מזמור לתודה

תרנאמזמור לתודה

בס"ד. פ' אמור שנת תרל"ט, ליובאוויץ.

מזמור לתודה¹ הריעו להוי' כל הארץ, הנה הריעו להוי' כל הארץ ר"ת הלכה, וצ"ל מה שייך תודה להלכה. אך הנה אי' בגמ' כל הקרבנות בטלין² לע"ל חוץ מקרבן תודה, והלכות נמי אינן בטלין לע"ל לכן שייך תודה להלכה. אך ע"ז שאי' כל הקרבנות בטלין מקשין והלא אנו אומרים בנוסח המוסף ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו משמע שלא יבטלו, ומתרצין זה שאנו אומרים ושם נעשה כו' קאי על קרבנות ציבור שהם אינם בטילין אבל קרבנות יחיד בטלין, ותודה אף שהיא קרבן יחיד מ"מ לא יבטל לע"ל, וצ"ל מהו"ע תודה. הנה תודה הו"ע הודאה ואי' בגמ' ארבעה צריכין להודות וקחשיב יורדי הים והולכי מדבריות ופירש"י מפני שיצאו מסכנה צריכין להודות ע"ש הנס, ומהו"ע של הד' זהו נגד ד' אותיות הוי' וד' גאולות וד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ובסי' האריז"ל פי' מזמור לתודה הוא יחוד חו"ב דיצי', וצ"ל מהו"ע הודאה אצל חו"ב.

והענין הוא דהנה כתי' כי אל דעות הוי' שיש ב' מיני דיעות ד"ע וד"ת, וע"פ הקבלה ד"ע הוא יסוד אבא וד"ת הוא יסוד ז"א, וע"ד החסידות ד"ע הוא שלמעלה היש אמיתי ומה שלמטה הוא אין וקמי' כולא כלא חשיב, וד"ת הוא שלמטה היש ולמעלה הוא אין ונתהוה בריאה יש מאין. ולהבין ענין בריאה יש מאין הענין הוא כי יש בחי' השתל' עו"ע שאין זה דבר חדש שהעלול הי' כלול תחילה בעילה, והמשל לזה הוא מחשבה ודיבור, שכל ומדות, שהדיבור הי' כלול תחילה במח' והמדות בשכל, והגם שעיקר המדות הם בלב, אך תחילה נמשכים מבינה כדאי' בגמ' חמשים שערי בינה נבראו בעולם, ומהו"ע השערי בינה הנה כתי' אם הבנים שמחה שבינה נקרא אם והבנים הם המדות שהבינה מוליד את המדות, ומהו"ע חמשים כי יש ז' מדות מן לך הוי' הגדולה עד לך הוי' הממלכה יש ז' מדות וכל מדה כלול מז' שבתיקון יש התכללות חסד שבגבורה גבורה שבחסד, שכל פרט יש לה הטי' בשכל כשמבין שהדבר טוב לו הוא עושה המדה, ואם לא הי' מבין שטוב לפניו הדבר לא הי' עושה המדה, ושער הנו"ן הוא עצם הבינה, ומהו לשון שער פי' שער הוא שמשמש כניסה ויציאה, שעל ידו הוא יציאה מבינה למדות, וזהו בחי' השתל' עילה ועלול, שהמדות הי' כלולים תחילה בשכל שנק' מדות שבשכל ואח"כ נמשכים מהעלם אל הגילוי שנק' אז מדות שבלב. וכך יש להבין ממשל מחשבה ודיבור, שהדיבור הי' כלול תחילה במח', שכשאדם מדבר צריך תחילה לחשוב האיך לדבר תרנבוכן בעת הדיבור צריך לחשוב כי אם לא יחשוב בעת שמדבר אין להדיבור שום חיות, הרי מזה ג"כ נוכל להביא משל להשתל' עו"ע שהעלול הי' כלול תחילה בעילה.

אבל בריאה יש מאין שנברא יש הגשמי, הרי זה א"א לומר שיש הגשמי הי' כך בהעלם תחילה בהאין, זה א"א להיות, וכן המחקרים אומרים שבריאת העולם הי' דבר מלא דבר, שמלא דבר נתהוה דבר, וזה א"א להיות שהדבר הי' תחילה בהעלם בלא דבר שמאחר שהוא לא דבר א"א להיות בו דבר. וכן מלשון יש מאין ג"כ יש להבין שהפי' אין הוא בלתי מושג ויש הוא דבר שמושג, וזה א"א להיות שהיש המושג הי' תחילה בהעלם באין שבלתי מושג, מאחר שקוראים אותו בלתי מושג האיך יהי' בו יש המושג, ואם הי' בו היש המושג מפני מה קוראים אותו אין שאינו מושג, אלא שהבריאה הי' יש מאין בחפץ ורצון הקב"ה שיהי' בריאה יש מאין חדש שלא הי' תחילה בהאין. ודבר שהוא חידוש אין אנו מוצאים בתורה בלה"ק תיבה אחרת אלא לשון בריאה כמ"ש ואם בריאה יברא הוי' ופרש"י אם בריאה מוטב ואם לאו יברא, והגם שפריך בגמ' הרי אין כל חדש תחת השמש ותירצו לאקריבו פיתחא, מ"מ ה"ז חידוש ונק' בש' בריאה, זהו"ע ד"ת.

ואף שעיקר אמת הוא ד"ע מ"מ הרי כתי' כי אל דיעות הוי' הרי ב' דיעות הן אמת שד"ת הוא ג"כ אמת, שב' דיעות הם יחו"ע ויחו"ת, ד"ע הוא יחו"ע וד"ת הוא יחו"ת, ויחו"ת הוא ג"כ ענין אמת. והשורש של הב' דיעות הם משני שמות הוי' ואלקים, ד"ע מש' הוי' וד"ת הוא מש' אלקים, שאלקים הוא בגימט' הטבע ששניהם הם כח אלקי אלא שאלקים הוא מצמצם ומעלים ומסתיר שיהי' דבר יש ונפרד בכדי שיהי' בטל לאין. וראי' לזה שגם ש' אלקים הו"ע אמת, אף שאין צריכין ראי' לזה שהרי ש' אלקים הוא ש' מז' שמות שאינן נמחקין, מ"מ יש ראי' לזה בתורה שבריאת העולמות הי' רק בש' אלקים של"ב פעמים אלקים נאמר במע"ב ואח"כ כתי' אשר ברא אלקים לעשות ס"ת אמת, להורות שגם ש' אלקים הוא אמת. וצ"ל היאך שניהם הם אמת, אלא שיש כמה מדריגות אמת, שפת אמת, ואמת, ואמת לאמיתו. וזהו"ע מ"ש תתן אמת ליעקב, ויעקב הוא ת"ת שהוא אמת, ומקשים וכי ת"ת דוקא אמת³ וחו"ג אינם אמת, אלא שגם הם אמת רק שיש להם מנגדים, כי מחמת מדת החסד יוכל להשפיע חסד עד אין שיעור, כי טבע הטוב להיטיב, ויש מנגד לזה מדת הגבורה, וכן מחמת גבורה כתי' הן שמים לא זכו בעיניו ויוכל להיות גבורה עד אין שיעור, יש מנגד לזה מדת החסד, ומאחר שיש לכאו"א מנגד ויכול לפסוק אין זה אמת גמור, כ"א ת"ת שהיא מדת הרחמים שנותן מקום לשניהם אפי' למדת הדין, שלו יהא שע"פ דין אינו מגיע לו כלל מ"מ ראוי לרחם עליו, שלזה מדה"ד אינו מנגד, שמדה"ד אינו מנגד רק שאין מגיע לו אבל שראוי לרחם עליו הגם שאינו תרנגמגיע לו זה מדה"ד אינו מנגד, ולכן נק' אמת גמור. ופעם מקשים על תתן אמת ליעקב⁴ הלא כתיב ונתתם לי אות אמת דא אות וא"ו שהיא מדת הת"ת ומהו תתן אמת ליעקב, הלא יעקב הוא מדת הת"ת שהוא אמת. אלא שיש כמה בחי' אמת, ויעקב שהוא אמת, ע"ז אומרים תתן אמת ליעקב שיהי' אמת לאמיתו. כן ש' הוי' ואלקים ג"כ שניהם אמת, ושרש ש' אלקים הוא מאלקים חיים ומלך עולם שהוא אלקים דבינה ה"ה ג"כ אמת, ושרש ומקור של כל אמת הוא מתיקון ואמת שפנוי משערות, וחלילה לומר ששערות (דיגת"ד) אינם אמת אלא שיש כמה מדריגות אמת, ובכלל שורש אמת הוא מע"ק, וש' הוי' הוא אמת לאמיתו. וזהו"ע מ"ש וארא אל אברהם ושמי הוי' לא נודעתי להם ופירש"י לא ניכרתי במדת אמיתי' שלי, וחלילה לומר שש' אל שהוא מדה"ר וש' אלקים שהוא מדה"ד אינם אמת, אלא שיש כמה מדריגות אמת וש' הוי' הוא אמת לאמיתו וש' אלקים שגימט' הטבע הוא ג"כ אמת.

ולהבין מהו הלשון של טבע, הנה יש מחלוקת המחקרים בתיבת טבע, בתשו' ח"צ אי' שתיבת טבע הוא מחודש שזה קרוב לשלש מאות שנה שנתחדש תי' טבע, שעל מה שייך לומר טבע, על הנהגת העולם לא שייך לומר טבע דכתי' המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר שאפי' צמיחה שצריך להיות תחילה גשם ולגשם צריך להיות תחילה קישור עבים מ"מ הרי זה כח אלקי כמ"ש המכסה שמים בעבים שהוא ית' המכסה, אלא ענין טבע הו"ע נסים תכופין. ושארי המחקרים אומרים שאמת בריאת העולמות הי' יש מאין אך הנהגת העולם הוא טבע, ושרש תיבת טבע הוא מלשון המשנה כמארז"ל להודיע גדולתו של הקב"ה אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, אבל הקב"ה טבע כל אדם בחותם של אדם הראשון ואין אחד דומה לחבירו, ונמצא שטבע הוא הנהגת העולם.

ובזה נוכל להבין המד"ר שהקשו כתי' ויכל אלקים ביום השביעי והא כתי' ששת ימים עשה והי' צריך לומר ויכל אלקים ביום הששי, וכן מצינו בתלמי המלך כאשר העתיקו את הספר תורה לפניו העתיקו ויכל אלקים ביום הששי, כדי שלא יפרוך, ואמר במד"ר משל ע"ז משל למלך שעשה לו טבעת מה הי' חסר חסר חותם בא שבת בא חותם, נמצא ששת ימי המעשה נק' בש' טבעת ושבת בש' חותם. ובסי' אי' בש' הזהר⁵ השמים מספרים כבוד אל, פי' השמים דא שמים עילאין מספרין מנהרין ומנצצין בחי' כבוד אל דנהיר לכל עיזקא ועיזקא, פי' עיזקא היא טבעת, ומהו"ע טבעת, הנה טבעת הו"ע עגולים כי יש עגולים ויושר עיגולים הוא העלם עד"מ השפעת הרב לתלמידו כשמשפיע לו דבר שכל והתלמיד אינו מבין אותו אז שכל הרב מקיף את שכל התלמיד ואז השכל אצלו בבחי' העלם, ואח"כ כשמבין אותו אזי הוא מקיף את שכל הרב ואז הוא בבחי' יושר, עד"מ בששת ימי המעשה נבראו תרנדעולמות והיכלות שמעלימים ומסתירים על חיות אלקי וגם עולם הוא לשון העלם לכן נק' בש' טבעת ובשבת מאיר הגילוי. ובזה ניחא מ"ש ויכל אלקים ביום השביעי שבשבת נתגלה ש' הוי', מ"מ מלאכה אינו נק' שהי' מתחילה בששת ימי בראשית, אלא שהי' בהעלם ובשבת יצא לידי גילוי, מ"מ הי' חסר בששת ימי בראשית ובשבת נתגלה, כמו השפעת הרב לתלמיד שמתחילה ג"כ הי' השכל אצל התלמיד רק שהי' בהעלם ואח"כ נתגלה מ"מ קודם שהבין הי' חסר.

ולהבין ענין זה בתוס' ביאור הנה כתי' יהללו את ש' הוי' כי הוא צוה ונבראו, נמצא שהבריאה הי' ע"י ש' הוי', וכן כתי' בדבר הוי' שמים נעשו, כל אשר חפץ הוי' עשה, וכמו כן יש כמה פסוקים, וגם פי' הוי' הוא מהוה, ובאמת כתי' בראשית ברא אלקים, ל"ב פעמים אלקים כתי' במע"ב משמע שבריאת העולמות הי' ע"י ש' אלקים. אך הענין הוא דשם כתי' ברא שמתלבש כח הפועל בנפעל שהוא בחי' ממכ"ע שע"ז נא' מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, דזה שהנשמה מחי' את כל הגוף מ"מ החיות הוא בהתחלקות בראש יותר מידים ובידים יותר מברגלים כך החיות אלקי הוא מחי' בהתחלקות, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, בברי' יותר מיצי' ביצי' יותר מבעשי'. וכ"ז הוא ש' אלקים, אבל בש' הוי' כתי' ונבראו מאליו וממילא בלא התלבשות שזהו בחי' סוכ"ע, שע"ז אי' לא כמו שהנשמה ממלא⁶ את הגוף הקב"ה ממלא את העולם, שהנשמה מתלבשת בגוף ומתפעלת ממקרי הגוף אבל אצל הקב"ה כתי' אני הוי' לא שניתי שאצלו לא שייך שום שינוי, ואף שעיקר החיות הוא מסוכ"ע מ"מ אפי' הארה זו שמאיר בעולם הוא ג"כ בלא התלבשות, ופי' סוכ"ע אין פי' שסובב את העולם בלבד כי כתי' את השמים ואת הארץ אני מלא לית אתר פנוי מיני', מ"מ נק' סוכ"ע מפני שהוא בהעלם, שזהו בחי' מי שאמר והי' העולם, מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק, וזהו ש' הוי' ששם יוכל להיות שינוי הטבע. ומעתה יובן שבששת ימי בראשית הי' ש' הוי' בהעלם בחי' סוכ"ע אבל בשבת כתי' שבת להוי' גילוי ש' הוי', וכן בכל שי"ב לא נזכר ש' הוי' רק ש' אלקים, אבל אחר שבת כתי' ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, וזהו שאמר ויכל אלקים ביום השביעי שבשבת נתגלה ש' הוי' שהו"ע חותם שחותמו של הקב"ה הוא אמת, וזהו דנהיר לכל עיזקא ועיזקא שהחותם שהוא ש' הוי' מאיר בטבעת שהוא ש' אלקים בגימט' הטבע.

וענין הנס הו"ע התנשאות כמו ושים אותו על נס שיהי' הגילוי למעלה מן הטבע שהוא ש' הוי', כי בכלל נסים שרשם למעלה מן הטבע, ואפי' נסים שבדרכי הטבע שרשם למעלה מן הטבע שהוא ש' הוי' רק שמלובשים בטבע, ולכן ד' צריכים להודות שהד' הם כנגד ד' אותיות של ש' הוי', ובנס שהוא מש' הוי' לכן צריכין להודות.

תרנהועפ"ז יובן מ"ש בסי' האריז"ל שמזמור לתודה הוא חו"ב דיצי', דהנה חו"ב הו"ע אין ויש, בינה הוא יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש וחכ' הוא אין כמ"ש והחכ' מאין תמצא. ולכאו' צ"ל מהיכא אנו יודעים שחכ' הוא אין מפסוק והחכמה מאין תמצא, דלמא הוא נמצא מאין אבל היא בעצמה היא יש. אך מתיבת תמצא אנו לומדים זאת, שאם הי' כתיב נברא היינו אומרים באמת שהוא יש אבל כיון שנא' תמצא משמע שהוא ע"ד מציאה כמו ראובן שמצא אבידה של שמעון שמוכרח לומר שהדבר שמצא ראובן הוא עצם הדבר שאבד שמעון שאל"כ הרי אין חייב להחזיר לו ובאמת הרי אינו שלו כמו"כ מ"ש והחכ' מאין תמצא החכ' היא עצמה אין שאל"כ הרי אין לומר תמצא. ונמצא שחו"ב הם אין ויש, וזהו כמו בד"ת, כמו שבד"ת היש אינו משיג את השפעת האין, כך היש דבינה אף שבינה הוא השגה מ"מ אינו משיג השפע שנמשך מאין דחכ', וכמו היש דד"ת תמיד בטל להשפעת האין כך היש דבינה תמיד בטל להאין דחכ', והאין דחכ' משפיע תמיד בהיש דבינה, וזהו"ע זיווג חיצוני' דחו"ב שזיווגייהו תדירא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמא לצורך קיום וחיות העולמות, וזהו ד"ת. ויש בחכ' ד"ע שהוא עצם אור אבא שהאין דשם הוא כמו אין דכתר שהוא בעצם יש אמיתי אלא מרוב העלמו הוא נק' אין ומה שנמשך לבינה הוא רק הארה מעצם חכ', שבאין יש שני פי' א' שאינו מושג והב' הוא הארה, וכשאומרים אין שאינו מושג קאי על ד"ת שהיש אינו משיג האין דחכ', וכשאומרים שהוא הארה קאי על ד"ע שהאין שמשפיע בבינה אינו רק הארה מעצם אור אבא ושם כולא קמי' כלא חשיבי כיון שהאין המשפיע בבינה אינו רק הארה מכש"כ העולמות שנמשכו ממנו בודאי כלא חשיבי. וזיווג פנימי' זה זיווגייהו לפרקים.

והנה נס הו"ע התנשאות לנשא טבע למעלה מן הטבע, דהיינו שתוכלל בינה בחכ', ע"ד הבן בחכ' שהבינה תוכלל בחכ', וע"ד שילוב אד' בהוי', והיינו שטבע נכללת בלמעלה מן הטבע שהוא ש' הוי' ומשם נמשך הנס שהוא למעלה מן הטבע, כמ"ש ואמת הוי' לעולם, ובעולם יש שני פי' אחד לשון העלם והב' הוא ע"ד אלקים חיים ומלך עולם, ואמת קאי על חכ' ואפ"ל שקאי על ת"ת שת"ת נק' ג"כ אמת. וע"ז אמר ד' צריכין להודות שלבחי' זו דנס שהוא ד"ע לא יוכל להשיג בשכל אלא צריך להודות, ע"ד מודים חכמים לר"מ, שאעפ"י שהם אינם משיגים מ"מ הם מודים. כן ענין ד"ת יכול כל אדם להשיג, אבל ד"ע שאינו יכול להשיג רק ע"י הודאה יכולים להמשיך מבחי' שכולא קמי' כלא חשיב.