ל מאין בא זה להבן. ולכאורה אפ"ל שהוא מצד חלק הקב"ה שנותן בו נשמה, אך לשון הגמ' שאמרו כח הבן משמע מצד חלק אב ואם. אך הענין דהנה לצורך ההולדה והשפעה נותנים כח להמשפיע מה שאין בו מצ"ע, אך במשפיע עצמו א"א להגלות עדיין זה הכח כ"א בהפועל דהיינו בהבן שיצא ממנו שם מתגלה הכח ההוא, וענין הכח ההוא למעלה הוא כמ"ש כי על כל כבוד חופה שיש ב' בחי' כבוד⁵, כבוד נברא וכבוד נאצל, והחופה הוא בחי' מקיף גם על כבוד נאצל ומשם נמשך התוס' אורות, כי שרש היחוד דחו"ב נמשך ממדריגה גבוה מאד.

ויובן זה דהנה כתיב המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב, והנה י"ב צירופים הוי' הם נגד י"ב שעות היום שבכל שעה מאיר צירוף א', ועי"ז נעשה התחדשות מע"ב בכל שעה, והרי אינו דומה החיות של שעה זו לחיות של שעה האחרת ושל מחר, ושרש התחדשות זו נמשך מיחוד וזיווג חיצוני דחו"ב, ואם ע"י יחוד חיצוני דחו"ב נעשה התחדשות כ"כ מכ"ש ע"י יחוד פנימי דחו"ב שהוא ע"י יחוד דתושב"כ ובע"פ, כי תושב"כ נק' אב שהוא חכ' ותושבע"פ נק' אם שהוא בינה וכמ"ש שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, והגם שנת"ל שתושבע"פ הוא מל' מ"מ במ"א נתבאר שהוא בינה, וע"י יחוד תושב"כ ובע"פ שע"י נעשה יחוד פנימי דחו"ב עי"ז נמשך אור חדש לגמרי שלמעלה מהשתל' שהוא אור הכתר, כי כתר הוא מקיף שאינו מאיר בבחי' אור פנימי, אבל ע"י חידוד הלכות של שנים נמשך הארה מכ"ע באו"פ בחו"ב, וזהו מארז"ל שנים כו' שכינה שהוא המקיף דכתר עליון שרויה ביניהם בבחי' או"פ. וזהו מארז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, וגם אמרו שיהי' כדיוטגמא חדשה ולא כישנה, כי ע"י התורה נמשך אור חדש לגמרי.

ובזה יובן מה שמצינו שיש נשמות שיושבים בג"ע יותר מג' אלפים שנה ועוסקים בתורה, וא"א לומר שהם עוסקים בכל יום באופן א' אלא שהם מחדשים שם הלכות בכ"י, וצ"ל מאין הוא ההתחדשות בג"ע והלא עיקר ההתחדשות וקיום התומ"צ הוא בעוה"ז דוקא ולא בעוה"ב. אלא הענין שכל א' לפי ההתחדשות שלו תרצזשחידש בתורה בעוה"ז עי"ז נמשך או"ח בג"ע, וז"ש רבינו בבינונים זיו תורתן ועבודתן המאיר בג"ע⁶, כי עיקר האו"ח נמשך ע"י החידוש דתורה בעוה"ז, אך בעוה"ז א"א להתגלות עדיין כ"א זיו ממנו נמשך בג"ע לכל א' לפ"ע החידוש שלו בעוה"ז. וזהו מצות ושננתם לבניך שיהי' שנים עוסקין בהלכה ומחדשים חידוש בהלכה עי"ז ממשיכים או"ח מכתר עליון.

והנה אח"כ כתיב ודברת בם בשבתך בביתך, והענין דהנה בית הוא אותיות כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות שני בתים כו' דכמו שהאבנים הם דומם כמו"כ אותיות הם ג"כ דומם, ועד"מ מכמה אבנים בונים בית ומריבוי בתים נבנה עיר, ועד"ז יובן שכללות עולם הדבור נק' עיר אלקינו, וזהו ודברת בם כו' בביתך, ודברת הוא מלשון ידבר עמים שהוא לשון הנהגה וקאי על ושננתם דקודם לכן, דהיינו שע"י לימוד התורה יומשך גילוי השכינה עד עיר אלקינו, וזהו מ"ש בחכמה יבנה בית⁷ שע"י החכ' דתורה בונים בית אלקינו, ולכן נק' ת"ח בנאים שבונים את העולם שממשיכים המשכת א"ס בהעולם.

והנה רז"ל דרשו ודברת בם בד"ת ולא בתפלה, ובכדי להבין זה צ"ל דהנה בעשה"ד כתי' וידבר כו' האלה לאמר, וצ"ל כפל הלשון דיבור ואמירה. אך הענין דהנה יש שני בחי' דיבור ואמירה, דהנה כאשר האדם מדבר מפנימי' לבו או איזה ענין אשר נוגע לפנימי' לבו נק' בשם דיבור כמ"ש דיבר אדוני הארץ אתנו קשות, וכאשר מדבר דברים שאין נוגע לפנימיותו נק' בשם אמירה. וזהו ההפרש בין עש"מ לעשה"ד, כי בעש"מ אי' בזהר לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא ולכן נק' בשם אמירה, אבל בעשה"ד כתי' קול ה' בכח שהוא המשכה פנימי', ולכן נמשלה התורה לזיווג כמ"ש ביום חתונתו זו מ"ת, דהנה כל ההשפעות כמו השפעות השכל או שאר השפעות אינם כ"א שפע חיצוני, אבל ע"י יחוד נמשך שפע פנימי', וכמ"כ בתורה נמשך שפע הפנימי' מא"ס ב"ה ולכן נק' בשם דברות. ועד"ז יובן ההפרש בין תורה לתפלה, כי הנה התפלה היא בחשאי והיא אמירה, אבל התורה צ"ל בקול בדבור דוקא וכמארז"ל ע"פ ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה בכל רמ"ח אברים דהיינו מה שלומד בדבור יתפעלו כל האברים אזי ושמורה, וצ"ל ההפרש ביניהם. אך הענין דהנה כתי' הקל קול יעקב, ואיתא בזהר שקלא קדמאה חסר וא"ו הוא קול התפלה, וקלא בתראה מלא וא"ו הוא קול דתורה. דהנה התפלה היא העלאה מלמטלמ"ע ולכן צ"ל בחשאי בכוונה וברעותא דלבא בביטול, ואדרבה ארז"ל כל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה, ולכן הוא חסר וא"ו, שהוא"ו הוא המשכה מלמעלמ"ט והתפלה הוא העלאה מלמטלמ"ע, אבל ע"י התורה נעשה המשכות אלקות מלמעלמ"ט ולכן הוא מלא וא"ו, לכן צ"ל בדבור דוקא שהדבור מורה על תרחצהמשכה. אך לפ"ז צ"ל למה כתיב לאמר בעשה"ד. אך הענין דהנה בתורה יש ג"כ אמירה אלא שאמירה זו גבהה מעלתה הרבה ממעלת הדבור, והענין דהנה ארז"ל הא לגירסא והא לעיוני, דהנה אנו רואים בלימוד התורה שהדבר שמשיגו כשהוא בשכל הגלוי מדבר אותו בדבור בכדי שיבא לגילוי לגבי עצמו מהשכל אבל הדבר שאינו משיגו ואינו מבין אותו ע"ז נצרך עיון, והנה העיון הוא שמעלה כלי שכלו למקור השכל שהוא משכיל שנק' בד"כ בשם חכ' הנעלמה, ואז הדבור מבלבל אותו כ"א שצ"ל שתיקה וכמארז"ל שתיק רב, אשתומם כשעה חדא, וז"ע אמירה דתורה שהוא הגבה מהדבור שהוא המשכת שכל הגלוי, ולכן נאמר בעשה"ד דבור ואמירה. אך מ"מ בד"כ נק' התורה בשם דבור, כי מה שיש בשכל הגלוי הרי צ"ל בדבור ודאי, ומה שאינו בשכל הגלוי ע"ז נצרך עיון, ואחר העיון כאשר מבין אותו בשכלו הרי נצרך שיתגלה ג"ז הדבר שהי' בתחלה בבחי' עיון בדבור אח"כ. וזהו מאמרם ודברת בם בד"ת שעיקר המשכת אלקות הוא ע"י התורה ולא ע"י התפלה שהוא העלאה. וזהו מ"ש וענו הלוים בקול רם וארז"ל בקולו של רם, דהיינו רוממות עצמותו ומהותו שנמשך ע"י קול דתורה.

אך כ"ז ההמשכה הוא עדיין בעיר אלקינו שהוא בחי' מל' מקור הנבראים, אבל בבי"ע אין שם גילוי עדיין, וע"ז בא הציווי ובלכתך בדרך. דהנה כמו למשל הדרך שהולך מעיר לעיר, כמ"כ בנמשל דרך הוא המשכת א"ס שנמשך מעולם לעולם עד למטה מטה ולכן יש עיר קטנה ועיר גדולה וכפרים וכרכים שהמשל מהעיר הוא לפ"ע אותו עולם שמדברים נגדו. אך ע"י מה ממשיכים זה למטה, הוא ע"י מ"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, שהוא הדרך דתומ"צ עי"ז נמשך מלמעלה ג"כ דרך הוי' וכמ"ש כי ישרים דרכי הוי', וכמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, ואימתי לא מחשבותי מחשבותיכם כשלא דרכיכם דרכי אבל כאשר דרכיכם דרכי דהיינו הדרך דתומ"צ עי"ז נעשה מחשבותי מחשבותיכם. כי הנה מחדו"מ למעלה הוא כנגד ג' עולמות בי"ע, וע"י מח' דתו' עי"ז נמשך בעולם הבריאה, וע"י הדיבור נמשך בעולם היצירה, וע"י מעשה המצות נמשך בעולם העשי'. וזהו פי' הפ' ושננתם לבניך הו"ע חידוש הלכות, ובעבודה הו"ע לימוד התורה ע"ד ודברי אשר שמתי בפיך, תען לשוני אמרתיך, ועי"ז נמשך המקיף דכ"ע שהוא שכינה באו"פ, וכמארז"ל כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, וההמשכה עד עיר אלקינו, וזהו ודברת בם בשבתך בביתך, ואח"כ צריך להמשיך עד למטה מטה וזהו ובלכתך בדרך.