[חביב אדם] ולהבין כו' בתוס' ביאור משנ"ת כו' (ג)

תה[חביב אדם] ולהבין כו' בתוס' ביאור משנ"ת כו' (ג)

בס"ד. (ש"פ מטו"מ, ל"ב).

אדם אדמה לעליון כו' יגמה"ר ע"ס ובי"ע או ג' ראשי ראשין

מטו"מ

[חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה כו' שנא' כי בצלם אלקים עשה את האדם, ולכאורה נראה שזה קאי על כללות מין המדבר שהרי קרא זה לבני נח נאמר, אמנם עיין ברש"א במד"ש שמפרש שאדם קאי על אדה"ר, וגם ב"נ הם בני אדה"ר ושוים לצלם אדה"ר, ומ"מ קאי רק על אתם קרוים אדם יעו"ש].

ולהבין זה צ"ל בתוס' ביאור משנ"ת בד"ה קרוב ה' לכל קוראיו, בענין אדם אדמה לעליון ששם זה הונח תחלה לאדם בכדי שע"י עבודתו יוכל לבוא להיות אדמה לעליון, שזהו ע"י שעובד תחלה בעשר כוחות הנפש שהוא הכל ע"פ השכל, וצריך לבוא לבחי' קוצו של יו"ד הוא בחי' מה שלבי ער גם בקל שבקלים רק שהיא מוסתרת ונעלמת וצריכה התעוררות ע"י מבטשין לי', עד שבא לרצון פשוט דבכל מאדך להיות בבחי' ועמך לא חפצתי כלל, שפי' שלא יחפוץ בבחי' הע"ס שראשיתן היא החכ' שהוא בחי' חכים ולא בחכ' ידיעא, שעלי' כיון הרמב"ם במ"ש הוא תוהיודע והוא המדע והוא הדיעה עצמה, שזה נכלל הכל בכלל עמך היינו מה שבטל וטפל לך והוא בחי' המקור חיים מקור התענוגי' שראשיתן היא החכ', לכ"ז לא חפצתי כלל, כ"א יחפוץ ברצון פשוט לדבקה בו ית' למעלה מן הטו"ד והשערת השכל, והוא בחי' בכל מאדך בלי גבול ומדה כלל, וע"י בחי' רצון פשוט זה נעשה אדם להיות בבחי' אדמה לעליון. וזהו כל עיקר עבודת האדם שלזה נבראו כל הנבראים שיהיו בבחי' צוותא לזה, ומכוון האדם שיבוא לבחי' מאד בלי גבול ועי"ז יהי' נדמה לעליון הוא בחי' כי לא אדם.

ולכאו' אינו מובן זה כלל האיך יתדמה האדם הנברא בגוף ונפש מוגבל להיות בבחי' אדמה לעליון שהוא בלי גבול, והלא גבול לגבי בלי גבול אינו בערך כלל, ורחוקי' בתכלית הריחוק עד שאין לך ריחוק גדול מזה כלל, א"כ האיך יהי' ביכולת הגבול לעורר בחי' בלי גבול, ואם מפני שפועל בנפשו להיות בבחי' בכל מאדך שהוא בלי גבול האדם הלא זהו רק בלי גבול האדם ולא שזהו באמת בלי גבול, כ"א שלגבי הגבלת האדם בבחי' הגבלה גמורה בישוב הדעת בשכל אנושי שלו, נק' בכל מאדך שרוצה לצאת מהכלי הוא השכל המגבילו בשם בלי גבול, אבל לגבי' ית' אינו שייך כלל לקרות בחי' מס"נ זה דבכל מאדך שבאדם בשם בלי גבול, והאיך יעורר בלי גבול האדם את בחי' אוא"ס בחי' בלי גבול האמיתי, שלמעלה גם מע"ס דאצי' שראשיתן היא החכ' בחי' חכים ולא בחכ' ידיעא, והלא גבול ובלי גבול הרי הם מרוחקי' זמ"ז בתכלית הריחוק וכמו מספר לגבי בלי מספר, וזמן לגבי למעלה מן הזמן וכדומה.

והענין יובן בהקדם מארז"ל במד"ר פ' נשא פי"ב דרמ"ג ע"ג (שהוא דל"ט ג' שקלאוו) גבי ג' דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו כו', א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, זה יתנו יעו"ש. ובמד"ר ס"פ פנחס דרפ"ב ב' (שהוא ע"ה ג') זש"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב ל"ז ך"ג) וכתי' הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה (איוב ל"ו), כיצד יתקיימו שני מקראות אלו אלא כשהוא נותן נותן להם לפי כחו, וכשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן. נלמד מזה שע"י שעושה האדם לפי כחו שהוא כח הגבול, עי"ז נותן לו הקב"ה לפי כחו והרי כחו הוא גם בחי' בלתי בעל גבול, והן אמת שיש לו גם כח בגבול כמ"ש העה"ק דאל"כ אתה מחסיר שלימותו כו', אבל אמרם ז"ל לפי כחו הכוונה על כח הבלתי בעל גבול, ולכן כשהרתיע משה לאחוריו א"ל איני מבקש לפי כחי כו'. אלא שבכדי לעורר בחי' בלתי בעל גבול צריך להיות העלאת האדם ג"כ בבחי' שהיא בלתי בעל גבול, והיינו בחי' תזבכל מאדך שהוא בלי גבול האדם עכ"פ. והגם שבאמת הוא בחי' גבול, זהו מחסד ה' עלינו שע"י העבודה בבחי' בלי גבול שלנו שבאמת הוא בגבול עדיין, מ"מ יתעורר עי"ז בחי' בלי גבול העליון שהוא באמת בלי גבול, אבל מ"מ צריך להיות ההעלאה ג"כ בבחי' בלי גבול האדם עכ"פ.

והענין הוא דהנה ארז"ל במשנה זיי"ן פ"א דסוטה ובמגילה די"ב ע"ב במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ופי' וענין במדה שאדם מודד הוא מה שע"י אתעדל"ת נמשך אתעדל"ע, שהנהגה זו נמשך מע"ס דאצי' שראשיתן הוא בחי' חכ', ובכלל המשכה זו הוא מז"א ועז"נ ולך אד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בתלים סוף סי' ס"ב. ואמנם ענין הסליחה שלא למדוד לו כמדתו וכמעשהו כ"א למחול ולסלוח לו, זהו נמשך מא"א, שז"ע יגמה"ר דא"א כו', אך כדי להמשיך בחי' זו צ"ל ג"כ איזהו העלאה לא"א, ואע"פ שאינה בערך, עכ"ז קצת דמיון צ"ל עכ"פ, וכמו מה שענין בכל מאדך בלי גבול מעורר גילוי אוא"ס שבלי גבול, ונקרא ג"כ במדה שאדם מודד היינו בחי' מאדך שלמעלה מהגבול שלך עי"ז מעורר בלי גבול האמיתי. ובזה יובן מעלת המעביר על מדותיו, שכובש את יצרו, שארז"ל ע"ז איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' טוב ארך אפים מגבור, שנת' ענינו במ"א, והרי הוא ממשיך מא"א ע"י מה שכובש את יצרו כו' ומעביר על מדותיו, ועי"ז מעורר כן למעלה בחי' ויעבור ה' על פניו כו' שממשיך יגמה"ר לכבוש מדה"ד שבז"א, וכענין שארז"ל פ"ק דברכות ד"ז ע"א קוב"ה מצלי כו' יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי כו', ובפ"ז דיומא דס"ט ע"ב ארז"ל הן הן גבורותיו שכובש את יצרו כו' ור"ל שכובש מדה"ד דז"א, ועל כן ע"י שהאדם כובש את יצרו ומעביר על מדותיו, זהו הכנה שיוכלו להאיר עליו יגמה"ר כו'.

אך עדיין צ"ל דמשמע ממארז"ל ר"ה די"ז א' למי נושא עון למי שעובר על פשע או לשארית כו' אלי' כו' למי שמשים עצמו כשיריים, שגם ביגמה"ר עצמן יש קצת דקדוק לדקדק דוקא למי שעובר על פשע ומשים עצמו כשיריים ואם לאו אינו נמשך יגמה"ר כו'. אך הענין יובן ע"פ משנ"ת בלק"ת בביאור ע"פ כה תברכו פ"ב גבי ואיך לא אשא פנים והם מדקדקין על עצמן עד כזית כו', שפי' ישא ה' פניו היינו בחי' חכמת אדם תאיר פניו לבחי' שלמעלה מקו המדה שהוא בחי' כתר שבכתר כו', תחואעפ"כ יש שיעור ומדה עד כזית, כי גם המשכה זו שלמעלה מהשתלשלות ומקו המדה נמשך ועובר ע"י קו המדה דוקא, שהעולם א"א לו לקבל אלא ע"י בחי' קו המדה, וצ"ל אורות וכלים כו' דאל"כ לא יוכלו לקבל עכ"ל, עיי"ש. ועד"ז י"ל כאן הגם שיגמה"ר הם בחי' רחמים פשוטים שלמעלה מבחי' קו המדה, מ"מ צריך להיות עובר דרך קו המדה, ולכן נק' יגמה"ר מדות דוקא כמ"ש בלק"ת פ' עקב בד"ה ויאכילך את המן. ועמ"ש הרמ"ז בפ' ויקרא דט"ו ע"ב ובפ' אמור דף צ"ד ע"א בשם הלק"ת מהאריז"ל פ' תולדות שיש בדיקנא ב' בחי' השערות והפנימיות, והיינו השמן הטוב והלבשת השערות, והם מציאות אבא ומציאות אימא כו', ולכן שערות דדיקנא קשישין אינון הוא בחי' דקדוק מעט כו'. וזהו למי נושא עון למי שעובר על פשע כו'.

ויובן ג"כ ע"פ מ"ש בפרד"ס ש"א פ"ז ובפלח הרמון ש"א פ"ח בשם ברייתא המיוחסת לשמעון הצדיק שיגמה"ר הן ע"ס דאצי' וג' עולמות בי"ע, והרי הן המשכות הכתר אלא שנמשך דוקא ע"י ע"ס דאצי' ופנימיו' בי"ע. והיינו כי במשה נא' וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו כי ארך אפים ראה אף לרשעי' כו', וכדי שלא יהי' יניקה לחיצוני' ג"כ זה הי' בקשת משה ונפלינו אני ועמך ביקש שלא תשרה שכינה כו', והבטיח לו הקב"ה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, הא אילו לא הבטיח לו כן הי' שורה כו', כמו בבלעם הגם שהי' מזוהם כו' לפי שהוא ית' כל יכול וכחשיכה כאורה כו' גם חשך כו' ומשם הי' גם יניקת פרעה כו' כמ"ש בלק"ת פ' צו בד"ה מצה זו תוך פ"ג. ונמצא כי ע"י מה שנמשך יגמה"ר ע"י ע"ס דוקא שראשיתם החכ', עי"ז נמשך שלא יומשך כ"א במקום הראוי, ולכן צ"ל עובר על פשע דהיינו להעביר על מדותיו שגם ע"פ החכ' יהי' זה ראוי שיומשך לו יגמה"ר. ולפי הברייתא הנ"ל דיגמה"ר עצמם הם נגד ע"ס ופנימיות ג' עולמות בי"ע, א"כ שפיר י"ל שגם ביגמה"ר עצמן שייך למי נושא עון למי שעובר על פשע.

והנה זהו לפי' הברייתא שיגמה"ר הם ע"ס וג' בחי' בי"ע, אמנם הגאון רב האי קיבל מרבותיו כו' עד הנביאים שהם ע"ס וג' ראשי ראשים כמ"ש בפרד"ס תטשער הנ"ל, ובשער י"א הוא שער הצחצחות פ"א הביא תשו' רב האי גאון באורך יעו"ש, וג' ראשי ראשים הם אור קדמון אור מצוחצח אור צח. ולפי קבלה זו צ"ל עוד יותר ענין שארז"ל למי נושא עון כו' או לשארית כו' למי שמשים עצמו כשיריים שדקדקנו מאחר שיגמה"ר הם רחמי' פשוטים האיך יתכן בהם הדקדוק שיומשכו רק למי שעובר על פשע או למי שמשים עצמו כשיריים דוקא. ויש לתרץ כל הג' תירוצים הנ"ל גם לפי פי' זה ג"כ, הא' שיהי' עכ"פ קצת התדמות הגם שאינו בערך. הב' שבכדי שיוכל העולם לקבלם צ"ל עובר דרך קו המדה. הג' שגם בי"ג מדה"ר עצמם מצד חיצוניות היינו השערות עצמן שייך קצת דקדוק שלכן נק' מדות כו' כמ"ש בד"ה ויאכילך הנ"ל.

וא"כ מכ"ז יובן בטוב טעם ענין מה שע"י בכל מאדך של האדם אם כי הוא אינו בלי גבול ממש, מ"מ מאחר שבאדם הוא בחי' בלי גבול, יכול עי"ז לעורר בחי' בלי גבול אמיתי, שיתכן לומר ע"ז ג"כ במדה שאדם מודד כו', והיינו ע"י שפועל בעצמו מסירת הרצון שלא יהי' לו שום רצון אחר זולתו ית', הנה עי"ז פועל ישועות שיומשך לו מבחי' אוא"ס שבלי גבול ממש גם מבחי' רדל"א ממש, וכ"ש לפי מה שנת' בס' עה"ב בשם האריז"ל בענין לא ידעתי נפשי שנפש המל' הוא מרדל"א, שמובן יותר ענין שע"י מסירת הרצון יכולים לעורר בחי' זו, וכמו שפי' רש"י ע"פ אין נפשי וגו' אין רצוני שנפש הוא בחי' רצון כו'. אבל מ"מ מסירת הרצון צריך, שבלא זה אינו נמשך מיגמה"ר ג"כ, שהרי למי נושא עון למי שעובר על פשע, ומלשארית נחלתו דקדקו לומר שזהו למי שמשים עצמו כשיריים דוקא, אבל בל"ז תימשמע שגם מיגמה"ר הגם שהם רחמים פשוטים ושם כחשיכה כאורה ממש בשני כפין כמ"ש בלק"ת בד"ה מצה זו מ"מ מאחר ששמן הטוב עובר דרך השערות כמ"ש הרמ"ז בשם האריז"ל, וכ"ש לפי ב' הדיעות שבפרד"ס שהם עצמם הם נגד ע"ס, צ"ל עכ"פ קצת דמיון למטה באדם בכדי שעי"ז יוכל לקבל מבחי' יגמה"ר, רק שאינו בערך אתעדל"ת גמורה, כ"א ע"ד שבכל מאדך של האדם הגם שהוא בעצם בבחי' הגבלה עדיין לגבי שלמעלה הימנו, מ"מ מאחר שאצל האדם הוא בחי' בלי גבול, מחסד ה' עלינו נותן לפי כחו בחי' בבע"ג האמיתי בחי' רחמים פשוטים שבפנימיות השערות כו'.

ועפ"ז יובן דברי המד"ר הנ"ל שא' איני מבקש לפי כחי, וכן מאמרם ז"ל כשהוא נותן הוא נותן לפי כחו וכשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן. דהנה ענין ע"ס דאצי' הוא הכח להאיר בבחי' גבול ותכלית (עמ"ש מזה בד"ה את קרבני לחמי), וז"ע דמות כמראה אדם. ואמרם ז"ל חביב אדם שנברא בצלם שקאי על אדה"ר, היינו כי דצח"ם הם כנגד ד' אותיות דש' הוי', וד' עולמות אבי"ע, והנה כח הא"ס הכל יכול שעשה עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, א"כ ד' יסודות גשמיים מעוררים בשורשן ד' עולמות אבי"ע וד' אותיות דש' הוי', וכן האדם למטה מעורר אדם העליון דז"א דאצי', ובחי' זו היא הנק' לפי כחן, שע"י מדות אהוי"ר שלמטה הגם שהם בגבול מעוררים מדות דז"א דאצי', להיות כי הע"ס דאצי' בכלל הם בחי' הכח להאיר בבחי' גבול ותכלית כו', וע"י בחי' בכל מאדך שבאדם מעורר בחי' מאד העליון שבבחי' הכתר, וד' בתי תפילין עד"מ ממשיכים ד' מוחין דאצי', וצמר הציצית בחי' שער רישי', ובחי' זו נמשך מכח הא"ס ממש שלמעלה גם מע"ס דקמי' אצי' ועשי' שוין. ועד"ז נת' במ"א ענין אנת הוא דקשיר להון ומיחד להון, שכדי להיות היחוד עליון דזו"נ הוא ע"י אנת הוא דקשיר לון היינו בחי' כ"ע, וע' בלק"ת בביאור ע"פ יונתי פ"ב, ולכן הוא הוא עצמו הוא המצוה שיהיו התפילין גשמי' מעוררים וממשיכים חב"ד דאצי' אע"פ שאין ערוך ביניהם כלל, וכמ"ש בד"ה לרוקע הארץ, שזה שיהי' אתעדל"ת מעורר אתעדל"ע נמשך מא"ק מח' הקדומה שלמעלה מאצי', שהוא בחי' כתר הכללי דאבי"ע, שלכן רגלי א"ק מסתיימי' בעשי' כמ"ש בביאור יונתי הנ"ל פ"ב, כדי שע"י עשיית המצות בדברי' גשמיי' דעשי' יוכל לעורר תיאולהמשיך יחוד אוא"ס דע"ס דאצי'. ואמנם האתעדל"ת צ"ל עכ"פ דוגמת האתעדל"ע, וז"ע הם לפי כחן אזי נמשך להיות אני לפי כחי שהוא בחי' אוא"ס הבבע"ג, רק שצ"ל כסדר המדריגות בצדיקים (או בחילא יתיר בבעלי תשובה), שתחלה יהי' במדה שאדם מודד בעשר כוחות נפשו ובג' לבושי' דמחדו"מ, אשר עי"ז נותן לו כפי כחו בחי' ע"ס דאצי', עד שבא לבחי' הרצון פשוט דבכל מאדך שרוצה לצאת לגמרי מכלי המגביל, שי"ל שזה נכלל ג"כ בכלל במדה, והגם שזהו לצאת מכלי המגביל א"כ הוא בלי גבול ואינו שייך ל' מדה ע"ז, אך י"ל שמודד נפשו בכל כוחותיו עד שבא לרצון פשוט שיוצא מהמדידה המגבלת, כ"א לבוא לרצון פשוט דועמך לא חפצתי, אזי הוא נותן לפי כחו שהוא בבחי' בבע"ג, וזה יכול כאו"א לבוא לזה, וכמובן מענין מ"ש ויחן ישראל נגד ההר שנעשו כולם כאיש אחד ע"י בחי' העבודה בבחי' יחידה שבנפש כו' כמ"ש במ"א.