יפה את רעייתי (ב)
תקכחיפה את רעייתי (ב)
בס"ד.
יפה את רעייתי כתרצה נאוה כירושלים איומה כנדגלות, הנה פסוק זה מתפרש לגנאי ולשבח, שבפמ"ג פי' יפה את רעייתי אבל לא בשלימות, כ"א כתרצה שהיא האחרונה בבנות צלפחד בן חפר, ואמרו שם שלפי סדר מעלתן ושבחן מנאם, והיינו בעבור שנתעצלה להתחכם מכל אחיותי', ודרך צדקתן קחשיב להון לכן חשבה באחרונה, כן גם את התעצלת ולא העברת ממך כפות המנעול שהם תקכטהעבירות, כ"א אחרת מחמת עצלותך, ומ"מ לא מפני כן אשווך כו', כ"א נאוה את כירושלים שהיא העיר אשר בחר לשבתו, ומוכנת לקבל שפע קדושה להשפיע לכל העולם וכמו"כ את, ואל תתמהי אם שם ה' נקרא עליך למה את למרמס, הן אמת שאיומה את ואימתך על כל כו', רק שהוא כנגדלות כמו שדגל המלך מלכו של עולם עליך היינו בחי' צלם אלקי', אך הנה אבדת אותו בעוונך, לכן אל יקשה בעיניך על אשר שלחו בך יד כו'. ונמצא כי פי' לגנאי שהגם שיפה את אבל לא בשלימות.
אמנם בעהב"ו פי' יפה את רעייתי, קאי על בחי' המל' שנק' את, וכענין ואם ככה את עושה, את תדבר אלינו התשתם את כוחי כנקבה, ואמר שיפה בחי' את כמו רעייתי שהיא הבינה שנק' רעייתי ע"ש שהם תרדל"מ, רק שזהו לא בכל עת כ"א כתרצה כו' כשמרצים ישראל מעשיהם, ואז את יפה ונאוה כירושלים, ואיומה כנגדלות ע"ד שפי' התרגום ל' חיילות, וכמו שבמדבר הי' בכל עת שישים ריבוא להורות שהם מעלמא דיובלא, שנק' דרור עלמא דחירו, ולכן איומה את שאימתך מוטלת כו'. ונמצא כי פי' הפסוק לשבח, שיפה בחי' המל' כמו הבינה. וכ"מ במד"ר בשה"ש ע"פ זה דל"א ע"ד ובפ' במדבר פ"ב דר"י ע"ד, שפי' כתרצה על הקרבנות כשאתם מתרצי' לפני בקרבנות המד"א ונרצה לו לכפר עליו. ונמצא לפ"ז רעייתי היינו פרנסתי ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים ע"י הקרבנות (וע' במד"ר הן שרועי' אותי בשני תמידין).
והבחיי פי' כתרצה כשעושי' רצונו של מקום שלא ע"מ לקבל פרס. והענין י"ל דפי' כתרצה קאי על מעשה המצות, שכן משמע במד"ר בקהלת בסופו דקט"ו ד' ע"פ ביקש קהלת למצוא דברי חפץ, שביקש קהלת לעמוד על דברי חפץ היינו מתן שכרן של מצות כמ"ש כי תהיו אתם לי ארץ חפץ, שזה קאי על לע"ל ע"י עבודת התומ"צ דעכשיו כדמשמע ממד"ר הנ"ל. וזהו של' תרצה הוא ל' עתיד, וע"ד אותיות איתן משמשין לעתיד, איתן האזרחי, כל האזרח בישראל שפי' מה שעתיד להזריח, וה"ע גילוי פנימיות עתיק לע"ל, וע' בהגהות לד"ה ראה דתרכ"ב שפי' אזרח שם ע"ב שהוא למעלה מתהו ותיקון. וכ"ז נמשך ע"י מעשה המצות להיותם בירור התהו, ועי"ז יהי' הגילוי שלמעלה מבחי' התהו. וגם כי נעוץ תחילתן בסופן, שבסופן דוקא יש כוונת נעיצת התחלה, כמ"ש מזה בד"ה ועמדו רגליו, ובד"ה המגיד מראשית בענין ומקדם אשר לא נעשה.
תקלוזהו שאמר הכתוב טובה הארץ מאד מאד, דלכאו' יפלא למה נא' ב"פ מאד, וביותר יפלא הלא מאד פי' בלי גבול, וכענין בכל מאדך, וא"כ איך יתכן לומר ב"פ מאד מה"ע מאד השני אחרי שגם הראשון פירושו שמגיע לבחי' בלי גבול, ועוד למעלה יותר אינו שייך מדריגות שהרי זהו למעלה מהגבלה, וכ"ש ל' מאד עוה"פ שבח הראשון עצמו ממש כו'. אך הענין הוא דזהו בכדי לסתור טענת המרגלי' שלא רצו ליכנס לארץ, והיינו שלא רצו להשפיל א"ע בעבודת התומ"צ בגשמי' כ"א ברוחניות ע"ד שקיים אברהם כל התורה, שא"א שקיים הכל בגשמי' אלא ברוחניות, וכן רצו הם לקיים ברוחני' במח' להיותם דור דיעה והיו מבחי' לאה עולם המח', וכל קיום המצות שבמעשה ודבור ישנם במח' ג"כ, ורצו לקיים במח' ועי"ז יהי' נמשך גילוי אלקות למעלה, וע"כ לא רצו ליכנס לארץ. אך באמת טעו בזה ושגו ברואה שהעיקר הוא העשי' גשמי' דוקא לעשותם בארץ דוקא, ולכן התפלל משה תקט"ו תפילות לכנס לארץ, שהקשו וכי לאכול מפרי' הוא צריך אלא לקיים מצות התלוי' בה, והיינו שצריך להמשיך אורות עליוני' בכלי' שזה"ע ועשיתם אותם אתם כתי' כאילו עשאוני, וגם ע"י דאתכפיא סט"א אזי אסתלק יקרא דקב"ה בכולהו עלמין ומאיר ומתגלה, ועל ידו נבקעים גם בחי' צמצום הכלי' המגבילי' ומסתירי' את האור, וע"י בקיעה זו נמשך אח"כ גם להיות זבת חלב ודבש ברוחני' שהם בחי' מ"ה וב"ן חו"ג, ושניהם הם ממוחין דגדלות (דדים במקום בינה, וע' בפע"ח שער כוונת השופר), וגם בגשמי' שיהי' זבת חלב מן העיזים ודבש מן התאנים. וכ"ז תלוי דוקא במעשה גשמי' דאתכפי' סט"א.
והטעם הוא שנעוץ סופן בתחלתן, וסוף מעשה עלה במח' תחלה וכנודע שכל דבר היותר גבוה ומרומם בעצם יותר מתלבש בדבר היותר נמוך דוקא, וכענין די לחכימא ברמיזא, דהיינו כשיש שכל עמוק מאד אשר א"א להסבירו לזולתו ע"י אותיות הדבור, שמגודל עמקותו לא יכילו אותו אותיות הדבור, ואינו ביכולתם להגבילו שעי"ז יובן לזולתו, הנה יבינהו לזולתו ע"י רמיזה בתנועה גשמי', שזהו אות שבהרמיזה יש יתרון על הדבור כו'. וכמו"כ יובן למעלה, שלהיות ההמשכה עליונה להיות גילוי בחי' מוחין דגדלות שיבקעו האורות את הכלי', א"א לעורר זה כ"א ע"י מעשה דוקא ולא ע"י המח', משום דנעוץ סופן בתחלתן דוקא, ולזה רצה ובקש משה לכנס לארץ דוקא כו'.
וז"ש טובה הארץ מאד מאד ב"פ, נגד עלמין סתימין ועלמין דאתגלין, שבשניהם בוקעי' האורות את הכלי' ונבקעי' ונמשכים למטה. ומתורץ ג"כ שמאד שהוא תקלאבחי' בלי גבול דעלמין דאתגלי' היינו בחי' האורות שהם בל"ג נגד הכלים, מ"מ יתכן עוה"פ מאד דבחי' עלמא דאתכסיא.