עבדו את ה' בשמחה

תרנועבדו את ה' בשמחה

בס"ד. ל"ג בעומר.

עבדו את הוי' בשמחה¹ בואו לפניו ברננה דעו כי הוי' הוא אלקים, ואי' במגלה עמוקות שעבדו את הוי' כו' הו"ע כהנים בעבודתם וכנגד זה תיקנו בתפילה פרשת קרבנות עד ב"ש, ובואו לפניו ברננה הו"ע לוים בדוכנם שהי' עבודתם בשירה וזמרה וכנגד זה בתפילה תיקנו פסוד"ז, ודעו כי הוי' כו' קאי על ק"ש שז"ע פ' ראשון הוי' אחד.

ולהבין זה צ"ל תחילה פי' דפסוק ראשון דק"ש, דהנה אנו אומרים שמע ישראל וכו', וצ"ל למי אומר כאו"א מישראל שישמע זאת, ומהו מדריגת ישראל. אך הענין הוא דהנה אנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת אתה יצרת וכו' וצ"ל הלא בתחילה הי' צ"ל בראת יצרת ואח"כ טהורה. והענין הוא דהנה ידוע שלא כל הנשמה ירדה להתלבש בגוף ונה"ב כי הנשמה גדלה ממעלת ומדריגת המלאך, והנה מה מלאך ארז"ל שבשליש עולם הוא עומד כש"כ וקו"ח הנשמה בודאי הגוף קטן מהכיל כולה, ע"כ מוכרח לומר שמה שירדה הנשמה להתלבש בגוף ונה"ב הוא רק הארה ומקצת מהנשמה אבל עצם הנשמה נשארה למעלה בבחי' מקיף. וזהו משארז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, פי' מזל הוא שרש ומקור הנשמה ושם היא בבחי' חזי שרואה ושומעת הכל. ואף שארז"ל אין מזל לישראל, היינו מזלות דרקיע אינם שייכים לישראל, כי אם שמזל ישראל הוא מדריגה היותר הנעלה שנק' בש' אין ומשם הוא שרש הנשמה.

ובזה יהי' ניחא מארז"ל שנראה כסותרים זה את זה, דהנה כתי' תורה צוה לנו משה מורשה, וארז"ל אל תקרא מורשה אלא מאורסה שהתורה נקראת בש' כלה והיא מאורסת לישראל שנקראים בש' חתן, משמע שישראל הם במדריגה הגבוה מאורייתא, ופעם ארז"ל תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, משמע שאורייתא גבוה מישראל שנקראים בש' כלה שהם מקבלים מהתורה שנק' בש' חתן. אך הענין דהנה מצד שרש הנשמה הם גבוהים הרבה מאורייתא, כי הנשמה שרשה גבוה מאד כמארז"ל נשמתן של ישראל קדמה לכל דבר, ובתד"א אי' שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל ואיני יודע איזה מהם קדם אומר אני מחשבתן של ישראל קדם, ולכן נק' נש"י בש' חתן שהם משפיעים וממשיכים המשכת אוא"ס בתורה, והגם כי אורייתא מחכמה נפקת, אך הרי נש"י נק' בשם בנים שכמו הבן נמשך מעצם מוח האב כמו"כ נש"י נמשכים מעצם חכ' עילאה, דהנה כתי' והחכמה מאין תמצא, ונת"ל² דכמו שהכתר נק' אין כמו"כ יש בחכ' מדריגה הנק' אין, ונש"י נמשכים מפנימי' החכמה שהוא האין דחכ' ולכן יש בכוחם תרנזדוקא להמשיך אוא"ס בתורה. וזהו הפי' שמע ישראל שיתבונן בשרש ומקור הנשמה שהיא טהורה שהוא מדריגה גבוה מאד. ומחמת זה ההתבוננות יבוא לביטול דיחו"ע, שזהו"ע הוי' אחד.

אך הנשמה נעשה נברא ובע"ג, וכמאמר אתה בראת אתה יצרת וכו', ומחמת זה הם מקבלים מאורייתא שנש"י נק' בש' כלה והתורה בש' חתן, ולכן אי אפשר לבוא להתבוננות וביטול דאחד. ועוד כי הנה אנו אומרים ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך ולכאורה איך יבוא היצה"ר לאהבת הוי'. אך הנה פי' יצר הוא מדות, שיצ"ט הוא מדות דנה"א ויצה"ר הוא מדות דנה"ב, והנה ידוע דלכל מדה יש שכל המוליד את המדה ולזה יש נו"ן שערי בינה אשר ע"י יכול להיות הולדת המדות מהמוחין, וכמו שיש שכל בנה"א המוליד המדה כמו"כ יש שכל בנה"ב, וע"י השכל יכול להבין גם הנה"ב שצריך להיות אהבה לה', אך ההתבוננות דאחד לא יכול לקבל הנה"ב. ולזאת מחמת הב' טעמים הנ"ל נתקן לומר בשכמל"ו שהו"ע התבוננות דד"ת, כי פי' מל' הוא רק הארה בעלמא כי מלך שמו נק' שהוא רק ש' והארה בעלמא וזהו מקור כל העולמות, אך ממל' כמו שהוא עוד לא הי' אפשר להיות בריאה, כי אם מבחי' כבוד מל' שהוא הארה דהארה, וגם מזה הבחי' ג"כ לא הי' יכול להיות התהות כ"א מבחי' שם כבוד מלכותו ומזה נמשך כללות העולמות לעולם ועד, ודרך כלל הג' בחי' דשם כבוד מל' הוא כנגד ג' עולמות בי"ע, וזהו"ע ד"ת שהיא בריאה יש מאין, והגם שנת"ל שהאין דד"ת פירושו³ אין ע"ש שאינו מושג, אך גם זה יובן שמכ"ש הוא שהוא הארה בעלמא וידוע דזיו והארה הוא בטל לגבי עצם, ולכן כאשר יעמיק דעתו בזה איך שמקור המהוה כללות העולמות הוא אין, ואיך אפשר להיות הנברא אשר נתהוה ממנו מציאות היש הנראה לעינינו, עי"ז יבוא הנה"ב נפש השכלית שבו ג"כ לביטול היש ויהיה לו אהבה לאלקות ולכה"פ שלא יהי' מונע ומעכב ויסכים לביטול דנה"א. ופי' בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך והו"ע מס"נ דנפש האלקית, אבל⁴* בכל נפשך היינו בכל כוחות הנפש אפי' כוחות דנה"ב.

אך הנה הנה"א נתלבש בגוף ונה"ב אשר הם מעלימים ומסתירים לגמרי, ובכדי שיבוא לאהבה ע"ז ארז"ל כל המאריך באחד שהו"ע אריכות ההתבוננות דברכת ק"ש ופסוד"ז, ועי"ז יכול לבוא לק"ש. ואף שהתנאים ואמוראים לא היו מאריכים בתפילה וכש"כ בפסוד"ז מ"מ היו באים לביטול דאחד, הענין הוא מפני ששרש נשמתם הי' מבחי' מוחין דגדלות והיו תמיד קשורים ודבוקים בא"ס ב"ה וכמאמר רשב"י בחד קטירא אתקטרנא בי' אחידא בי' להיטא, ור' יהודה הנשיא הי' מעביר ידיו על גבי עיניו ודיו, ורב יהודה הי' מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין שהי' תמיד בשוב דתורה, ובכדי לעורר את הרצוא הי' די לו פעם א' לשלשים יום, אבל אנו שנתגשמו ונתרחקנו מאלקות ובפרט נשמות דעקבתא דמשיחא לכן בכדי לבוא לידי תרנחאיזה ביטול צ"ל אריכות ההתבוננות. והמשל לזה כאשר לומדים הלכה עם תינוק ששכלו עדיין מועט ואינו יודע עניני העולם וע"פ רוב כל הלכות ענינם בטיב העולם, ולזה צריך שיסביר לו גדול בריבוי הסבר עד שיבין, אבל גדול כאשר לומד ההלכה לא צריך לריבוי הסבר. ועד"ז יובן בתנאים ואמוראים שהיו תמיד קשורים ודבוקים בו ית' הי' די להם מעט התבוננות וכשהיו מתבוננים מעט היו באים תיכף להתקשרות עצומה, אבל אנו צריכין לריבוי התבוננות. ולכן תיקנו פסוד"ז שהו"ע הסיפור איך שהמלאכים משבחים ומזמרים, וברכת ק"ש הוא בכדי לעורר נה"ב ששרשו משמרי האופנים וע"י שמספרים לו איך ששרשו עומד תמיד בביטול גדול לאלקות עי"ז יתעורר הוא ג"כ לבוא לאהבה את ה'.

והנה פסוד"ז הוא כנגד עבודת הלוים שהי' בשירה וזמרה, כי הנה כתי' ועבד הלוי הוא ואי' בזהר שהוא קאי על עלדאת"כ, ועבודתם הי' להעלות עלדאת"ג לעלדאת"כ דהיינו שיהי' ביטול לאלקות בעלדאת"ג כמו בעלדאת"כ, והוא ע"י שירה וזמרה שלהם, כי הנה אנו רואים דכאשר יתעורר אדם באיזה התפעלות בלבבו מ"מ אינו נראה ונגלה עדיין ההתפעלות, וכאשר ישורר איזה ניגון עי"ז יהי' נראה ונגלה ההתפעלות. והענין דהנה ארז"ל כל בעלי השיר יוצאין בשיר, ופי' בעלי השיר היינו מלאכים ונשמות, כי גם מלאכים יש להם גופים רק שגוף האדם הוא מד' יסודות אבל גוף המלאך הוא מב' יסודות, ומאיזה מהם מהדקות שבהם כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ובכדי לצאת מגדר הגבלה דכלי הגוף הוא ע"י שירה וזמרה. וכן נשמות יושבין בג"ע ומשיגין השגות והשגה הו"ע הגבלה, ובכדי לצאת מהשגה הזו למדריגה היותר נעלה הוא ע"י שירה וזמרה. ובדרך כלל הוא העמוד שבין ג"ע התחתון לג"ע העליון, ובד"פ יש הרבה מדריגות בגעה"ת והרבה מדריגות בגעה"ע. ועפי"ז יובן עבודת הלוים שהי' בכדי שיבואו להתפעלות, לא התפעלות שיהי' הולדת המדות כ"א התפעלות שיבואו לרעו"ד והוא ע"י שירה וזמרה. אך הגם שעיקר עבודת הלוים הי' ברצוא ותשוקה ליכלל בעלדאת"כ מ"מ הי' להם גם מדריגת שוב, כי הנה כתי' והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק ופרש"י כמו שלהבת היוצא מהכבשן וחוזר כמו"כ החיות מוציאין ראשיהן ממעל לרקיע ונרתעים לאחוריהם מפחד השכינה, כמו"כ יובן גם בלוים שהי' גם להם בחי' שוב אלא שעיקר עבודתם הי' ברצוא, כי כללות העבודה א"א להיות בלתי שוב כמ"ש בס"י אם רץ לבך שוב לאחד. וענין השוב של הלוים הוא קבלת עול יראה. וכמו"כ בכללות ישראל צ"ל העבודה ברצוא ושוב, רצוא ותשוקה ליכלל וליבטל אליו ית', ושוב בתומ"צ.

והנה בעבודת הלוים הי' עוד עבודה שהיו נושאים את המשכן שנק' משכן העדות והארון עם לוחות העדות, והוא בכללות החיבור דש' הוי' כי המשכן הוא יחוד ו"ה והלוחות הם עשרת הדברות והוא היו"ד של ש' הוי' והארון הוא אור נו"ן והוא ה' ראשונה של ש' הוי' ולכן הלוחות והארון הוא יחוד י"ה. וכמו"כ בתפלה שתיקנו כנגד עבודת הלוים יש בו ג"כ יחוד דש' הוי', כי הוי' אלקינו הוא יחוד חו"ב שהוא יחוד י"ה, ואח"כ כתי' ואהבת את הוי' אלקיך הוא יחוד ו"ה. אך בכדי שיבוא תרנטלזה הוא ע"י הקרבנות והקדמת פסוד"ז תחילה, כי יש עוד פי' בפסוד"ז שהוא מלשון לזמר עריצים כמו עד"מ בכרם מזמרים הקוצים והחוחים המונעים ומעכבים מלהיות גדילת דשאים הטובים, כמו"כ בעבודה הוא להסיר כל המונעים והמעכבים מלבוא לאהבת ה', והוא ע"י שבחים דלמטה וכמ"ש רוממות אל בגרונם ועי"ז נעשה חרב פיפיות בידם כו', ודרך כלל הוא לצאת מחיצוני' הלב לפנימי' הלב שהוא ע"י פסוקי דזמרה, ועי"ז מתרומם הנפש שיוכל לבוא לפנימי' הלב.

וזהו בואו לפניו ברננה שע"י הרננה דפסוד"ז עי"ז יבוא אח"כ בק"ש בביטול אמיתי לפניו ית' שהו"ע פנימי' הלב כמ"ש נר הוי' נשמת אדם דכמו שטבע הנר לעלות למעלה כמו"כ יהי' תמיד בתשוקה וצמאון ליכלל בו ית', ועי"ז יאיר מלמעלה ג"כ פנימי' כמ"ש יאר הוי' פניו אליך. אך בכדי לבוא לפסוד"ז ע"ז תיקנו פ' הקרבנות שהוא כנגד עבודת הכהנים, כי כמו שהקרבת הקרבנות הוא ע"י כהנים כמו"כ העלאת הנרות דנשמות ישראל שנקראים בשם נר כמ"ש נר הוי' נשמת אדם הוא ע"י אהרן כה"ר⁵ כמ"ש בהעלותך את הנרות. ובעבודה הוא דכמו שבהקרבנות הי' אש יורד מלמעלה כמו"כ בעבודה הוא אתעדל"ע המעורר אתעדל"ת בכדי שיוכל לבוא לפסוקי דזמרה.

וזהו פי' הפסוק עבדו את הוי' בשמחה הוא התעוררות מלמעלה שהיא עבודת הכהנים וזהו"ע פ' הקרבנות, ואח"כ איזהו מקומן זהו פ' הקרבנות כמו שנכתב בתושבע"פ, ואח"כ הודו הוא ג"כ כנגד הקרבנות כי המזמור הזה היו אומרים קצת פסוקים בתמיד של שחר מתחילת הודו עד ובנביאי אל תרעו כו' ובתמיד של בין הערביים אומרים המותר עד רוממו, וזהו בכלל עבדו את הוי' וכו'. ואח"כ בואו לפניו ברננה זהו פסוד"ז שהיא הכנה שיבוא לפנימי' הלב, ועי"ז יבוא אח"כ למדריגת דעו כי הוי' הוא אלקים. והענין כי הוי' אלקינו הוא בינה ומשה דוקא זכה לבינה, אבל אלקים הוא מל' ד"ת ונת"ל שגם ד"ת הוא אמת⁶. ובעבודה הוא לחבר ד"ע בד"ת שיהי' מושג בד"ת כמו בד"ע. וזהו דעו כי הוי' הוא אלקים דהיינו לחבר ב' השמות הוי' ואלקי' שהם שרש ומקור דב' דיעות ד"ע וד"ת שיהי' הביטול בד"ת כמו בד"ע שכולא קמי' כלא חשיב.