אך בגורל (א)

שצאך בגורל (א)

בס"ד. פנחס ך"ו נ"ה.

אך בגורל יחלק את הארץ וגו', הנה במד"ר בשלח פך"ה ארז"ל ע"פ כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ורחבה (דברים ח') לראות שולחן שהוא ערוך בג"ע, שנא' אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תילי' קי"ז) כביכול מיסב למעלה מן האבות, והאבות וכל הצדיקים בתוכו שנא' והם תכו לרגליך וכו' ע"ש. וע' בת"א בד"ה וישב יעקב בענין בארצות החיים שיש ב' ארצות ארץ עילאה וארץ תתאה, ובבי"ע הם ב' בחי' ג"ע, ג"ע העליון והתחתון, ונת' במ"א כי עוה"ב נק' בשם ארץ כמ"ש ועמך וגו' יירשו ארץ, וכל ג' בחי' ארץ זה מתחלק ע"פ הגורל, וע"ז ארז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב הכוונה החלוקה אשר יחלק ע"פ הגורל שנאמר בתורה אך בגורל יחלק את הארץ, ולכן כתי' בסוף דניאל על לע"ל ותעמוד לגורלך שזהו ע"פ הגורל דוקא. ולהבין זה וגם מה שייך ענין חלוקת הארץ דוקא ע"פ הגורל, וביותר כל הדברים הנק' ארץ כמו ג"ע, והלא מצינו בדרז"ל (חגיגה דט"ו א') זכה נוטל חלקו וחלק חבירו נמצא שזה שייך לקיום התומ"צ שע"י קיומם בזהירות יתירה הוא הזכות. ולכאורה ה"ז סותר ומנגד לענין הגורל שענין הגורל הוא מלמעלה מן השכל והזכות רק איך יפול דבר. והיינו מפני כי ע"פ הטעם והשכל א"א לאמר שיהי' כך דוקא ולא כך, סומכים על הגורל איך יהי' ע"פ הגורל וכן יקום. ולפ"ז צ"ל ג"כ מהו שייך חלוקת הג"ע ועוה"ב ע"פ הגורל הלא לכאורה זה תלוי בקיום התומ"צ בג' דברים שהעולם עומד עליו ומה"ע הגורל בחלוקה זו.

שצאולהבין זה צלהק"ת מארז"ל בפ"ד דברכות בריב"ז שאמר איני יודע באיזהו דרך מוליכין כו' שהוא תמוה שלמד שמונים שנה תורה ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין כמשארז"ל בספ"ב דסוכה דך"ח א', והי' חסיד מופלג, איך אמר איני יודע. והענין הוא דהנה ענין הנשמה נשמת האדם היא לא כמו שסוברים העולם שהוא בחי' שכל, וכענין דכתיב ראשית חכמה כו', שהרי אומרים על אדם כשמשבחים אותו שהוא בר שכל, וא"כ מוכרח לאמר שיש מי שעליו אומרים שהוא בר שכל, והשכל הוא זיו והארה מן עיקר הדבר שאומרים עליו, שזהו בחי' הנשמה שנק' יחידה כו' והיא מתלבשת באור השכל, והוא נק' ספירת הכתר שכלולי' בו כל הע"ס, וא"כ מזה מוכרח לאמר שא"א להשיג מהות הנשמה מאחר שהיא למעלה מן הדעת והשכל, וזש"ה בשה"ש (ססי' וא"ו י"ב) לא ידעתי נפשי, ששורש הנפש הוא בחי' יחידה שבנפש היא למעלה מן הדעת, וכמ"ש במק"מ ר"פ צו דך"ו ע"ב בשם ערוגת הבושם ע"פ הנ"ל ששורש הנפש הוא מרדל"א, וע' בלק"ת בביאור ע"פ עלי באר, ולכן אדם הוא אדמה לעליון כו' וזהו ג"כ בחי' מצחא שעז"נ אשר לא ישב אדם שם, ע"ש.

ועפ"ז נבין דברי ריב"ז איני יודע באיזהו דרך כו', שהגם שעסק בתורה הרבה והתבונן ברוב חכמתו בחכמת ה' שהיתה בדביקות גדולה, מ"מ נסתפק על עצמו שמא בבחי' נשמה שלמעלה מן הדעת אפשר יכול להיות שלא הי' בעבודת ה', כי את זה לעומת זה עשה כו', ויש נשמות גבוהות הגם שהשכל שלו הוא בסט"א תמיד, מ"מ נקל לו לבוא לידי תשובה מחמת נשמתו שהיא מעולם העליון, ויש להיפך הגם ששכלם תמיד בעבודת ה', מ"מ אפשר שיש להם נשמה נמוכה והיא בלעו"ז ואינה בעבודת ה', ובהמשך הזמן יתהפך גם הוא כמ"ש מזה בע"ח בכ"ד.

שצבולכן אמר ריב"ז איני יודע, לפי שהוא למעלה מן הדעת, וזהו שמשביעין את האדם הי' בעיניך כרשע אפי' אם צדיק אתה, לפי שלא ידעתי נפשי כתי', וא"א ע"פ הדעת לידע מהות ועצם הנשמה מה היא.

והנה בחי' זו שלמעלה מן השכל הוא הנק' גורל, וכמ"ש מזה בת"א במג"א סד"ה כי אברהם לא ידענו, שענין הגורל במקדש הי' שהמפיל הגורל קודם שיפול הגורל אינו יודע האיך יפול לזה או לזה, ומסכי' דעתו על השעיר שהוא לעזאזל, ואם יפול עליו הגורל לה' יהי' חטאת לה' ששם אין העוונות מבדילין וזדונות נעשו כזכיות, ולכן הגורל לפני ה' דוקא במקדש שזהו מדריגה גבוה מאד, ור"ל למעלה משם הוי' יו"ד חכ' ה' בינה כו', כי הגורל הוא בבחי' שלמעלה מן החכ'. וע"ד שארז"ל בב"ר ס"פ ב' והארץ היתה תהו אלו מעשיהם כו' יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזהו מהן חפץ כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ, ואינו חפץ כו', ולכאורה האיך יעלה על הדעת שיחפוץ במעשה הרשעים, אלא מפני כי זהו בעצם כענין הגורל שלמעלה מן הדעת, לכן א"א לידע זולת מה שמובן ממאי דכתיב את האור כי טוב, אבל בלאו הכי הי' אפשר לומר שאיני יודע באיזהו מהן חפץ, כי באמת לגבי אוא"ס עצומ"ה אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (באיוב ל"ה ו"ז). וז"ע הגורל שהי' גורל אחד לה' וגורל אחד כו', ה' הוא בחי' אצי' דקדושה, ונותנים גורל גם ללעו"ז שענינם הגסות שמגביהים א"ע בבחי' חוצפה וגסות לקבל מבחי' דכחשוכא כאורה שלמעלה מהשתלשלות ושם שממית בידים תתפש, וז"ש אם תגביהי כנשר פי' שכמו הנשר דרך הנשר בשמים שמעופף למעלה מכל העופות כן הם מגביהים א"ע לקבל מבחי' הגבוה שלמעלה מהשתלשלות, ומ"מ משם אורידך וגו', כי גם לעתיד שיהי' התגלות עצמותו נא' והי' הוי' לי לאלקים ששם הוי' שהוא לגבי העצמיות כש' אלקים יחשב והוא יהי' לי לאלקים שכמו בש' אלקים דוקא אומרים אלקינו שנת' הטעם ע"ז בלק"ת סד"ה כי כארץ תוציא צמחה, כן לעתיד יהי' ש' הוי' לי לאלקים ע"י שיתעלו נש"י שיקראו ע"ש של הקב"ה כמארז"ל עתידים כו' שיקראו ע"ש של הקב"ה ופי' רש"י שיהי' שמם הוי', וע"י בחי' ש' הוי' יומשך השפע והעצמיות אלינו דוקא, כי מבחי' ש' הוי' שצגשהוא יו"ד חכ' כו' א"א להם לקבל. וז"ש (משלי ססי' ט"ז) בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו ע' במד"ר ויחי פצ"ח, שגם מבחי' הגורל שהוא בעצם למעלה מן הדעת והשכל מ"מ נמשך ע"י ש' הוי', וממילא נמשך כמו שראוי להיות וכמו שהי' עולה בכל פעם גורל ימין לה'.

ולהבין בחי' זו בעבודה בנפש האדם, הנה באדם יש כמה בחי', דבור, מחשבה, מדות, ושכל, ורצון, וכל דבר שלמטה במדריגה לוקח חיות משלמעלה ממנו, עד"מ הדבור בלא מחשבה נחשב ללא כלום, שאין לו שום חיות כלל, והשכל מקבל מהמשכיל היינו כח ומקור שכל הגלוי, והמשכיל מקבל מהרצון, וכמשנ"ת במ"א ע"פ מאמר הזח"ב ר"פ שמות דף ג' בענין תשורי מראש אמנה, שהרי אנו רואים שכאשר יש לאדם רצון לעסוק ולהתייגע בעיון באיזהו חכ' אזי יפעול בכלי מוח חכמתו וישכיל החכ' בטוב, ואם אין לו רצון וחשק לעיין ולהתייגע בחכמות ומושכלות, הנה הגם שכלי שכלו הם בטוב והוא חכם בעצם מ"מ לא ישכיל כ"כ, א"כ תלוי אור כח השכל ג"כ בהרצון דוקא, שכפי הרצון כך יומשך כח השכל לאורך ורוחב בהרחבת וביאור הענין והשכלת הדבר על בוריו כו'. ולכן ארז"ל ע"פ כ"א בתורת ה' חפצו (ע"א די"ט א') לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ, והיינו מפני כי המשכת השכל תלוי בחפץ הלב שבד"כ הוא בחי' הרצון (שבכאן אין מחלקי' בין חפץ לרצון, ושניהם נק' רצון בחי' כתר בכלל כו'), שהרצון הוא למעלה גם מכח השכל, והוא המחבר וממשיך מעצמיות הנפש לכל כוחות הנפש, ולמעלה הרצון הוא כתר שכולל בעצמו ע"ס, והם ע"ס שברצון והם מקורים לע"ס שבאצי', כי הכתר הוא המחבר המאציל א"ס ב"ה עם ע"ס דאצי', ונמצא מובן מה שאנו אומרים שהמשכיל מקבל מהרצון.

שצדוענין הרצון הוא בחי' רצון פשוט, היינו אע"פ שאין השכל מחייב אותו לעשות כן מ"מ הוא רוצה כך, והוא בחי' עם קשה עורף היינו הרצון לה' למעלה מהשכל, וע"ד שתוק כך עלה במח', וכמ"ש בלק"ת פ' ואתחנן ד"ה ענין ק"ש שאע"פ שבודאי יש טעם בדבר אך הטעם הוא נעלם מאד ולא ניתן להשגת המלאכי' לכן אמר להם שתוק כו' עכ"ל. ואין הפי' שהטעם ההוא הוא ע"ד טעם שכלי ממש אינו כן, כי הרצון הוא למעלה גם מבחי' משכיל כנ"ל, כי הרי כח השכל הנק' משכיל הוא מקור ושורש לשכל הגלוי, ומאחר שענין רע"ק וכי זו תורה וזו שכרה כו' הוא היפך השכל לגמרי שיתחייב כך או כך, עכצ"ל שגם בכח השכל אין טעם לזה, אלא שהטעם הוא ענין שאינו מושג כלל בשכל הגלוי ולא בכח השכל ההוא, אלא שהו"ע שכל מופלא, וכמו שאין בכח השכל שבאדם להשיג מהות הרוחניות, כי זהו אינו מושג אלא בכח השכל הרוחני, ולא בכח השכל שבמוחו שאין בכחו כלל להשיג זה, כך עד"ז יובן ענין שתוק כך עלה כו', שהטעם הוא בבחי' שלמעלה לגמרי גם מכח השכל של הנבראים, ועד"ז הוא ג"כ ענין בחי' קשה עורף דלשבח קאמר, שה"ע ההתקשרות לה' שלמעלה גם מכח השכל, וזהו הנק' רצון שלמעלה מן השכל פי' שהוא למעלה גם מכח השכל הנק' משכיל כו'.

ובחי' רצון זה שהוא למעלה גם מן המשכיל ישנו בכאו"א מישראל אפילו בקל שבקלים, אך שהוא מוסתר ונעלם מאד בזה"ג מחמת טמטום המוח והלב היינו בחי' עשר כוחות הנפש וג' לבושים מחדו"מ שהם ישנים בזה"ג, ועז"נ אני ישינה ולבי ער וגו' (שה"ש ה' ב), פי' אני ישינה שאינו מאיר בחי' זו בכוחות הנפש שכל ומדות מחדומ"ע, אבל עכ"ז ולבי ער היינו בחי' הרצון הנ"ל רעותא דלבא, כי לבי היינו בחי' רצון, (ולמעלה בכנס"י דלעילא י"ל אני ישינה היינו הסתלקות בחי' ט"ס ממנה לפי שירדו לבי"ע, ולבי ער כתר דנוק' ששורשו גבוה מאד נעלה ממל' שבכתר ומרדל"א, והוא בחי' הרצון שלמעלה מכח השכל שבאדם כנ"ל), וצריך להתעורר גילוי המדה הזאת שהוא ע"י בחי' מבטשין לי' וכמאמר הריש מתיבתא (שלח לך דקס"ח א') אעא דלא סליק נהוריה יבטשון בי' ואנהיר, גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא יבטשון בי' ויסלק נהירו דנשמתא (וע' בבה"ז פ' קרח במאה"ז דקע"ח ב' תו הוא דא עתיקא אלמלא כו'), להאיר בחי' אור הרצון הנ"ל שלמעלה מן שצההשכל וכח השכל כו', וז"ע קול דודי דופק בבחי' דפיקו בזה"ג פתחי לי בדפיקו דילי' (ובמ"א נת' דקול דודי דופק היינו קול דתורה).

וזה נק' בחי' יחידה לשון אחדות שורשינו עם אבינו שבשמים א"ס ב"ה, שאינו רוצה לצאת ולהפרד ממנו, ובודאי זה למעלה מן השכל, שבשכל יש ישוב הדעת אם לעשות כך או כך, ואין לומר שמחמת שכלו הרחב משיג אלקות ואוהב אותו כ"כ עד שמוסר נפשו (באחד בק"ש) בעד אלקותו ית', זה אינו, שהרי מה שהוא משיג בשכלו באלקות היינו שהוא ית' טוב לכל ומחי' כל העולמות עליונים ותחתונים, וכיון שאינו רוצה ליקח לעצמו כלום מהחיות הנ"ל (שהרי ועמך לא חפצתי כלל כו') כ"א אדרבה למסור נפשו, א"כ אין זה יכול להיות נמשך מחמת השכל שמשיג שהוא מחי', ואין שום שכל המושג מחייב ד"ז הנ"ל בפו"מ, אלא ודאי שזהו מבחי' שלמעלה מן השכל שיש בנה"א. והנראה לומר בזה, דענין בחי' הרצון הוא מה שנמשך בבחי' אדם מבחי' כי לא אדם הוא (וי"ל שז"ע אדם אדמה לעליון פי' עליון הוא כי לא אדם שהוא עליון על בחי' אדם אך איך יוכל האדם לדמות א"ע לעליון שהוא כי לא אדם הוא זהו ע"י שיש באדם בחי' הרצון שהוא בחי' מה שנמשך באדם מבחי' כי לא אדם הוא לכן כשעובד אלקות בכל כוחותיו עד שמגיע לבחי' בטל רצונך כ"כ להיות בבחי' ועמך לא חפצתי כל מה שהוא עמך אפי' בחי' הוא היודע והוא המדע ואיהו וגרמוהי כמשי"ת אי"ה אז יכול להיות אדמה לעליון בחי' כי לא אדם, וצ"ל שלכן הונח ש' אדם על האדם להיות כי עיקר מכוון הבריאה הי' בשביל זה כמ"ש כי זה כל האדם שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כו', ומכוון האדם שיהי' בעבודה בבחי' אדמה לעליון בחי' כי לא אדם הוא), כי אדם הוא בחי' מדבר שעיקרו הוא מבחי' חכמה, כי דצח"מ הם נגד ד' אותיות ש' הוי', ובחי' הרצון הוא קש"י בחי' כתר שלמעלה מבחי' חכ' ובחי' אדם מדבר כו', וכמ"ש ג"כ בביאור דצאינה וראינה שבחי' מצחא נק' אשר לא ישב אדם שם, ובו וע"י הוא התקשרות בחי' אדם להיות אדמה לעליון להתקשר בא"ס ב"ה ממש כנז' בד"ה זכור ושמור והיינו דוקא ע"י התעוררות רצון הנ"ל, וכמ"ש ע"פ יונתי גבי קומי לך רעייתי. וזהו וייצר ה' אלקים את האדם ונא' וייצר בשני יודי"ן, אשר יו"ד האחד רומז לבחי' חכ', שצוועוד יו"ד רומז לבחי' שלמעלה מן החכ', הוא רצה"ע הנ"ל, כמובן ממ"ש באד"ר קל"ח ב' על וייצר יעו"ש.

והנה נודע מענין תלת קשרין שמתקשרין דא בדא קוב"ה ואורייתא וישראל וכולהו דרגין על דרגין סתים וגלי', שיש בנש"י בחי' סתים וגלי', כמ"ש מזה בכ"ד (וע' בלק"ת בד"ה כי תצא דרוש השני ובד"ה היום הזה מצוך, ובד"ה יונתי בחגוי הסלע), והיינו בחי' סובב ובחי' ממלא, ממלא נק' מה שמתלבש ונתפס במוחו השגת אלקות כמ"ש ובחרת בחיים, לאהבה את ה' כו' כי הוא חייך, כי הבחירה בשכל לבד, לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואהבה הוא בלב, והבחירה קודם לאהבה, שצריך להרגיל א"ע בשכלו שיהי' מוסכם אצלו לבחור בחיים, כמאמר ראה נתתי לפניך היום וגו' ובחרת בחיים, שהו"ע החיות של שמים וארץ (עד"מ) שאנו רואים, ולא לבחור בגשמיות שהם כל תענוגי עוה"ז הכלה ונפסד שנק' מות, ואחר שיסכים בשכלו הבחירה בטוב שהוא החיים, יתבונן לבוא לבחי' אהבה (וכמ"ש מזה בלק"ת בד"ה שמע ישראל) כי הוא חייך שהוא החיים האמיתי כמ"ש כי עמך מקו"ח, אשר בחי' זו נק' ממלא שבנפש האדם שהאהבה נתלבש ונתפס בשכלו, והוא בחי' בכל לבבך ובכל נפשך. ובחי' סובב הוא בחי' ובכל מאדך למעלה מהכלי שהוא השכל, ועמ"ש בלק"ת בד"ה ועתה יגדל נא.

אך להסביר הענין איך אפשר להיות עבודה בבחי' סובב למעלה מהשכל, הענין הוא שזהו ע"י בחי' תשובה מעומקא דליבא במס"נ שהוא למעלה מן הדעת, שלכן לא נא' בתורה טעם על מס"נ, כמו שנא' טעם על האהבה לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך, משא"כ על מס"נ לא נא' טעם לפי שהוא למעלה מן השכל, והוא בחי' אמונה שלמעלה מהדעת שנמשך מבחי' סובב, לכן במקום שבע"ת עומדים אין צד"ג כו'. אך להבין טעם הדבר הנה כתי' אני ראשון ואני אחרון, וכתי' בדבר ה' שמים נעשו, פי' שהבריאה הוא ע"י דבור וכתי' בראשית ברא אלקים שהבריאה היא יש מאין. והענין שבריאת העולמות אינו בדרך השתלשלות מעילה לעלול, עד"מ אצל האדם שהמדות מהשכל והדבור מהמדות הוא דרך השתלשלות, שע"י המדה נעשה הבל הלב, ואח"כ קול ודבור שהדבור נמשך מהקול והקול וכו', הכל בדרך המשכה שצזוהשתלשלות עילה ועלול, אבל בבריאת העולמות אינו דרך השתלשלות והמשכה שמאמר יהי רקיע אינו ערך של המאמר שיהי' נמשך ממנו רקיע, וכן כל הנבראים כו' מהבורא הוא מאין ולא דרך השתלשלות, כי א"א להיות נמשך אפי' מבחי' דבור שלמעלה שהוא בחי' התגלות שלמעלה, שהבורא הוא היפך הנבראים, ואפי' גם על התהוות חכמה עילאה מא"ס ב"ה נאמר והחכמה מאין תמצא, שאפי' להיות נמשך בחי' אנת חכים ולא בחכ' ידיעא היינו התלבשות אור א"ס בחכ' אינו בבחי' השתלשלות, וכל מה שנזכר בספרים השתלשלות עילה ועלול אינו על הנבראים מהבורא, ולכן כל המשכות צריך להיות מהמקור שהוא האין. וזהו אני ראשון פי' שלהיות התהוות ראשית ההתהוות היינו חכמה עילאה הוא שלא ע"י השתלשלות אלא והחכמה מאין תמצא, וזהו אני ראשון אני אותיות אין. ועד"ז ג"כ אני אחרון היינו להיות התהוות שמים וארץ גשמיים מן המאמר הרוחני אינו דרך השתלשלות כ"א יש מאין והוא מבחי' סוכ"ע, ועמ"ש מזה ע"פ יביאו לבוש מלכות. ולכן כדי להמשיך הארה והמשכה זו, ומה גם בר"ה שאזי נמשך חיות כללי לכל השנה, לכן צ"ל העבודה ג"כ בבחי' סובב שבנפש וזהו דוקא ע"י תשובה שכאשר האדם הוא באהבה דבכל מאודך ע"ד כמו ר' אליעזר בן דורדייא שהוא בחי' מסירת הרצון, ועד"ז עכ"פ מסירת הרצון לה' בכל עניני רצונות הנפש להיות בטל רצונך להיות עוצם עיניו מראות ברע, וכן בשמיעה ודיבור, וכן לא תתורו אחרי לבבכם ביטול רצון, וכן בעשיית טוב בעל כרחך דוקא לעשות הכל בהיפוך רצונו, וזהו ג"כ בחי' מס"נ באחד, כי מה לי קטלא כולה כו' שהוא אתכפייא סט"א ע"י לב נשבר ונדכה אדם ובהמה תושיע שיעשה עצמו כבהמה, וכמארז"ל בחולין בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה שהיא למטה מן הדעת ושרשה למעלה מן הדעת, ולכן לא יחפוץ ברצון ותאוות גשמיות כ"א כמ"ש ועמך לא חפצתי דהיינו אפי' מה שעמך הוא הידוע הוא המדע איהו וגרמוהי חד ג"כ לא חפצתי, כ"א כלה שארי ולבבי אליו ית' ממש, וכמאמר בכל קראינו אליו ולא למדותיו מכל שכן וק"ו רצונות גשמיים כו', ועי"ז יוכל לבוא לבחי' ובכל מאדך להמשיך מבחי' סובב, כי ע"י ביטול הרצון הוא מגיע להמקור שהוא האין בחי' א"ס, רדל"א שמשם שורש מחצב כנס"י כנ"ל וד"ל.