היתר נדרים פורחין באויר (ש"פ דברים)

תרטוהיתר נדרים פורחין באויר (ש"פ דברים)

ש"פ דברים ט"ל לפ"ק.

היתר נדרים פורחין באויר¹, וצ"ל ענין פורחין באויר, הנה נת"ל דנדרים סיג לפרישות שהוא פורש א"ע מאותו דבר וא"כ ה"ז דחי' אלא שהדחי' אינו בלא שה"ה היתר אלא שמפני שהמוצא פי ה' שבמאכל גבוה במעלה יותר מהמוצא פי ה' שבאדם לכן אינו בכחו להעלות אותו, מ"מ ה"ז דחי' ואין נ"מ אם הדחי' היא מעלה או חסרון, והדחי' מפני דפרישות הוא מילי דחסידותא והוא ביטול אמיתי ומבלבל לו המאכל שהוא ביטול היש. וכמו ע"ד דוגמא ר"ז כד סליק לא"י צם מאה תעניתא כדי לשכוח תלמוד בבלי, הגם דתלמוד הוא בבריאה והוא מדריגה גבוה, אך הנה אמרז"ל במחשכים השיבני זו תלמוד בבלי והוא בחי' ובורא חשך פי' שהוא העלם לגבי נבראים, והנה כל רבי מא"י ששם תוס' יו"ד חכ' לכן מבלבל לזה תלמוד בבלי. כמו"כ כאן חסיד שהוא ביטול אמיתי מבלבל לו ביטול היש, דהנה במאכל יש ב' דברים כשאוכלין אותו למלאות תאוות לבו ה"ה מגשם ומוריד אותו וכמו ע"ה אסור לאכול בשר פי' ע"ה שלהם שהיו בורים והוא מפני שהמאכל מגשם אותו, וכמו"כ כאן ג"כ וכמ"ש בטן רשעים, אבל צדיק אוכל לשובע היינו שמברך תחילה וסוף והאכילה היא כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל עי"ז מברר אותו, דשרש המאכל הוא מתהו שקדם לתיקון שע"י שמברר אותו נתוסף בחכ' דתיקון, וכמאמר עד דלא אכילנא בשרא דתורא לא צלינא דעתאי, וכמאמר חמרא וריחא פקחין שנתוסף לו חכ' עי"ז, וכ"ז במדרי' צדיק שהוא פועל בהמאכל ביטול היש, אבל חסיד שהוא ביטול אמיתי מבלבל לו המאכל.

והנה זה מובן שאם הי' ביכולתו להעלות המאכל הי' יותר טוב, וזהו החכם שמתיר הנדר שמהפך את המאכל שיהי' כולו אור. וביאור הענין הנה צ"ל תרטזשרש ענין ב' אכילות דשבת וחול², צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, צדיק אוכל כו' הוא אכילה דשבת³ שאפי' אוכל למלאות תאוות לבו מ"מ אינו מגשם, ובטן רשעים תחסר הוא אכילה דשבת* כשאוכל למלאות תאוות לבו ה"ה מוריד את המאכל, וכמאמר מלי כריסא זינא בישא, וכתי' וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ל' כיסוי והוא ערלת הלב שמכסה ומסתיר, וזה שא' בגמ' מלי כריסא כו' קאי על תאוות היתר. אך מהיתר בא לאיסור היום אומר לו כך ומחר כך כו', וכמו בן סורר ומורה נדון ע"ש סופו, דאימתי הוא סורר ומורה משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ובאמת אינו חייב ע"ז וכמ"ש אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, ה"ה זכאי אלא מפני שסופו לבוא לכך, וכן הבא במחתרת נדון ע"ש סופו, דבתחילה מסית אותו בדבר קטן ואח"כ אפשר שיעשה דבר גדול, ובודאי יעשה, וכן דרכו של היצה"ר היום אומר כו', וזהו בטן רשעים תחסר שפועל חסרון.

וביאור הענין דהנה ששת יומין דחול הם מששה מדות דשרשן מבינה וכמ"ש אם הבנים שמחה, ועל בינה אי' בינה מינה דינין מתערין בסופין. והענין דהנה בפ' שני' דק"ש אומרים וחרה אף, וצ"ל מה שייך זה לק"ש אחר המס"נ דלמס"נ באחד או ובכל נפשך ופ' ראשונה ושני'. והענין כשמתבונן באלקות ויש לו התקשרות לאלקות אז וחרה אף על ההיפך, עמי לא התבונן, וכמו מזיעתן של החיות שהן זעין מחיל כסא נהר דינור יוצא על ראש רשעים יחול, רשעים הם דכר ונוק' דקלי', וכ"ז מצד ההתבוננות. וזהו לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, יצה"ר הוא ציור הרע, דעצם כח המתאווה אינו רע דאפשר שיהי' לו אהבה לאלקות, וכבר התבאר זה כמה פעמים⁴, אלא שהאדם עושה בו ציור רע, וצריך להרגיז יצ"ט על יצה"ר, ומהו ההרגזה ארז"ל יזכיר לו יום המיתה, וצ"ל מה יוצא מזה. והענין דיצה"ר ג"כ רוצה שלא ישמע לו וכמ"ש בזהר משל בזונה עם בן המלך שמכריחה אותו וכוונתה שלא ישמע לה, וזהו שארז"ל טוב זה יצ"ט טוב מאד הוא יצה"ר לאחר הבירור, אלא שמוכרח להסיתו בכל הדרכי' שאל"כ אינו מקיים רצון המלך, ואם שומעין לו לא טוב לו מזה, וזהו יזכיר לו הדין שאחר המיתה, היינו שני חיי האדם שגם לו יהי' לא טוב וזהו ההרגזה, וזהו מצד ההתבוננות, וזהו בינה מינה דינין מתערין בסופא שהוא מצד ההתבוננות. וכ"ז בבינה ששם שייך נדרים, אבל שבת מאיר מוחין דאבא לכן האכילה אינו מגשם כלל שהוא מצוה ובמצוה אינו שייך חסרון, וכ"ש כשאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל אינו מגשם אותו, וזהו"ע שהחכם מתיר את הנדר שהוא בחי' חכ' ומצד בחי' חכ' אפשר להעלות המאכל.

תריזוזהו שביוהכ"פ מתירין נדרים, ובנוסח שלנו אומרים מיוכ"פ זה עד יוהכ"פ הבא, ובפוסקים יש מחלוקת⁵ אם על שנה העברה או על שנה הבא, הגם דעשי"ת הם בבינה ושם מקום הנדר, אך הנה ביוהכ"פ ניתנו הלוחות שניות והוא יום הארבעים, וכמו שמפרש רבינו ז"ל כיפורים ופורים חד דרגא, הארת יסו"א⁶ בנוק' עד בבי"ע, לכן אז זמן התרת נדרים.

והנה כמו שנת"ל⁷ ענין נדרים והיתר נדרים כמו"כ ענין נדרים וקרבנות, דקרבן הוא שמקריב בהמה ע"ג מזבח הרי מקריב אותה ונכלל בבחי' ארי' דאכיל קורבנין, ארי' הוא אור י', ולכן ההקרבה הוא ע"י הכהן שהוא בחי' חכ' וכמ"ש ואתה כהן לעולם*, שע"י חכ' יכולים להקריב אותם. וכמו ע"ד דוגמא הנה כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', דהנה ארז"ל כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם באות חמץ, דשתי הלחם הם בשבועות שאז הי' מ"ת והוא מדרי' גבוה לכן נתעלה חמץ ג"כ, וכן לחמי תודה שהוא הודאה ד"ע איך שכולא קמי' כלא חשיב ומצד בחי' זו אפשר שיתעלה חמץ ג"כ, ונאכל לכהנים דאכילת כהנים מעורר אכילת אדם בגימ' מ"ה, שהוא בחי' מ"ה דחכ' כח מ"ה, דאכילת כהנים גבוה במעלה מאכילת מזבח בעצם.

ובעבודה הו"ע תורה ותפלה, דהנה בתפלה אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, ואחר שמ"ע אומרים וידויים אשמנו כו', ולכאורה הי' צריכים להתחיל התפלה בסלח לנו כו', דהו"ע בקשת מחילה וסליחה דמה יכול להיות גרוע יותר מחטאנו. והענין דהנה מיד כשניעור משנתו ולא עשה עבירה בפו"מ, ובפרט כשעשה איזה מצוה, הרי נדמה לו שהוא מקורב, ואח"כ כשמתפלל פסוד"ז שהוא לזמר עריצים, כמו אילן כשרוצים שיהא נגדל יפה חותכין הענפים היבשים כמו"כ פסוד"ז

)בגוכי"ק נרשמה כאן הגה"ה, ובצידי הגליון נרשם ע"ז אצ"ל [ אין צריך להעתיק], וז"ל: (ע' בסי' ח' א' בפי' ב"ש, וע' בפה"מ⁸ פצ"ד (בהג"ה) פי' כמ"ש כאן וע' בד"ה בהעלותך (טל) פ"ג. ובד"ה ובראשי חדשיכם פ"א נראה שמפרש כן מאמר הז' יתרו דס"ז ב' (והכל הולך למקום א') דהכהן משמש למלך דאיהו רזא דקדה"ק כתר א"א רב חסד (ואפ"ל כה"ג רב חסד⁹ וההקרבה הי' ע"י כהן הדיוט חכ' ואפ"ל שכ"ד הרמ"ז) (ומוכרח לפרש כן דכפה"נ דהכל ד' א') וע' בהרמ"ז שמפרש מאה"ז הנ"ל באופן אחר וצ"ע).

תריחהוא לזמר החוחים וקוצים, ואח"כ ברכת ק"ש ברכה ראשונה הוא נגד ה' אחד שע"פ פשוט הוא ז"ר וארץ וד' רוחות העולם והוא ביטול דמלאכי', וברכה שני' הוא נגד ה' אלקינו, ואח"כ מס"נ באחד, אז אומר סלח לנו אבינו כי חטאנו שמרגיש אפי' דקות הרע, והעיקר הוידוים אשמנו בגדנו כו' שאח"כ שהוא דחיות הרע כדי שיהי' אח"כ נפ"א שהוא ביטול היותר גבוה, וא"כ הו"ע נדרים.

והנה נדרים והיתר נדרים הם בדיבור¹⁰, וקרבנות צריכים ג"כ להקדיש אותו בדיבור, דהנה כתי' ה' בחכ' יסד ארץ, אבא יסד ברתא, שהוא עולם הדיבור שרשו מבחי' חכ', לכן אפשר להקדיש בדיבור היינו שממשיך מקיף מחכ' על אותו דבר ומעלה אותה מגשמיותה, וכן בנדרים שממשיך מקיף, וחכם שמתיר הנדר היינו ג"כ שממשיך מקיף מבחי' חכ', ותורה הו"ע היתר נדרים.

וזהו וידבר משה אל ראשי המטות¹¹ דיחיד מומחה יכול להתיר את הנדר, הנה מטות הם י"ב גבולי אלכסונים, ראשי המטות הם מוחין שבמדות, ומשה הוא מוחין בעצם, וכמו ע"ד דוגמא ישראל מתקשראין באורייתא, ישראל הם לי ראש ומהו"ע מתקשראין באורייתא, וההפרש דישראל הם מוחין שבמדות, ואורייתא הם מוחין בעצם, ומשה הוא נותן כח להתיר הנדר. והענין דהנה סנהדרין הם ע"א ולמדים זה ממשה דכתי' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהם הרי ע"א, דמשה א' מאין לי בשר שאפי' בבשר שכבר נתברר לא הי' יכול להשפיל א"ע כ"א זקנים הי' יכולים להשפיל א"ע. דהנה כתי' ואצלתי מן הרוח אשר עליך¹², שהם הפרשת הארה ממשה, כמו אור הנפש שמחי' את הגוף לא כל הנשמה מתלבשת בגוף דמלאך בשליש עולם עומד וכ"ש נשמה שגבוה ממלאך אינו שייך שתתלבש בגוף כ"א הארה ומקצת מהנשמה מתלבשת בגוף, ובהנשמה אינו שייך התחלקות האברי' ואפי' בההארה ג"כ אינו שייך התחלקות כ"א בהארה דהארה, כמו"כ זקנים הם הפרשת הארה ממשה, וכמו אצילות אין לו השגה בא"ס עצמות המאציל, דאצי' הוא ממוצע בין א"ס עצמות המאציל ובין בי"ע ולא יש לו השגה בא"ס עצמות המאציל, כמו"כ הע' זקנים לא הי' להם השגה ברוח משה, דיש מדרי' דלא ידע ולא אתידעא, לכן נתן כח להתיר הנדר שהוא הי' מופלא שבב"ד.

וזהו וידבר משה כו' זה הדבר, דהנה כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, דכה הוא כדמותינו וכמו אספקלרי' שאינה מאירה שאינו רואה עצם הדבר כלל כ"א רק הדמות, וזה הוא אספה"מ שרואה מהות הדבר, וזהו זה הדבר שהמשיך בחי' ראי', איזה חכם הרואה, דאינו דומה ראי' לשמיעה דכשמספרים לאדם איזה תריטדבר כמו שהוא מ"מ כשרואה אותו דבר נעשה ההנחה בנפש באופן אחר דאינו דומה ראי' לשמיעה, והוא ההפרש בין שמע ישראל שהוא שמיעה למ"ש שאו מרום עיניכם וראו שהוא ראי', וזהו שהמשיך ראי' שיראו בהקצה שיהפוך זה ג"כ¹³.

אך צ"ל דהנה בנדרים כתי' ג"כ מופלא כמ"ש איש כי יפליא לנדור נדר. והענין דהנה כתי' אאלפך חכ' אאלפך בינה, דמ"ש איש כי יפליא הוא מופלא הסמוך לאיש והיינו הארת החכ' בבינה והו"ע וחכם בבינה, ומופלא שבב"ד הוא חכ' בעצם וכמ"ש והחכ' מאין תמצא כמו מציאה שראובן מצא מה ששמעון אבד, דאל"כ אין זה מציאה, כמו"כ חכ' הוא הוא האין דכתר¹⁴, וזהו"ע מופלא שבב"ד וכמ"ש במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, לכן נתן כח להתיר הנדר. וזהו היתר נדרים פורחין באויר¹⁵ שהוא אור יוד, יוד הוא חכ' ואור יוד הוא מדרי' היותר גבוה ושרשו הוא אוירא דכיא. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר כו', משה הוא חכ' בעצם לכן נתן כח להתיר הנדר.