אדם כי יקריב

קפבאדם כי יקריב

בס"ד.

כמצות רצונך כו' קרבנות על השוגג. יקריב ל' עתיד - ו"פ

ויקרא

אדם כי יקריב כו', ל' יחיד ותקריבו לשון רבים, גם הל"ל אדם מכם כי יקריב, והנה תפלות כנגד תמידין תקנום שהוא ג"כ להפך נה"ב שבאדם, ואעפ"כ משמע שקרבן הבהמה ממש עדיף, תדע שהרי אומרים ושם קפגנעשה כו' כמצות רצונך כו' (וכמ"ש בת"א ד"ה אוסרי לגפן) שכל עבודתינו בקיום המצות בזמן הזה הוא רק להמשיך לנפש שתתעלה בעילוי אחר עילוי לאור באוא"ס ב"ה ותהי' הנפש צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך (וע' מענין צרורה כו' את הוי' בד"ה אם בחוקתי תלכו (ך"ו)) אבל תכלית השלימות בקיום המצות ומעשה הקרבנות שיהיו הקרבנות פרים ואילים וכבשים כמצות רצונך שיהיו גם הם נכללים ומתעלים בעילוי אחר עילוי באוא"ס זה אי אפשר בזמן הזה, להיות כי בזה הזמן גם נפש האדם היא מקושרת למטה ולכן א"א לה להעלות פרים ואילים וכבשים הגשמיים, אבל כשיקויים מ"ש ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר, שאז יהיו הנשמות במעלה העליונה אז יהי' הזמן של קיום המעשה והעלאת הניצוצות שנפלו אפי' הבהמות הגשמיים (שיוכלו להעלותם קפדהם עצמם ולא ע"י שיוכללו בבחי' מדבר כמו ע"י אכילת אדם שם מ"ה, כ"א שיתעלו הם עצמם ע"י קיום המצות שיהי' אז כמצות רצונך כו') וכמו שהי' בתחלת בריאת העולם שקודם שנברא אדה"ר נאמר ואדם אין לעבוד את האדמה, ואח"כ נא' וייצר כו' את האדם, וכתי' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה (ואם לא חטא עה"ד הי' אז שלימות המעשה) אלא (שע"י חטא עה"ד כתי') אח"כ וישלחהו מג"ע כו' ויגרש את האדם כמארז"ל במד"ר שדן אותו בשילוחין ובגירושין כלומר על שלא הי' בבחי' אדם, והוצרך לילך ולתקן נפשו.

ושלימות בחי' אדם זה יהי' כשיקויים מ"ש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, מאד אותיות אדם כמ"ש בס' הגלגולים פי"ט (ונרמז בתיבת מאד שרומזת לבחי' בלי גבול ע"ד בכל מאדך, להיות כי בהתברר האדם ויתקן נפשו עד שיגיע למדריגת אדה"ר קודם חטא עה"ד יהי' האדם בבחי' מאד היינו בלי גבול ע"ד אדם אדמה לעליון בחי' אוא"ס דכי לא אדם הוא כו'. וזהו העלי' של הנה"א ע"י ירידתה להתלבש בגוף ונה"ב שע"י שמבררת את הנה"ב בבחי' אתכפי' ואתהפכא וכד אתכפיא סט"א אסתלק כו', ולכן בגמר הבירורים הנה גדול ורב כחה שתעלה את הנה"א שנק' אדם גימ' מ"ה לבחי' כי לא אדם הוא, הוא בחי' מאד. וע' בת"א בד"ה מהלכים בפ' וישב בד"ה והענין, רק דשם משמע שהעלי' הוא בשם ס"ג, וה"ה ג"כ גבוה ממ"ה, וכאן צ"ל שהעלי' שתהי' בגמר הבירורים הוא גם למעלה משם ע"ב דחכ', רק שי"ל שעלי' זו שלמעלה מע"ב הוא ע"י תשובה בחי' פרה אדומה, והוא בחי' והחמישית לפרעה וכמשי"ת לקמן אי"ה) ואזי יהי' הזמן דהיום לעשותם שהוא זמן קיום המצות כמצות רצונך, שאז יהי' שלימות המעשה דהקרבת הקרבנות קפהכמצות רצונך, משא"כ בזה"ז אין עשיית המצות כרצונך ממש אלא לעילוי הנפש שיתקן בחי' אדם שלא יהי' בחי' ואדם אין לעבוד כו', אבל עיקר העבודה קפולעבדה ולשמרה הוא כשיהי' וגבה מאד ונגלה כבוד ה' וראו כו', והתפלה דעכשיו שהיא במקום תמידין שהיא בחי' נשיאת הנפש היא כנגד הקרבנות אבל אינה בבחי' קרבנות ממש, כי שם בחי' עליית כל העולמות בכלל ואפי' נפש הבהמה היורדת למטה לארץ, וז"ע שאמרו רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס כו'.

ב) אמנם עדיין צ"ל הלא בבהמ"ק הקריבו פרים ואילים וכבשים, ואיך אנו אומרים ושם נעשה לפניך כמצות רצונך תמידין כו' ומוספין כו', הלא כל כניסתם לארץ הי' בשביל קיום המצות שרוב המצות תלויות בה כמעט ארבע הידות, וכמארז"ל וכי לאכול מפריה הוא צריך אלא לקיים מצות התלויות בה, ואיך אנו אומרים ושם כו' כמצות רצונך. אך הענין יובן בהקדם קפזענין הקרבנות שהקשו האלשיך ושאר מפרשים האדם יחטא וע"י שישחוט בהמה יתכפר בשעה שישחט, וגם צ"ל בענין שעכשיו תפלה במקום תמידין תקנו האיך מקריבין קרבן בלא בהמ"ק וה"ז שחוטי חוץ ח"ו כו', אך הענין הוא דהנה באדם יש שתי נפשות נפש האלקית הנמשכת מבחי' אדם שעל הכסא, ונפש הבהמית. והנה השגגות באים מהתגברות נפש הבהמית שמנוגה כמ"ש באגה"ק ססי' כ"ח, וע"י בירור הבהמה שמק"נ מתקן כו', אך מתחלה צ"ל בירור עצמיות נה"ב שבאדם קשוט עצמך כו' והוא ע"י שם מ"ה, וזהו אדם כי יקריב פי' אדם שם מ"ה, ולכן הקרבנות לא היו כ"א במשכן שהמשכן שם מ"ה, והענין כדפי' במ"א בפ' פנחס ע"פ צו כו' את קרבני כו' בטעם שהתשובה אינה מועלת רק בעוה"ז כי בעוה"ז דוקא מאיר גילוי סוכ"ע, משא"כ בעוה"ב הוא בחי' ממכ"ע ומבואר שם דגילוי סוכ"ע זהו בחי' שם מ"ה שנק' אור מקיף לגבי שם ב"ן כו', וזהו ענין המשכן היריעות בחי' מקיפים והכלים פנימיים כי בשם מ"ה יש ג"כ פנימיים ומקיפים, והמזבח בחי' ב"ן כו'.

והנה עכשיו תפלה במקום קרבנות הו"ע בירור נה"ב ע"ג המזבח, שהוא בחי' חיצוניות הלב כמ"ש במ"א בענין מזבח החיצון ומזבח הפנימי שהם בחי' חיצוניות הלב ופנימיות הלב, ע' בד"ה ראו קרא ה' בשם בצלאל ס"א וס"ב, ובלק"ת בד"ה ושאבתם הא' ובכ"ד, ובכלל המזבח הוא הלב כמ"ש בד"ה ושאבתם הנ"ל, והיינו במשכן דוקא שבעבודה שבלב זו תפלה הוא בהכנ"ס שנק' מקדש מעט כמ"ש ואהי להם למקדש מעט, וע' בת"א בביאור לד"ה הבאים ישרש יעקב, ובלק"ת בד"ה את שבתותי תשמורו ס"ד, שהמקיף דבהמק"ד הוא סיוע ועוזר לתפלה, ולכן ארז"ל אבא בנימין א' שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכנ"ס, ורב אמי ורב אסי דהוי מצלי היכא דגרסי היינו קפחמפני שארז"ל משחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה שהוא בחי' גילוי שם מ"ה שע"י התורה נותן כח להיות בירור הנה"ב וכמ"ש בת"א ד"ה בחדש השלישי שלכן התורה נק' עוז ותושי', עוז ע"ש שנותנת כח בנה"א ותושי' שמתשת כח הנה"ב.

ג) וביאור הענין דהנה כתיב מה רבו מעשיך ה', וכתיב מה גדלו מעשיך כו' ונת' במ"א ההפרש בין מה רבו למה גדלו שמה רבו מעשיך קאי על ריבוי התהוות הנבראים שנבראו בשי"ב בבחי' דצח"ם וכל א' וא' יש בו מינים רבים עד אין שיעור כמו שאנו רואים שיש בפרטי דצ"ח מינים רבים חלוקים זמ"ז וגם בבחי' מדבר כו', וע"ז נא' מה רבו מעשיך שדוד המלך ע"ה שיבח להקב"ה כשהתבונן בריבוי הנבראים שנבראו שזהו נק' בשם מעשיך וכמו על כל שבח מעשה ידיך שהוא בחי' דבורו של הקב"ה שחשיב מעשה כמשל המעשה שהוא כח היותר אחרון וחיצוני באדם כו', כמ"ש מזה במ"א, ע' בד"ה אוא"ס למעלה עד אין קץ, ובהגהות לשם. אבל מה גדלו מעשיך אם שהם ג"כ בכלל המעשה יחשב שהרי גם הם נבראי' מ"מ נא' עליהם גדלו שהוא המלאכי' שהם נבראים גדולים כנודע מארז"ל רגלי החיות כנגד כולם שוקי כו' קרסולי כו', ומענין מלאך בשליש העולם עומד, וכמ"ש מזה בלק"ת שה"ש בד"ה יונתי, והם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה ואומרים קדוש כו'.

ומ"מ גם עליהם נא' בורא קדושים ישתבח שמך שגם המלאכים שאומרים קדוש הנה הם משבחי' רק את בחי' שמך לבד וכמו שאומרים ג"כ וכולם מעריצים ומקדישים וממליכים את שם כו', שנודע שענין השם הוא רק הארה בעלמא לבד, רק שזהו בחי' היותר גבוה מכמו בסתם מעשה שענין המעשה הוא כח היותר חיצוני כנ"ל ועד"מ אומן העושה כלי הנה כח המעשה נעשה נפרד מעצמיות האדם העושה הכלי, וע"י אחיזת הכלי עם הכח המלובש בו אין נמשך עצמיות האדם אחריו (ועד"ז יובן למעלה הגם כי בכל עת ובכל קפטרגע מחי' ומהוה מאין ליש מ"מ מאחר שכדי לשבר את האוזן נמשלה לבחי' מעשה ה"ה ענין שנראה כמו דבר נפרד כו'), משא"כ בקראו שמו נמשך גם עצמיות האדם שהשם עם היותו רק זיו והארה מ"מ ה"ה נוגע ג"כ לעצמיות הנפש, ועודנו מקושר בו, ולכן אדה"ר כשקרא שמות לכל הבהמה והחי' הי' זה חכ' נפלאה שהכיר בחי' חיות הדבר ההוא כמ"ש מזה במ"א בכ"ד, עד ואני מה שמי לך נאה כו' שאתה אדון כו' ובבחי' זו היא השגת הנבראים הגדולים שהם מלאכים ונשמות קודם התלבשותם בגוף, ומ"מ ה"ה רק בבחי' שמך לבד שהוא זיו והארה לבד. אבל הוא ית' בכבודו ובעצמו ה"ה רם ונשא כו' והוא הוא הסוכ"ע ומעלה ומטה שוים לפניו, וכמ"ש אני ה' לא שניתי, שלא יש שום שינוי מן קודם שנבה"ע לאחר שנבה"ע, ומחמת התבוננות זו כו' תשתפך הנה"א אל חיק אביה ממש להיות נכספה וגם כלתה נפשי להיות בבחי' ביטול ממש אליו ית' לבדו וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא כו' שנת' במ"א דשמים וארץ הם ג"ע התחתון והעליון, ומחמת התבוננות זו לא יחפוץ בשום דבר כלל.

ומי הוא המונע ומעכב חפץ ורצון זה, שע"ז מתמה הנביא באמרו אני ה' לא שניתי ומ"מ אתם בני יעקב לא כליתם שהגם שמתבונני' כנ"ל מ"מ אינכם באים לבחי' כלות הנפש כו', זהו ע"י היותם בני יעקב בחי' יו"ד עקב בבחי' עקבות כו' שע"ז נא' ג"כ עון עקבי יסובני, וכתי' כשל בעוני כחי כו', שע"י העון נכשל ונחלש כח הנפש, וכמ"ש כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם (וזהו ג"כ עון עקבי יסובני שי"ל שהם מונעים ומעכבים לבוא לידי התפעלות מבחי' אוא"ס הסוכ"ע כו' שז"ע יסובני כענין מלפפתו ח"ו שזהו היפך לגמרי להבדיל הבדלות אין קץ מבחי' סוכ"ע, וזה יכול להיות גם מבחי' עון עקבי עוונות שאדם דש בעקביו, שנדמה לו שהם דברים קטנים כמו דקדוקי סופרי', אמנם באמת מלבד מה שחמורים ד"ס מד"ת כו' הנה עז"נ הוי מושכי העון כו' וכעבות העגלה שע"י קיבוץ מהרבה דברים יחד נעשה עב כעבות העגלה שהיא הנקשרה מהרבה חבלים דקים כו') ולאו דוקא עוונות ממש אלא גם גשמיות הגוף וחומריותו ונה"ב שמתאוה בתאוות היתר כו' הנה עי"ז הוא שנעשה מסך מבדיל שהוא הוא המיצר וגבול שמגביל ומלביש את קצהנפש עד שמורידה ח"ו למשוך אחריה, ואין החבוש מתיר עצמו לצאת ממנה, ועז"נ ותרא את עני אבותינו במצרים, פי' אבותינו הוא הכח אשר יש לנו מאבותינו בירושה הוא בחי' חג"ת אהוי"ר כו', אברהם מדת האהבה כו' הרי הוא בבחי' עוני ודוחק ולחץ ואין עני אלא בדעת שאין לו דעת חזק להוליד אהוי"ר, וכ"ז הוא ע"י היותו במצרים הוא בחי' מיצר הגרון המונע ומעכב השגת השכל מלבוא לידי גילוי בלב שז"ע טמטום הלב שהלב אטום מלקבל דבר חכמת השגת מוחו בבחי' התבוננות דאני ה' לא שניתי כנ"ל.

ולזה ניתנה התו' שנק' עוז כמארז"ל אין עוז אלא תורה שנא' ה' עוז כו', שהיא הנותנת כח לנה"א להוציא ממסגר אסיר ושיוכל להתגבר על הנה"ב וחומריות גופו, וגם נק' תושי' שמתשת כח הנה"ב, וכמארז"ל אם פגע בך מנוול זה (פי' רש"י יצה"ר) משכהו לבהמ"ד וגם אם אבן הוא נימוח כו', וזה"ע ד' אמות של הלכה שהם במקום המשכן והמקדש ששם היו מקריבים הקרבנות ועכשיו ד' אמות של הלכה הם הנותני' כח ועוז שיוכל להיות העלאת הנפש כו'.

ד) וזהו אדם כי יקריב, כי אדם פי' אל"ף דבור מעשה פי' מחדומ"ע של התומ"צ, ונק' המחשבה אל"ף ע"ד אאלפך חכמה ובינה וגם ל' פלא ומכוסה שהמחשבה היא בחי' העלם לגבי הדבור כנודע מענין יוצר אור ובורא חשך כו' ומחדומ"ע הן בי"ע ושרשן משלשים כלים דז"א פנימי אמצעי תיכון היינו מחדומ"ע כו'. והכח ע"ז שיתלבש בחי' אוא"ס שהוא כי לא אדם בבחי' קצאאדם דתומ"צ זהו מ"ש וידבר הוי' אליו שהוא ש' הוי' שלפני האצי' נדבר ונמשך אליו למטה בחי' מ"ה ונחנו מ"ה, וזהו אני מדבר בצדקה פי' אני א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' אדם (כמ"ש בלק"ת בד"ה את שבתותי תשמורו ס"ה ובהביאור ס"ה בענין ומקדשי תיראו אני הוי') ולהיות אני מדבר שיתלבש בבחי' אדם שהוא מדבר זהו ע"י צדקה כו'.

ולכן ארז"ל ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שנא' אני בצדק אחזה פניך, שכדי שיוכל להיות בתפלה בבחי' אדם כי יקריב לבוא לבחי' אחזה פניך צריך צדקה קודם כמש"נ מזה בלק"ת בסוף ד"ה תחת אשר לא עבדת בפ' תבא, להיות כי יש כמה קטרוגים על האדם ודנים אותו אם ראוי ליכנס להיכל ממה"מ הקב"ה בתפלה (וי"ל דהיינו לבוא לבחי' היכל הוי' המה כו') וצדקה תציל כו'. וכתי' וצדקה תרומם גוי שנת' בת"א פ' בראשית בד"ה השמים כסאי בענין והארץ הדום רגלי פי' תרומם ממטה למעלה והגבהה והעלאה זו היא בבחי' גוי שהם אותיות ג' ו' י' דהיינו העלאת המדות שנחלקים דרך כלל לג' בחי' חסד דין רחמים (כי נה"י אינם אלא התפשטות חג"ת וענפיהם) והתעלותם לבחי' יו"ד שהוא בחי' החכ' הוא ע"י הוא"ו שהוא הממשיך ומחבר, ועד"ז יובן בעבודת נפש האדם שהו"ע העלאת המדות בשכלו, כי כשהם נפרדות מן השכל הם נחשבים לדבר בפ"ע, ולכן יש לך אדם שמתעורר לבו בשעת התפלה וכיוצא בה שאז הוא שעת גדלות המוחין ואח"כ חולפת ועוברת האהבה ופונה לדרכו מהיפך להיפך באין מבין שהם שני הפכים, והיינו מפני שהמדות נפרדים מהשכל, משא"כ כשמתכללים יחד הרי אז הוא עילוי המדות ביתר שאת שנעשו בחי' מוחין, וזהו בכל נפשך בכל כחות הנפש כו', וכדי שיוכל להיות עילוי זה הוא ע"י הצדקה שהיא תרומם בחי' גוי. (וי"ל שכשמרומם בחי' המדות להתכלל עם המוחין אז לא יש מבחי' מדות שום יניקה כלל, כדכתי' ימותו ולא בחכמה, ואז ממילא לא יהי' שום קטרוג על תפלתו, וזהו וצדקה תציל שממילא היא מצלת מן הקטרוגי' שמתעוררים מן המקטרגים שנק' מות שרוצים בבחי' שבה"כ ומאן דנפיל מדרגי' אקרי מית, מאחר שהיא תרומם גוי כו'. וז"ע הצדקה שכל מעשה המצות נק' בשם צדקה כמ"ש וצדקה כו' לעשות את כל המצוה, ובפרט היא מצות הצדקה בעצמה, ולכן ר"א יהיב פרוטה כו' לבוא על ידו לבחי' פניך כו' הוא בחי' יאר ה' פניו אליך כו', והיינו כי כלליות המצות הם בבחי' מל' מצות המלך, ושרשם הוא בכתר תר"ך עמודי אור וכן היא מצות הצדקה בפרט ג"כ צדקה צדק ה', ושיעורה חומש בחי' והחמישית קצבלפרעה, ולכן כדי להיות אני מדבר שיומשך מבחי' אני בחי' אוא"ס ב"ה דכי לא אדם בבחי' אדם שנק' מדבר זהו ע"י הצדקה).

ה) וזהו וידבר הוי' אליו אדם כי יקריב ל' עתיד קאי על זמן דעכשיו שאין בהמ"ק קיים, ומ"מ ע"י מחדומ"ע של התומ"צ נמשך גילוי שם מ"ה, וזהו כי יקריב מכם בירור ותיקון הנה"א שנק' ג"כ זרע בהמה, ועי"ז יהי' התפלה בחי' מזבח בירור דב"ן, והיינו מן הבהמה תקריבו כו'. ולכן כל הקרבנות רק על השגגות שהן מעשה בלי מחשבה וזהו מהתגברות נפש הבהמית, והעולה שהיא באה על הרהור הלב הוא מחשבה בלי מעשה (וע' מ"ש על הזהר קרח קע"ח גבי ולא אתבריאו גופא דשדי כו' האור בלי כלי אין לו קיום כו'). אבל אדם בחי' מחדומ"ע, ולא עוד אלא כי האל"ף מורה ג"כ על בחי' פלא בחי' רביעית כמ"ש במ"א ע"פ רובע ישראל ובענין אף עשיתיו, וזהו אאלפך חכ' ובינה היינו ע"י ב' מזלות ונוצר ונקה, ולכן עי"ז יוכל להיות בירור ותיקון השגגות כו', כי הנה המברר צ"ל גבוה ונעלה מן המתברר לכן דוקא אדם כי יקריב כו' אתם קרוים אדם שהאל"ף מורה על גילוי בחי' רצון העליון שלמעלה ממחדומ"ע לכן יוכל לברר ולתקן חטא השוגג אף הנמשך ממחשבה כגון העולה הבאה על הרהור הלב כו' והחטאת הבא על מעשה כו', ולכן שם אדם אדמה לעליון, וגם אדם ל' מן האדמה, כי דוקא ע"י התלבשות הנשמה בגוף אשר הוא מן האדמה יזכה לבחי' אדמה לעליון פי' בחי רביעית שהוא כתר בכלל כו' שנק' עליון כו', וזהו קרבן להוי' קירוב אותיות שם הוי' ויש בו ד' אותיות המורה על ד' בחי' משא"כ בכלים רק ג' בחי' רת"ס מחדומ"ע, וז"ע הירידה צורך עלי' להיות יקריב מכם ע"י אדם מחדומ"ע דתומ"צ עד שיתעלה להיות ג"כ בבחי' אדם, כי שורש הנשמה שעלה במחשבה הוא בחי' לבושין כנודע ממאמר לבושין תקינת לון דמנייהו כו', אבל ע"י אדם מחדומ"ע דתומ"צ קצגבבחי' אף עשיתיו מרבה בחי' רביעית כמ"ש בלק"ת פ' בלק בד"ה מי מנה ס"ב, והיינו לאשתאבא בגופא דמלכא כו'.

וכל זה בקרבנות שממשיך מ"ד מז"א בחי' אדם כמ"ש באגה"ק ססי' כ"ח, אך לכפר על הזדונות אין שייך קרבן, כי צריך להמשיך מבחי' כי לא אדם הוא ממש ולא מבחי' ז"א אדמה לעליון כ"א מבחי' עתיק מל' דא"ס כו' שהקרבן קצדלהוי', אבל בתשובה על הזדונות צ"ל לפני הוי' תטהרו למעלה מבחי' שם הוי', והוא כמ"ש או מכל אשר ישבע עליו לשקר ישלם כו' וחמישיתו כו' היינו שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, וכשהרשיע צ"ל וחמישיתו יוסף עליו כו' בחי' ממעמקים קראתיך הוי' עומק אחר עומק כו' כי כמה בחי' יש ברצון עליון, רצון, רעוא דכל רעוין כו', ויש בחי' אה"ר דצדיקים כו' ויש בחי' תשובה בבחי' וגעה בבכי' דר' אליעזר בן דורדייא, כעין בחי' עתיק שנעתק מכל וכל ומואס בחייו, או"י ואו"ח, ועי"ז ממשיך מבחי' עתיק בחי' תחתונה שבמאציל כו', אנכי אנכי מוחה פשעיך, שלמעלה מבחי' ש' הוי', וי"ל שזהו גם למעלה מבחי' אנכי שהוא מקור לשם הוי' דחכמה, וכמ"ש בלק"ת בד"ה שובה הא' תוך ס"ד בענין ההפרש בין הר תבור להר סיני שבתבור נא' ב"פ אנכי כמו שפי' רש"י בשופטים רסי' ה', וע' בפ' נצבי' בד"ה כי המצוה ס"ב אנכי אנכי הוא מוחה ב"פ אנכי כנגד ב' מעמקי הלב. והיינו כי י"ל הבחי' רביעי' זהו רצון העליון המתלבש בחכ' וזהו בחי' אדם אאלפך חכמה כו' בחי' כתר המתלבש בחכמה אבל החמישית זהו רצה"ע שלמעלה מהחכמה כנז' בלק"ת ד"ה תקעו וכו' הראשון פ"ב, או כי הכתר יש בו ב' בחי' היינו בחי' שרש הנאצלים ובחי' תחתונה שבמאציל, והנה בחי' שרש הנאצלים נק' רובע ישראל כי הג' בחי' חב"ד חג"ת נהי"ם הם בי"ע שבאצי' והרביעית אצי' שבאצי' והיינו א"א אבל בחי' תחתונה שבמאציל שלמעלה ממהות אצי' הוא למעלה גם מבחי' רביעית, וזהו והחמישית לפרעה כו' להמשיך בחי' זו ג"כ בבחי' גילוי דאתפריעו כל נהורין כו'. גם י"ל פי' עתיק יומין ע"ד המתנשא מימות עולם, כי מהמצות נעשו לבושין, ונק' יומין, אכן תשובה הוא למעלה מבחי' יומין הנ"ל ונק' עתיק יומין, קצהכי הנה צדיקי' יש לכל א' ש"י עולמות מחצית מתר"ך כו' בחי' שרש הנאצלים אבל תשובה בחי' עתיק יומין כללות הכתר.

וא"ו) והנה בכל ר"ה מאיר הארה מבחי' זו, ולכן ע"י התשובה מעומקא דלבא וע"י הצעקה פנימית דקול שופר ממשיכי' מבחי' רצון העליון שלמעלה מבחי' הרצון שמתלבש בתומ"צ כמ"ש בד"ה תקעו הנ"ל, ומ"מ הנה זהו רק הארה מבחי' רצון העליון, וכ"ש לפי מה שמפרש בד"ה תקעו הנ"ל הנה זהו מבחי' גלגלתא.

אמנם בגמר הבירורים כשיהי' וגבה מאד אז יהי' שלימות המעשה, שזהו שאומרי' ושם כו' כמצות רצונך, כי גם בבהמק"ד כשהקריבו פרים אלים וכבשים ג"כ לא הי' שלימות המעשה עדיין מפני כי לא נתקן עדיין בחי' אדם להיות כמו אדה"ר לפני חטא עה"ד, והגם כי אז קיימא סיהרא באשלמותא מ"מ לא נתקיימה בידם מפני כי דוד הוא הד' שבאמצע שם אדם עדיין, ולא הגיעו עדיין לבחי' מ"ם שהוא בירור המעשה בשלימות, עד כי בגמר הבירורים שיתתקן בחי' אדם בשלימות היינו חטא אדה"ר להיות בבחי' אדם בשלימות היינו כמו אדה"ר קודם החטא, ועוד יותר שהרי אדה"ר הי' רק בחי' חיה כנודע, ולע"ל יהי' גילוי בחי' יחידה (ומ"מ הם קרובים זל"ז שהרי שניהם הם מקיפים שבנפש, ובזהר כוללם בבחי' אחת בשם נשמתא לנשמתא, ע' בפ' בהעלותך), וז"ע וגבה מאד, מאד הוא אותיות אדם, אבל אינו אדם ממש כ"א בחי' כי לא אדם הוא, והיינו בחי' עליון, מה שאדם זה דז"א הוא רק אדמה לבד לעליון זה כו', אז יהי' שלימות המעשה כו' כמצות רצונך כמו קיום המצות שהי' אם לא הי' חטא עה"ד.

קצוובזה יוסר קושיית האלשיך ושאר מחברים, האדם יחטא ושחיטת הבהמה יכפר עליו, אך הענין דכל זה הוא בחי' בירורים, ובזמן שבהמק"ד קיים היו מקריבי' קרבנות על השוגג, שכ' הוא ז"ל בשם בה"ע כדי שעי"ז יבוא האדם לתשובה, והוא עצמו חילק בין חטא הנפש לגוף ורק על אחת מהם מהני הקרבן, ולפי מה שנת' הנה העיקר הוא בענין קשוט עצמך תחלה והו"ע העלאת נפה"ב שבאדם, ואז הי' יכול להעלות גם הקרבן שיוכלל בבחי' ארי' דאכיל קרבנין בבית ראשון כנודע, וע"י העלאת הקרבן להיותו מבחי' התהו שקדם לתיקון עי"ז נמשך ריח נחוח להוי', ועי"ז מתכפר לו על נפשו הבהמית נפש תחת נפש, כמ"ש בלק"ת בד"ה שובה השני בד"ה ונשלמה פרים (ומ"מ זהו רק על השוגג, וכמ"ש באגה"ק ססי' ך"ח הנ"ל, בירור ק"נ לבד, ועל המזיד צ"ל תשובה מעומקא דליבא שז"ע שנת' בילקוט שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו), ועכשיו תפלה כנגד תמידין (שהיו עולות) תקנו הו"ע הקרבת נה"ב, וצ"ל קשוט עצמך תחלה העלאת נה"א.

וזהו אדם כי יקריב, אדם קאי על מחדו"מ דתורה ומצות, כי יקריב לנה"א, ולכן נא' ל' יחיד שקאי על אדם דתומ"צ, ולכן אמר ג"כ מכם אחר תיבת כי יקריב, ולא אמר מכם כי יקריב, כי ההקרבה היא ע"י האדם מחדו"מ דתומ"צ, ואח"כ תקריבו את קרבנכם הוא העלאת נה"ב ל' רבים ע"ש כי רבים הם המקריבים (וגם י"ל דנה"ב הוא ל' רבים ע"ד ההפרש שנת' במ"א בין נפש לנפשות, וצ"ע).

מן הבהמה ומן הבקר כו' יתפרש על הנה"א וגם על נה"ב, כי בנשמות דבי"ע גם הנה"א הוא בחי' זרע בהמה כמ"ש בת"א בד"ה ואלה המשפטים ובכ"ד, ומ"מ אין כ"ז עדיין שלימות המעשה שהרי אומרים ושם כו' כמצות רצונך שהקרבת הבהמה עצמה הוא יותר נעלה, שכאשר יתגלה בחי' כבוד ה' לעיני קצזכל וראו כל בשר, וישכיל עבדי עד שיהי' בבחי' מאד, אז יהי' שלימות המעשה כמצות רצונך כו'.