מצותה משתשקע

סזמצותה משתשקע

בס"ד.

מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ועד כמה ארבב"ח עד דכליא ריגלא דתרמודאי, ופי' רש"י שם אומות מלקטי עצים דקים, ובטו"ב הביא שזהו ע"ד מ"ש ועמוד האש לילה, לכן צ"ל משתשקע החמה. אמנם מדברי רב יוסף שהשיב לדביתהו בשבת פב"מ דך"ג ע"ב דהות מאחרת ומדלקת פי' רש"י שהיתה מדלקת נר של שבת סמוך לחשיכה, אמר לה רב יוסף תניא לא ימוש עמוד הענן יומם כו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד אש פי' עמוד ענן של יום משלים אורו לעמוד האש, שעמוד האש הי' בא קודם סחשנשקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי. ולפ"ז צ"ל מדוע נרות של שבת הם קודם שתשקע החמה כדמוכח מרב יוסף, וכן נרות המנורה דבהמ"ק היו ג"כ קודם שקיעת החמה הרבה שהיו מדליקין מפלג המנחה שהוא הרבה קודם השקיעה, ונר חנוכה מצותה היא דוקא משתשקע החמה, דלכאו' הי' להם לתקן כעין דאורייתא בנרות שבבהמ"ק ונרות דשבת, וכ"ש לפי פי' הטו"ב הנ"ל שהעיר מפסוק לא ימוש כו' ועמוד האש לילה, והרי ארז"ל ע"ז שעמוד האש הי' קודם שקיעת החמה, א"כ גם בנר חנוכה הי' צ"ל עיקר מצותה מקודם שתשקע החמה.

אך הענין יובן בהקדם מה שצ"ל ענין מה שקבעו שמונת ימי חנוכה לפי שהפך שמצאו הי' בו שמן רק כדי להדליק יום א' ונעשה נס והדליקו שמונת ימים, וא"כ לא הי' צריכי' לעשות יו"ט רק ז' ימים כי על יום אחד הי' בו כדי להדליק וכמו שהקשה בב"י ריש הל' חנוכה סי' עת"ר ע"ש שתירץ ג' תירוצים שהם שנים, ותוכן תירוציו שגם בלילה הראשונה הי' ניכר הנס, אם מפני שחלקו השמן שבפך על ח' חלקי' או שאחרי שעירו מן הפך נשאר הפך מלא כמקדם, או שבבקר מצאו המנורה מליאה כו' יעו"ש.

והענין הוא דהנה מצינו שאבות העולם ב"ש וב"ה דימו ענין חנוכה לחג הסוכות, שב"ש אומרי' יום ראשון מדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך, שמדמי להו לפרי החג, וב"ה סוברי' מעלין בקדש ולכן ס"ל יום ראשון מדליק א' ומוסיף והולך בכ"י, והיינו כי גם ב"ה לא פליגי על ב"ש כ"א מחמת מעלין בקדש אבל בעצם הענין אפ"ל שאינם חולקי' כלל על ב"ש שמדמי' חנוכה לחג הסוכות והיינו להיותם שניהם שמונה ימי', דשמיני עצרת הגם שהוא חג בפ"ע לענין פז"ר קש"ב מ"מ הוא נחשב כרגל א' בשארי דברים עם סוכות להיות כי הוא השמיני מראשון דחה"ס, והם בחי' יעקב ויוסף כנודע, ואין קורין אבות אלא שלשה הרי נכלל יוסף בכלל יעקב אביו בפרט זה. ולהיות כך יובן מה שנר חנוכה צ"ל משתשקע החמה דוקא ולא קודם שקיעתה והיינו כי בסוכה צ"ל ג"כ צלתה מרובה מחמתה, ורק כוכבי' נראי' מתוכה לבד, ונודע כי סטכוכבי' הם ברקיע תמינאה, לכן קבעוהו ח' ימי חנוכה להורות על מעלתה, וגם עיקר מצותה היא משתשקע החמה כמו בסוכה שאם חמתה מרובה פסולה כן בחנוכה כשיש בחי' חמה עדיין לא הגיע זמן מצותה.

והענין הוא דהנה איתא ברבות פ' בא פט"ו דק"ל ע"א, ע"פ יפה כלבנה ברה כחמה, יפה כלבנה על נס דאסתר שנדמית ללבנה שנולדת לשלושי' יום, כך באסתר כתי' ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושי' יום, ברה כחמה על נס דחנוכה בגלות אנטיוכוס כי סנדריאוס אם אוליאוס חמה שמה, והשמש גבור נקרא שנא' ישיש כגבור (והכוונה על סוף פסוק לשמש שם אהל ועליו נא' אח"כ ישיש כגבור, וגם אח"כ ואין נסתר מחמתו) בתקופת תמוז מי יוכל לעמוד נגד השמש הכל בורחים ממנה שנא' ואין נסתר מחמתו, כך בגלות אנטיוכוס הכל ברחו ממנו ומתתיהו הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקב"ה וברחו מפניהם האוכלסין של אנטיוכוס וכן הקב"ה אומר להם (יואל ד' יו"ד) כתו אתיכם לחרבות ומזמורותיכם לרמחים, החלש יאמר גבור אני, ואומר (שופטי' ה') כן יאבדו וגו' לקיים מה שנא' ברה כחמה. ולפ"ז פי' חמה הוא בחי' חמימות ע"ד וחם הוא אבי כנען שהוא בחי' חמימות התאוה של היצה"ר. וזהו שמצות נר חנוכה הוא משתשקע החמה היינו כאשר נשקע חום היצה"ר עד דכליא ריגלא דתרמודאי מל' מורדת כאמרם ז"ל המורדת על בעלה וכמשי"ת, ובזמן שקיעת החמה מדליקין הנרות להאיר את החשך הנ"ל.

וביאור הענין הוא דהנה השמש הגם שנמשלה לש' הוי' כמ"ש שמש ומגן ה' אלקי', מ"מ הנה השמש יש לה נרתק והוא הגלגל חמה שנמשך עמש' אלקי' המעלים ומסתיר, וכנודע שיש ק"ך צירופי אלקי', שמבחי' מ"ח צירופי' אחרונים דש' אלקי' נמשך יניקה לבחי' חם אבי כנען, וזהו דכתי' על השמש כל אשר חלק כו' שהניח אותם לטעות אחריהם שמחמת שע"י עובר ההשפעה כמ"ש ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, שלכן דורות הראשונים שראו שמהם נמשך השפעת עוה"ז עבדו להם, וכמ"ש במ"א שבעל ואשירה הם שמש וירח, ובאמת אינו כן שהרי הם כגרזן ביד החוצב בו, והם רק שלוחי השפע לבד, אבל אינם בעלי בחירה כלל כ"א כגרזן ביד החוצב בו כו', וסיבת טעותם זה נמשך מבחי' גלגל חמה שהוא בחי' אהל דשמש, והיינו מפני שש' אלקי' מסתיר על ש' הוי' לבלי יאיר אור ה' וקדושתו, ומחמת ריבוי ההעלמות וההסתרים נמשכו מצירופי' אחרונים דש' אלקי' ג"כ בחי' יניקה לחם אבי כנען הוא בחי' חמימות התאוה דיצה"ר, וזהו אשר חלק הניחם לטעות כו'. ועפ"ז יובן מארז"ל בילקוט תלים רמז תרע"ג על מ"ש בשמש והוא כחתן יוצא מחופתו, מה החתן נכנס טהור ויוצא טמא, כך השמש נכנס טהור ויוצא טמא, ור"ל לפי שהם עובדין לחמה. וזהו ג"כ ישיש כגבור לרוץ אורח וארז"ל ברבות פ' אמור פל"א ואין אורח אלא של נשים כמד"א חדל להיות לשרה אורח כנשים, והיינו שנמשך ממנו יניקת החיצונים שז"ע אורח כנשים כמ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה לסוסתי ברכבי השני, שז"ש ברחל כי דרך נשים לי ע"ש שנותנת חיות ממותרי השפע והפסולת שדוחה לחוץ מבחי' דרך נשים כו', והיינו כשהשכינה מתלבשת בבי"ע כרחל לפני גוזזי' נאלמה, וזהו נאלמתי דומי' החשיתי ר"ת נד"ה, נד ה'. ועד"ז הוא ענין מ"ש בשמש לרוץ אורח, שע"י הנרתק שהוא הטבע בגימ' אלקי' נמשך חיות ויניקה כו', ולכן צ"ל בעבודה בחי' יראוך עם שמש לנטרא נהורא דשמשא, ע"ד חותם בברוך שנת' בת"א ענין הברכות, והו"ע שמירת הברית כו'.

עאוהנה בגלות אנטיוכוס לא רצו לשעבד בנפשם כלל כ"א רצו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך שהוא בחי' מצות המלך, והיינו שע"י תומ"צ ממשיכים בחי' תוספת אור בבחי' שמש ומגן, ע"י עמלא דאורייתא דלעילא מן שמשא היא, כי אורייתא מחכ' נפקת ולכן ע"י עמלא דאורייתא ממשיכים בחי' תוס' בזו"נ שם שמש ולבנה בחי' תושב"כ ותושבע"פ שהם בחי' תורת ה' ומצות המלך, אמנם אנטיוכוס לא רצה בזה כ"א להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך מעשה המצות, להגביר כח החמה הוא בחי' מ"ח צירופי' אחרונים בכדי שיומשך חמימות התאוה דיצה"ר כו', וכשגברו מלכות חשמונאי ונצחום שנצחו את תוקף גבורות חום הטבעי דחמה כו' ומצאו פך של שמן שרומז לבחי' חכמת התורה שלעילא מן שמשא דשמש הנמשך באהל הוא הנרתק, והי' חתום בחותמו של כה"ג בחי' א"א אשר שם אין שום לעו"ז, ונעשה בו נס והדליקו בו שמונה ימים וכמו שתי' הב"י שגם בלילה הראשונה הי' ניכר הנס, לכן לשנה הבאה שקבעוה יו"ט התקינו שיהי' מצותה משתשקע החמה להורות על הנס שהי' אז ששקעה בחי' החמה הוא בחי' חום הטבעי דיצה"ר כו' ונמשך כ"כ עד דכליא גם ריגלא דתרמודאי שגם הם יבואו לבחי' כלות הנפש מפני האור הנמשך כו'.

אך הענין הוא דיש שני יחודי' הא' ע"ד שילוב ש' אד' בהוי' וזהו מלמטלמ"ע הב' שילוב הוי' באד' וזהו מלמעלמ"ט, וביאור הענין דהנה כתי' ארוממך אלקי המלך ויש בזה ב' פי' הא' ארוממך מלמטלמ"ע, והב' ארוממך להיות המשכת הרוממות מלמעלמ"ט. והענין כי פי' אלקי מל' כח מל' אילי הארץ, שזה אמר דוד המלך ע"ה בעבור כלליות העולם שהכח והחיות הנמשך בהם עבמאוא"ס ב"ה הממכ"ע הוא בבחי' המלך שלהיותו מלך על כל העולם הם חיים וקיימים ונתהוו מאין ליש מבחי' זו דמלכותו ית'. ונודע שהמלוכה והממשלה שבמלך אינה רק בחי' הארה והתפשטות לזולתו ואינה נוגע למלך עצמו כמו שאר מעלות ומדות שבו שהוא חכם וכדומה כו', וזהו מלכותך מלכות כל עולמים שהתהוות כל עולמי' עליונים ותחתונים והכח והחיות שמלובש בהן ומהוה אותן נמשך מבחי' מדת מלכותך שהו"ע מהות המלוכה והממשלה, ולא ממהות המלך עצמו רק מבחי' מלכותו. וכדי להיות התפשטות אוא"ס ב"ה בבחי' מלכותו ית' היו כמה צמצומי' וכמ"ש להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מל', גבורותיו הן הן הצמצומי' להיות כבוד הדר מלכותו, ואין זה אלא בבחי' זיו להיות כבוד והדר, וכמאמר בשכמל"ו בחי' שם בלבד, ואי לזאת ארוממך שעי"ז יבוא לקיום ואהבת את ה' אלקיך הוא אוא"ס ב"ה ממש בכל לבבך בשני יצריך שעי"ז אתכפי' סט"א שלא יהי' לו חפץ לרצון אחר זולתו כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי אפי' בחי' כי עמך מקו"ח כו', וזהו ארוממך מלמטלמ"ע.

וזהו ג"כ ענין נר של שבת ונרות דבהמק"ד שהם בחי' העלאות מלמטלמ"ע בחי' שילוב ש' אד' הוא בחי' מל' בש' הוי', לכן צריכי' להדליקם בעוד השמש זורח לחבר בחי' מל' אל בחי' שמשא ז"א. והגם כי שרגא בטיהרא מאי אהני' י"ל בטיהרא דוקא היינו בצהרים בתוקף היום משא"כ בין הערביים. וזה"ע נר של שבת ונרות דבהמק"ד בעבודה בנפש האדם היא בחי' נר הוי' נשמת אדם להיות בבחי' עלי' ותשוקה כטבע הנר שעולה למעלה.

אבל שורש ענין נר חנוכה הוא ע"ד יחוד ה' אד' כענין שילוב ש' הוי' בש' אד', וז"ע פי' הב' בארוממך היינו להיות נמשך המשכת הרוממות מלמעלמ"ט. והענין כי פעם אומרי' יחיד חי העולמים מלך, ופעם אומרי' מלך יחיד חי העולמי', כי יחיד חי העולמים מלך היינו שהוא בבחי' יחיד ומיוחד לבדו ית' וקדוש ומובדל כו', וחי העולמי' הוא ע"י כמה צמצומי' להיות בבחי' מלך לעולם שעי"ז ארוממך מלמעלמ"ט. ומלך יחיד חי העולמים היינו שלהיות חי העולמי' הוא מתצמצם בבחי' מלך, ובחי' מלך זה הגם שהוא בחי' אחרונה לגבי אוא"ס ב"ה בעצמו מ"מ הוא בבחי' יחיד ומיוחד קדוש ומובדל כו' עגלגבי התהוות עלמין, היינו שנעשה עתיק לבריאה וא"כ יש לו שייכות לעתיק דאצי', ומ"מ עיקר ש' אד' הוא כשיורדת לבריאה כמ"ש במק"מ ר"פ בראשית א"כ אז אינם בבחי' שני המאורות הגדולים אלא היא בבחי' המאור הקטן לכי ומעטי את עצמך ונק' ראש לשועלי'. וזהו משתשקע החמה הוא בחי' האצי' ולשם ממשיכי' היחוד והשילוב כו', וזהו ואל מקומו שואף וזורח שהשקיעה הוא עיקר הזריחה שזהו פנימי' המכוון שיהי' דירה בתחתוני' המשכת אלקות למטה בבי"ע דוקא, ולכן נ"ח שענינה היא המשכת אלקות מלמעלמ"ט צ"ל משתשקע החמה דוקא. ועד כמה ארבב"ח עד דכליא ריגלא דתרמודאי כי תרמוד הוא אותיות מורדת מל' המורדת על בעלה, כי בועלייך עושייך כתי' שעשאה כלי ע"ד שעושי' מגולם צורה.

וביאור ענין שעשאה כלי יובן ע"פ מארז"ל ע"פ אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה, וכענין טומטום פי' שנסתם כ"כ עד שאין לה כלי קיבול לקבל הריון, ועד"ז באדם בעבודת ה' יש ג"כ בחי' זו שאינו תופס במוחו ושכלו האמת כאשר הוא, מחמת שאין לו כלי מחזיק, כי כנס"י נק' כוס ישועות שהיא כלי קיבול לקבל החסדי' העליוני' ונק' כוס של ברכה שמקבלת יין המשמח דהיינו בחי' התבוננות, והיינו כשהוא כלי ריקן, משא"כ אם מחזיק מקום לעצמו ונחשב בעצמו ליש ודבר בפ"ע, ולכן הוא עוסק ברצונותיו לומר כך אני רוצה וכך טוב לי זה איני יכול לעשות וכיוצא בזה, ויש בזה פרטי' ופרטי פרטי' עד אין מספר, אך בד"כ יש בחי' זו לכל או"א למצוא בנפשו הן העוסקי' במו"מ הן יושבי אוהלי' בכל דבר שאומר אני כו' ומחמת זה נטמטם ונסתם מוחו.

והעצה לעשות כלי ריקן הוא כמ"ש לב נשבר ונדכה, שלא נא' דכא אלא נדכה ע"י העבודה שישבר לבו הגסה, והוא כמשל אומן העושה כלי קיבול שצריך להכותה בפטיש סביב סביב עד שנעשה חלל בתוכה וכך יהי' האדם ידכה וישוח להיות שפל רוח שלא יתפוס מקום כלל שיהי' מקומו פנוי עדוחלל כאילו הוא אין ואפס, והיינו ע"י מארי דחושבנא שיתבונן בכל עת גודל עוצם ריחוקו מה' ואיך יוכל עוד להיות ברצונות זה אני חפץ וזה איני חפץ מאחר שהוא כ"כ מרוחק מאלקות והרי אין לך ברי' שפילה כמותו ואיך יחפוץ עוד ברצונות כי במה נחשב הוא, ובאמת ריחוקו מאלקות זהו סיבה לכל רצונו' זרות, אבל כשיהי' ממארי דחושבנא אז יהי' בבחי' לב נשבר ונדכה בחרטה על העבר וקבלה על להבא ממילא יעברו כל רצונו' הזרות והי' כלא היו כלל. וגם אפי' מי שהוא נדכה בטבע וכגון שהוא עני ואין לו מצח להרים ראש, מ"מ צריך הוא שלא יטה לבו אפי' לדברי' המותרי' שלא יהי' מקושר בהם בכל לב ונפש כי אפשר לעולם שיתקיים עשיית דברי' המותרי' בלא לב, ואם הטה לבו ונקשר בהבלי העולם א"א להיות כלי קיבול עד שיטהר, והוא כמשל כוס המלוכלך שא"א להטיל בו יין עד שירחצנו, וכן האשה לא תוכל לקבל הריון אפי' יש לה בית ולד עד שנטהרה מטומאתה. וכמו"כ צריך לטהר נפשו מדברי' המותרי' לעשותם בלא לב ולב, ואז הוא בחי' כלי לאלקות להיות בבחי' ואל אישך תשוקתך בחי' כי בועלי' עושייך שעשאה כלי קיבול לקבל גילוי אור החסדי' כו', משא"כ ענין המורדת היא היפך בחי' הכלי לאלקות וע"ד עמלק יודע את רבונו ומתכווין למרוד בו ע"י לבבכם ועיניכם אשר אתם זונים אחריהם, עינא וליבא תרין סרסורין כו'.

וזהו ענין רגלי דתרמודאי הוא היצה"ר והם מוכרי עצים דקים פי' עץ הדעת טו"ר, שהם מתעכבי' בשוק יותר פי' שוק הוא רה"ר טורי דפרודא, אמנם מצות נ"ח להניחה על פתח הבית מבחוץ והיינו שמברר גם בחי' רה"ר טורי דפרודא ג"כ שעז"נ והוי' יגיה חשכי וכמשל האבוקה שמארת את החשך גם למרחוק, ולכן נ"ח שמונה נרות ע"ד הכנור דלע"ל שתהי' של שמונה נימין, בחי' גבוה יותר מכינור של בהמ"ק שהיתה של ז' נימין, ולכן לע"ל יהי' גילוי אלקות למטה. ומעין זה הוא בחי' הנרות דחנוכה שקבעו בהלל ובהודאה על הנס שנצחו את אנטיוכוס בחי' סט"א, לכן תיקנו להניחה על פתח הבית מבחוץ להורות שיכולי' להמשיך האור כ"כ למטה עד שגם רה"ר בחי' טורי דפרודא יוכלל בבחי' הביטול, לכן זמנה משתשקע החמה כנ"ל שאז עיקר הזריחה שמאיר בבי"ע כו', ועד שתכלה רגל מן השוק היינו שוק זה רה"ר טורי דפרודא, ועד דכליא ריגלא דתרמודאי היינו גם אותם המורדין יבואו לבחי' כלות הנפש כי אור דוחה את החושך ומחמת המשכת האור דחנוכה גם ריגלא דתרמודאי יכולי' לבוא לבחי' כלות הנפש, לכן זמנה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק היינו עד דכליא ריגלא דתרמודאי כו'.