ויצא יעקב

כטויצא יעקב

בס"ד.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הנה בפ' תולדות כתי' ויקרא אותה שבעה ע"כ שם העיר באר שבע עד היום הזה, וכ' מ"ע ספורנו שבע בסגול מורה על השבועה ועל מספר השבעה (ור"ל שבימי יצחק קראו לעיר באר שבע בסגול להורות גם על מספר השבעה שהיא הייתה באר השביעית, והיינו כי אברהם חפר ג' בארות אשר סתמו פלשתים אותם, ויצחק חפר כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים וקרא להן שמות כשמות כו' והם עשק שטנה ורחובות, וה"ה ששה בארות, ובבאר שבע חפר באר השביעית ולכן קרא לעיר באר שבע בסגול שמלבד השבועה אשר נשבע אברהם עם אבימלך (ויצחק חיזק שבועת אברהם כמשארז"ל במד"ר ויצא פס"ח), הנה להיותה באר השביעית לכן קרא שם הבאר שבעה ל' שביעית, והעיר שבע בסגול להורות ג"כ על מספר השבעה), אבל בימי אברהם הי' שם העיר באר שבע בקמץ ע"ש השבועה בלבד שנשבע עם אבימלך. וע' במד"ר תולדות פס"ד ויקרא שמה שבעה כנגד ספר וידבר (ס' במדבר) שהוא משלים שבעה ספרי תורה (היינו כי ספר במדבר נחלק לג' ספרי', מתחלתו עד ויהי בנסוע הארון, ויהי בנסוע עד ויהי העם, ומן ויהי עד סוף הספר). ובפרקי דר"א פל"ה כ' בפירוש וז"ל, ועל שמצאו אותה שבע פעמים קראו אותה שבעה, וע"ש הבאר נק' העיר באר שבע עד היום הזה, עכ"ל. ואמנם לפ"ז צ"ל שהרי יעקב כשהלך ללחרן יצא ממקום שהי' יצחק אביו דר שם, וא"כ הי' צריך להיות הניקוד מבאר שבע בסגול, ולמה נקוד שבע בקמץ, שלפי פי' מ"ע ספורנו הי' שם העיר כך בימי אברהם שזה מורה רק על השבועה לבד. אך הענין דבאמת מורה על שני הבחי', על שבעה שהוא שם העיר שקראה יצחק להיותה באר השביעית, וגם ל' שבועה ג"כ, וכמארז"ל במד"ר ויצא פס"ח מבאר שבע ר' יודן א' מבארה של שבועה, ופי' המת"כ מעמקו ושרשו של שבועה, ודרש שבע ל' שבועה, עכ"ל. וצ"ל מה"ע עמקו ושרשו.

והנה באוה"ח פי' ענין ויצא יעקב קאי על ירידת הנשמה בגוף, ונק' יעקב ע"ש יו"ד עקב שנמשכה היו"ד בבחי' עקביים כו', ובאר שבע ע"ש שמשביעי' את הנשמה מקודם, וכמאמרז"ל בספ"ג דנדה ד"ל ע"ב משביעי' אותו תהי צדיק ואל תהי רשע. ולכאו' צ"ל מה מהני השבועה זו מה שמשביעין אותה למעלה קודם ירידתה, שהרי הנשמה כמו שהיא למעלה אינה יכולה לבוא לידי שום חטא ועון ח"ו, ולכן אמרו בזהר ונפש כי תחטא תווהא, רק כשנמשכה למטה בגוף ונה"ב יכולה היא לבוא ח"ו לידי חטא ועון ע"י הגוף ונה"ב כו', וא"כ מה מהני השבועה שמשביעין את הנשמה קודם ירידתה כו'.

אך הענין, דהנה מתחלה צ"ל פי' הפסוק ויצא יעקב מבאר שבע, יעקב הוא בחי' יו"ד עקב, יו"ד הוא בחי' חכ', כי חכ' הוא בחי' יו"ד, כי כדי שיתהוה בחי' החכ' מאוא"ס ב"ה שהוא למעלה מבחי' חכ' כמאמר אנת הוא חד ולא בחושבן כו', זהו ע"י יו"ד בחי' נקודה צמצום עד שנשאר רק הארה בעלמא כו', ויו"ד זה נמשך גם בבחי' עקב כי כולם בחכ' עשית ובכל דבר יש בחי' חכ' כו', עד שגם בכל הנבראי' יש בחי' חכ', וגם בדומם וצומח יש בחי' חכ' כמ"ש כולם בחכ' עשית, ולכן מכל הדברי' נוכל להוציא שמן כמ"ש הפרד"ס, וע' בת"א בביאור ע"פ המגביהי לשבת. וזהו יעקב יו"ד עקב.

ועל זה נאמר ויצא יעקב מבאר שבע, שלהיות נמשך היו"ד בבחי' עקב זהו ע"י בחי' באר שבע, פי' באר שבע, דשבע הוא בחי' ז' מדות לך ה' הגדולה והגבורה כו', יום ראשון מאיר בחי' חסד ויום שני מאיר בחי' גבורה, לאובאר שבע היינו מקור הז' מדות שמשם הם נובעים. דהנה אא"ס הוא למעלה מבחי' מדות וכמאמר ולאו מכל אינון מדות איהו כלל לאו דאית לך צדק ידיעא כו', וכדי שיתהוה בחי' מדות מאא"ס שאינן בערך כלל זהו ע"י בחי' ממוצע שע"י הממוצע יכולים להיות שיתהוה בחי' מדות. והנה נודע שכל ממוצע צריך להיות כלול משני הבחי' והיינו שצריך שיהי' בו מבחי' אוא"ס וגם שיהי' מקור למדות כו'. וזהו בחי' חו"ב, דהנה בחכ' שורה אא"ס לפי שחכ' הוא כח מ"ה בחי' ביטול, וע' בסש"ב פל"ה בהג"ה, ואין אא"ס שורה אלא במי שבטל כו'. ובינה הוא בחי' מקור למדות שנק' אם הבנים, והיינו כשהשכל נמשך בבחי' בינה שאז הוא בבחי' השגה והבנה להבין שטוב לפניו כך, ועי"ז נולד אצלו מדה שבלב לדבר ההוא, ונמצא כי הבינה היא מקור למדות. ובזה יובן מה שמקדימין פסוק שמע קודם ואהבת, כי ענין ואהבת הוא בחי' מדה שבלב, ובכדי שיבא לידי מדה שבלב לאהוב אותו ית' ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך זהו ע"י שמע ישראל שהוא בחי' התבוננות כו' שעי"ז נעשה ממילא בחי' אהבה כו'. וזהו שהבינה נק' אם הבנים ע"ש שהיא מקור המדות כו', אבל מבחי' חכ' עצמה לא הי' יכול להתהוות עדיין בחי' המדות, כי חכ' היא בחי' ביטול, וכמ"ש במשה ונחנו מה לפי שהי' מבחי' חכ' בחי' יסו"א, לכן אמר מאין לי בשר שהיא בחי' אהבה ברשפי אש שלא הי' יכול להשפיל א"ע בבחי' בשר כ"א ע"י בחי' אהרן שהי' ממוצע בין משה והזקנים, ע' בלק"ת בד"ה בהעלותך השני. ועד"ז יובן כאן שלהיות התהוות המדות א"א מבחי' החכ' עצמה כ"א ע"י בחי' הבינה שנק' אם הבנים, שהוא עד"מ כמו שבא השכל בבחי' השגה והבנה ואז יכול להיות מדה שבלב בבחי' התפעלות המדות כו'. וזהו שבינה נק' באר שבע דהיינו שהוא מקור הז' מדות כו'.

ואח"כ כתי' וילך חרנה דהיינו שנמשך אח"כ בבחי' מל' שהוא עולם הדבור, כי חרן הוא בגימ' גרון שהוא בחי' עולם הדבור מלכותך מלכות כל עולמים שנעשה מקור לעולמות בי"ע ושם הוא ג"כ שרש הדינין כו', והיינו שהוא המשכה מבחי' עלמא דאתכסי' לעלמא דאתגלי', כי באר שבע שהיא בחי' בינה היא בחי' עלמא דאתכסי' ונק' בחי' סוכ"ע וירדה ונמשכה בבחי' עלמא דאתגלי' כו'. והנה לכאו' היא ירידה שנמשכה בבחי' חרן ששם הוא שרש הדינין. אך הירידה היא צורך עלי', וזהו מ"ש אח"כ ויפגע במקום, מקום הוא בחי' ממכ"ע וכמשארז"ל ע"פ הנה מקום אתי הוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו, ויפגע במקום הוא בחי' עושין רצונו של מקום דהיינו להמשיך גם לבבבחי' מקום מבחי' רצונו רצה"ע כו' להמשיך דירה בתחתוני' כו', כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתוני' כו' שגם למטה בעלמא דאתגלי' יהי' הגילוי כמו בעלמא דאתכסי', וזהו דכתיב ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם מעלמא דאתכסי' לעלמא דאתגלי'. ובזה יובן מ"ש אח"כ וילן שם כי בא השמש, שמש הוא בחי' ש' הוי' כמ"ש שמש ומגן הוי' אלקי', והנה כדי שיתהווה עולמות הוצרך שיהי' שקיעת השמש היינו שלא יאיר בחי' ש' הוי' כמו שהוא רק ע"י התלבשותו בשם אלקי', לפי שאם הי' מאיר ש' הוי' כמו שהוא לא היו העולמות יכולי' לקבל והיו בטלים במציאות כביטול זיו השמש בשמש ממש ע"ד עלמא דאתכסיא. אך הנה כתיב וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו הוא שואף וזורח, דהיינו שאח"כ צריך להמשיך שיהי' גילוי ש' הוי' ממש גם בעולמות כו'. וזהו הירידה צורך עלי' שיהי' גם למטה גילוי אלקות.

והנה יש עוד פי' שם בזהר, וילך חרנה היא בחי' עלמא דפרודא, כי חרן הוא לשון חרון אף שהוא בחי' ק"נ. דהנה ידוע שיש בחי' קול ודבור וכשהקול מאיר בבחי' דבור אז נק' גרון משא"כ כשאין הקול מאיר בדבור נק' חרון מלשון נחר גרוני, וזהו מ"ש לע"ל ונגלה כבוד הוי' וראו כו' כי פי הוי' דיבר דהיינו שלע"ל יהי' גילוי בחי' דבור העליון, משא"כ עתה כו' אינו מאיר הדבור בבחי' גילוי ונק' חרן, כי גרון בגימ' ז"פ הבל שהוא כנגד ז' הבלי' דקהלת שהוא בחי' ז' מדות כו', והיינו כשהמדות מאירים בבחי' דבור אז נק' גרון שהבל הוא בחי' התפשטות החיות, משא"כ כשאין ההבלים מאירים אז נק' חרון. והנה לפי פי' זה הירידה גדולה מאד שירדה למטה לק"נ, אך הירידה היא צורך עלי' כי יתרון האור הוא מתוך החשך דוקא וכשמבררי' את החשך לאור ע"י בחי' אתכפי' ואתהפכא מחשוכא לנהורא הוא בירור הגוף ונה"ב, עי"ז נעשה עלי' לנה"א למעלה משרשה, וכמו שיעקב ירד לחרן בכדי לברר משם בחי' לאה ורחל שהם בחי' עלמא דאתכסי' ועלמא דאתגלי' כנודע, וכמ"ש שם הגדולה לאה ה' גדולה לאה ושם הקטנה רחל ה' קטנה רחל, וכן בירר משם את הצאן שהוא בחי' נש"י וכמ"ש ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, והיינו לפי שלבן בשרשו הוא בחי' גבוה מאד, כי לבן הוא בחי' לבושי' כתלג חיוור ושער רישיה כעמר נקי, וזהו שכה"ג הי' לובש ביוהכ"פ ד' בגדי לבן כו', רק שלבן לגשלמטה נפל למטה מאד בק"נ, ולכן הוכרח יעקב לירד לשם בכדי לברר משם ולהעלות את הניצוצי' שנפלו לשם, וזהו מ"ש והכשבים הפריד יעקב שהוא צמר כבשים שהוא בחי' ושער רישי' כו'. וזהו שהירידה צורך עלי'.

וכמו שהי' בכללות ביעקב, כמ"כ הוא בפרט בכל נשמה שירידתה היא צורך עלי', וכמו שיעקב בירר משם לאה ורחל שהם עלמא דאתכסי' ועלמא דאתגלי', כמו"כ הוא בכל נשמה שצריך להיות העבודה בבחי' ה' גדולה וה' קטנה מח' ודבור. דהנה ידוע שיש ג' לבושי' מח' ודבור ומעשה, שזהו משארז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, עבודה היא קרבנות שעיקר העבודה היא בבחי' מחשבה, ולכך אם חושב הכהן לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו הוא פגול, וכך עתה שתפלה כנגד תמידין תקנו עיקר התפלה היא בחי' מח', וכמשארז"ל אם כיוון לבו יצא כוונת הלב דוקא, וכן אמרו תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, והיינו שתפלה הוא בחי' התקשרות לאלקות, ועיקר ההתקשרות הוא בבחי' מח', כי מעשה יכול אדם לעשות בלי התקשרות כלל וכן בדבור א"צ להיות מקושר כ"כ, משא"כ המח' הוא בחי' התקשרות עצמי' לפי שמח' הוא בחי' לבוש הפנימי, וע"כ הוא עיקר בכוונה, רק שהדבור הוא לעורר הכוונה, אבל העיקר הוא הכוונה, רק שהקילו חכמים ואמרו שדי בפרשה ראשונה דק"ש וברכה ראשונה דתפלה.

וזהו מ"ש שמע ישראל הוי' אלקינו, שמע ישראל היינו שיתבונן איך שהוי' עצמו הוא אלקינו, ופי' אלקינו הוא שלנו, והענין הוא דהנה כתי' ואין לנו עוד אלקים זולתך סלה, והיינו לפי שגם המלאכי' נק' אלקי' וכמ"ש הודו לאלקי האלקי', וכן הב"ד נק' אלקי' וכמ"ש אלקי' לא תקלל עד האלקי' יבא דבר שניהם, והוא לפי שפי' אלקי' הוא ל' כח ויכולת, ולכן נק' הדייני' בשם אלקי' לפי שיש להם כח לדון מה שהותר להם ע"פ דינא דמלכותא, וגם המלאכי' נק' אלקי' לפי שהם שלוחי השפע שע"י נשפע כל השפעות עוה"ז, אך כח השפע של נש"י הוא מבחי' ש' הוי' עצמו שלא ע"י המלאכי', כי אף שנש"י מקבלי' ג"כ מבחי' מלאך וכמ"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך, אך זהו שע"י עוברת ההשפעה רק דרך מעבר לבד, אבל עיקר ההשפעה הוא בא מבחי' ש' הוי' עצמו, כמ"ש ברבות ע"פ חלקי ה' אמרה נפשי, והמלאכים הם רק כגרזן לדביד החוצב בו שאין לו רצון ובחירה כלל, וכמ"ש וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, שאף שהתבואו' נגדלי' מבחי' שמש וירח מ"מ אין זה ברצונם כלל ואינם בעלי בחירה כלל רק שממילא נגדל מהם התבואה ואינם יודעים מזה כלל לפי שהם רק כגרזן כו'. וזהו הפי' הוי' אלקינו שהכח שלנו הוא מבחי' שם הוי' לבד וכמ"ש כי חלק הוי' עמו וכתי' חלקי ה' כו'. ואח"כ הוי' אחד שאח"כ נמשך גם בעולמות שיהיו בטלי' לש' הוי' שהוא אחד בז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם, וכשיתבונן בזה נעשה אהבה ותשוקה לבחי' שם הוי' עצמו, וכמ"ש ואהבת את הוי' אלקיך, אבה הוא ל' רצון, שעיקר רצונו יהי' שהוי' יהי' אלקיך.

וזהו ענין התפלה שבמקום קרבנות שהוא בחי' התקשרות לאלקות בבחי' מחשבה, ותורה היא בחי' דבור, ומעשה היא בחי' מעשה המצות. וזהו בחי' ה' גדולה וה' קטנה לאה ורחל בחי' עלמא דאתכסי' ועלמא דאתגלי', תפלה הוא בחי' מח' עלמא דאתכסי' בחי' לאה, ותומ"צ הוא בחי' רחל עלמא דאתגלי'. ונמצא כמו שיעקב בירר מבחי' לבן בחי' לאה ורחל כמ"כ יש בחי' זו בכל א' וא' כו'.

ועתה צ"ל ענין השבועה מה שמשביעין אותו קודם הירידה בגוף ומהו התועלת מהשבועה וכנ"ל. והענין הוא, דהנה מצינו למעלה ג"כ בחי' שבועה וכמ"ש בי נשבעתי נאום הוי' וכתי' אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, וצ"ל מה שייך ענין שבועה למעלה. והענין הוא, דהנה יש שני בחי' במדות, הא' הם בחי' מדות הנולדי' מן השכל והב' בחי' מדות שלמעלה מן השכל. והנה בבחי' מדות הנולדים מן השכל הנה אנו רואים שלפעמים הוא מאיר בחי' חסד ולפעמים הוא להיפוך שהוא בחי' דין, לפי שאם יש איזה פגם כו' משתנה למדה"ד לפי שהם עפ"י חכ' ובחכ' יש שם בחי' הדקדוק שיהי' דוקא ע"פ אופן זה, וכנודע שהחכ' היא קצת דין. אך המדות שלמעלה מן השכל אין שם בחי' דקדוק כלל, והן בחי' יגמה"ר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. וז"ע השבועה שהיא בחי' התקשרות בחי' מדות שלמטה מן השכל עם בחי' מדות הרחמים שלמעלה מן השכל, והיינו שלא יהי' העון תופס מקום כלל. וזהו אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, היינו שיש שני בחי' ימים, ימי עולם וימי קדם, ימי עולם הוא בחי' מדות שנעשה מקור לעולמות, משא"כ ימי קדם הוא בחי' מדות שלמעלה מן השתלשלות שאין שם שינוי כלל ואין העון תופס מקום כלל.

להוזהו פי' באר שבע בסגול שיש בו שני פי', ל' שבע וגם לשון שבועה, וזהו מ"ש רז"ל במדרש ויצא פס"ח מבאר שבע מבארה של שבועה, והיינו שהבאר שהיא בחי' בינה מחבר אלו שבע מדות עם בחי' מדות שלמעלה מן השכל, כי חו"ב הם הממוצעי' כנ"ל. ובזה יובן ג"כ ענין השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק כו', והיינו כי כדי שיהי' ביכולתו להפוך את הגוף ונה"ב, וכמאמר אלמלא עוזרו לא הוי יכול לו כו', וזהו ע"י השבועה שנותנין לו כח מלמעלה, והיינו שכמו שיש בנה"א ז' מדות דקדושה כמ"כ הוא בלעו"ז, וכדי שיוכל להפוך את הז' מדות הרעות זהו ע"י העזר והסיוע שנותנים לו כח מלמעלה מבחי' הז' מדות שלמעלה מן השכל שאין זה בלעו"ז כלל, שז"ע השבועה, ועי"ז יש ביכולתו להפוך את הז' מדות הרעות כו'. ובזה יתורץ הקושי' מה מהני השבועה מה שמשביעין קודם ירידתה, לפי שענין השבועה הו"ע נתינת הכח גם אח"כ שיהי' ביכולתו להפוך את ז' מדות הרעות. וענין תהי צדיק פי' צדיק הוא בחי' מ"ש צדיק ה' בכל דרכיו דהיינו שיהי' נמשך גילוי שם הוי', וכמ"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה כו' שע"י צדקה ומשפט נמשך גילוי שם הוי', כי צדיק הוא ע"ש צדקה שחונן דלים, ולגבי הקב"ה הכל הם דלי' ושפלי' ולכן ההמשכה מאא"ס נק' בשם צדיק ע"ש הצדקה שמחי' רוח שפלים ודלים דלית לון מגרמייהו כלום.

ובזה יובן מ"ש רז"ל במנחות דמ"ג ע"ב חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועיהן וציצית בבגדיהן ומזוזות בפתחיהן, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך שהם שבע מצות שני תפילין ש"י וש"ר וארבע ציצית ומזוזה, והיינו שצריך שיהי' כלי למטה לשבועה זו, וזהו ענין שבע מצות אלו כי הם ג"כ המשכה למעלה מבחי' חכ', וכמשארז"ל הקב"ה מניח תפילין, והיינו כי הקב"ה הוא בחי' ז"א מדות דאצי', וכדי שיומשך בהם המשכה מבחי' אא"ס שלמעלה מבחי' מדות זהו ע"י שמניח תפילין, כי תפילין הוא ד' מוחין, קדש הוא בחי' חכ' והי' כי יביאך הוא בחי' בינה, והיינו שע"י חו"ב נמשך גם בבחי' מדות המשכה מבחי' אא"ס וכמ"ש לעיל. וציצית הוא ל"ב חוטי' כנגד ל"ב נת"ח, וצמר הציצית רומז לבחי' שער רישי', וכן מזוזה נת' בד"ה וכתבתם ובהגהות לד"ה מזוזה מימין שהוא מבחי' כח אד' כו', יעו"ש. ועפ"ז יובן מארז"ל שם, ר' אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחזקת שלא יחטא לוכו', והיינו לפי ששבע מצות אלו הוא מבחי' שבע מדות שלמעלה מן השכל שהם נותנים לו כח לנה"א שלא יחטא ושיוכל להפך את הנה"ב ג"כ לאלקות.

והנה כמו שהוא במצות כך הוא ג"כ בתפלה, ולזה תקנו לברך בשחר שתים לפני' ואחת לאחרי' ובערב מברך שתים לפני' ושתים לאחרי', שזהו ג"כ כנגד השבועה שהם נותנים כח לאדם שלא יחטא כו'. ובדרך כלל צריך שיהי' השבעה ביום ובערב ג"כ, וזהו שבשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי', לפי שיש ג' פרשיות דק"ש וברכת התפלה וג' ברכות דק"ש הוא שבע, ובערב לפי שיש רק שני פרשיות דק"ש לפי שפ' ציצית אינו נוהג בלילה לכך תקנו בלילה עוד ברכה אחת כדי שיהי' בחי' שבע כו', ועי"ז נמשך הכח מבחי' השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ויכול להפוך את הגוף ונה"ב לאהפכא חשוכא לנהורא לפי שאוהבי ה' שנאו רע כו' ולזה משביעין אותה תהי צדיק כו'.