ויגש אליו

פחויגש אליו

בס"ד.

ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני וגו', וארז"ל במד"ר ר"פ צ"ג בני אם ערבת לרעך (משלי וא"ו) זה יהודא שא' אנכי אערבנו, תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו, נוקשת באמרי פיך אם לא הביאותיו אליך, עשה זאת בני והנצל לך והדבק בעפר רגליו וקבל מלכותו ואדנותו, וז"ע ויגש אליו יהודא. ולכאו' צ"ל מפני מה הי' יהודא יותר ערב מכל אחיו, ולמה הי' לו זאת שיכנס עבורו בערבות יותר מכל אחיו האם הי' נצרך יותר בשילוח יעקב את בנימין מכל אחיו.

והענין יובן בהקדם ענין הערבות אשר מצינו ג"כ ענין שישראל עריבים זב"ז, בסוטה דל"ו ע"ב, ויש להעיר ממ"ש בפ' וישב אם תתן לי ערבון עד שלחך מה כו' חותמך ופתילך ומטך, ופי' בזח"ג פ' אחרי דע"ב א' אילין אינון סימנין דמטרוניתא כו' והיינו בחי' נה"י, ובמק"מ שם שהם לבושי המוחין, נמצא הלבוש נק' ערבון על המוחין.

והענין הוא דהנה אורייתא סתים וגליא, והגליא הוא לבוש אל הפנימיות אשר הפנימיות יתגלה לע"ל, בהיות ידוע דאית רצון ואית רצון, רצון התחתון הוא הרצון הנולד מן השכל מחמת שמשכיל בשכלו יופי של פטאותו הדבר לכן רוצה בזה הנה זהו רצון התחתון. אמנם אית רצון והוא הנק' רצון העליון שהוא למעלה מן השכל, וכענין שארז"ל זו תורה כו' שתוק כך עלה במח' לפני, שבחי' רצון זה הוא למעלה מן הטעם, וזהו בחי' רצון העליון, כי רצון התחתון הוא המושג ע"פ טעם שרואה בשכלו טעם הדבר לכן הוא רוצה בזה, וא"כ מה שהשיב שתוק כך עלה במח' בלתי שום טעם לזה זהו מפני היותו למעלה מן השכל לכן אינו יכול לתת לו טעם לדבר הזה, כי הרצון הוא גבוה הרבה מן השכל ואינו יכול לבוא ולהשתלשל בבחי' שכל בגילוי. אך א"כ יאמר ח"ו האומר שזהו נראה כעקשות ח"ו שרוצה גם נגד השכל כו', אך הענין הוא כי הנה נודע שיש בחי' מוחא סתימאה, הכוונה בזה שנק' סתימאה, כי בודאי יש טעם לזה הרצון עליון שרוצה כך, רק הטעם הוא נשגב [ונעלה שאין יכול להשתלשל ולבא לידי גילוי לזולתו רק כמוס] ונעלם לו לבדו הוא, לכן נק' מוחא היינו בחי' שכל גבוה רק שהוא סתימאה ר"ל נעלם מכל, וזהו שהשיב שתוק כך עלה במחשבה שנודע שמחשבה הוא בחי' חכ', וכך עלה בבחי' החכ' עליונה שהיא סתימאה מכל, שאינה יכולה לבוא בהשגה לזולתו כו', ולזולתו אינו נראה רק בחי' הרצון שהוא כמו בחי' רצון בלא טעם, כי רק לו לבדו טעמו ונימוקו עמו ושם שורה התענוג מן הדבר ההוא תענוג עליון, וזהו בחי' עתיק כי התענוג של הדבר נעתק מכל ורק במהותו ועצמותו יש התענוג מן הדבר ההוא, ונגד זולתו נק' רצה"ע היינו רצון בלי טעם גלוי רק כך עלה במח' לפני, ולכן יש בבחי' כתר ב' בחי' הללו היינו בחי' עתיק אשר משם הוא מו"ס טעמו ונימוקו עמו, ובחי' השנית הרצון הגלוי לזולתו אשר נחשב לרצון בעלמא בלי שום טעם ונק' גלגלתא דחפיא על מוחא, וע' בלק"ת פ' שלח בד"ה אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ. וע"פ הקבלה רצון התחתון היינו מה שמת"ת דאימא נעשה כתר לז"א והיינו הרצון שנולד ונמשך מן השכל כנ"ל, וגלגלתא דא"א היינו רצון שלמעלה מהשכל ובהרצון יש טעם כמוס הנק' מוחא סתימאה כנ"ל.

צוהנה התורה הנגלה הוא בחי' רצון המתגלה וכמ"ש בזהר דתרי"ג מצות נמשכים מן תרי"ג ארחין, וזהו בעטרה שעטרה לו אמו כי הרצון הנ"ל נק' עטרה וכתר הנעשה מאבנים טובות שהם דומם, ומ"מ יש בה יופי והדר אשר מאיר בה אור מהודר ונעלם, וכך המצות נעשים מענינים גשמי' ציצית מצמר גשמי ותפילין מקלף גשמי זהו כמשל האבן שהוא דומם, אך שהאבן טוב והדר הוא, והוא כמשל הרצון הנ"ל שהוא רק בחי' חיצוניות של מו"ס הנעלם בפנימיות של הרצון, וכמו"כ התורה הנגלה אין בה טעם גלוי ומספיק לנו על כל המצות כמו דממעט כסות לילה מוראיתם אותו, ומרבה כסות סומא, שאין הטעם מספיק, והיינו מפני כי שרשה הוא רק מחיצוניות שנגלה לנו כעת רצון בלי טעם.

אבל לעתיד איתא שיותן לנו תורה חדשה כמ"ש ברבות פ' שמיני פי"ג חידוש תורה מאתי תצא, וכמ"ש רש"י ע"פ ישקני מנשיקות פיהו שיתגלו לנו טעמי תורה הפנימיות, והיינו שמוחא סתימאה יבא בהתגלות טעם ועונג של הרצון, אז תתענג על הוי' שהתענוג גבוה משם הוי' וכעת הוא בהעלם ונסתר מאתנו, אמנם אז כשיתגלה הטעם והתענוג של מו"ס יהי' התענוג על הוי'.

והטעם לזה שההתגלות הנ"ל יהי' דוקא לע"ל כי הנה ידוע ששורש המצות הוא רק לברר מעשי' הטוב דנוגה במצות עשה, וענין הל"ת הם להפריד הרע, כי בכל דבר ואפי' בכל נפש מישראל יש טו"ר ע"י נפילת רפ"ח נצוצין אשר נתערבו ברע, ולכן צריך ע"י המ"ע ומל"ת להפרידם ולבררם. וזהו שארז"ל ע"פ אמרת ה' צרופה לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם כו' שהוא בחי' הצירוף הנ"ל, ולאחר הבירור אז הם גדולים וגבוהים הרבה כי שרשם מתהו אשר נעלה במדריגה יותר מן התיקון אחר הבירור, ולכן מטעם זה המאכל מחי' את האדם כי שורש המאכל הגם שכמו שהוא למטה הוא מעורב ברע אמנם שרשו הוא בתהו ולכן כשאדם אוכלן ומברר הטוב ומגרש הרע והפסולת לחוץ צאאזי אחר הבירור הטוב מן המאכל אזי הם מחיים את האדם ומוסיפים לו כח וחיות בנפש כי אחר הבירור ועלייתם למקורם הם במדריגה יותר נעלית דהיינו מעולם התהו שקדם לעולם התיקון, תהו שם ס"ג ותיקון שם מ"ה. ולכן הנה לע"ע קודם שנברר עדיין הנצוצין שנפלו היינו קודם שיושלם כל הבירור עדיין אין בהתגלות התענוג, להיותם מעורבים טו"ר. אמנם אחר הבירור שישובו למדריגתם הקודמת אזי יהי' גמר וסוף מעשה אשר במחשבה עלה תחלה ולא יהי' שום הסתרה מהרע אז ממילא יהי' נגלה התענוג מאור וזיו העליון, ודוקא מבירור דברים תחתונים דכעת. וזהו ענין אשת חיל עטרת בעלה שבה יהי' מאיר אור טוב טעם ודעת הנעלם וגנוז דהיינו בחי' מו"ס, שלמעלה מבחי' ח"ע דאצי' דאתפתחא לל"ב נתיבות, אבל מו"ס לא אתפתחא בנתיבות, שכעת הוא באבן טוב בחי' דומם, ויהי' האור אז בהתגלות ויהי' תהו במדריגה יותר גבוה מן התיקון כי גם תיקון יהי' אז, אבל בתהו יהי' האור יותר גבוה אחר הבירור.

והעולה מזה שבחי' ההתגלות מפנימיות הכתר שהוא מו"ס ועתיק זה יהי' דוקא אחר שלימות הבירורי' דתהו, והטעם הוא דהנה מו"ס הוא מקור כל הבירורים כי מה דאיתא שבחכמה אתברירו שרשה מן מוחא סתימאה הנעלמה ששם עיקר הבירור, וע' באגה"ק בד"ה למה נסמכה, ואחר שנתבררו אז יהי' גילוי מו"ס תענוג עליון תכלית השלימות, ואז יהי' התגלות פנימיות טעמי תורה שז"ע ישקני מנשיקות פיהו. ואז יקויים מ"ש אנכי אשלח גדי עיזי' מן הצאן כמו שפי' בזח"ג הנ"ל אתריך ואשדר ליה, ויקויים מ"ש בלע המות לנצח, וכמו שארז"ל ברבות ר"פ מקץ ע"פ קץ שם לחשך כ"ז שיצה"ר בעולם חושך וצלמות בעולם נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. אך הנה כ"ז נמשך ע"י בחי' היום לעשותם בבחי' גליא שבתורה שהוא לבוש אל הפנימיות, וע"י הלבוש יומשך אח"כ גילוי הפנימיות, ולכן נק' ערבון שכמו בגשמיות ענין הערבון הוא בכדי [שיהי'] בטוח בדבר, כן ע"י ערבון זה דלבוש שהוא בחי' גליא שבתורה אנו בטוחים לגילוי הפנימיות אשר לזה אנו מקוים.

ואמנם עדיין צ"ל הלא הערבון צריך להיות שוה יותר, וכמו בגשמיות שהערבון שנותנים בהכרח הוא שיהי' שוה יותר מכמה שמאמינים צבעליו, דאל"כ אינו ערבון, וא"כ איך בחי' גליא שבתורה הוא הערבון על גילוי הפנימי' שיהי' לע"ל. אך הענין הוא דהנה ארז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש, יש בגימ' ש"י, שענין בחי' ש"י עולמות הוא מחצה דכתר שהוא בחי' תר"ך עמודי אור שהם תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן, א"כ מעשה המצות עצמן תרי"ג וז' דרבנן אם שהם מבחי' גולגלתא דחפיא על מוחא כנ"ל מ"מ הרי הן כלליות תר"ך עמודי אור, ולכן ארז"ל יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב להיותם כלליות תר"ך כו' לכן הן הן הערבון על גילוי ש"י עולמות דלע"ל.

ומעתה יובן ענין הערבות מה שישראל ערבין זב"ז כמארז"ל בסוטה דל"ו ע"ב דהנה נת' במ"א בד"ה מנורת זהב שז"ע המנורה, מקשה תעשה המנורה, שע"י המקשה שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה ונתערב הכל תחתון בעליון ועליון בתחתון, כך כל ישראל ערבים זב"ז כלומר מעורבי' זה בזה, וכמ"ש ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (ביחזקאל ססי' ל"ד), שכמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו, וכמשנ"ת מזה במ"א באורך, כך כל ישראל ביחד נקראים קומה שלימה וכמ"ש בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם זקניכם וגו' טפכם וגו' שחשיב שם עשרה מדריגות כו' וכולם יחד הם קומה שלימה אחת, וז"ע שהם ערבים זב"ז כי כשנעשה כאב ברגל כל הגוף מרגיש, וכמארז"ל ברבות ויקרא פ"ד ע"פ שה פזורה בירמי' סי' ה' מה השה הזה לוקה כו' וכל איבריו מרגישי' כך א' מהם כו' וכולם מרגישי' תני רשב"י משל לבני אדם שבאים בספינה והתחיל אחד מהם לקדוח תחתיו כו' א"ל כו' א"ל מה אכפת לכם תחתי אני צגקודח, והיינו מטעם הנ"ל שכולם הם קומה אחת ונמצא כי לפ"ז פי' ערבות מל' עירוב וכענין שארז"ל ספ"ה דשבת ע"פ ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה כו'.

וע' בספר הגלגולים פ"ד שכ' שאע"פ שכל ישראל ערבים זב"ז לפי שכולם נכללו בנשמת אדה"ר שנשמתו היתה כלליות כל הנשמות, עכ"ז מי שהוא עם חבירו משורש אחד הם ערבים זל"ז ביתר שאת, [והיינו כמו עד"מ שעם היות כשלוקה באבר א' כל הגוף מרגיש, עכ"ז אותו האבר מרגיש ביתר שאת, א"כ מי שהם מאבר אחד הם ערבים זל"ז ביתר שאת], ועפ"ז יובן מה שיהודא דוקא נכנס בערבות עבור בנימין יתר על כל אחיו, דהנה יהודא ובנימין יש להם שייכות גדול זל"ז ביתר שאת משאר אחיו, כי הנה יהודא הי' מלך שבאחים, והי' מרכבה לבחי' מלכותך מלכות כל עולמים ולכן כשנולד יהודא אמרה לאה הפעם אודה שההודאה הוא במל' וכנודע ממ"ש בת"ז איהי בהוד, ובנימין הוא בחי' רוחא דשביק בגוה, בחי' ז"א, וע' מענין בנימין בזח"א ויצא דקנ"ג ע"ב, ובפ' וישלח דקע"ה ע"א ובמק"מ שם, ובפ' ויחי דרמ"ז ע"ב, ובענין יהודא עיין ברמ"ז ר"פ ויקרא, ועמ"ש בד"ה יהודא אתה בת"א פ' ויחי, ולכן הי' יהודא ערב ליעקב אביו אודות בנימין כי יש להם קירוב זל"ז ביותר, ולכן שבט יהודא ובנימין היו תמיד לאחדים, וגם המזבח הי' בחלק יהודא ובנימין, כי שניהם הם בבחי' מל', וכמ"ש בכתהאריז"ל שכל מי שהוא קרוב יותר הוא יותר בערבות כי הם מעורבי' זל"ז ביתר שאת כו' ולכן ויגש אליו יהודא דוקא כו'.