וילך ראובן

לווילך ראובן

בס"ד. ש"ק פ' ויצא, ל"ג, לפ"ק.

חנוך לנער כו' דודאים כו' ויתפרו - ט"פ

ויצא

וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה, ואיתא ברבות (ויצא פ' ע"ב) חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, יותן את הארץ הזאת לעבדיך, ופרש"י (הובא במ"כ) ראובן תפס דבר שהי' מצוי לו ביותר, כך לזבניו תפסו בעבר הירדן שהי' מצוי להם ראשונה, ואעפ"י שארץ ישראל היתה טובה ממנה. ובידי משה הובא פרש"י שאמר הכתוב שהי' בקציר חטים ללא צורך, אלא רמז הכתוב שהלך בימי קציר חטים ומצא דודאים קודם החטים וחזר לביתו, כמו כן עשו בניו לסוף שהלכו לכבוש את א"י ולקחו חלקם מעבר הירדן הקודם. והנה כוונת המד"ר הוא שראובן בחר דודאים שהוא מאכל בהמה והניח חטים שהוא מאכל אדם, כן בני ראובן בחרו להם עבר הירדן שהוא ארץ מקנה והניחו א"י שהיא ארץ חטה ושעורה מאכל אדם. ולפ"ז היא גריעותא להם, וע"כ אמר ברבות פ' מטות שעליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך. אך צ"ל דפסוק חנוך לנער ע"פ דרכו הוא מעלה ושבח שראוי לעשות כן.

ב) אך הענין הוא כי הנה בפי' וימצא דודאים יש במדרש שני פירושים, א' שהן מין עשב, הב' שהן שעורים. והענין הוא כי הנה ארז"ל אסור לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו כו' (ברכות ד"מ ע"א), בהמתו היינו נה"ב, ומאכל בהמתו היינו בפסוד"ז שהו"ע סידור שבחו של מקום להיות עי"ז כח ועוז לנה"ב לחדוקא ליכלל ולהדבק באא"ס ב"ה, וגם התפעלות הנה"א בפסוד"ז שהוא בבחי' בהמה כדוגמת המרכבה העליונה דפני ארי' פני שור כו' והוא מהתבוננו' שבחו של מקום בבחי' ממכ"ע דוקא, וכמו בשרשה שנלקחה משמרי האופנים. והנה התפעלות המלאכים הנק' למעלה בשם חיות ובהמות הוא מבחי' צמצום השגתם באלקות בבחי' ממלא כח הפועל בנפעל לבד, ועי"ז יש כח לנה"ב ג"כ להתעלות באש שלמעלה ע"י התלהבות הנה"א והוא ע"י בחי' העשב שנותנים לה דהיינו הארות והמשכות אלקות מבחי' ממלא כו' שמתבוננת הנה"א ומסדור שבחו של מקום. וזהו אסור לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו, כי יש ב' מיני מאכל א' מאכל אדם והב' מאכל בהמה, ותחלה יש להאכיל לבהמה הוא שיסדר שבחו ש"מ בפסוד"ז להיות עי"ז כח ועוז לנה"ב דוקא ליכלל ולהדבק באוא"ס ב"ה, ואחר שהאכיל לבהמתו יטעום בבחי' מאכל אדם דהיינו בק"ש ותפלה שמוסר נפשו באחד ממש במהות ועצמיות אוא"ס ב"ה ולא מהתבוננות התפשטות אורו בלבד כו' שהוא בחי' אדם אדמה לעליון, וזהו ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת שהו"ע ק"ש דכתיב בה אכלתי יערי עם דבשי, יערי יוצר אור התפעלות המלאכים, דבשי זו ק"ש.

היוצא מזה דבחי' עשב זהו מקור ההשפעה לבחי' המלאכים הנק' בהמה, ולכן נק' דודאים מלשון אתן את דודי לך בחי' אהבה שמזה נולד ונמשך בהם האהבה להיות בוערת כמראה הלפידים. וגם לפי הפי' שהם שעורים היינו ג"כ מאכל בהמה רק שזהו בחי' גבוה יותר, ולכן נק' בחי' זו חנוך לנער משום דכד אתיילד יהבין לי' נפשא מסטרא דבעירא דכיא כו' ע"כ המזון לבחי' זו הוא מבחי' שעורה שעור ה', או מבחי' עשב כמ"ש ועשב לעבודת האדם, ואחר שהאכיל לבהמתו יטעום בבחי' מאכל אדם, וע"כ גם בניו תפסו בעבר הירדן שהוא מקום מקנה ע"ד ונתתי עשב בשדך לבהמתך שנת"ל.

ג) ומה דמשמע שלא עשו נכון בזה, זהו משום שעשו את הטפל לעיקר דהרי אף שאסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, מ"מ אח"כ צריך להיות ואכלת ושבעת, והיינו לכו לחמו בלחמי, ועוד כי א"י דוקא היא ארץ חטה ושעורה ג"כ. והגם דעבר הירדן הוא ג"כ מקום מקנה דהיינו שמשם מקור השפעות חיות נה"ב הוא מבחי' שם ב"ן ונתתי עשב כו', אמנם עכ"ז אינה דומה לא"י שנא' בה ארץ חטה ושעורה כי עשב גדל מהארץ עצמה שלא ע"י זריעה והוא מבחי' מל' עצמה, אבל חטה ושעורה גדל ע"י זריעה שהוא מבחי' אור זרוע לצדיק מה שמקבלת מז"א, לכן גם שעורה שהוא מאכל בהמה גבוה הרבה מבחי' עשב והם בחרו לקבע גמור בחי' זו דמקום מקנה. וזהו"ע אי לטלך ארץ שמלכך נער ופי' בזוהר (לך לך צ"ה ב') שהוא בחי' מט"ט נער הייתי גם זקנתי שמשם מקור ושורש ההשפעות הנ"ל, אשריך ארץ כו' היא ארץ חטה ושעורה כו' אשר עיני הוי' אלקיך בה. אך מ"מ גם זה אמת שצ"ל חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה פי' כי יזקין ויהי' בבחי' אדם, כי זקן היינו מה שקנה חכ' והיינו ע"י חטה דוקא כ"ב אתוון דאורייתא אעפ"כ לא יסור ממנה מענין בחי' דודאים ושעורה מאכל בהמה היינו משום שצ"ל בבחי' בהמה שלמעלה מבחי' אדם לבד דהיינו מ"ש אדם ובהמה תושיע והוא להיות נמשך אחריו ית' כבהמה למעלה מהטעם ודעת והיינו ע"י חנוך לנער שנתחנך להיות מתחלה בבחי' הביטול דבהמה שהם המלאכים דפני ארי' פני שור והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול, והיינו ע"י שיעור ה', ועי"ז יוקבע הביטול בנפשו שגם כי יזקין להיות קנה חכ' לכו לחמו בלחמי לא יסור מלהיות בבחי' בהמה ג"כ בבחי' הביטול שלמעלה מהשכל כו'.

והענין כי יש בחי' בהמה שלמעלה מבחי' אדם דהיינו מאמר רז"ל (חולין ה') ע"פ אדם ובהמה תושיע הוי' אלו בנ"א הערומים בדעת כאדם (הראשון) ומשימים עצמן כבהמה (דכאי רוח), וזהו בחי' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם. והנה עי"ז יבא לבחי' ומדריגה דאדם ובהמה תושיע הוי' שמשימים א"ע כבהמה, וע"ד שארז"ל ברבות אמור פ' כ"ז כאדם אנחנו כבהמה תושיענו לפי שאנו נמשכים אחריך כבהמה. וזהו ענין מהלכים בין העומדים כי המלאכים אף שהם מקבלים ג"כ מבחי' שעורה שיעור ה' עכ"ז נק' עומדים שעומדים תמיד ברום עולם במדריגה אחת, אבל נש"י שהם בגוף ומבררים נה"ב באתכפיא נעשו בבחי' מהלכים בעילוי אחר עילוי כו'.

וזהו ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, ואינו מובן איך אינו מותר לאדם על הבהמה, אך הפי' שמותר האדם הוא ע"י בהמה ע"י בירור דבהמה, וזהו ומותר האדם מן הבהמה ע"י הבהמה, ומהו המותר אין שהוא בחי' החכ' מאין תמצא וזהו מותר האדם. אך מה שכתוב כי הכל הבל הענין כי מ"מ גם זה הבל כי גם חכ' עילאה נק' הבל הארה בעלמא וכענין בראשית שהוא מחכמה נמי מאמר הוא בחי' הבל לבד כו', כי גם שורש ומקור דכל ההתהוות אפי' א"ק שרשו הוא רק בבחי' מל' דא"ס, לכן כי הכל הבל כו'.

ד) ולהבין ענין זה דחנוך לנער ע"פ דרכו גם בנה"א, הנה כתיב אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את הוי' וצ"ל איך שייך לשון עשי' על אהבה הלא האהבה היא מדה שבלב, אך הענין הוא כי יש שני מיני אהבות הוי' האחת היא כלות הנפש כשלהבת העולה מאלי' ונק' אהבה בתענוגים, והזוכים לזה הם הנק' צדיקים כדכתיב שמחו צדיקים בהוי', והשנית היא אהבה שכל אדם יכול להגיע אלי' כשיתבונן היטב כי הוא חייו ממש וכאשר אוהב חיי נפשו כן יאהב את הוי', וכמבואר בזוהר ע"פ נפשי אוויתיך לפי שנפשי אתה לכך אוויתיך כו' כאדם המעונה ותאב לחיי נפשו כו'. והנה אהבה זו רצה משה רבינו ע"ה ליטע בלב כל ישראל בפרשה ועתה ישראל גו' בפסוק הן להוי' אלקיך השמים ושמי השמים גו' רק באבותיך חשק הוי' כו', ולכן סיים דבריו על אהבה זו אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה שהיא אהבה עשוי' בלב ע"י הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה וע"ז ציווה והיו הדברים האלה, כי מקודם אומר ואהבת את הוי' ופרש"י (והוא מספרי) ומהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם. והנה על האה' זו השנית שייך לשון מצוה וציווי דהיינו לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה, אבל באהבה הראשונה שהיא שלהבת העולה מאלי' לא שייך לשון ציווי ומצוה כלל, ולא עוד אלא שהיא מתן שכרם של צדיקים לטעום בעוה"ז מעין עוה"ב שעלי' נא' עבודת מתנה אתן כו'. אך האדם נק' מהלך ולא עומד וצריך לילך ממדריגה למדריגה, ואך גם בהגיע למדריגה גבוה מ"מ עיקרה מאה' שנתחנך והורגל בה מנעוריו בטרם שהגיע למדריגת צדיק, וז"ש גם כי יזקין לא יסור ממנה כו'.

וכל זה נתבאר בנה"א, ועל למעלה ענין זה דחנוך לנער כו' הנה כתיב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי, וארז"ל פסוק זה שרו ש"ע אמרו פי' נער מאהייתי זהו מט"ט דיצי' בוי"ו יומין דחול, גם ז"א נק' לפעמים כי נער ישראל ישראל זוטא, אבל גם זקנתי היינו בשבת שאז עולה באצי' שבאצי' מלובש חכ' שבה אוא"ס קדמון ונצחי שהוא נק' עתיק יומין, דפירושו ענין זקן שהוא ענין מיושן בימים, ואעפ"י שארז"ל מי איכא זקנה קמי' קוב"ה לפי שאינו בגדר זקן, אך הכוונה בענין עתיק יומין היינו ההיפך מן החידוש ומורה על היותו קדמון וע"ד פי' אזרח הארץ לשון מאז ומקדם, ולכן בעליית מט"ט מיצי' לאצי' בשבת נק' גם זקנתי ע"י ששם מאיר הארת עתיק יומין שמאיר בח"ע. והנה לפי שאח"כ חוזר ויורד ביצי' נעשה בבחי' נער בכדי שאח"כ בשבת הבאה יהי' עלי' יתירה, וזהו חנוך לנער כדי שגם כי יזקין ויעלה באצי' לא יסור שהרי אח"כ חוזר להיות נער כו'. היוצא מזה שכערך דודאים לגבי חטים כמו"כ ערך עבר הירדן לגבי א"י כי א"י נק' ארץ חטה כו'.

ה) אך מה ענין עבר הירדן לדודאים, הענין הוא עפמ"ש בזוהר (ויצא קנ"ו) הדודאים נתנו ריח ואינון תרין כרובין, ובמק"מ שם שהם מט"ט וסנד"ל שבהם וע"י העלאת ריח מ"ן של נש"י, וגם ע"י נמשך המ"ד כי הם זו"נ דבריאה, וענין העלאה זו יובן ע"פ מ"ש שסנד"ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל כי הוא בחי' לבוש לבחי' מל' המתלבשת בבי"ע הנק' והארץ הדום רגלי, והמנעל והסנדל מעור הבהמה בחי' חיצוני' שם ב"ן שממנו שורש נה"ב וע"י בירור נה"ב נא' מה יפו פעמייך בנעלים כו', והם הנק' דודאים כי דודאים דוגמת זו"נ שנק' דודים כמ"ש שתו ושכרו דודים, אך זו"נ דבי"ע נק' דודאים שתוס' האל"ף הוא להקטין הענין כמו עשתי עשר לגבי שתי עשר שמה שנתוסף אות ע' נחסר המספר, וכמבואר בזוהר (פקודי דרל"ג) כל מה דאוסיף גרע, והוא ע"ד ריבוי הכלים ומיעוט האור דכל מה שנמשך ומשתלשל למטה נעשה ריבוי הכלים שהם האותיות אבל האור מתמעט עד שנשתלשל מבג"כ בק"נ ששם מגודל ריבוי ההעלמים נעשו יש ודבר נפרד לגמרי ומתמעט האור כו'. ועד"ז הו"ע הדודאים שהם זו"נ דבי"ע שהכלים דבי"ע הם נבראי' ואינן ערוך לכלים דאצי' שהם אלקות ע"כ נק' דודאים בתוס' אות אל"ף על בחי' דודים, והוא כענין אהבה זוטא לגבי אה"ר וגם הוא האהבה שנתברר מנה"ב דק"נ שנתברר להיות האהבה לאלקות כנ"ל בענין מנעל שהוא מעור נה"ב לכן נק' אהבה זו דודאים כו'.

וגם ענין דודאים מענין דו פרצופים וזהו ענין שהדודאים מסייעין להריון ולידה, אך עכ"ז לא שעיקר ההריון ולידה נמשך מהם אלא שהם מסייעין לבד כמבואר בזוהר ויצא (דקנ"ו ודקנ"ז) דעיקר בני במזלא תליא, והוא כמו"כ בענין לידת המוחין אהוי"ר שעיקר ההמשכה מהאהבה המוטבע בנה"א שהיא בעצם למעלה מן השכל המושג ונק' במזלא תליא בחי' מזלייהו חזי שורש הנשמה, רק שעכ"ז להיות גילוי בחי' זו זהו ע"י ההתבוננות שעי"ז נמשך גם בנפש השכלית שתבא ג"כ לבחי' אהבה.

וא"ו) וזהו ענין הדודאים שהם מסייעין הלידה כי הם מקור ההשפעה לנפש השכלית וזהו"ע ונתתי עשב בשדך לבהמתך שהוא השפעת הדעת לנה"ב בהשכלת מאין ליש וזה נמשך מבחי' הדודאים הנ"ל שהם בחי' עשב ע"ב שי"ן, וזהו ג"כ ענין דודאי תאנים שיש בהם מתיקות השפעות ההשכלה באלקות שיהי' מושג גם לנפש השכלית. אך בחי' קציר חטים הוא למעלה מבחי' עשב שהוא מאכל אדם שלמעלה מעלה מבחי' מאכל בהמה, כי חטה כ"ב אתוון דאורייתא שמהם נמשך כח הדעת שיודע לקרות אבא שהו"ע ההתקשרות באוא"ס ב"ה ממש שלמעלה מעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע ולמעלה מעלה ממה שאפשר להשיג ע"י נפש השכלית כי להיות בחי' דעת והשגה באלקות אינו רק מבחי' ממכ"ע שעז"נ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וזהו"ע ונתתי עשב בשדך לבהמתך שגם נפש השכלית שנק' בהמה שהיא משם ב"ן יכולה להשיג בחי' זו והוא הנמשך מבחי' הדודאים הנ"ל וכמ"ש אנוש כחציר ימיו דקאי על מט"ט כמבואר בזוהר (פנחס דרי"ז) וכתיב מצמיח חציר לבהמה, אך בבחי' סוכ"ע אני הוי' לא שניתי ואין שייך שום השגה כלל כ"א בחי' אמונה, אך צ"ל ורעה אמונה לפרנס האמונה והיינו ע"י חטה כ"ב אתוון דאורייתא.

מגוזהו מאמר המדרש ע"פ וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה שזהו חנוך לנער כו' כפרש"י שזהו ע"ד שאמרו שבט ראובן יותן לעבדיך דהיינו שטוב הי' יותר שיומשך אחר קציר חטים שזהו מאכל אדם משיביא דודאים שהוא עשב, אלא שתפס דבר המצוי ובא בראשונה, כי חטה הוא מאכל אדם לכו לחמו בלחמי שממשיך חיות בע"ס דאצי' שיהי' בהם התקשרות האור, וכמו"כ לכו לחמו בלחמי שיהי' בהנשמה התפעלות והתקשרות בעצמיות אוא"ס ממש וכמו מס"נ באחד של הנה"א והמס"נ נמשך מבחי' שלמעלה מהטעם ולכן חטים אין בהם טעם ומתיקות כמו תאנים (ונת' דוגמא לזה בענין קול השופר שאין בו מתיקות) ואעפ"כ הניח הקציר חטים והביא דודאים שהם עשב בחי' מזון נה"ב השכלית והוא ההשגה בממכ"ע אלא לפי שהוא דבר המצוי לו קודם החטים ר"ל שבבחי' ממכ"ע שייך ידיעה והשגה ממש שמושג גם לנפש השכלית כמ"ש ומבשרי אחזה אלקה אחזה ממש משא"כ בבחי' סוכ"ע אין שייך רק אמונה שנק' עטרה בחי' מקיף, וזהו חנוך לנער שבחי' דודאים נק' כרובים בחי' אנפי זוטרי בחי' נער מט"ט (והרמ"ז כתב (פ' תולדות קל"ד) שהדודאים הם צורת אדם והיינו בחי' נער כנ"ל).

זיי"ן) וכ"ז נתבאר לפי' הזוהר בענין הדודאים נתנו ריח שהם תרין כרובין כנ"ל, ופי' הב' הוא פרש"י בשה"ש (סי' ח') ע"פ הדודאים נתנו ריח ע"ד מ"ש בירמי' (סי' כ"ד) הראני ה' והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל הוי' כו' הדוד האחד תאנים טובות מאד כו' והדוד הא' מדתאנים רעות מאד וארז"ל (עירובין דכ"א סע"א) הדוד הא' תאנים טובות מאד אלו הצדיקים גמורים והדוד הא' תאנים רעות מאד אלו הרשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכויים ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח עכ"ל. ופי' כי יש ריח בגדיו ויש ריח בוגדיו כמבואר במ"א ע"פ מאמר רז"ל ברבות ע"פ וירח את ריח בגדיו א"ת ריח בגדיו אלא ריח בוגדיו, ריח בגדיו היינו הלבושים הנעימים דתומ"צ וריח בוגדיו הם בע"ת. וזהו הדודאים נתנו ריח הדוד הא' תאנים טובות הוא בגדיו, והדוד הא' תאנים רעות אלו רשעים אבל ע"י תשובה נעשו ריח בוגדיו.

אך לבאר מה שייך כל זה לתאנים דוקא, הנה ענין תאנים הוא כמבואר ברבות (בראשית פי"א) ובגמרא (ברכות ד"מ סע"א, סנהדרין ד"ע ע"ב) שתאינה הי' עה"ד וכמ"ש ויתפרו עלי תאינה ואמרו ברבות (בראשית פי"ט) עלי תאינה שהביא תואנה לעולם (ופי' תאינה ותואנה יללה ובכי ע"ד תאני' ואני') ולכן ויתפרו עלי תאינה כי שום אילן לא רצה לקבלו לאדה"ר אחר חטא עה"ד ליתן לו עלים כ"א התאינה קבלתו לפי שבה קלקל, וכמבואר ברבות (פ' בראשית פט"ו) משל לבן מלך שקלקל עם א' מן השפחות כיון ששמע המלך טרדו מביתו כו' עד אבל תאינה שאכל מפירותי' פתחה דלתותי' וקבלתו הה"ד ויתפרו עלי תאינה, והובא מדרש זה בתוס' סנהדרין ד"ע ע"ב שם.

ח) אך ענין ויתפרו משמע בגמרא שזה הי' לשבח כמבואר (בסנהדרין שם) דבדבר שנתקלקלו בו תקנו שנאמר ויתפרו עלי תאינה. והענין כי מצינו ג"כ תאינה לשבח כמ"ש כבכורה בתאינה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע סי' ט' י') וברבות (ריש פ' בראשית) האבות עלו במח' שנא' כבכורה בתאינה בראשיתה כו', וכן ברבות (פ' לך ריש פ' מ"ו) כתאינה הזו בתחלה אורים אותה אחת אחת כו' עד שאורים אותה בסלים ומגריפות כך בתחלה אחד הי' אברהם ואח"כ ובנ"י פרו וישרצו כו' מה התאינה הזו אין לה פסולת אלא עוקצה בלבד כך אמר הקב"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותה והי' תמים. הרי מבואר דתאינה מורה על כלליות שרובו ככולו טוב ואין בו פסולת אלא מעט מזעיר. גם תורה נקראת תאינה וכמשארז"ל הרואה תאינה בחלום תורתו משתמרת בקרבו שנא' נוצר תאינה יאכל פרי' (משלי סי' כ"ז י"ח), וארז"ל מאי דכתיב נוצר תאינה יאכל פרי' למה נמשלה ד"ת כתאינה לומר לך מה תאינה הזו כו' אף ד"ת כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם כו'. וברבות ע"פ נוצר תאינה כו' מדבר ביהושע ששימש את משה כו' למה נמשלה ד"ת לתאינה כו' והתאינה נלקט מעט מעט כך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה כו'. וא"כ צריך להבין איך תאינה עה"ד וגם תורה כו'.

אך הענין כי תאינה הוא מלשון כי תואנה הוא מבקש (שופטים סי' י"ג) שהוא ע"ד עלילה והוא כענין ערמה ומרמה ועם היות ערמה הוא רע וכמ"ש והנחש הי' ערום, אך יש גם כן ערמה שהוא טוב וכמ"ש כל ערום יעשה בדעת מה(משלי סי' י"ג ט"ז) וכן נאמר לדעת חכ' ומוסר לתת לפתאים ערמה (ריש משלי) ובילקוט (ריש משלי) אמר שלמה אני הייתי פתי ונתן בי הקב"ה ערמה כו' מן כמה שנים אדם צ"ל בו ערמה מבן עשרים שנה ובמשלי (סי' י"ד ח') חכמת ערום הבין דרכו ופרש"י מי שהוא חכם יבין דרכו לפלס אורחותיו. וא"כ יש לומר דבחי' זו בקדושה הוא בחי' עליונה שבחכ' ולכן אמר המדרש מבן עשרים שנה כי אז זמן המשכת מוחין דאבא בנפש כמבואר בע"ח (שער כ"ד) בענין מאמר רז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים שנה. ועד"ז איתא בזוהר (באדרא דנשא קמ"ד ע"א) ע"פ אני חכ' שכנתי ערמה א"ת שכנתי אלא שכינתי כו' הה"ד ה' בחכ' יסד ארץ ודא ח"ס. נמצא שורש הערמה מבחי' החכמה העליונה ולכן אין הערמה מושג לזולתו. ושורש ענין ערמה ומרמה זו דקדושה הוא ע"ד עם עקש תתפתל והוא כי והנחש הי' ערום וצריך להתנהג עמו ג"כ בערמה וכמו הנהגת אסתר עם המן, ועד"ז צוותה רבקה בענין לקיחת הברכות כו' וכמבואר במ"א שהברכות היו המשכות מבחי' שלמעלה מהדעת ע"כ בא אחיך במרמה כו', ועד"ז הוא ענין שעיר המשתלח ובזוהר פ' וישלח דקס"ו ע"ב ויותר חכמה ועקימי עביד בדא מכל מאי דעביד כו' ע"ש. והנה בחי' זו עיקרה תושבע"פ ששרשה מח"ע שנק' אבא יסד ברתא ועיקרה סייגים וגדרים לבלתי יוכל הרע להתערב כלל. וזהו ע"ד אני חכ' שכנתי ערמה, וזהו שאמרו בגמרא וברבות שנמשלו ד"ת לתאינה וקאי על תורה שבע"פ, ובמ"א נתבאר דתושבע"פ נק' אילנא דטו"ר וכמו"כ בתאינה והיינו שמברר עה"ד טו"ר, וזהו ענין תאנים הטובות, אך לעו"ז בחי' ערמה דנחש זהו"ע תאנים הרעות וזהו"ע עה"ד כו'.

אך ויתפרו עלי תאינה זהו תשובה כדמשמע לשון הגמ' הנ"ל בדבר שקלקלו בו נתקנו, והיינו דויתפרו עלי תאינה זהו התיקון (ולפ"ז ע"כ הפי' זהו מוכמ"ש רש"י, ומה שהתוס' שם הקשו והביאו מהרבות (בראשית ס"פ ט"ו) פתחה לו דלתותי' אפשר שמפרשים שאין זה תיקון כלל, אלא כמבואר בזוהר (בראשית דנ"ג ע"ב) דאוליפו כל זיני חרשין ע"ש), כי הנה אמרו ברבות (בראשית פי"ט) אמר ר' יצחק קלקלת עובדך סיב חוט וחייט, והיינו ע"ד בן פורת יוסף פורת אותיות תופר שמחבר ומקשר בי"ע עם האצי' ששם מאיר החוט מאוא"ס ב"ה, וגדול כח התשובה אף לתפור ולקשר בחי' עה"ד טו"ר שיתקשר לבחי' עץ החיים, וזהו ויעשו להם חגורות, והענין הוא כי ע"י חטא עה"ד נעשה כמו חיגר ופיסח שפוסח על שתי הסעיפים דהיינו ק"נ עה"ד טו"ר, וכמו שאמר אלי' עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים כו', והתיקון לזה היא החגורה לחגור מתניו שלא יהי' צולע על יריכו ופוסח, ולע"ל כתיב אז ידלג כאיל פסח כו', וזהו"ע אלו ואלו עתידין שיתנו ריח והיינו ע"י התשובה יכול להתהפך כי כמו מהמצות נעשו לבושין לנר"ן כמו"כ ע"י התשובה כחה גדול עד דאתהפוך חשל"נ כו'. וזהו שאמרו על ענין הדודאים חנוך לנער כו' גם כי יזקין לא יסור ממנה כי לע"ל יהי' ג"כ תשובה כי משיחא אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא.

ט) ולהבין ביותר ענין חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, הנה ארז"ל (ב"ק צ"ג) מנא הא מלתא דאמרי אינשי כד הוינא זוטרי לגברא השתא דקשישנא לדרדקי (ופרש"י כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי עכשיו שהזדקננו הננו שפלים כתינוקות) א"ל דמעיקרא כתי' וה' הולך לפניהם יומם כו' ולבסוף הנה אנכי שולח מלאך כו'. והענין כי הקטנים יש בהן מזבחי' אין וביטול יותר ממי שגדול ועד"מ הקטנים אע"פ שמתרגזין זע"ז אין בהרוגז ממש ומיד נוחין זה לזה, משא"כ הגדולים שהחכ' שבהם בחי' יש, אבל הקטנים בחי' אין ולכן כתיב כי נער ישראל ואוהבהו ומבואר בזוהר (ס"פ בא) שקאי על ישראל זוטא, שמע ישראל ישראל סבא, והענין כי ישראל סבא מבחי' נה"י דאבא אשר או"א במזלא אתכלילא, אכן ישראל זוטא היינו ז"א בעתיקא אחיד ותליא, ובזוהר (שמות בהשמטות בסופו) מאן דאיהו ברוגזא ייתון לגבי נער וישתכח רוגזי' ויתהדר בחדותא כו' על רזא דסתרא דא כי נער ישראל ואוהבהו לית רחימו וחביבו בר כרביא ורזא דא אשת נעורים דקיימא על תרי נערים מט"ט וסנד"ל כו', ור"ל בזה ע"ד מ"ש ונערים פני זקנים ילבינו כי בחי' נער קטנות הוא אתכפיא ועז"נ זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר כו' שבחי' המדבר נק' לכתך אחרי ונק' חסד נעורייך, ובחי' אתכפיא סט"א מעורר מאד למעלה יותר מבחי' אתהפכא, והראי' כי אמרו בזוהר כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין הרי ע"י אתכפיא אסתלק יקרא דקוב"ה כו', והטעם הוא כי בבחי' אתכפיא הביטול יותר כו', וגם אין בה שינוים כו' שאין לה הפסק דהיינו בחי' קבעומ"ש שענין עול הוא בחי' אתכפיא וביטול רצון שבחי' זו אין לה הפסק כי בחי' זו יכול להיות בשווה כל היום כולו, היינו שגם אחר התפלה אעפ"י שאינו עוסק בעומק ההתבוננות מ"מ יוכל להיות בבחי' אתכפיא מצד ההסכם שנשאר אצלו בשעת התפלה משא"כ בבחי' אהבה יש שינוי בין התפלה לאחר התפלה, נמצא אתכפיא יש לה מעלה יתירה כו'. ועוד י"ל כמ"ש צחוק עשה לי אלקים שעיקר הצחוק והתענוג נמשך דוקא ע"י שם אלקים בחי' יש ושיהי' ביטול היש. ובזה יובן מה שאנו מבקשים אל תשליכנו לעת זקנה, וצ"ל אטו בעת נעורינו אין אנו צריכים לעזרתו ית', וי"ל לפי הנ"ל דכד הוינא זוטרי וודאי כי נער ישראל ואוהבהו וה' הולך לפניהם יומם כו' וא"כ עזרתו מצוי' אבל לעת זקנה הרי אמר הנני שולח מלאך לפניך לכן אנו מבקשים אשר הוא ית' ממש אל ישליכנו מלפניו בכבודו ובעצמו ממש, וכמו שביקש משה ואם אין פניך הולכים, וזהו תתחדש כנשר נעורייכי. וזהו חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה ואינו מובן מחדמה הוא המעלה מזה, וי"ל הפי' הוא דגם כשיזקין יהי' לו מעלת בחי' נער ג"כ שהו"ע תוקף החסידות בתחלתו. גם ע"ד שנתבאר לעיל בענין לאתבא צדיקייא בתיובתא, וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים בחי' תתחדש כנשר כו'.