קרוב ה' לכל קוראיו כו' (2)

שצחקרוב ה' לכל קוראיו כו' (2)

בס"ד, ש"פ פנחס.

ענין ריב"ז שאמר א"י כו' גורל בנפש בעבודה

פנחס

קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת, וצ"ל מה שא' תחלה לכל קוראיו ואח"כ התנה שהקריאה יהי' באמת דוקא, וגם צ"ל היתכן לומר שהקריאה שקוראין להקב"ה יהי' אינה של אמת הלא קמי' שמיא גליא הכל והאיך יעמוד קמי' לקראות ולבקש ולבו לא נכון עמו.

אך הענין יובן בהקדם מארז"ל במשנה ר"פ יו"ד דסנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנא' ועמך וגו' יירשו ארץ, נמצא מפרש ארץ על עוה"ב. ובמד"ר בשלח פ' ך"ה ע"פ מביאך אל ארץ טובה אמרו רז"ל לראות שולחן שהוא ערוך בג"ע, נמצא מפרש ארץ ג"ע, וכתי' בארצות החיים הכוונה על ב' בחי' ג"ע העליון והתחתון ששורשם ארץ עילאה וארץ תתאה, ע' בת"א ד"ה וישב יעקב בענין ארץ מגורי אביו בארץ כו', שז"ע ארצות החיים, וע' בלק"ת בד"ה קמיפלגי במתיבתא דרקיע ובהגהות לשם. והגם כי יש כמה בחי' ג"ע כמ"ש במ"א, מ"מ בד"כ נחלקו על ב' בחי' ג"ע העליון והתחתון כמ"ש בספרים, ונמצא כי ג"ע ועוה"ב נק' ארץ. ולפ"ז שצטצ"ל מ"ש בפ' פנחס אך בגורל יחלק את הארץ אם כי הכוונה הפשוטה הוא הארץ דאח"פ הגשמי מ"מ נכלל בזה כל בחי' שנק' ארץ, אשר לכאו' יפלא האיך שייך ענין גורל ע"ז, ומה שייך חלוקת דבר זה בגורל שהוא למעלה מן הטו"ד, הלא זה תלוי בזכות וכמארז"ל חגיגה דט"ו א' זכה נוטל חלקו וחלק חבירו, א"כ ה"ז תלוי בזכות, וכענין ע"ב סנהדרין שיושבין ודנין בהיכל הזכות, כמ"ש מזה במ"א ע' בד"ה וה' פקד, ובהגהות לד"ה יסובבנהו יבוננהו, וגם האיך נוטל חלק חבירו, הלא ועמך כולם וגו' יירשו ארץ כתי'.

ובכדי לתווך כל מארז"ל אלו צ"ל תחלה מארז"ל בפ"ד דברכות דך"ח ע"ב בריב"ז שאמר איני יודע באיזה דרך מוליכין כו', שהוא תמוה שלמד שמונים שנה תורה ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין כמשארז"ל בספ"ב דסוכה דף ך"ח א' והי' חסיד מופלג, איך אמר איני יודע. והענין הוא דהנה ענין הנשמה נשמת האדם היא לא כמו שסוברים העולם שהוא בחי' שכל, וכענין דכתיב ראשית חכמה כו', שהרי אומרים על אדם כשמשבחים אותו שהוא בר שכל, וא"כ מוכרח לומר שיש מי שעליו אומרים שהוא בר שכל, והשכל הוא זיו והארה מן עיקר הדבר שאומרים עליו, שזהו בחי' הנשמה שנק' יחידה כו' והיא מתלבשת באור השכל והיא נק' ספירת הכתר שכלולים בו כל הע"ס, וא"כ מזה מוכרח לאמר שא"א להשיג מהות הנשמה מאחר שהיא למעלה מן הדעת והשכל, וזהו שאמר הכתוב בשה"ש (ססי' ו' י"ב) לא ידעתי נפשי, ששרש הנפש הוא בחי' יחידה שבנפש היא למעלה מן הדעת, וכמ"ש במק"מ ר"פ צו דף ך"ו ע"ב בשם ספר ערוגת הבושם ע"פ הנ"ל ששרש הנפש הוא מרדל"א, וע' בלק"ת בביאור ע"פ עלי באר, ולכן אדם הוא אדמה לעליון כו' וזהו ג"כ בחי' מצחא שע"ז נאמר אשר לא ישב אדם שם ע"ש.

ועפי"ז נבין דברי ריב"ז איני יודע באיזהו דרך כו', שהגם שעסק בתורה הרבה והתבונן ברוב חכמתו בחכמת ה' שהיתה בדביקות גדולה, מ"מ נסתפק ע"ע שמא בבחי' נשמה שלמעלה מן הדעת אפשר יכול להיות שלא הי' בעבודת ה', כי את זה לעומת זה עשה כו', ויש נשמות גבוהות הגם שהשכל שלו הוא בסט"א תמיד מ"מ נקל לו לבוא לידי תשובה מחמת נשמתו שהיא מעולם העליון, ויש להיפך הגם ששכלם תמיד בעבודת ה' מ"מ אפשר שיש להם נשמה נמוכה והיא בלעו"ז ואינה בעבודת ה', ובהמשך הזמן יתהפך גם הוא כמ"ש מזה בע"ח בכ"ד. ולכן אמר ריב"ז איני יודע לפי שהוא למעלה מן הדעת, וזהו שמשביעין את האדם הי' בעיניך תכרשע אפי' אם צדיק אתה, לפי שלא ידעתי נפשי כתיב, וא"א עפ"י הדעת לידע מהות ועצם הנשמה מה היא.

והנה בחי' זו שלמעלה מן השכל הוא הנק' גורל, וכמ"ש מזה בת"א במג"א סד"ה כי אברהם לא ידענו, שענין הגורל במקדש הי' שהמפיל הגורל קודם שיפול הגורל אינו יודע האיך יפול לזה או לזה, ומסכים דעתו על השעיר שהוא לעזאזל, ואם יפול עליו הגורל לה' יהי' חטאת לה' ששם אין העוונות מבדילים וזדונות נעשו כזכיות, ולכן הגורל לפני ה' דוקא במקדש שזהו מדריגה גבוה מאד, ור"ל למעלה משם הוי' יו"ד חכמה ה' בינה כו', כי הגורל הוא בבחי' שלמעלה מן החכמה. וע"ד שארז"ל בב"ר ס"פ ב' והארץ היתה תהו אלו מעשיהם כו' יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזהו מהן חפץ כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ כו', ולכאורה האיך יעלה על הדעת שיחפוץ במעשה הרשעים, אלא מפני כי זהו בעצם כענין הגורל שלמעלה מן הדעת, לכן א"א לידע זולת מה שמובן ממאי דכתיב את האור כי טוב, אבל בלא"ה הי' אפשר לומר שאיני יודע באיזהו מהן חפץ, כי באמת לגבי אוא"ס עצמותו ומהותו אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (באיוב ל"ה ו"ז), וזהו ענין הגורל שהי' גורל אחד לה' וגורל אחד כו', ה' הוא בחי' אצילות דקדושה, ונותנים גורל גם ללעו"ז שענינם הגסות שמגביהים א"ע בבחי' חוצפה וגסות לקבל מבחי' דכחשוכא כאורה שלמעלה מהשתל' ושם שממית בידים תתפש, וז"ש אם תגביהי כנשר פי' שכמו הנשר דרך הנשר בשמים שמעופף למעלה מכל העופות כן הם מגביהים את עצמם לקבל מבחי' הגבוה שלמעלה מהשתלשלות ומ"מ משם אורידך וגו', כי גם לעתיד שיהי' התגלות עצמותו נאמר והי' הוי' לי לאלקים ששם הוי' שהוא לגבי העצמיות כשם אלקים יחשב והוא יהי' לי לאלקים שכמו בשם אלקים דוקא אומרים אלקינו שנת' הטעם ע"ז בלקו"ת סד"ה כי כארץ תוציא צמחה, כן לעתיד יהי' שם הוי' לי לאלקים ע"י שיתעלו נשמות ישראל שיקראו ע"ש של הקב"ה כמארז"ל עתידים כו' שיקראו ע"ש של הקב"ה ופי' רש"י שיהי' שמם הוי', וע"י בחי' שם הוי' יומשך השפע והעצמיות אלינו דוקא, כי מבחי' שם הוי' שהוא יו"ד חכמה כו' א"א להם לקבל. וז"ש (משלי סס"י ט"ז) בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ע' במד"ר ויחי פצ"ח, שגם מבחי' הגורל שהוא בעצם למעלה מן הדעת והשכל מ"מ נמשך ע"י שם הוי' וממילא נמשך כמו שראוי להיות וכמו שהי' עולה בכל פעם גורל ימין להוי'.

ולהבין בחי' זו בעבודה בנפש האדם, הנה באדם יש כמה בחי', דבור, מחשבה, מדות, ושכל ורצון, וכל דבר שלמטה במדריגה לוקח חיות משלמעלה ממנו, עד"מ הדבור בלא מחשבה נחשב ללא כלום שאין לו שום חיות כלל, והשכל מקבל מהמשכיל היינו כח ומקור שכל הגלוי, והמשכיל מקבל מהרצון, וכמשנ"ת תאבמ"א ע"פ מאמר הזח"ב ר"פ שמות ד"ג בענין תשורי מראש אמנה, שהרי אנו רואים שכאשר יש לאדם רצון לעסוק ולהתייגע בעיון באיזהו חכמה אזי יפעול בכלי מוח חכמתו וישכיל החכמה בטוב, ואם אין לו רצון וחשק לעיין ולהתייגע בחכמות ומושכלות, הנה הגם שכלי שכלו הם בטוב והוא חכם בעצם מ"מ לא ישכיל כ"כ, א"כ תלוי אור כח השכל ג"כ בהרצון דוקא, שכפי הרצון כך יומשך כח השכל לאורך ורוחב בהרחבת וביאור הענין והשכלת הדבר על בוריו כו', ולכן ארז"ל ע"פ כי אם בתורת ה' חפצו (ע"ז די"ט א') לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ, והיינו מפני כי המשכת השכל תלוי בחפץ הלב שבד"כ הוא בחי' הרצון (שבכאן אין מחלקים בין חפץ לרצון ושניהם נק' רצון בחי' כתר בכלל כו'), שהרצון הוא למעלה גם מכח השכל, והוא המחבר וממשיך מעצמיות הנפש לכל כחות הנפש, ולמעלה הרצון הוא כתר שכולל בעצמו ע"ס, והם ע"ס שברצון והם מקורים לע"ס שבאצי', כי הכתר הוא המחבר המאציל א"ס ב"ה עם ע"ס דאצי', ונמצא מובן מה שאנו אומרים שהמשכיל מקבל מהרצון.

וענין הרצון הוא בחי' רצון פשוט, היינו אעפ"י שאין השכל מחייב אותו לעשות כן מ"מ הוא רוצה כך, והוא בחי' עם קשה עורף היינו הרצון לה' למעלה מהשכל, וע"ד שתוק כך עלה במח' וכמ"ש בלק"ת פ' ואתחנן ד"ה ענין ק"ש שאעפ"י שבודאי יש טעם בדבר אך הטעם הוא נעלם מאד ולא ניתן להשגת המלאכים לכן אמר להם שתוק כו' עכ"ל. ואין הפי' שהטעם ההוא הוא ע"ד טעם שכלי ממש אינו כן, כי הרצון הוא למעלה גם מבחי' משכיל כנ"ל, כי הרי כח השכל הנק' משכיל הוא מקור ושרש לשכל הגלוי, ומאחר שענין רע"ק וכי זו תורה וזו שכרה כו' הוא היפך השכל לגמרי שיתחייב כך או כך, ע"כ צ"ל שגם בכח השכל אין טעם לזה, אלא שהטעם הוא ענין שאינו מושג כלל בשכל הגלוי ולא בכח השכל ההוא, אלא שהוא ענין שכל מופלא, וכמו שאין בכח השכל שבאדם להשיג מהות הרוחניות, כי זהו אינו מושג אלא בכח השכל הרוחני, ולא בכח השכל שבמוחו שאין בכחו כלל להשיג זה, כך עד"ז יובן ענין שתוק כך עלה כו' שהטעם הוא בבחי' שלמעלה לגמרי גם מכח השכל של הנבראים, ועד"ז הוא ג"כ ענין בחי' קשה עורף דלשבח קאמר, שהו"ע ההתקשרות לה' שלמעלה גם מכח השכל, וזהו הנק' רצון שלמעלה מן השכל, פי' שהוא למעלה גם מכח השכל הנק' משכיל כו'.

ובחי' רצון זה שהוא למעלה גם מן המשכיל ישנו בכאו"א מישראל אפי' בקל שבקלים, אך שהוא מוסתר ונעלם מאד בזמן הגלות מחמת טמטום המוח והלב היינו בחי' עשר כחות הנפש וג' לבושי' מחדו"מ, שהם ישנים בזה"ג, ועז"נ אני ישינה ולבי ער וגו' (שה"ש ה' ב'), פי' אני ישינה שאינו מאיר בחי' זו בכוחות הנפש שכל ומדות מחדומ"ע, אבל עכ"ז ולבי ער היינו בחי' הרצון הנ"ל, כי לבי היינו בחי' רצון, (ולמעלה בכנס"י דלעילא י"ל אני ישינה היינו הסתלקות בחי' ט"ס ממנה לפי תבשירדו לבי"ע, ולבי ער כתר דנוק' ששורשו גבוה מאד נעלה ממל' שבכתר ומרדל"א, והוא בחי' הרצון שלמעלה מכח השכל שבאדם כנ"ל), וצריך להתעורר גילוי המדה הזאת שהוא ע"י בחי' מבטשין לי' וכמאמר הריש מתיבתא (שלח דקס"ח א') אעא דלא סליק נהוריה יבטשון בי' ואנהיר, גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא יבטשון בי' ויסלק נהירו דנשמתא (וע' בבה"ז פ' קרח במאה"ז דקע"ח ב' תו הוא דא עתיקא אלמלא כו') להאיר בחי' אור הרצון הנ"ל שלמעלה מן השכל וכח השכל כו', וזהו ענין קול דודי דופק בבחי' דפיקו בזמן הגלות פתחי לי בדפיקו דילי' (ובמ"א נת' דקול דודי דופק היינו קול התורה).

וזה נק' בחי' יחידה לשון אחדות שורשינו עם אבינו שבשמים א"ס ב"ה שאינו רוצה לצאת ולהפרד ממנו, ובודאי זה למעלה מן השכל, שבשכל יש ישוב הדעת אם לעשות כך או כך, ואין לומר שמחמת שכלו הרחב משיג אלקות ואוהב אותו כל כך עד שמוסר נפשו (באחד בק"ש) בעד אלקותו ית', זה אינו, שהרי מה שהוא משיג בשכלו באלקות היינו שהוא ית' טוב לכל ומחי' כל העולמות עליונים ותחתונים, וכיון שאינו רוצה ליקח לעצמו כלום מהחיות הנ"ל (שהרי ועמך לא חפצתי כלל כו') כ"א אדרבה למסור נפשו, א"כ אין זה יכול להיות נמשך מחמת השכל שמשיג שהוא מחי', ואין שום שכל המושג מחייב ד"ז הנ"ל בפו"מ, אלא ודאי שזהו מבחי' שלמעלה מן השכל שיש בנה"א. והנראה לומר בזה, דענין בחי' הרצון הוא מה שנמשך בבחי' אדם מבחי' כי לא אדם הוא (וי"ל שזהו ענין אדם אדמה לעליון פי' עליון הוא כי לא אדם שהוא עליון על בחי' אדם, אך איך יוכל האדם לדמות א"ע לעליון שהוא כי לא אדם הוא זהו ע"י שיש באדם בחי' הרצון שהוא בחי' מה שנמשך באדם מבחי' כי לא אדם הוא, לכן כשעובד אלקות בכל כחותיו עד שמגיע לבחי' בטל רצונך כ"כ להיות בבחי' ועמך לא חפצתי כל מה שהוא עמך אפי' בחי' הוא היודע והוא המדע ואיהו וגרמוהי כמשי"ת אי"ה אז יכול להיות אדמה לעליון בחי' כי לא אדם, וצ"ל שלכן הונח שם אדם על האדם להיות כי עיקר מכוון הבריאה הי' בשביל זה כמ"ש כי זה כל האדם שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כו', ומכוון האדם שיהי' בעבודה בבחי' אדמה לעליון בחי' כי לא אדם הוא), כי אדם הוא בחי' מדבר שעיקרו הוא מבחי' חכמה, כי דצח"מ הם נגד ד' אותיות שם הוי', ובחי' הרצון הוא קוצו של יו"ד בחי' כתר שלמעלה מבחי' חכמה ובחי' אדם מדבר כו', וכמ"ש ג"כ בביאור דצאינה וראינה שבחי' מצחא נק' אשר לא ישב אדם שם, ובו וע"י הוא התקשרות בחי' אדם להיות אדמה לעליון להתקשר בא"ס ב"ה ממש כנזכר בד"ה זכור ושמור והיינו דוקא ע"י התעוררות רצון הנ"ל, וכמ"ש עפ"י יונתי גבי קומי לך רעייתי. וזהו וייצר הוי' אלקים את האדם ונאמר וייצר בשני יודי"ן אשר תגיו"ד האחד רומז לבחי' חכמה, ועוד יו"ד רומז לבחי' שלמעלה מן החכ' הוא רצה"ע הנ"ל, כמובן ממ"ש באד"ר קל"ח ב' על וייצר יעו"ש.

והנה נודע מענין תלת קשרין שמתקשרין דא בדא קוב"ה ואורייתא וישראל וכולהו דרגין על דרגין סתים וגליא, שיש בנשמות ישראל בחי' סתים וגליא, כמ"ש מזה בכ"ד (וע' בלק"ת בד"ה כי תצא דרוש השני, ובד"ה היום הזה מצוך, ובד"ה יונתי בחגוי הסלע), והיינו בחי' סובב ובחי' ממלא, ממלא נק' מה שמתלבש ונתפס במוחו השגת אלקות כמ"ש ובחרת בחיים, לאהבה את ה' כו' כי הוא חייך, כי הבחירה בשכל לבד לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואהבה הוא בלב, והבחירה קודם לאהבה, שצריך להרגיל א"ע בשכלו שיהי' מוסכם אצלו לבחור בחיים, כמאמר ראה נתתי לפניך היום וגו' ובחרת בחיים, שהוא החיות של שמים וארץ (עד"מ) שאנו רואים, ולא לבחור בגשמיות שהם כל תענוגי עוה"ז הכלה ונפסד שנק' מות, ואחר שיסכים בשכלו הבחירה בטוב שהוא החיים יתבונן לבוא לבחי' אהבה (וכמ"ש מזה בלק"ת בד"ה שמע ישראל) כי הוא חייך שהוא החיים האמיתי כמ"ש כי עמך מקור חיים, אשר בחי' זו נק' ממלא שבנפש האדם שהאהבה נתלבש ונתפס בשכלו והוא בחי' בכל לבבך ובכל נפשך. ובחי' סובב הוא בחי' ובכל מאדך למעלה מהכלי שהוא השכל, ועמ"ש בלק"ת בד"ה ועתה יגדל נא.

אך להסביר הענין איך אפשר להיות עבודה בבחי' סובב למעלה מהשכל, הענין הוא שזהו ע"י בחי' תשובה מעומקא דליבא במס"נ שהוא למעלה מן הדעת, שלכן לא נאמר בתורה טעם על מס"נ, כמו שנאמר טעם על האהבה, לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך, משא"כ על מס"נ לא נאמר טעם לפי שהוא למעלה מן השכל, והוא בחי' אמונה שלמעלה מהדעת שנמשך מבחי' סובב, לכן במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים כו'. אך להבין טעם הדבר הנה כתיב אני ראשון ואני אחרון כו', וכתיב בדבר ה' שמים נעשו, פי' שהבריאה הוא ע"י דבור וכתיב בראשית ברא אלקים שהבריאה הוא יש מאין, והענין שבריאת העולמות אינו בדרך השתל' מעילה לעלול, עד"מ אצל האדם שהמדות מהשכל והדבור מהמדות הוא דרך השתל', שע"י המדה נעשה הבל הלב, ואח"כ קול ודיבור שהדבור נמשך מהקול והקול כו', והכל בדרך המשכה והשתל' עילה ועלול, אבל בבריאת העולמות אינו דרך השתל' והמשכה שמאמר יהי רקיע אינו ערך של המאמר שיהי' נמשך ממנו רקיע, וכן כל הנבראים כו' מהבורא הוא מאין ולא דרך השתל', כי א"א להיות נמשך אפי' מבחי' דבור שלמעלה שהוא בחי' התגלות שלמעלה, שהבורא הוא היפך הנבראים, ואפי' גם על התהוות חכמה עילאה מא"ס ב"ה נאמר והחכמה מאין תמצא, שאפי' להיות נמשך בחי' אנת חכים ולא בחכמה ידיעא היינו התלבשות אוא"ס בחכמה אינו בבחי' תדהשתל', וכל מה שנזכר בספרים השתל' עילה ועלול אינו על הנבראים מהבורא, ולכן כל המשכות צ"ל מהמקור שהוא האין. וזהו אני ראשון פי' שלהיות התהוות ראשית ההתהוות היינו חכמה עילאה הוא שלא ע"י השתל' אלא והחכמה מאין תמצא, וזהו אני ראשון אני אותיות אין, ועד"ז ג"כ אני אחרון היינו להיות התהוות שמים וארץ גשמיים מן המאמר הרוחני אינו דרך השתל' כ"א יש מאין והוא מבחי' סוכ"ע, ועמ"ש מזה ע"פ יביאו לבוש מלכות. ולכן כדי להמשיך הארה והמשכה זו, ומה גם בר"ה שאזי נמשך חיות כללי לכל השנה, לכן צ"ל העבודה ג"כ בבחי' סובב שבנפש, וזהו דוקא ע"י תשובה שכאשר האדם הוא באהבה דבכל מאדך ע"ד כמו ר' אליעזר בן דורדייא שהוא בחי' מסירת הרצון, ועד"ז עכ"פ מסירת הרצון לה' בכל עניני רצונות הנפש להיות בטל רצונך להיות עוצם עיניו מראות ברע, וכן בשמיעה ודבור, וכן לא תתורו אחרי לבבכם ביטול רצון, וכן בעשיית טוב בעל כרחך דוקא לעשות הכל בהיפך רצונו, וזהו ג"כ בחי' מס"נ באחד, כי מה לי קטלא כולה כו', שהיא אתכפייא סט"א ע"י לב נשבר ונדכה אדם ובהמה תושיע שיעשה עצמו כבהמה, וכמארז"ל בחולין בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה שהיא למטה מן הדעת ושרשה למעלה מן הדעת, ולכן לא יחפוץ ברצון ותאוות גשמיות כ"א כמ"ש ועמך לא חפצתי דהיינו אפי' מה שעמך הוא היודע הוא המדע איהו וגרמוהי חד ג"כ לא חפצתי, כ"א כלה שארי ולבבי אליו ית' ממש, וכמאמר בכל קראינו אליו אליו ולא למדותיו מכ"ש וק"ו רצונות גשמיים כו', ועי"ז יוכל לבוא לבחי' ובכל מאדך להמשיך מבחי' סובב, כי ע"י ביטול הרצון הוא מגיע להמקור שהוא האין בחי' א"ס רדל"א שמשם שרש מחצב כנס"י כנ"ל וד"ל.

ועל ידי זה זוכה בגורל, להיות כי עובד בבחי' גורל שבנפשו שהוא בחי' העבודה בבחי' סובב בחי' אהבה דבכל מאדך, לכן ה"ה כלי לקבל חלוקת הארצות החיים מחיי החיים ששרשם ג"כ מבחי' רדל"א, כמובן מכתבי האריז"ל מענין רוחא דשדי בגוה וכמ"ש לא ידעתי נפשי שזהו מאמר כנס"י דלעילא, וגם בחי' אימא כשנק' ארץ היא ג"כ בחי' זו. ומה שנוטל חלקו וחלק חבירו זהו כ"ז שחבירו לא זכה עדיין, אבל באמת כתי' כי לא ידח וכמ"ש הרמב"ן ע"ז א"כ יקויים כמארז"ל שכל ישראל יש להם חלק. אמנם כ"ז הוא בגורל דוקא וכמ"ש בדניאל ותעמוד לגורלך, פי' הגורל הוא כשהעבודה בכל כוחות הנפש עד שמגיע למסירת הרצון להיות בבחי' רצון פשוט דבכל מאדך.

וזהו לכל אשר יקראוהו באמת דוקא, הכוונה על הרצון פשוט שהוא בחי' ולבי ער תמיד ואינה משתנה כלל, משא"כ כוחות הנפש שמשכל ולמטה עשויים להשתנות ע"י שהוא ישן כמ"ש אני ישינה שהוא בט"ס שבכנס"י כנ"ל. ובזה יתורץ איך הוא הקריאה שאינה של אמת, היינו כשקורא בלא רעו"ד שהוא בלא לב ולב כ"א בדרך מצות אנשים מלומדה ובקרירות, והגם שמבין בשכלו מ"מ אינו מתפעל מזה ע"י בחי' הטמטום שהוא אטום מלקבל בפנימיותו דבר חכ' כ"א בבחי' חיצוניות לבד כמו תהשאינו שייך לו כלל, אבל ע"י אשר יקראוהו באמת היינו בנקודת אמיתית שישנו בכאו"א אפי' בקל שבקלים שהוא בחי' הרצון כנ"ל, עי"ז הוא קרוב לכל אשר יקראוהו כו'.