עד שיפוח היום [הנחה]

תקצעד שיפוח היום [הנחה]

בס"ד, פ' וירא, תרל"ג.

הנחה.

וירא

עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה. במד"ר ר' לוי אמר בשעה שמל יהושע את בני ישראל העמיד להם ערלותיהם גבעה וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כריח קטורת וכריח קומץ לבונה שעל גבי אישים, באותה שעה אמר הקב"ה לכשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדה"ד למדה"ר מה טעם אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, וצ"ל מהו ענין הריח שנעשה ע"י המילה.

הנה כתיב וירח הוי' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו כו', וצ"ל מהו"ע הריח ומהו ענין לב למעלה, וכן כתי' בדור המבול ויתעצב אל לבו. והנה במד"ר ע"פ נעשה אדם במי נמלך, רבי אמי אמר בלבו נמלך משל למלך שבנה פלטרין ע"י אדריכל ראה אותה ולא ערבה לו על מי יש לו להתרעם לא על אדריכל אתמהא. וצ"ל האיך שייך לומר למעלה אדריכל והתרעמות על האדריכל, דבשלמא אצל מלך בו"ד שהוא מצוה לעשות לאחרים והוא בעצמו אינו עושה מתרעם על האדריכל, אבל למעלה הלא כי ממך הכל כתיב, ועוד הלא אמרו במד"ר בין ע"ד דר"י ובין ע"ד דר"ח שנבראו המלאכים או ביום ה' או ביום ב' הכל מודים שלא נברא ביום א' כלום שלא יאמרו מיכאל הי' מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעו אלא אנכי ה' עושה כל כו' רוקע הארץ מי איתי, מי איתי כתיב, שהקרי הוא תיבה א' מאתי, והכתיב הוא ב' תיבות מי אתי מי הי' שותף עמי בברייתו של עולם, וא"כ האיך שייך לומר כלל ענין אדריכל.

והנה במד"ת איתא שבריאת עולמות הי' ע"י כן שבכל העש"מ כתיב ויהי כן, דאיתא שם ד"א שפתי חכמים יזרו דעת אלו ישראל שממליכין למקום תמיד בכל יום ומיחדים שמו ערב ובוקר, ולב כסילים לא כן אלו המינין שאומרים טמטום הוא העולם היינו שכופרים בהשגחה פרטית שמאמינים בקדמות העולם, ר' יודן ור"פ אמרו אמר הקב"ה לרשעים אני בראתי את העולם שנאמר ויהי כן ואתם אומרים לא כן, חייכם על כן לא יקומו כו'. וצ"ל מהו ענין שהבריאה הוא ע"י כן ולמה נאמר ויהי כן.

תקצאוהענין דהנה אנו אומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנבה"ע, מהו לשון נברא הלא בבריאת עולמות כתיב בראשית ברא. אך הענין דהנה יש ב' בחי' הוי' ואלקים, וההפרש ביניהם דבשם אלקים שייך לומר נוכח ברא, ובשם הוי' א"א לומר כ"א דרך נסתר כמ"ש כי הוא צוה ונבראו מאיליו וממילא. והגם ששם הוי' הוא ג"כ אינו אלא שם כמ"ש אני הוי' הוא שמי, מ"מ ה"ה שם המיוחד שהוא הפנימי', ולכן כתיב אצל האבות וארא אל אברהם ואל יצחק כו' ושמי הוי' לא נודעתי להם. והגם שמצינו אצל האבות כמה פעמים שם ה', הנה יש ע"ז הרבה תירוצים, ועיקר התירוץ הוא שהם לא ידעו משם הוי' כ"א ע"ד ידיעת המציאות, אבל להיות גילוי שם הוי' א"א כ"א ע"י מ"ת ולכן הוא בלשון נסתר דוקא, אבל בשם אלקים כתיב ברא התלבשות כח הפועל בנפעל. וזהו מ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים שדבר ה' דשם אלקים עומד תמיד בשמים להחיותו ולקיימו שאילו הי' מסתלק כרגע א' הי' אין ואפס, ושמים הוא אש ומים חו"ג, ולכן בתיבת שמים יש תיבת מים בשלימות אבל מתיבת אש אין בו רק אות השי"ן בלבד ואות אל"ף מתיבת אש י"ל שיוצא מניקוד הקמ"ץ שתחת השי"ן שמוציא אל"ף שהוא מאותיות אהו"י, והיינו כי מים הוא חסד ועיקר הגבורה הוא מזה הבחי' כמ"ש בזהר קוב"ה כד עביד עלמא עביד שמיא מאש וממיא לא הוי גלדי מיא ולבתר קיימא ברוחא עילאה, רוחא עילאה הוא בחי' ורב חסד מטה כלפי חסד, וכן בבחי' ארץ עומד בו תמיד הדבור להחיותו, וכן בכל נברא פרטי כמ"ש בתניא באריכות שיש צירופים וחילופים ותמורות עד שבכל נברא יש אות א' מעש"מ, וזהו ענין רל"א שערים המתגלגלים פנים ואחור. ובדרך כלל זהו ענין ממכ"ע שמתלבש בתוך כל עולם ובכל נברא בפנימיות בכל א' לפי ערכו.

והנה עיקר ההתהוות הוא משם הוי' כי תיכף כאשר עלה ברצונו להאציל הרי נברא מיד ובזהר איתא שבמחשבה אחת נבה"ע והיינו מח' הקדומה, והיא כוללת כל ג' עולמות בי"ע דכללות, אשר א"ק נקרא אדם דבריאה, וכן בפרטי עולמות שם הוי' דאצי' דפרטיות כולל ג' עולמות בי"ע, וכמו למשל מה שנצרך לדבר בדבור זמן רב נכלל במח' בסקירה אחת וכמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם שמחשבת האדם אפילו יחשוב זמן רב לא יתהוה מזה כלום, וע"י הדבור ג"כ לא יתהווה כלום אך ע"י הדבור יכול לצוות לחבירו לעשות, אבל למעלה כאשר עלה במחשבתו ית' לברוא הרי תיכף נברא וא"כ עיקר ההתהוות הוא ע"י שם הוי'. אך מ"מ א"א ליחד הבריאה על שם הוי', כי הכוונה הי' שיהי' עולמות נפרדים ואם הי' ההתהוות משם הוי' בלבד הרי תקצבהי' הכל ע"ד עלמין סתימין דלא אתגליין, ועד"מ באדם הרי מחשבתו מיוחדת עמו ואין חבירו יכול לידע מה שבמחשבתו, אבל הדבור נראה כמו שנפרד, וכן יובן למעלה דהגם שאין לך דבר שחוץ ממנו הרי דברה תורה כלשון בני אדם, לכן כדי שיתהווה היש כמ"ש ומשם יפרד ד' מחנות שכינה, נתהווה מהדיבור שהוא בחי' שם אלקים ולכן בשם אלקים שייך לומר לשון נוכח. אך אם הי' מתהווה משם אלקים בלבד הי' יש ונפרד לגמרי, ועיקר הכוונה הוא בכדי שיהי' יש ונפרד ויהי' ביטול היש לאין ולזה צ"ל שניהם. ולכן שם הוי' נקרא בשם סוכ"ע כי אין הפי' שהוא רק סובב בלבד כ"א עיקר החיות הוא ממנו כי לית אתר פנוי מיני' אלא שהוא בחי' אור גדול אשר א"א להתלבש בפנימי' הנבראים.

והנה כתיב נעשה אדם בצלמנו שבאדם יש ג"כ ב' בחי' אור מקיף ופנימי כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא כו' הוא בחי' נשמה המלובשת בגוף, ואתה משמרה בקרבי היינו המקיף של הנשמה, דהנה ידוע שלא כל הנשמה מלובשת בגוף כ"א הארה ומקצת של הנשמה שהרי מלאך בשליש העולם עומד ומכ"ש נשמה שהיא גבוה מהמלאך איך יכילה גוף קטן, אלא שהנשמה המלובשת בגוף הוא הארה ומקצת וגם זה ההארה תלוי בעבודה כמ"ש בזהר זכה יתיר יהבין לי' מסטרא דנשמתא, ועצם הנשמה נשארה למעלה בבחי' מקיף.

ובזה יובן מ"ש במד"ת שפתי חכמים יזרו דעת זה ק"ש, כי הנה פסוק ראשון ה' אלקינו הוא קבלה על אנכי ה' אלקיך, והוי' אחד הוא קבלה על לא יהי' לך, כי אנכי הוי' אלקיך היינו שמבחי' אנכי נמשך שם ה'

שיהי' בבחי' אלקיך, כמ"ש וידעת היום והשבות כו' כי ה' הוא האלקים

כמ"ש ומבלעדי אין אלקים שלגבי' אין שום הסתר והעלם אבל ממנו ית' נתהווה בחי' אלקים שכח המסתיר וכח הנגלה הוא א', ובאמת בפרט יש יתרון מעלה בכח המסתיר כמ"ש צחוק עשה לי אלקים שעיקר התענוג הוא דוקא משם אלקים, וכשיעמיק דעתו בזה יבוא למסור נפשו. ופי' יזרו דעת יזרו הוא מלשון נזר ועטרה כמ"ש אשת חיל עטרת בעלה, בעלה הוא בחי' דעת כמ"ש נודע בשערים בעלה, והאמונה הוא בחי' עטרה כי באמת הרי לית מחשבה תקצגתפיסא, היינו אפילו מחשבה שהוא בחי' מחשבה ויובלא לא תפיסא בי' כי איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס בי', וישראל הם מאמינים בני מאמינים לכן יש להם כח לבוא לבחי' אמונה בעצמותו ומהותו, אלא שתחלה צריך להעמיק דעתו כל מה דאפשר ואח"כ יבוא לבחי' אמונה, וזהו יזרו דעת.

ובזה יובן מה שבריאת העולמות הי' ע"י כן כמ"ש בעש"מ ויהי כן היינו דכמו שעלה ברצונו הפשוט שיהי' יש וביטול היש כן הי', והיש א"א להיות בלתי שם אלקים כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וא"א להיות תחתונים כ"א שיהי' אלקים שהוא הטבע וע"י ביטול היש נעשה יחוד הוי' אלקים.

אבל לב כסילים לא כן, כי מלבד שמפרידים שם הוי' משם אלקים, אינם מאמינים בשם הוי' ואלקים כמ"ש רם על כל גוים ה' שאומרים שהוא בבחי' רוממות ועזב את הארץ כו', וזה"ע מה שאומרים טמטום הוא העולם דכמו הטמטום הוא ספק זכר ספק נקבה כן בקדושה יש ב' בחי' דכר ונוק', שזהו"ע שם הוי' ושם אלקים, והם כופרים בב' הבחי', וזהו לב כסילים לא כן שאינם מאמינים בבחי' כן.

ובזה יובן המשל דמד"ר משל לאדריכל, כי הנה הבנין הוא האותיות דעש"מ כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות שתי בתים ועיר אלקינו הוא כללות עולם הדבור היינו העש"מ, והאדריכל הוא השם אלקים שהוא המקור, ולכן נקרא בשם לב ע"ש שבמע"ב נזכר ל"ב פעמים אלקים נגד כ"ב אותיות התורה ועש"מ או כנגד ע"ס, והמלך המצוה הוא שם הוי' כמשנ"ת שעל ידו עיקר ההתהוות. וזהו מ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה שהגם שנבנה העולם מ"מ צריך לבנות אותו במדת החסד כי תחלת הבריאה הי' מחמת כי חפץ חסד ועכשיו באתעדל"ת תליא מילתא, כמ"ש וכל בניך למודי הוי' שת"ח בונים העולם היינו שממשיכים גילוי שם הוי' בעולם, והוא ע"י התורה כמ"ש עשרה עשרה הכף שעשה"ד מכוונים כנגד עש"מ והוא הקיום דעש"מ, וכמארז"ל תנאי התנה הקב"ה במע"ב אם יקיימו ישראל את התורה כו'.

ובזה יובן מ"ש ויתעצב אל לבו, כי דור המבול והפלגה רצו להפריד שם הוי' משם אלקים שהוא בחי' לב לכן ויתעצב אל לבו דוקא כי שם תקצדדוקא נוגע הפגם ממעשה התחתונים, כמ"ש שחת לא לו בניו מומם, מום בגימט' אלקים ששם מגיע הפגם, אבל בשם הוי' אין נוגע כ"כ, ואח"כ ע"י ריח הניחוח כתיב ויאמר ה' אל לבו, והענין כי הנה הלב פליג לכל שייפין כמו המאכל אשר יאכל האדם הולך לקיבה שנעשה מזה דם ומשם נשלח המובחר ללב והמובחר שבלב עולה למוח ואח"כ נמשך חיות מהמוח ללב, וכ"ז דוקא כשבתחלה מתעלה מהלב למוח נמשך אח"כ מהמוח ללב אבל אם לא יתעלה מהלב למוח לא יומשך מהמוח. ובעבודה הוא שצ"ל מוח שליט על הלב ועי"ז נעשה למעלה ג"כ יחוד מוח ולב שהו"ע יחוד הוי' סוכ"ע ושם אלקים ממכ"ע. וזהו שע"י וירח את ריח שהו"ע ההעלאות מ"ן שלמטה עי"ז נמשך מלמעלה גילוי שם הוי' בשם אלקים, כי באמת אעפ"י דשם אלקים הוא גימט' הטבע מ"מ הרי טבע ג"כ אינו נפרד שהרי יש ב' בחי' נסים, דנסים היוצאים מדרכי הטבע נמשך משם ה', ונסים המלובשים בדרכי הטבע הוא משם אלקים, ועיקר הכוונה הוא שם אלקים דוקא כמ"ש נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כמ"ש שוקיו עמודי שש שנשתוקק הקב"ה לבראות את העולם, ומפני מה נתאווה ונשתוקק אין אנו יודעים, אבל זה אנו יודעים שנתאווה שיהי' דירה בתחתונים וא"א להיות תחתונים בלתי שם אלקים שהוא טבע וממנו עצמו נעשה הצחוק וכמ"ש צחוק עשה לי אלקים היינו ע"י ביטול היש לאין שזה"ע הדירה בתחתונים והוא כמארז"ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד שע"י שמשבר טבעו ורגילותו ולומד פ"א יותר ממה שרגיל עי"ז נעשה שמו אחד. וזהו מ"ש ויאמר ה' אל לבו שנעשה בחי' מוח שליט על הלב למעלה שהרי מזה למדו רז"ל שצדיקים לבן ברשותן.

וזהו כוונת המד"ר שע"י מילה נעשה ריח כי יש ב' בחי' מילה, מילה בגשמי' ומילה רוחני' והוא כמ"ש ומלתם את ערלת לבבכם, והוא ההיפוך מכת האומרים טומטום כו' אלא כמ"ש כי הוי' הוא האלקים, וזהו"ע זריחת השמש גילוי שם הוי' כמ"ש שמש ומגן כו'. וזהו שא' והי' ריחו עולה תקצהכקטורת כי י"א סממני הקטורת הוא הבירור די"א כתרין דמסאבותא שזה"ע שנת' בדרושים הקודמים שע"י בירור הקטורת ביוהכ"פ שה"ע ונאוה ביוהכ"פ עי"ז נמשך אח"כ מקיפים דסוכות שהוא בחי' כיריעות שלמה. אך זהו דרך כלל מקיפים שהוא כדי לברר הי"א כתרין דלעו"ז, ובקדושה יש מקיפים הגבוהים מזה, והענין דהנה כתיב מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', והשמימה הוא המקיף הכולל לכל המקיפים עליונים דהנה מצינו שמשה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעי' אמר שמעו שמים והאזיני ארץ ואי' בזהר שהם ב' בחי' שמים וארץ ידועין ושמים וארץ דלא ידועין והוא בחי' שמים וארץ תתאין ושמים וארץ עילאין ויש בחי' שמי השמים, והשמימה כולל כל הבחי' שמים, וע"י מילה מגיע לזה הבחי' דהשמימה ואז הוא ס"ת הוי' היינו שעי"ז נעשה יחוד הוי' ואלקים. וזהו אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה שהו"ע ההעלאות שמלמטה למעלה ויומשך ההמשכה מלמעלה למטה.