ועתה כו' שבע שבתות

שטזועתה כו' שבע שבתות

ועתה צ"ל מ"ש שבע שבתות תמימות תהיינה, למה צריך תמימות דוקא, כי הנה יש ז' כתרין בכל הז' מדות, והכתר של הז' מדות שהם בחי' ז"ת הוא המקיף של כל המדות. וביאור הענין עד"מ בתלמיד המקבל השכל מהרב שהשפע המתקבל בהתלמיד אינו רק אפס קצהו, והעומק שיש בשכל זה נשאר בבחי' מקיף עליו והיינו שאין נמשך בו בפנימי', כ"א מבחי' נה"י של הרב שליש התחתון זהו משפיע להתלמיד והו"ע נה"י דז"א נעשו מוחין לנוק' כי אין התלמיד יכול לקבל מהרב עצם רוחב שכלו ובינתו רק מה שמשפיע בו הוא קצה התחתון של הרב, ועצם שכל הרב נעשה עליו בבחי' מקיף שאין נתפס בשכל התלמיד רק מקיף עליו מלמע' מן השכל, ומ"מ זה המקיף הוא ממוצע בין הרב להתלמיד ועל ידו הולך אור השפע מהרב לתלמיד, ולכן לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד מ' שנים אבל מ"מ אח"כ יוכל להיות קאים אדעתי' דרבי'. וכמו"כ למע' זהו"ע ת"ת דז"א נעשו כתר לנוק' כי נה"י דז"א נעשו מוחין לנוק' בבחי' פנימי', אך הת"ת שהוא למע' מבחי' נה"י אינו מאיר בבחי' פנימי' אבל נעשה בחי' כתר, וכמו כתר ועטרה שמקיף על הראש מלמעלה.

ועד"ז יובן ענין ז' כתרין של ז' המדות שהוא למע' מבחי' המוחין של המדה ואינו מאיר בהמדה בבחי' פנימי' להיות להן מוחין אלא בבחי' מקיף, כי הנה המוחין נכנסו בבחי' פנימי' בבחי' או"פ כו', ויש מוחין עליונים יותר שלא נכנסו כלל בהמדות רק נשארו בבחי' מקיפים כו'. וזהו"ע משארז"ל שיזבירושלמי (פ"ק דשבת) כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו, ומאי טעמא אך בצלם יתהלך איש, ופי' בקרבן העדה שזהו מעין מ"ש והיו עיניך רואות את מוריך, והמכוון י"ל כי בפנימי' השומע לא נמשך אלא מבחי' אחרונה של בעל השמועה, ועיקר השמועה ועומקה הוא בבחי' מקיף עליו וע"י שרואה את בעל השמועה כאילו עומד כנגדו מאיר בו בחי' המקיף ועי"ז יוכל להיות קאים אדעתא דרבי'. ועפ"ז יובן ענין ז' כתרין לז' המדות שהן מקיפים של הז' מדות, ולכן שבע שבתות תמימות תהיינה להמשיך הז' כתרין של ז' המדות, וזהו שארז"ל במד"ר אימתי הן תמימות כשעושין רצונו של מקום. והנה ארז"ל במד"ר ר"פ ויקרא שמשה היו לו עשרה שמות, היינו שהשיג שמות נגד ג' ראשונות, ובשלמה ז' שמות נגד ז"ת כו'.

וע"י שבע שבתות תמימות ז' כתרין מקיפים של הז' מדות עי"ז נמשך בחגה"ש תורת ה' תמימה בחי' כתר תורה ועי"ז קאים אדעתי' דרבי' אנכי הוי' כו'. והנה כאשר השבעה שבועות הן תמימות אזי אח"כ הוא בחי' חגה"ש שהוא גילוי אנכי ה' אלקיך בחי' גילוי אלקו' למטה מבחי' אנכי מי שאנכי כו'. וכמו"כ הוא בד"פ בכל יום אחר ברכות ק"ש הוא בחי' קריאת שמע שהוא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שידוע שה' אלקינו הוא קבלה על אנכי ה"א וה' אחד הוא קבלה על לא יהי' לך כללות עשה"ד, וכמ"ש ברבות ס"פ ואתחנן ומהיכן זכו ישראל לק"ש ממ"ת, כיצד אתה מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחלה אלא בדבר זה אמר להם שמע ישראל אנכי ה"א נענו כולם ואמרו ה"א הוי' אחד, וצ"ל מהו ענין מהיכן זכו ישראל לק"ש הלא ק"ש הוא אחד מתרי"ג מצות שבתורה וא"כ יש לשאול כמו"כ על כל המצות, וי"ל משום דבק"ש אומרים ה' אלקינו שהוא ע"ד מ"ש כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו שיחכו'. ופי' מהיכן זכו לשון זך ע"ד שמן זית זך, שהו"ע זיכוך ובירור להיות נמשך בהם גילוי שם הוי', ולכן הוי' אלקינו הוא קבלה על דיבור אנכי הוי' אלקיך והוי' אחד הוא קבלה על דבור לא יהי' לך כו' שהו"ע זכו ישראל ע"ד שארז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תומ"צ כו' שהו"ע זיכוך ובירור שיזככו ויתבררו שיהיו כלים לקבל גילוי אלקו' בקרבם עד שהוי' אלקינו שלנו ממש כו'.

ובזה יובן מה שתושבע"פ מתחלת בק"ש מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן כו' והקשו המפרשים למה פתח תושבע"פ בק"ש דוקא, אך לפי המדרש הנ"ל יש לתרץ כי ישראל זכו לק"ש ממ"ת מאנכי הוי' ולא יהי' לך כו' ע"ז הי' הקבלה הוי' אלקינו הוי' אחד, והיינו כמו במ"ת פתח באנכי הוי' כו', כמו"כ תושבע"פ שמקבלת מתושב"כ מתחיל התנא בק"ש מאימתי קורין את שמע כו', ולזה רמזו רז"ל תנא אקרא קאי כו'. וגם בזה יתורץ למה מתחיל במ"ם מאימתי ולא אמר אימתי ומסיים במ"ם ה' יברך את עמו בשלום, כי ב' ממי"ן הוא כנגד מ' יום דלוחות ראשונות ומ"ם יום דלוחות אחרונות כו'.

ומעתה יש לפרש למה קאמר מאימתי קורין את שמע כו' משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן כו', מה שייכות זל"ז, והענין כי תרומה הוא תורה מ' היינו התורה שניתנה למ' יום כו'. וגם שיעור תרומה עין יפה א' מארבעים כו', וארז"ל משה הוסיף יום א' מדעתו ומשה נהג בה טובת עין ונתנה תושבע"פ לישראל כו', והענין כי ג' ימים בחי' חב"ד ודעת נחלק לחו"ג שז"ע יום אחד מדעתו שנחלק הדעת לחו"ג בכדי שיהי' נמשך תושבע"פ שניתנה למשה, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל שז"ע בחי' עין יפה א' מארבעים כמו תושב"כ שניתנה לארבעים כך תושבע"פ מתחלת במ"ם, ושיעור שיטתרומה תורה מ"ם עין יפה א' מארבעים כו'. גם מ' יום הוא בחי' ד' מוחין חו"ב ודעת נחלק לחו"ג שהוא ב' מוחין חו"ג כדי שיהי' תושבע"פ ס', ולכן שייך ק"ש לתרומה כי ישראל זכו לק"ש ממ"ת שהיא תרומה תורה מ"ם.

והנה כמו ע"י וספרתם לכם שבע שבתות תמימות כו', שהוא זפ"ז נגד ז' מדות שכ"א כלול מז' נמשכים ממ"ט שע"ב ואח"כ בחה"ש גילוי שער הנו"ן כמ"ש תספרו חמשים יום בחי' גילוי שער הנו"ן שנמשך מאליו כו' שזהו ועשית ח"ש כי ע"י מ"ט שע"ב אזי ממילא נתגלה שער הנו"ן כו' והו"ע שבע שבתות תמימות ועי"ז תורת ה' תמימה גילוי שער הנו"ן ע"י המ"ט שערים שבו נק' תמימה, וכמו"כ ק"ש כי ישראל זכו לק"ש ממ"ת נתקן ג"כ שבע ברכות קודם ק"ש וכמו שבע ברכות להכלה, כי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה כו' וע"י ז' ברכות יהי' היחוד לכך ביום חתונתו זו מ"ת כן שבעה שבועות תספר לך כו' כי מצות ק"ש לייחדו כו'.

והנה חג השבועות הוא ע"ש שבועה שאז נתקיים השבועה כי ויצא יעקב מבאר שבע וכ' ברבות מבארה של שבועה ופי' במ"כ וז"ל מעמקו ושרשו של שבועה ודרש שבע ל' שבועה, וצ"ל מהו"ע עמקו ושרשו. והענין כי הנה כתיב נשבע ה' בנפשו כי הוי' הוא בחי' ע"ס דאצי', ונפשו הוא בחי' נפש דעקודים שלמע' משם הוי' כמ"ש בע"ח שער העקודים כי האצי' הוא הנק' הוי' ונשבע במי שגדול ממנו והוא עולם העקודים כו'. ולהבין כ"ז הנה נת' מארז"ל משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו' כי שרש יעקב ועשו מתהו ותיקון, עשו שרשו מתהו ויעקב מבחי' תיקון, ועשו הוא הבכור, ובאמת יעקב הוא הבכור כמ"ש רש"י משל משפופרת נכנס ראשון כו' שהוא בחי' אין ויש עם שכיש מאין, ובאין האמיתי שם יעקב הבכור שז"ע וביום הבכורים ל' בכור כי נש"י עלו במח' הקדומה הו"ע בכור כו' ושרש הגילוי הוא מבחי' עקודים שלמע' מנקודים וברודים למע' מתהו ותיקון בחי' עקודים עקוד בכלי אחד.

וז"ע בי נשבעתי יצא מפי צדקה כו' ופי' בי הוא בחי' פנימיותו ית' כי היו"ד הוא ע"ס דאצי' או י"ס דעקודים, והבי"ת הוא פנימי' י"ס היינו מע"ס דעקודים שעקוד בכלי א' וה"ע אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם ז"ת דעקודים כו' וכן חודש השביעי ע"ש ירחא דשבועתא שבו נשבע הקב"ה לאברהם בי נשבעתי נאום הוי' כו' ובי הוא בחי' פנימי' שמשם שרש השבועה ע"ש שבע ז"ת דעקודים כו' וז"ע מ"ש במ"כ שרשו ועמקו של השבועה כו'.

וע"ז נאמר ועשית חג שבועות כו' המשכה מבחי' עקודים עקוד בכלי א' דהנה איתא בס"י ע"ס בלי מה, וצ"ל הלא ע"ס הם מהות מה, כי חכמה מהות חכ' וכן חסד מהות חסד וא"כ איך הא"ס מיוחד עמהם, ואיך שייך רצון הלא לא שניתי, אך אין ערוך הרצון והחכ' שלמטה לגבי רצון וחכ' שבע"ס, רק שמבשרי אחזה שבאדם יש בע"ס שבנפש העלם וגילוי וכמו"כ למעלה, פי' כשהנשמה מתלבשת בגוף הנה כח המשכיל מלובש במוח וזהו מבחי' חכ' שבנפש ויש בו ב' מדרי' הא' כח המשכיל הב' השכל הנשפע ממנה. והנה ודאי יש ג"כ כח המשכיל בנפש עצמה קודם התלבשותה בגוף ובודאי שאין ערוך ודמיון לכח השכל המלובש במוח לגבי כח השכל הכלול בנפש עצמה הרוחני' ואין לקרותו אפי' כח המשכיל השכלה גשמי', כ"א אחר שנמשך הארה ממנה ונתלבש במוח אז נק' כח המשכיל, והארה זו היא רק הארה וזיו בעלמא ואינו ערוך לעצם כח השכל שבנפש. ולכן מה שבכח השכל יש כמה שינוים בין קטן לגדול ובשינויי העיתים אין כ"ז נוגע לעצם כח השכל שבנפש שאין בו שינויים אלו וגם סיבת שינויי כח השכל שבמוח הם באים מצד המוח שהוא שכאהכלי, שבקטן המוח קטן כו' ומחמת זה גם כח השכל המתלבש בו הוא בקטנות (ועמ"ש מזה בד"ה פתח אלי' בפ' וירא). ומזה יובן ענין הגלגולים שנפש האדם מתגלגלת בבהמה או אפי' בדומם ועכ"ז הבהמה היא בהמה, והיינו כי גם באדם עצם הנשמה אינה מתלבשת באברי הגוף רק הארה ממנה כנ"ל שהארת כח הנשמה הוא המלובש במוח ולא עצם כח החכ', ועד"ז בכל הכחות. והנה בבהמה לפי שאין כלי הגוף שלה מוכנים לקבל גילוי הארת החכ' ע"כ אין זה מאיר בה אע"פ שהנשמה מלובשת בה שמ"מ הנשמה מלובשת שם כמו שגם באדם היא מלובשת אע"פ שעצמות ע"ס שלה אינם מאירים בגוף כנ"ל, רק בבהמה מאיר בחי' כח החי הכלול בנפש השכלית כדלקמן והוא מתלבש ומאיר בנפש החיונית שבבהמה. ועוד יובן ענין התלבשות שאינו מאיר בגילוי דוגמת הגלגול כמו כשכותב השכל נמצא השכל מלובש באצבע ועכ"ז אין זה אור וגילוי כמו התלבשו' השכל במוח, והיינו לפי שהאצבע אינו כלי לקבל אור השכל בגילוי ממש כמו המוח (ועד"ז הרצון ברגל שתומ"י שירצה לנענע רגלו תתנועע הרגל וכמ"ש במ"א).

ועד"ז יובן למעלה ענין אורות וכלים כמו אור החכ' המלובש בכלי החכ' זהו עד"מ מכח השכל המלובש במוח שדוקא מצד התלבשותו בכלי החכ' נק' כח החכ' כנ"ל במשל שדוקא מצד התלבשות הארת כח השכל במוח נק' כח המשכיל השכלות גשמיים, כך מה שחכ' דאצי' הוא שרש ומקור להשפעת החכ' שבעולמות אבי"ע זהו רק מצד התלבשות האור בכלי החכ'. והנה אור זה הוא רק הארה מבחי' החכ' דאוא"ס שלמע' מאצי' הנק' מו"ס דעתיקא או חכ' דעקודים אשר בחי' מו"ס אינו בערך כלל גם להיות מקור שכבושרש להשפעת החכ' באבי"ע כ"א אחר שנתלבשה הארה בעלמא ממו"ס בכלי החכ' דאצי' אזי נעשי' הארה זו מקור לכל גילויי החכ' וכמו כח המשכיל עד"מ כמ"ש משכיל לאיתן כו' בחי' עדן שנהר יוצא מעדן כו'.

וזהו ענין ע"ס בלי מ"ה בלי מהות פי' מצד האורות קודם שנתלבשו בכלים הם בלי מהות שאין בהם ממהות חכ' דאצי', ועד"ז גם בחי' רצון נק' כן מצד התלבשו' ההארה בכלי הכתר דז"א, משא"כ כשהיתה ההארה כלולה בלמע' מאצי' אינו נק' רצון כלל כ"א רעוא דכל רעוין, ולכן נאמר לא שניתי כי השינוי הוא רק בההארה המתלבשת בהכלים ואי"ז נוגע להמקור שממנו נמשכים הארות אלו שזהו"ע ע"ס דעקודים כו' שהוא בחי' ההעלם היינו הע"ס כמו שהם כלולים במקורן בא"ס ב"ה, והע"ס דאצי' זהו"ע הארה שנמשכה מההעלם לידי גילוי בהכלים (ועמ"ש מזה בפ' נח בדרוש דור הפלגה).

והנה נפש השכלית נולדה מזיווג זו"נ דעשי' היינו מבחי' כלים דחכ' שבע"ס דעשי' שמהם נתהווה עצם הנפש השכלית, וענין הכלים הם בחי' האותי' כמו שא"א שיומשך השפעת השכל כ"א ע"י אותי', ומבחי' כלים דעולם העליון נעשים אורות בעולם שלמטה ממנו, היינו ל' כלים דזו"נ נעשים אורות ונשמה בבי"ע, עשר כלים הפנימי' נעשים אורות לבריאה כו', היינו כי דרך כלל בריאה הוא חב"ד, ויצי' חג"ת עולם המלאכים ואף שבהן יש ג"כ חכ' כמ"ש כחכמת מלאך האלקי' היינו חכ' שבמדות, ועשי' הוא נה"י, ולכן בריאה מקבל מעשר כלים הפנימי' דזו"ן כו' אך דוקא מהכלים ולא מהאורות, ומ"מ בי"ע לגבי אצי' נק' דרך השתל' משא"כ בחי' כלים דאצי' לגבי אא"ס שלמע' מהאצי' אין ערוך כו' וכמ"ש בד"ה פתח אלי' שזהו"ע ההפרש שבין אצי' לבריאה יש פרסא, אבל מהמאציל לא די ע"י פרסא כו' כ"א צמצום ומקום פנוי שנסתלק האור לגמרי ונמשך רק קו וחוט אזי נעשה שרש להתהוות ע"ס דאצי' ומתחלה נתהוו ע"ס דעקודים אדם דבריאה ואח"כ ע"ס דנקודים וברודים, פי' כי ע"ס דאצי' או דנקודים הם אורות שבכלים כמשל התלבשות הנשמה בכלי הגוף כנ"ל. והנה ע"ס אלו הם הארה הנמשכת מהנפש עצמה עד"מ שבה כלולים כל הכחות היינו האורות כמו שהם כלולים בשרשם למע' מבחי' ההתלבשות בכלים זהו ע"ס דעקודים שהם למעלה מבחי' התלבשות בכלים רק שכגכולם כלולים יחד כמו בהנפש עצמה אין שייך התחלקו' בין כח השכל הכלול בה לשאר כחות כו', שזהו נתהווה דוקא אחר שנתלבשו הארותי' בכלי הגוף.

(וז"ש בע"ח שער העקודים רפ"ב בענין העקודים שהם בחי' נפש לבד, וז"ש נשבע ה' בנפשו כי האצי' והוא הנקרא הוי' נשבע במי שגדול ממנו והוא עולם העקודים אשר יצאו בבחי' נפש לבד, ובזה תעמיק ותראה כמה עמקו מחשבותיו ית' כי אפי' עולם העליון של העקודים אינו רק בבחי' נפש לבד עכ"ל, פי' כי עולם האצי' הוא הנק' גוף שהתלבשו' האורות בו זהו כמשל המשכת הארה מהנפש להתלבש בכלי הגוף, וזהו"ע שם הוי' יו"ד חכ' ה' בינה כו', ונפשו הוא עד"מ כמו הנפש עצמה שממנה נמשך ההארה באברי הגוף אשר בעצמותה היא למעלה מבחי' הארה זו כנ"ל באריכות, וזהו ג"כ ענין אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם שהם ז"ת דעת"י. ואמנם גם עקודים נק' רק בחי' נפש שהוא בחי' תחתונה שבה' בחי' נרנח"י, וגם שבאוא"ס לא שייך ה' בחי' לבד כ"א רוממות אין קץ, והיינו כנ"ל שלהיות בחי' עקודים זהו ג"כ ע"י צמצום ומקום פנוי ואח"כ נמשך קו וחוט, ולכן נק' בחי' נפש לבד. גם פי' נשבע היינו כמ"ש בזהר וישב דקפ"א ע"ב מאי ואשביעך לאתלבשא ברזא דשבע נהורין עילאין כו', ובס"פ מקץ דר"ד ע"ב ובזהר פ' תולדות דק"מ ע"ב משמע דפי' נשבע ה' בנפשו היינו בחי' מל' שנק' נפש ע"ש במק"מ, וכ"מ עוד בפ' תזריע דמ"ה ע"ב. וע' בעמה"מ שער או"א פט"ו פי' ע"ד שנתבאר לעיל בשם הע"ח).

והנה מכאן יובן תשובת המינים וגילוי טעותם מה שכופרים בהשגחה פרטית לפי שהם סוברים שההשפעה נמשך מלמעלה למטה דרך השתל' עו"ע, ולפי"ז הרי רחוק מאד אצלם העוה"ז מערך אור האצי' וכ"ש מעצמות המאציל, ולכן רחוק אצלם שישפיל א"ע כ"כ להשגיח בדצח"מ דעשי', אך הנה באמת כל סדר ההשתל' לא שייך רק אחה"צ ומקו"פ שנמשך רק קו"ח ומזה נמשך סדר והדרגת השתל' שבאצי' מאיר האור יותר כו', אבל לגבי עצמות אוא"ס לא שייך כלל מעלה ומטה דקמי' אצי' ועשי' שוין ממש בהשוואה א' ממש כי כולם אין ערוך כו' לא מהערך שבין עילה לעלול ח"ו כ"א אין ערוך ממש וכיון שכדשכן הרי הוא קרוב לעשי' כמו לאצי' ממש ולכן שפיר שייך ההשגחה גם בדצח"מ דעשי' כמו בעולמות עליונים מעצמו' אוא"ס, וזהו המגביהי לשבת ע"כ הוא משפיל א"ע לראות בשמים ובארץ בהשוואה א'. ועמ"ש מזה בד"ה ששים המה מלכות כי מה שהוא בבחי' עו"ע פועל שינוי זה בזה ע"כ אמרו שהוא רם על כל גוים ואינו משגיח כו' משא"כ בבחי' סוכ"ע שהוא קדוש ומובדל ואין העולמות פועלים בו שינוי לכן במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו להשגיח גם בשפלים דוקא, ע"ש.

(והנה צ"ל דבאמת יש השגחה ג"כ ע"י הע"ס (כמ"ש ע"פ ארדה נא ואראה) וע' בפרדס שער א' פ"ט שביאר שהשגחה דוקא ע"י ע"ס, וז"ל כי אחר שהאחד הפשוט לא ישיגוהו שינוי איך ישגיח בענינים חולפים, וכן אחר שהוא אחד איך ישגיח על סוגי המינים כי יחייב הריבוי כנודע, ולזה יוכרח להאמין בספירות ואם לאו יכפור ח"ו כאשר טעו רבים בסילוק ההשגחה הפרטי' ובעניני' האלה שאין ראוי להעלותם בכתב עכ"ל. ובשער עצמות וכלים פ"ד כתב כי מדת הדעת היא דעתו של הבורא שהוא יודע בו ומתוכו עכ"ל. והנה הע"ס הן אחר הצמצום והקו אשר משם ואילך הוא סדר ההשתל' וא"כ בבחי' ההשתל' לכאורה ההשגחה פועל שינוי, אלא דעם כ"ז אין זה פועל שום שינוי בא"ס ב"ה היודע ומשגיח ע"י הספי', ולכן אמרו גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם כו' (וכמ"ש מזה ע"פ ארדה נא).

אך באמת י"ל שאפי' בהע"ס אין שינוי כלל, רק מתחלה נקדים מ"ש במ"א בביאור דלבבתני שיש ב' בחי' דעת הא' דעת עליון והב' ד"ת שהם בחי' סוכ"ע וממכ"ע ויש השגחה מבחי' ד"ע וסוכ"ע שלא ע"י הע"ס כלל ודלא כהפרדס וזהו"ע גלוי וידוע כו', וזהו"ע עינא פקיחא דעתיק יומין, רק שלהיות נמשך ההנהגה בעולמו' הוא ע"י הע"ס, וההשגחה מבחי' ד"ת בחי' ממלא כל עלמין.

וגם לקרב אל השכל ענין ההשגחה ע"י הע"ס ושהם אלקות ממש, נקדים מ"ש בספר חוקר ומקובל ואע"פ שאין דבריו מכוונים לגמרי ע"פ חסידות רק קצת דבריו אמת, וזה לשונו דף ד' סע"א וע"ב, גם אתה מודה שהוא כל יכול בלי שום גבול ותכלית, ואעפ"כ מצאנו שעתה פועל פעולת תכלית, ופועל שכהפעולה מוגבלת ע"פ עבודת בני אדם כי הכל לפי רוב המעשה יורד ההטבה וההרעה, וכמו"כ בריאת העולם לא היתה אלא בפעולה מוגבלת ולא לפי רוב יכולתו בלתי תכלית, כי אלמלא ברא בכל יכולתו היו הבריות ג"כ בלתי תכלית. א"כ היוצא מכל אלו שבשתי בחינות יש לנו להתבונן ברצונו, מה שהי' יכול לרצות והוא בלתי תכלית ושיעור, ומה שרצה והוא בשיעור ותכלית. ועתה יש לנו לשום שמות לאלה המדריגות, והשמות ששמו המקובלים לאלה הב' בחינות שזכרנו הם אין סוף המורה על הרצון שהוא ביכולתו והוא בלתי סוף ותכלית, ומה שרצה ע"ד תכלית נקראים ספירות והן כמו החסד והרחמים וכיוצא בהן, והן הן מדות הרצון המוגבלות שרצה בהן לברוא את העולם ולהנהיג בהן עולמו, עכ"ל. וכמדומה שכן כתוב בספר שער השמים דכיון שהא"ס הוא כל יכול א"כ ודאי יש בו ג"כ כח הגבול להשפיע בגבול ותכלית, וזהו"ע הספי' שהן כחות אלקיים אלא שהן בבחי' גבול ותכלית לגבי הא"ס שהוא בלתי גבול ותכלית. וקרוב לזה מבואר במד"ר בראשית פ"ד בענין מה אם אתה שאתה בשר ודם אתה משנה עצמך בכל מה שתרצה כו' ע"ש. ובלשון חסידות נק' ב' בחי' אלו סוכ"ע וממכ"ע היינו מה שמאיר ומשפיע בבחי' גבול ותכלית נק' ממכ"ע והן הן הע"ס הנמשכים מן הקו, ומה שמאיר בלי תכלית וגבול נק' סוכ"ע.

אך מ"ש החוקר ומקובל שברה"ע לא היתה אלא בפעולה מוגבלת יש חסרון בדבריו כי ודאי העולמו' והנבראים הם בעלי גבול ותכלית ואעפ"כ כח הבריאה זהו ודאי בחי' כל יכול ובלתי תכלית כנודע שענין התהוות יש מאין אף שהיש הוא בעל גבול עכ"ז כח בריאה זו הוא רק מא"ס ב"ה הכל יכול, וזהו"ע הסוכ"ע שמאיר בבחי' מקיף בממכ"ע, רק שהתפשטות החיות המלובש בהעולמו' בבחי' פנימי' הוא בגבול ותכלית וגם המקור של התפשטות החיות הזה שהוא בחי' הע"ס הן בבחי' גבול לגבי הא"ס כנ"ל (וכמשנ"ת כ"ז בד"ה יביאו לבוש מל' ובהתוס' ביאור ע"ש) ועד"ז ג"כ בענין ההשגחה שבחי' סוכ"ע מאיר ומשגיח ע"י הממכ"ע, וזהו"ע כי אל דעות שב' הבחי' דדעת עליון ודעת תחתון הכל א' ואין ב' בחי' נפרדים ח"ו כ"א כל רגע מאיר מבחי' דעת עליון בדעת תחתון דהיינו ע"י צמצום כמשל הנז' במדרש רבה שם. וכיון שכן שפיר י"ל שגם בבחי' ד"ת שמבחי' הע"ס אין שום שינוי ע"י ההשגחה עם היותו בבחי' גבול שהרי אין גבול זה דומה ח"ו לנברא בע"ג כ"א זהו מה שהא"ס משנה שכוומצמצם א"ע כביכול להאיר בבחי' גבול, ובחי' גבול זה קשור ומיוחד בהבלתי בע"ג ממש כמו שהי' בברה"ע שנתהווה ממכ"ע ע"י כח הכל יכול הסוכ"ע דוקא כנ"ל. וכיון שכן אין ללמוד ולערוך מהדעת שבנבראים שמשתנה ע"י ההשגחה לדעת שבע"ס אף שהוא בחי' גבול לגבי הא"ס כיון שזהו מה שהא"ס מצמצם א"ע בבחי' גבול א"כ מצד א' הוא גבול ומצד א' יש בו הארת א"ס כו' היינו מה שנמשך מא"ס ממש וקשור ומיוחד בו שלכך נבה"ע ע"י הע"ס שהן הן העשרה מאמרות אף שברה"ע הוא נמשך מיכולת בלתי בע"ת דוקא, וא"כ מה דמיון וערך יש לזה מהדעת והחכ' שבנבראי' שהוא באמת בעל גבול ולא מיני' ומקצתי' מהגבול דע"ס שזהו מה שהא"ס מצמצם א"ע להאיר בבחי' גבול).

ובכ"ז יובן ענין חג השבועות ע"ש עיקר השבועה שאז קיום השבועה ע"י מ"ת חצבה עמודי' שבעה, ז' ספרים דתושב"כ, גם שיתא סדרי משנה עם תושב"כ הם ז', ושרש הז' הוא מבחי' השבועה, שבועת אמת, תורת אמת היתה בפיהו ומשביעין אותו תהי צדיק מבחי' עולם התיקון ואל תהי רשע שהרשע מקבל מעולם התהו בחי' נקודים וברודים אבל משביעין ל' רבים שהוא שרש השבועה בעקודים שעקוד בכלי א' [משם נמשך] למטה בנקודים וברודים. וז"ע ויצא יעקב מבאר שבע מבארה של שבועה ומשרשו ומעומקו של השבועה תתן אמת ליעקב כו' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כו', ולכן התורה מתחיל באמת כמ"ש ראש דברך אמת אל"ף דאנכי מ"ם דמאימתי קורין הוא תושבע"פ, והגמ' ברכות מתחלת תנא היכי קאי כו' שהוא התי"ו בחי' אמת אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים.