ובזה יובן ג"כ ענין מהפך חשוכא לנהורא
תקנטובזה יובן ג"כ ענין מהפך חשוכא לנהורא
הנחה מסיום ד"ה וידעת היום גו', תרל"ב.
[סיום ד"ה וידעת]
ובזה יובן ג"כ ענין מהפך חשוכא לנהורא, דנת"ל שענין החשך ואור שרשן וראשיתן הוא תהו ותיקון, דענין שבה"כ דתהו א"א לומר שהי' דרך מקרה ח"ו כ"א בכוונה בונה ע"מ לסתור וסותר ע"מ לבנות. והנה שרש ההפרש בין התהו לתיקון בל' הקבלה נק' התיקון בשם ברודים ע"ש ההתכללו' מלשון סוסים ברודים, כי עיקר ההתחדשות דתיקון שנעשה התכללו' בכל הע"ס, ותהו נק' בשם נקודים ע"ש שלא הי' בהם התכללו', כי כל ספי' וספי' היתה בתגבורת עצומה ליכלל בא"ס ב"ה, שלא היו יכולים להתכלל זב"ז מחמת תוקף ההתגברות, ומזה נתהווה סיבת השבירה דכלים דתהו.
וענין השבירה הוא עד"מ כמו תיבת ברוך דכשהם מחוברים האותיות הרי יש בהם השכלה, אבל כשנפרד הבי"ת בפ"ע והרי"ש בפ"ע אז אין בהאותיות ההשכלה שהיתה בהם מקודם, מ"מ איזה רשימו נשאר בהאותיות, שהרי כשיצרפו אותם עוד ביחד אז יהי' בהם ההשכלה כמו שהיתה. ועד"ז יובן ענין שבה"כ דאע"פ שנסתלקו האורות לשרשן הקדום ונשברו הכלים, מ"מ נשאר בהם מעט אור, אך זהו מעט מן המעט, כי הנה אי' בכהאריז"ל שהיו"ד של שם ס"ג נפל בשבירה, ואח"כ הי' הבירור מיני' ובי', ומה שנתברר נתעלה למעלה מעלה, ומה שלא נתברר זהו ניתן לעבודת האדם שיברר אותם, ואם הי' ריבוי אור בשבירה הרי הי' מתברר ע"י היו"ד דשם ס"ג, וממה שלא נתבררו על ידו מוכח דאין זה כ"א מעט אור. אך זה המעט אור דתהו הוא באין ערוך לגבי כללות אור דתיקון, כי הנה שרש ההפרש בין תהו לתיקון שבתהו הי' ריבוי אור ובתיקון מיעוט אור ונת' בכ"ד שאין הפי' שבתיקון הוא זה האור עצמו שהי' בתהו אלא שהי' שם בריבוי ובתיקון הוא במיעוט, אלא הפי' הוא שאנו אין לנו שם אחר לכנות להורות גודל ההפרש בין תהו לתיקון כ"א בריבוי ומיעוט, אבל באמת הוא אור אחר שלא מעין ומסוג זה האור וא"כ אין ערוך מיעוט זה האור דתהו לגבי כללות האור דתיקון. והכוונה משבה"כ בכדי לברר זה האור דתהו, והבירור הוא שהטוב מתעלה והרע שא"א להתעלות צריך לדחות אותו לגמרי כמ"ש בהרמ"ז משל לנותן מים על החרצנים וזגים ושמרים הנק' מתמד שמחבר היין שבתוכם אל המים ונשארו הסיגים למטה, אך הניצוצות המתעלות מק"נ ה"ה כדוגמת הטיפות יין הנשאר בחרצנים, ואח"כ משליכים החרצנים כן צריך לדחות תקסהרע. והבירור הוא ע"י בירור הנה"ב, כי שרש הנה"ב הוא מתהו וע"י בירור הנה"ב מתעלה הנה"א בעילוי גדול אשר מצד עצמו לא הי' יכול להתעלות, וכמו סוס המוליך את האדם להר גבוה אע"פ שהמנהיג את הסוס הוא האדם מ"מ הרי הסוס מוליך אותו למקום אשר לא הי' יכול לבוא מצ"ע, וכן הוא בנה"ב דאע"פ שהנפש האלקית אינו צריך תיקון ובירור ולא ירד כ"א לברר הנפש הבהמית, מ"מ ע"י בירור הנה"ב מתעלה הנה"א. וזהו משארז"ל נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתוני' ומפני מה נתאוה זה א"א לנו להשיג, אך זה אנו משיגים שנתאוה שבתחתוני' דוקא יהי' גילוי אלקות להפך החשך דעוה"ז, ולזה ברא את עולם התהו ואח"כ הי' שבה"כ, ושרש הנה"ב הוא מתהו והנה"א מתיקון, וע"י בירור הנה"ב יורש אורות דתהו שיהיו מתיישבין בכלים דתיקון, ועי"ז נעשה גילוי אור בעוה"ז.
ובזה יובן פי' הפסוק וידעת היום, דהיינו שיעמיק ויקשר דעתו כי הגם שיש ב' בחי' חשך ואור הנק' יום ולילה, מ"מ לא נק' יום שלם בלתי שניהם יחדיו, כן הוא בשרש שרשם הוא תהו ותיקון, וכאשר נתחברו יחדיו אז הוא עיקר השלימות, כי עיקר קדימת התהו הוא בשביל התיקון. ועי"ז יבוא לוהשבות אל לבבך, כי הרי עיקר בירור התהו הוא ע"י בירור הנה"ב, ועי"ז מתחבר אור דתהו בכלי התיקון, ואז הוא עיקר השלימות. ועי"ז נעשה יחוד שם הוי' בשם אלקי' היינו שיהי' גילוי בשם אלקי' כמו בש' הוי'. והגם ששם אלקים הוא מקור ההעלם, מ"מ ע"י עובד אלקים מתהפך החשך דאלקים כי אלקים בגימ' הטבע כי הוא מקור לטבע, וע"י שהאדם משבר טבעו ורגילותו כמארז"ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמי' לשונה מאה פעמים ואחת, ונת' הפי' בבינונים שרגילותם הי' לחזור על כל דבר מאה פעמים וא"כ ה"ז טבע, וע"י שלומד פ"א יותר מרגילותו ה"ז משבר טבעו ורגילותו ועי"ז נעשה עובד אלקי' שמהפך החשך דשם אלקי' לאור ואז יתחברו שניהם יחדיו. ואפ"ל עוד כי שם ה' הוא מקור האורות או כח הגילוי, וש' אלקי' הוא מקור הכלים וכח המגביל מא"ס, וידוע דבשרש שרשם הרי שרש הכלים גבוה משרש האור, אלא שבהשתל' האורות גבוהים מהכלים, לכן יכול להיות התחברות שם הוי' בשם אלקי' וממילא אין עוד, כי הרי החשך מתהפך ג"כ לגילוי אור.
בס"ד, פ' שופטים תרל"ב.
הנחה מר"א ז"ס.