כי הנה יוצר הרים

תקנדכי הנה יוצר הרים

בס"ד. פ' חוקת, תרל"ב.

כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו. הנה בברכת חתנים אנו מברכים יוצר האדם, וצריך להבין הלא אדם הוא בגימט' מ"ה שהוא שם מ"ה במילוי אלפין, ואיך אפ"ל יצירה על שם מ"ה דאיהו אלקות בעצם. והענין דהנה ארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכ"י שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך אל תקרי מ"ה אלא מאה, ולכאורה הלא כתיב מ"ה ומאה הוא בתוס' אל"ף והאיך שייך לומר אל תקרי כו'.

ובכדי להבין כ"ז צריך להבין ההפרש בין ברכה לתפלה, שענין הברכה הוא להמשיך מה שיש במקורו בהעלם שיבוא לידי גילוי למטה, וענין התפלה הוא יהי רצון להמשיך רצון שלמעלה מסדר ההשתלשלות, לרפאות את החולה הגם שנגזר עליו לרעה חלילה, ולברך את השנים הגם שעבר הזמן כו', ע"י התפלה שנמשך רצון חדש יוכל להתהפך מן הקצה אל הקצה אבל הברכה הוא מה שיש במקורו בסדר השתל', וענין הברכה הוא שלא יתעכב בסדר השתל' ע"י איזה פגם. וזהו מ"ש איש אשר כברכתו ברך אותם, ולכאורה הרי זה מיותר לשון כברכתו, אלא הענין שהמשיך לכל אחד ממקורו הנעלם למטה בגילוי וזהו אשר כברכתו בשרשו של כל א'.

תקנהוביאור הענין הנה כתיב ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסי' לעלמא דאתגלי', והגם שיש בפרט ריבוי עולמות כמו שארז"ל ע"פ ועלמות אין מספר א"ת ועלמות אלא ועולמות, היינו הכח להתהוות, שהן אותיות אשר אם הי' מתהווה מהם הי' מתהווה עולמות בלי מספר וברצות הבורא יכול לגלות אותם וה"ה כאלו נבראו, מ"מ כללות כולם הרי הם ב' עולמות. והענין דהנה עלמא דאתכסי' ועלמא דאתגלי' נק' בשם מחשבה ודבור, דענין הדיבור הוא גילוי לגבי זולתו, דכמו שאנו רואים דכאשר יש לאדם איזה אהבה לחבירו לא הי' יודע חבירו מזה, ומגלה אותו לחבירו ע"י אותיות הדיבור וזהו גילוי המדות. וכן גילוי השכל הוא ג"כ ע"י דיבור, דהשכל כמו שהוא בפ"ע לא יוודע לזולתו אם לא ע"י הדיבור שמגלה את השכל לזולת. אבל מחשבה הוא גילוי ההעלם העצמי לגבי עצמו, בכדי שידע בפ"ע כחות נפשו הוא ע"י אותיות המחשבה, כמו אם יפול לאדם בריקת וסקירת השכל לאיזה ענין שיהי' הרי אינו יודע עדיין מהותו האיך ומה הוא, אלא כאשר בא לידי השגה והבנה שמשיגו לאורך ורוחב אז יבין אותו לאשורו, והגילוי הוא ע"י אותיות המח' כי א"א להיות השגה והבנה בלי אותיות המח'.

והכח שיש להם להביא השכל לידי גילוי היינו מפני ששרשם גבוה משרש השכל כי לולי שהי' שרשם גבוה לא הי' אפשר להם להביא לידי גילוי בריקת השכל, וזהו שאמר רבינו באגה"ק ששרש האותיות הוא בקדמות השכל היינו מה שקדם למציאת שכל, כי קדם אינו כמו ראשית שהוא ראשית לדבר שאחריו והוא הראש לסוף, אבל קדם אינו שייך להסוף שאין אנו יכולים לכנות לו שם כ"א בשם קדם, היינו שהוא קדום לכל, כי בריקת וסקירת השכל הרי הוא מהות שכל, ואפי' משכיל מקור השכל הרי הוא מקור לשכל, וקדם אינו שייך לשכל כ"א שהוא קדום לשכל, ומשם הוא שרש אותיות המח' (ולפי זה הדיבור שמגלה ההעלם גם לזולתו ע"כ ששרשו גבוה יותר בקדמות השכל), ולכן נק' עלמא דאתכסי', היינו כמו העלם המחשבה שאינו העלם גמור אדרבה הוא עיקר הגילוי לגבי עצמו אלא שנק' בשם העלם לגבי זולתו, ועד"ז הוא עלמא דאתכסי' שאינו חשך והעלם כי שם הוא עיקר גילוי אלקות, אלא מפני שהוא מדריגה גבוה אשר הוא מכוסה ונעלם שא"א להתגלות בעלמא דאתגלי' לכן נק' אתכסיא. ואתגלי' היינו שהוא בחי' אשר אפשר להתגלות כמו גילוי הדיבור שהוא גילוי לגבי זולתו. אך מ"מ עלמא דאתכסי' הוא מקור לעלמא דאתגלי' שהרי נק' בשם מחשבה ודבור, והרי אנו רואים שהמחשבה הוא מקור לדבור, שהרי א"א לדבר איזה שכל בלתי שיחשוב במחשבה האיך לדבר, וזה המחשבה נק' מחשבת הדבור.

תקנוויש עוד בחי' מחשבה הגבוה מזה המחשבה, כמו שאנו רואים דאם נצרך לאדם לדבר איזה שכל הרי נצרך לו בתחלה לחשב ולסדר הענין היטב במחשבת עצמו שיבין ויתיישב אצלו הדבר הדק היטב, ואח"כ מחשב האיך להשפיע לזולת שהוא ע"י דבור, וזה המחשבה אינו מקור להדבור שה"ה המחשבה שלגבי עצמו, אך מ"מ צ"ל שהוא מקור למקור לדבור כי אם לא יחשוב בפ"ע בתחלה הרי אין שייך אח"כ מחשבה ודיבור, וע"כ שגם זו המחשבה ה"ה איזה מקור להדבור, וכן יובן למעלה שעלמא דאתכסי' נק' בשם מחשבה ויש בו כמה בחי' מחשבה ומחשבה למחשבה, וכל הבחי' שיש בעלמא דאתכסי' הרי הם מקורים לעלמא דאתגלי'. ולכן כתיב בלאה ואחר ילדה בת ושמה דינה, היינו דינא דמלכותא דינא שהיא בחי' מל' שהוא מקור לעלמא דאתגלי', וילדה אותה לאה עלמא דאתכסי', כי לאה ורחל הם שרש הב' עולמות ומפני שעלמא דאתכסי' הוא מקור לעלמא דאתגלי' לכן ילדה לאה את דינה. וזהו ברוך הוי' כו' מן העולם ועד העולם שעיקר העבודה הוא להמשיך גילוי עלמא דאתכסי' בעלמא דאתגלי' היינו להמשיך ממקור הנעלם מעלמא דאתכסי' לידי גילוי.

ובזה יובן משארז"ל שך"ו דורות הי' האל"ף קורא תגר למה לא נברא בו העולם ונברא בבי"ת, עד שניתנה התורה והתחיל באל"ף דאנכי, ואיתא בזהר שלכן לא נברא העולם באל"ף שיש בו ארור, ובי"ת איהו סימן ברכה. ולכאורה אינו מובן דאם אל"ף מורה על ארור האיך ניתנה בו התורה, ואם יוכל להתחיל בו התורה למה לא הי' יכול להבראות בו העולם.

אך הענין הוא דהנה כתיב כל מצותיך צדק, ויש לפרשו על ב' אופנים, הא' היינו שענין הצדקה הוא צמצום שמצמצם חיות נפשו, שחיוב מצות צדקה אינו דוקא על עשיר כ"א אפי' על עני, והרי זה צמצום מחיותו שמייגע א"ע ומרויח בכדי לפרנס את ב"ב, ומצמצם ונותן מיגיעתו לעני והרי זה צמצום עצום. ואופן הב' הוא שכללות מצות הצדקה הוא צמצום שהרי רז"ל נתנו מדה ושיעור כמה הוא החיוב צדקה. וכן יובן בנמשל שכללות המצות נק' בשם צדקה כמ"ש וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, ואפשר לפרשו ג"כ על אלו ב' האופנים, הא' כי שרש המצות הוא רצון העליון ב"ה והרי זה צמצום עצום שמצמצם רצונו ית' להתלבש בכל מצוה פרטיות, ציצית מצמר גשמי תפילין מקלף גשמי, ואופן הב' שכלליות המצות הוא צמצום עצום, כי רצון אותיות צינור, שבכדי שיהי' בחי' רצון בחי' צינור כמו הצינור שמצמצם ההשפעה שלא ילך לצדדי' כ"א למקום שרוצה דוקא הרי זה צמצום עצום לגבי א"ס בעהר"צ, כי בעל הרצון הוא הגבה מאד נעלה מפרטי הרצונות, ואפי' הבחי' שארז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני הוא ג"כ תקנזצמצום לגבי בעל הרצון, אלא כאשר ניתנו המצות צ"ל רצונו ית'. וזהו כל מצותך צדק שבתחלה מתצמצם מבעל הרצון להיות מקור לרצון, ואח"כ מתצמצם רצונו ית' להתלבש בכל מצוה פרטיות.

ובזה יובן הענין מה שניתנה התורה באל"ף, כי אל"ף רומז על פלא עליון אשר משם נמשך סליחות עוונות, דבכדי שיהי' סליחת העון הוא דוקא ע"י בחי' אלקות אשר העון אינו תופס מקום כלל כמ"ש אם צדקת כו' ואם חטאת כו', ומשם יוכלו לקבל הכל, וזהו שאל"ף מורה על ארור שאפי' ארור כנען דכתי' בו עבד עבדים כו' יכול ג"כ לקבל משם שהעון אינו תופס מקום כלל, ולכן לא נברא העולם באל"ף כי הוא בחי' אשר כחשיכה כאורה ומשם הם מקבלים הכל, לכן נברא העולם בבי"ת דאיהו סימן ברכה כי בי"ת מורה על חכמה כמ"ש בחכ' יבנה בית, ופי' בת"ז בחכמה יבנה הבי"ת דא"ב, ובי"ת הוא חכ' תתאה מל' דאצי', והחכמה הבונה הבית הוא חכמה הגבוה מזה היינו חכ' עילאה, וזהו מ"ש איהו ברוך ואיהי ברכה, איהי ברכה הוא מל', ואיהו ברוך יסוד אבא, ומהחכ' לא יוכלו לקבל החיצוני' כי בחכ' לא הי' שבה"כ כמ"ש ימותו ולא בחכמה, וזהו שהוא סימן ברכה. אך כאשר נברא העולם בבי"ת אז ניתן התורה לישראל דוקא, והתחילה באל"ף דלבראות העולם בתחלה אי אפשר להיות ע"י אל"ף וכאשר נברא העולם בבי"ת אז יוכל להנתן התורה באל"ף ולהימשך לישראל דוקא. ועוד דהרי כללות המצות נק' צדקה שהוא צמצום דוקא לנשמות ישראל כמו שארז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ואנכי הוא כללות מ"ע ולא יהי' כללות מצות ל"ת, והרי התחילה באל"ף דאנכי שהוא אנכי מי שאנכי ומפי הגבורה שמענו, היינו ע"י צמצום עצום, וע"י צמצום א"א להיות כי אם לנשמות ישראל דוקא.

ובזה יובן מ"ש כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, כי אין הרים אלא אבות ואין קורין אבות אלא שלשה, ודרך כלל נק' המדות בשם הרים, ויוצר הרים היינו גילוי המדות כמ"ש יוצר אור ובורא חשך ונק' הבריאה בשם חשך והיצירה בשם אור, הגם שבריאה הוא הגבה מאד מיצירה, אלא היא הנותנת דמפני שהוא בחי' גבוה אי אפשר להתגלות למטה, ולכן נק' חשך שאין הפי' שהוא חשך ממש אלא נק' בשם חשך ע"ש שאינו יכול להתגלות למטה, ויצי' נק' בשם אור ע"ש שיכול להתגלות למטה, ובכדי שיהי' גילוי ההרים הוא ע"י רוח כי הנה איתא בחכמת המחקר שהתהוות ההרים ע"י הרוח שנכנס בכדור הארץ ומגביה את הארץ ונעשה הר, ואח"כ בכדי שיוכלו לקבל את הרוח הוא ע"י שמשברו בהרים ומפרקו בסלעים. וכן יובן בנמשל למעלה דכדי שיהי' גילוי מדות דיצירה צ"ל תחלה בורא רוח, רוח דבריאה. והמכוון בכדי שיהי' מגיד לאדם דעשי' מה שיחו, שיהי' השיחו היינו התפלה בבחי' ביטול דמ"ה, כי שיחו הוא דיבור התפלה או דבור התורה, והיינו תקנחשיהי' התפלה בבחי' מ"ה ביטול, היינו שכל הד' שליבות דסולם התפלה יהי' כדבעי, ובתורה הוא כמ"ש מה להלן באימה ויראה אף כאן כו', וזהו מגיד לאדם דעשי' מה שיחו. והגם שאדם הוא בגימט' מ"ה אך גימט' הוא לבוש ואינו כמו מ"ה בעצם היינו שנתלבש בו כח שיוכל להיות בבחי' מ"ה, אך מ"מ הרי נתלבש בעשי' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא, טהורה היא אצילות, ואח"כ אתה בראת יצרת נפחת שירדה דרך בי"ע ונעשית נברא עד שמתלבשת בגוף ונה"ב המסתיר ומעלים לגמרי, ועשי' בעצמו הוא לבוש המעלים ומסתיר לגמרי, כי אפי' השם המחי' עשי' הוא אל אד' שהוא גימט' צו ואין צו אלא ע"ז מפני שעשי' הוא לבוש המעלים עד שיכול לומר כחי ועוצם ידי כו', ובכדי שיהי' האדם דעשי' בבחי' מ"ה הוא ע"י יוצר הרים שהוא ע"י הרוח דבריאה. וזהו מ"ש ארז"ל א"ת מ"ה אלא מאה, שע"י הביטול דכח מ"ה נמשך האל"ף דפלא העליון כי חכמה הוא כח מ"ה ואיתא בפרד"ס דתיבת כח מורה על יחוד החכ' עם הבינה ומ"ה הוא ביטול החכ' לגבי הכתר, וע"י מאה ברכות בא לבחי' ביטול דכח מ"ה ואז נמשך האל"ף ונעשה מאה. ואפ"ל כי הנה יוצר הרים קאי על מדות דאצי' כי אברהם הי' מרכבה למדת החסד ויצחק למדת הפחד ויעקב למדת הת"ת, ויוצר הרים הוא גילוי המדות דאצי' מטורי חשוכא מדות שבכתר הוא ע"י הרוח היינו רוחא דכל רוחין הנזכר בזהר. כי הנה איתא בזהר שיש ג' בחי' רוח, ב' בחי' רוח שאמרנו, ורוח הקדש היינו מקדש עליון, וע"י בחי' רוח עליון נמשך ממדות דכתר שיהי' גילוי מדות דאצי', ואח"כ ע"י רוח דבריאה מתגלה גילוי הרים דיצי', והמכוון בכדי שיהי' אדם דעשי' בבחי' מ"ה, וע"י ב' בחי' רוח בעבודה מתגלה גם רוח הקודש כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

ובזה יובן ברכת יוצר האדם, כי האדם נברא הוא בעצמו, ואח"כ נעשה דו פרצופי', וזהו ענין יחוד חתן וכלה בכדי שיהי' אח"כ הולדה מוליד בדומה לו היינו כמ"ש נעשה אדם בצלמינו, והרי האדם הוא בגימט' מ"ה שהוא לבוש דמ"ה, אבל הרי נתלבש בעשי' ויוכל לומר כחי ועוצם ידי, והמכוון הוא שידע האדם כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל שבכל דבר הגשמי יש בו כח אלקי, ולזה הוא ברכת יוצר האדם שיהי' מוליד בדומה לו, והוא ע"ד מגיד לאדם מה שיחו שיהי' ההולדה בבחי' מ"ה, וזהו שרש ענין הברכה שיומשך ממקורו הנעלם מכח מ"ה דחכ', וזהו מגיד לאדם מה שיחו היינו המשכה ממ"ה דחכמה שיהי' גם למטה בחי' מ"ה, וזהו גם הברכה יוצר האדם שיהי' בבחי' מ"ה היינו ההולדה שיוליד יהי' בבחי' מ"ה.