מזמור לתודה

תרסמזמור לתודה

בס"ד. פ' בהר תרל"ט, ליובאוויץ.

מזמור לתודה¹ הריעו להוי' כל הארץ. הנה הריעו להוי' כל הארץ ר"ת הלכה וצ"ל מה שייך תודה להלכה. אך הנה אי' במד"ר לא ניתנו דברי תורה למשה חתוכים חתוכים אלא מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור כמ"ש מזוקק שבעתים ז' פעמים ז' הרי מ"ט, ועל מה חל לומר מ"ט פנים טמא על דבר שיש מחלוקת, כי על דבר שהוא מבורר בתורה שאסור כמו חזיר שאסור ע"ז לא שייך לומר מ"ט פנים, אלא דבר שהוא מק"נ שע"ז יש מחלוקת אם יכולים לברר אותו אם לאו, דעת האוסרין סוברים שאין יכולים לברר, ודעת המתירין סוברין שיכולים לברר, ע"ז אומר מ"ט פנים טמא. והלכה כדעת המכריע שהמכריע נותן מקום לשניהם אפי' למדה"ד רק שההילוך בעולם צ"ל כך, שזהו"ע מדת הת"ת מדתו של יעקב שהוא אמת. וזהו מ"ש והנורא אל עליון שהגדול הגבור כתי' בלא וא"ו והנורא כתי' בוא"ו שזה מורה על שם שנמשך מאל עליון שלמעלה מסדר השתל'. ומהו"ע של וא"ו הוא יו"ד בראשו וביו"ד גופא יש עצם היו"ד וקוצו של יו"ד, עצם היו"ד הוא חכ' וקוצו של יו"ד מורה על כתר, וביארנו פי' והחכ' מאין תמצא² שאין דחכ' נמשך מאין דכתר בדרך מציאה, וזה נמשך בוא"ו שהוא מדת הת"ת ועי"ז ת"ת מחבר חו"ג. ועוד י"ל ע"ד מ"ש המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים גבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה, והיינו שמאיר שם גילוי שלמעלה משניהם נעשים שניהם בטלים לגמרי, כך במדת ת"ת ששורה אוא"ס שלמעלה מחו"ג נעשים שניהם בטלים. וזהו מ"ש בדוד והוי' עמו ואי' בגמ' הלכה כמותו בכל מקום, פי' והוי' עמו קאי על הארת הקו שמאיר בכתר וחכ' ואח"כ נמשך במל', ודוד שהי' מרכבה למדת המל' השיג הארת הקו שמאיר בכתר וחכ' לכן הלכה כמותו בכל מקום. וע"י מה בא דוד לזה ע"י שהי' תמיד בביטול ושפלות כמ"ש כי עני ואביון אני, והייתי שפל בעיני, וע"י שהי' בביטול ושפלות עי"ז השיג הארת הקו שמאיר בכתר וחכ'. וזהו מ"ש מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח, מרום וקדוש קאי על הארת הקו שמאיר בכתר וחכ', וע"י חכ' נמשך באצי', שהארת הקו אינו נמשך אלא בכתר וחכ' ומה שנמשך באצי' זהו ע"י חכ', והיכן אשכון את דכא ושפל רוח דוקא במקום ביטול ושפלות, ודוד שהי' בביטול ושפלות השיג מדריגת והוי' עמו שיהי' הלכה כמותו בכל מקום.

ובזה יובן מה שאי' בגמרא אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כדברי ב"ה, ופריך בגמרא כיון דאלו ואלו דא"ח הי' צריך להיות הלכה כדברי ב"ש שמחדדי תרסאטפי, ומתרצין מפני שנוחין ועלובין זה לזה. ולכאורה מה שייך הטעם שנוחין ועלובין להלכה, הרי הלכה תלוי בחידודי טפי, אלא מהו הפי' של עלובים הנה עלובים הו"ע סבלנים שהו"ע ביטול ושפלות, וע"י שהיו בביטול ושפלות השיגו אמת של ההלכה לכן הלכה כדברי ב"ה. אך צ"ל מה שאומר בגמ' אלו ואלו דברי אלקים חיים משמע אפי' הדיעה שאינו כהלכה ג"כ אמת, וכשאומר הלכה כב"ה משמע זהו דוקא אמת אבל דעת החולק אינו אמת, ובאמת נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים משמע שאפי' דעת החולק נמי אמת, וכיצד הם השני דברים. אך הענין הוא ששרש ההלכה היא מהארת פנים שע"ז כתי' חכ' אדם תאיר פניו, שאנו רואים שכשאדם מסביר השכלה מתמלא עונג, והיכן מאיר העונג בגילוי בפנים דוקא ע"ד שארז"ל צהבו פניו של ר' אבוה כי מצא תוספתא חדתא, כך למעלה שרש הלכה הוא מתיקון ואמת שפנוי משערות היינו שמאיר הגילוי בלא צמצומים. וזהו שרש הלכה שהלכה כמותו, והלכה שאי' בגמ' אלו ואלו דברי אלקים חיים זה קאי על אלקי' דבינה שיש מ"ט שערי בינה, וביארנו שלידת והתגלות המדות הוא ממ"ט שע"ב³, כך המ"ט פנים טמא שרשם הוא ממ"ט שע"ב, כי כל דעה אפי' זו שאינה כהלכה יש לה שער ומבוא במ"ט שערי בינה. והנה יש מדריגה גבוה יותר והוא י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שהם כנגד י"ג תיקוני דיקנא שהם ג"כ אמת רק שהוא ע"י צמצומים דשערות ושם יש לכל הלכה שרש. אמנם הלכה האמיתית שרשה מתיקון ואמת שפנוי משערות שמאיר בלא צמצומים ומשם יוכל לימשך שיהי' הליכות עולם לו ואמת הוי' לעולם.

ועתה ניחא המזמור לתודה כו' שתודה והלכה הם שייכים זה לזה, שתודה הו"ע חכ', שבהודאה יכולים להשיג עצם החכ' ששם מושג ד"ע שכולא קמי' כלא חשיבי, והלכה ג"כ הו"ע חכ' שנמשכין ממוחין סתימאן ואפי' ההלכות שאין הלכה כמותן.

ועתה יובן מה שאי' שתודה אינה בטילה לע"ל והלכות ג"כ אינן בטלין לע"ל, כי הנה על לע"ל כתי' ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה, הוא הוא סתום עלמין סתימין דלא אתגליין, וזה הו"ע גילוי שעלמין סתימין דלא אתגליין יתגלו לע"ל, אבל הלכות שלקוחין מסתימין דכל סתימין לע"ל יהי' שייך כמו עכשיו, לא כמו נבואה שאי' עתידה נבואה להתבטל, ואין הפי' שתיבטל לגמרי אלא שיהי' ג"כ לע"ל, שנבואה הוא מנו"ה שבזה"ז הוא גילוי, אבל לע"ל שיתגלה גילוי גבוה אחר לא יהי' נחשב זה כלום ע"ד שרגא בטיהרא מאי אהני, שישנה רק שהיא אינה נחשבת, אבל הלכות שלקוחין מסתימין דכל סתימין אינם בטלין היינו שלע"ל יהי' שייך כמו בזה"ז. ותודה ג"כ ע"י הודאה משיג אוא"ס עצומ"ה ג"כ אינן בטלין לע"ל, דלע"ל יהי' שייך כמו בזה"ז.

תרסבועוד יש לעשות הפרש בין תודה והלכות לשארי דברים, דהנה אי' בגמ' כל המנחות באות מצה חוץ מתודה ושתי הלחם שבאות חמץ, וסתם מנחה היא מנחת מחבת ומרחשת, ובכלל כל הקרבנות נק' בש' מנחה ע"ד מ"ש וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו, ומה הביא כתי' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן משמע שכל הקרבנות נק' בש' מנחה, כי מהו"ע קרבן הנה קרבן הוא העלאת מ"ן ומנחה הוא אותיות מ"נ ח' ה', מ"ן מורה על העלאת מ"ן, ח' שעולה עד מזל השמיני ונוצר, ה' שמשם נמשך בה' בהבראם בה' בראם שהוא מל'. וכן יובן ממה שכתי' אצל יעקב מנחה היא שלוחה לעשיו אחי, ומה הביא עזים מאתים ותישים עשרים שהו"ע קרבנות דתהו, הואיל שידע יעקב ענין דתהו ורצה לירש אורות דתהו לכן הביא קרבנות דעולם התוהו, ובאמת לפי חלקו בירר לפי שעה כי בזה"ז לא יוכל להתברר כלל עולם התהו, רק עיקר בירור דתהו יהי' לע"ל, שע"י קרבנות דתיקון שבזה"ז יהי' הבירור לע"ל, כמ"ש מזמור לתודה הריעו להוי' כל הארץ כדי שיהי' הבירור של כל הארץ יהי' דוקא לע"ל כמ"ש אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בש' הוי' שעיקר הבירור יהי' לע"ל, רק לפי שעה בירר יעקב חלקו כמ"ש וישקהו נקוד על וישקהו מלמד שנשקו בכל לבו שבירר אותו לפי שעה, וקרבנות שלנו שאי' בתורה הם דתיקון מפני שעכשיו א"א לברר עוד עולם דתהו. ונמצא שכל הקרבנות נק' בכלל בש' מנחה, ובפרט מנחה קאי על מחבת ומרחשת.

וזהו"ע כל המנחות באות מצה חוץ מתודה ושתי הלחם שבאות חמץ, שבתודה הי' עשר חלות חמץ ושתי הלחם הי' כולו חמץ, ומהו"ע חמץ ומצה, הנה חמץ ומצה הם אותיות שוות רק ההפרש ביניהם בין ח' וה', ומהו ענין של ה', בה' יש פתח קטן בין גג העליונה לרגל השמאל שזה מורה על פיה פתחה בחכמה שהו"ע ביטול וזהו"ע מצה, אבל חמץ הו"ע הגבהה והתנשאות שמשם נלקח היצה"ר כמ"ש מכף מעול וחומץ, ושרשו של יצה"ר הוא מקו השמאל שבחי"ת מנה"י ובנה"י ג"כ מקו השמאל דנצח⁴, והגם שכתי' ויגע בכף ירך יעקב מ"מ תיקן אותו שמואל הנביא כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם אלא שרשו מהוד, ולכן יש בחי"ת פתח רחב למטה שהוא מורה על לפתח חטאת רובץ כדאמר רבי קרא מסייעו, ולפיכך לא נמצא בשבטים אותיות ח"ט. וע"ז קאמר שכל הקרבנות באות מצה, אבל לא חמץ שאין יכולים לברר את החמץ כמ"ש כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי', אבל תודה ושתי הלחם באות חמץ שהם יכולים לברר אפי' היש דחמץ, משום דתודה הו"ע חכמה ושתי הלחם הוא ענין תורה שבכתב ותושבע"פ ואורייתא מחכמה נפקת ובחכמה אתברירו שיכולים לברר אפי' חמץ. וכל זה הוא דוקא באכילת כהנים, אבל אכילת המזבח אינו יכול לברר חמץ.

תרסגולהבין ענין מעלת אכילת כהנים, י"ל ענין נדרים תחילה, הנה בזמן הזה לא שייך נדרים כי בזה"ז צ"ל בלי נדר, אבל כשהי' נדרים צ"ל מהו ענינו. כי ענין נדרים הוא כשאדם רואה שאינו יכול לעשות הדבר, ואדרבא מתירא שלא יוריד ויגשם אותו יותר, מה הוא עושה מדחה את הדבר ההוא ממנו, אבל חכם מתיר את הנדר כי בחכמה אתברירו ויכול לברר את הדבר שדחה ממנו. ובכלל הו"ע אתכפי' ואתהפכא, נדר הו"ע אתכפי', והחכם שמתיר הנדר הוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא. ועוד יש להבין זאת ממה שאי' בגמ' ע"ה אסור לאכול בשר, והיינו ע"ה שלפנים שהיו בורים הם אסורים לאכול בשר, והיינו מפני כי עצם הבשר ותאות הבשר יכול עוד יותר להורידו ולגשמו, אבל אצל תלמידי חכמים כתי' עד דלא אכילנא בישרא דתורא לא צלילנא דעתאי והרי הוא מוסיף עוד צלילות הדעת, והיינו מפני כי שרש בעלי חיים הוא משרש גבוה שלמעלה ממדריגת מדבר רק שנפלו בשבירת הכלים, וע"י שאוכל לשם שמים ע"ד אוכל לשובע נפשו הוא עוד מעלה אותו וגם הוא מוסיף עוד צלילות הדעת.

ועוד יש להבין זה ממה שאי' בגמ' הקנאה והתאוה והכבוד⁵ מוציאין את האדם מן העולם, וחשיב כבוד מדברים שמוציאין את האדם מן העולם, ומצינו שכתי' ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, והכא חשיב כבוד מדברים שמוציאין את האדם מן העולם. אך הענין הוא מפני שאהרן הוא אותיות נראה שהוא ראי' החכמה, וגם אהרן הוא ענין מ"ה כמ"ש ונחנו מה שאמר משה זה על שניהם על אהרן ג"כ, וגם מצינו באהרן גופא שכתי' אצלו ואהרן מה הוא כי כו', ומפני שאהרן הו"ע מ"ה ומ"ה הו"ע חכ' ובחכמה אתברירו לכן יכול לברר יש דכבוד כמ"ש כבוד חכמים ינחלו. וע"ד זה נוכל להבין מעלת אכילת הכהנים מפני שכהן הוא מקו הימין וחח"ן הוא מימין, כ"ג מחכמה וסגן מחסד וכהן הדיוט מנצח, וכיון ששרשם מחכמה ובחכמה אתברירו לכן יוכלו לברר אפי' חמץ שהו"ע יצה"ר. ועוד יש להבין זאת ממה שאי' בגמרא ואם האכל יאכל וארז"ל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, ומהו"ע אכילה, אכילה הוא ענין שמ"ה מברר ב"ן, ואכילת מזבח נק' בזהר ארי' דאכיל קורבנין שזה ענין מ"ה מברר ב"ן, אבל כל זה דוקא אשה ריח ניחוח ג' עולמות בי"ע, אבל אכילת כהנים שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים נקראים בש' אכילת אדם משום שעל ידי אכילתם יוכלו לבוא למדריגת אדם דכליל כולא, לכן יוכלו לברר אפי' חמץ. אבל על המזבח כתי' כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי' לפי שאינו יכול לברר חמץ. וע"ד זה הוא ענין חנוכה שנר חנוכה משמאל שפי' אפי' גבורה שהוא מקו השמאל יתעלה, והיינו מפני שמצאו פך של שמן חתום בחותמו של כהן גדול ומפני מעלת כהן גדול יוכלו להעלות אפי' גבורה שהוא מקו השמאל. ונמצא מבואר שמזמור לתודה הריעו להוי' כל הארץ שתודה והלכה שייכים זה לזה ששניהם הם ענין חכמה.

תרסדעבדו את הוי' בשמחה הו"ע בינה, כמ"ש אם הבנים שמחה, וכמו שאנו רואים כשאדם משיג שכל כשהוא אצלו באורך ורוחב אזי יש לו שמחה, אבל בחכמה עדיין לא בא לידי שמחה. ובכלל זהו ההפרש בין מוחין דאבא למוחין דאימא, שבת נקרא מוחין דאבא שכתי' וקראת לשבת עונג, ועונג עדיין לא בא לידי שמחה, אבל יום טוב שנקרא מוחין דאימא כתי' מועדים לשמחה. וכמו כן בעבודה צ"ל בשמחה כמ"ש תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה, כי עבודה בלא שמחה לא נקרא עבודה, ומהו ענין של השמחה הוא שיהי' כל אדם שש ושמח מעבודתו ולא יבטל את עבודתו אלא שיהי' שש ושמח מזה גופא שעובד את הוי' נמצא ששמחה הוא ענין בינה.

בואו לפניו ברננה הוא ג"כ שמחה, רק שמחה שלאחר מרירות, או ניגון שכלול משמחה ומרירות, ובכלל הוא ההפרש בין תמיד של שחר ובין תמיד של בין הערבים, תמיד של שחר הו"ע שמחה בצפרא ותמיד של בין הערבים הוא רננא ברמשא, והיינו מפני שענין הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים הוא העלאת מ"ן לברר הבירורים, ומקודם שנתברר הי' בריחוק שהוא מרירות, ואחר שנתעלה הוא שמחה שאחר המרירות לכן נקרא בש' רננה.

דעו כי הוי' הוא אלקים הוא ענין דעת, כי מזמור לתודה הריעו הוא ענין חכמה, ועבדו את הוי' בשמחה הוא ענין בינה, ומהו ענין חו"ב הוא כשאדם לומד מסכת או שומע דבר הלכה מרבו ומקבלה נקרא חכם, אף שזה מסכתא ערוכה או דבר הלכה ערוכה מ"מ נקרא חכם, ובינה הו"ע להבין דבר מתוך דבר, ונמצא שבבינה יש יתרון מבחכמה. וכמו שארז"ל ואילו נבונים אפי' בדרא דמשה לא אשתכח שאמר הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים והדר קאמר ואקח מכם אנשים חכמים וידועים ואלו נבונים לא אשתכח. והנה בדעת יש ג' פירושים, רש"י פי' דעת שנותן טעם לדבריו ע"ד טעמו ונמוקו עמו, שע"י שמשיג עומק החכמה ע"י זה יכול ליתן טעם לדבריו. ורבינו יונה פי' דעת ע"ד שאי' ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ הי' חכם ומבין מדעתו שפירושו די לחכימא ברמיזא שמפני שזה סוד נפלא לכן צריכין דוקא ברמיזא. ובמד"ר פי' דעת הנהגת המדות שאי' שם כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה ממנו, לכן אי' במד"ר על פסוק כלי יקר שפתי דעת זה משה שנאמר ויקרא הוי' אל משה הגם שהי' מקורב לא הלך מעצמו אלא א"כ קרא אותו והיינו מפני שהי' לו דעת, וזהו הג' פירושים. ובכלל הג' פירושים הם ענין אחד, שבדיעה יש ב' בחי' כמ"ש אל דיעות הוי' והו"ע ד"ע ודעת תחתון, ד"ע הוא ענין התחברות חו"ב והיינו מפני שד"ע גבוה מחו"ב לכן הוא מחברם, וזהו פירוש רש"י ורבינו יונה רק רש"י חושב חכמה כדאי' נמוקו עמו שמשיג עומק החכמה, ורבינו יונה חושב בינה שמבין דבר מתוך דבר ע"ד די לחכימא ברמיזא. ודעת תחתון נק' דעת שבין כתפין שמחבר מוחין עם מדות, וזהו עיקר עבודה שיומשך מוחין למדות, וזהו פי' המד"ר דאמר כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה ממנו, והיינו מאחר שאינו ממשיך מוחין למדות מה הפעולה מהמוחין, דעת קנית מה תרסהחסרת דעת חסרת מה קנית, וזהו"ע דעת עליון ודעת תחתון. ודעו כי הוי' הוא האלקים הוא התחברות ד"ע ודעת תחתון. וע"י מה יבוא לזה הוא ע"י מזמור לתודה שהו"ע חכמה ועבדו את הוי' בשמחה שהו"ע בינה, ועי"ז יבוא לדעו כי הוי' שהוא מחבר ד"ע ודעת תחתון.