אם בחוקותי כו' ונתתי שלום בארץ

שיחאם בחוקותי כו' ונתתי שלום בארץ

בס"ד, פ' בחוקותי, תרל"ב.

הנחה.

אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, וארז"ל ברבות פ' בראשית ג' דברים ניתן במתנה התורה והמאורות והגשמים, וי"א אף השלום. ולכאו' מאי מעלת המתנה הלא כתיב שונא מתנות יחיה, וגם צ"ל ענין המחלוקת בין ת"ק לת"ב, ובפ"ג דתענית דך"ב ע"א וע"ב אפי' חרב של שלום שהו"ע שיירא העוברת ממקום למקום ופי' שם במהרש"א דהאי קרא מדבר בעושי' רצונו ש"מ. ולהבין ענין חרב, הנה כתי' רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם שפי' רז"ל שע"י שרוממות אל בגרונם עי"ז נעשה חרב פפיות בידם שזהו"ע הק"ש, ותפלה נק' ג"כ חרב, כדמתרגמי' בחרבי ובקשתי בצלותא ובבעותי, וביאור ההפרש צ"ל שרש ההפרש בין תפלה לתורה שהם שניהם נקראים בשם חרב.

אך הענין הוא שזהו ההפרש בין תפלה לתורה שהתפלה הוא מלמטלמ"ע והתורה מלמעלמ"ט, שפי' מלמטלמ"ע שהו"ע אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וגם נוכל לומר שהוא לפי ערך הכנת כלי המקבל שהוא יותר מאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שזהו"ע התפלה שהוא מלמטלמ"ע, אבל תורה היא בחי' מלמעלמ"ט שהוא יותר אפי' מכפי ערך הכנת כלי המקבל. וזהו"ע מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, שעה הוא זמן מלך מלך ימלוך, עבר הוה ועתיד, חיי שעה שהוא מחי' את השעה. וחיי עולם הנה בתיבת עולם ב' פי', עולם ל' ריבוי זמן כמו ועבדו שיטלעולם, או עולם ל' ניצחי' כמו רוממות אתה נוהג בעולמך. וזהו חיי שעה וחיי עולם שהו"ע תורה ותפלה, והו"ע מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע, ומפני זה בג"ע כתי' מי יעלה בהר כו' שהו"ע הזדככות החומר, אבל במ"ת כתי' וירד ה' על ה"ס אפי' בלא הזדככות החומר מפני שהוא מלמעלמ"ט, והמשל בזה הוא כמו שני בני אדם אחד עומד בהר ואחד בבקעה אם צריכים להתחבר יש להם ב' אופני החיבור אם התחתון עולה או העליון יורד, אם התחתון עולה למעלה הוא בקושי כי כמה עיקולי ופשורי איכא הכא, אבל אם העליון יורד למטה הוא בקל, וכ"ז הוא אפי' בשני בנ"א שהם שוים, ונמצא זהו החילוק בין מלמעלמ"ט למלמטלמ"ע, ובפרט אינו ערך עליות הנשמה לגבי המשכת אלקות ובפרט וירד ה' על ה"ס הוי' הסובב כ"ע שמטה ומעלה הם שוים ממש, ומפני זה בג"ע כתי' מי יעלה בהר ה' שהו"ע הזדככות החומר, הגם שהי' לפי ערך הכנת כלי המקבל מ"מ הי' צריכי' להזדככות החומר מי יעלה בהר כו' שיש שחושבין ט"ו או י"ג או י"א מעלות, אבל וירד ה' על ה"ס א"ס הסובב כ"ע הי' בלא הזדככות החומר.

ולפי"ז נוכל להבין ענין חיי עולם וחיי שעה, שעה הוא זמן כמו מלך כו', חיי שעה הוא המשכת חיות שלהם שהוא מדות, כי מדות דוקא לזולתו כי לגבי עצמו אינו שייך מדה, כי אדם קרוב לעצמו, וזהו מדות שמחיות את השעה שהוא זמן, הגם שעיקר חיות השעה תלוי במל' מ"מ איזה ערך דערך הוא ממדות לגבי שעה שהוא מקור דמקור, פי' מקור למל' שהוא מקור לחיות השעה, ובכ"מ שאומרים מדות הוא מקור לזמן. אבל חיי עולם הוא ענין מוחין כמו כל הנודר כאלו נודר בחיי המלך שהו"ע מלכותך מלכות כל עולמי' שהו"ע העלם והסתר שהוא מחי' אותן, כן חיי עולם שהוא מוחין שהוא מחי' את המדות, ועולם הוא מדות וחיות המחי' הוא מוחין, והגם כי שרש המדות הוא גבוה יותר ממוחין מ"מ עיקר התגלות המדות הוא דרך מוחין ויש בכלל מאתים מנה. וזה הי' בקשת משה שיכניס הוא את ישראל לארץ, וכי לאכול את פירותיה הוא צריך, אלא שרצה להנחיל בהם הכח שיוכלו להמשיך המשכות אוא"ס בבחי' אתערותא דלעילא מצד עצמה מלמעלמ"ט ע"י התורה, ויש בכלל מאתים מנה, ולא פעל זאת כ"א אמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה את הארץ שע"י הראי' שראה את הארץ מרחוק המשיך בחי' זו עכ"פ ביחידי סגולה כמו רשב"י וחביריו שתורתם אומנתם שיוכלו להמשיך ע"י תורתם אתערותא דלעילא מצד עצמה מלמעלמ"ט. וזהו"ע שם הגדולה לאה, ה"א גדולה שהוא ה"א עילאה שהוא בינה, גדולה במתנותיה, כהונה לעולם ומלכות ב"ד לעולם דכתי' ויהודה לעולם תשב (יואל ד' ך') וכתי' זאת מנוחתי עדי עד (תילי' קל"ב), ושם הקטנה רחל ה"א קטנה שהוא מל' קטנה במתנותיה יוסף לשעה שאול לשעה שילה לשעה ומקדש לשעה, והגם כי כתי' זה היום תחלת מעשיך מ"מ שרשו לפי שעה (והטעם הוא לפי שה"א גדולה לאה פי' ה"א גדולה הוא בחי' בינה מקבלת מע"ק שכ

ולכן הוא לעולם, משא"כ ה"א קטנה רחל מל' מקבלת מז"א ולכן הוא רק לשעה), וזהו"ע חיי עולם וחיי שעה, חיי עולם ה"א גדולה וחיי שעה ה"א קטנה, ובה"א גדולה שהוא חיי עולם עומד בחי' ואתה מרום לעולם כו' שהוא כתר, ובינה לגבי כתר הוא כמו מאד האדם לגבי מאד העליון.

וההפרש בפרטיות בין תורה לתפלה הוא ענין שמצינו מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל, ולכאורה אינו מובן מהו"ע שקושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל, וגם מה תפיסת מקום יש הלא אני ה' לא שניתי אתה הוא קודם שנברא ואתה הוא לאחר שנברא, שכלליות השתל' העולמות הוא משם וזיו הארה בעלמא שאינו נוגע לעצמות ומה ערך יש לתפלת הנבראים. אלא הענין הוא כמו לב מלכים אין חקר, וע"י דבר חדש הוא ממשיך את לב המלך כמו ע"י צפור המדברת הגם שהצפור היא מדברת במעט שכל ואינה מדברת אלא מה שמלומדת, והאדם הוא ממדבר, והחילוק בין האדם לחי הוא שהאדם הוא מדבר, כי שכל מצינו שיש גם בחיות, והצפור המדברת שקורין בל"א (פופעגאי) הוא ממוצע בין חי למדבר, ומה ערך יש הדיבור שלו לגבי דיבור האדם, ומ"מ בכדי שיפנה אל בקשתו הנמוכה והקטנה לגבי מעלת ומדריגת המלך מביא צפור המדברת. אך משום שהאדם הוא ממדבר אין זה חידוש, אבל הצפור הוא מחי והוא מדבר וזהו חידוש גדול, ועי"ז ממשיך את לב המלך ויעורר לב המלך שיפנה לבקשת ההדיוט, וכמו"כ כשישראל פועלים אהבה וביטול לאלקות, הגם שאינו דומה כלל אה' שלהם לגבי אה' וביטול של מלאכים שיש מלאכי' שעומדים בביטול כבר פעם השלישי מאמירת קדוש, דבפעם הא' אמרו קדוש ועמדו אלפים שנה בביטול, ואח"כ אמרו קדוש עוה"פ ועמדו ב' אלפים שנה בביטול, ועכשיו הם עומדים בביטול מאמירת קדוש השלישי, מ"מ אין זה חידוש כי מי יעמוד בביטול אם לא הם, כי אין להם אלא ב' יסודות הקלות אש ורוח כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ואינם ניזונים מאכילה ושתי' גשמית, וכלום יצה"ר יש בהם, ולכן יכולים יותר להשיג גילוי אלקות, ואין זה חידוש, אבל האדם אם פועל אה' וביטול שהוא מד' יסודות כי ניתוספו עליו ב' יסודות העבים שהם מים ועפר ומוכרח הוא באכילה ושתי' הגשמי' שהם דבר עב ואם לא יאכל ב' או ג' ימים הוא נחלש, וברבות הימים יכול להיות נפרד, וכן מוכרח לישן וע"ז ארז"ל הנודר שלא ישן מלקין אותו מיד שיישן מפני שהאדם אינו יכול להיות בלא שינה מעט, ונמצא שבנין שלו הוא מגשמיות ודברי' עבי' וניזון מדברי' עבי' מגשמיות והוא עצמו גשם, ולכן אם הוא פועל אה' וביטול זה הוא דבר יקר מאד לפני הקב"ה וכמשל צפור המדברת שע"י שהוא דבר חדש הוא ממשיך את לב המלך כן האדם.

וזהו"ע מט"ט קושר כתרים לקונו וכמו שקושרין הכתר מאבנים מאירות, כי יש אבנים פשוטים הגם ששניהם דומם, מ"מ כשקושר הכתרים קושר אותם שכאמאבנים טובות ומאירות כמו"כ יובן שאותיות התו' ותפלה הוא כעין אבנים כמו שמצינו בס"י שתי אבנים בונות שתי בתים שלש בונות ששה בתים נמצא שנקראים אותיות התו' ותפלה בשם אבנים, לכן צריכין להמשיך חיות באבנים שהם האותיות כמו בא אל התיבה, שצריכין להמשיך חיות בהם שהו"ע תורה ותפלה ואזי מט"ט קושר כתרי', ואם לאו הוא עצמו גשם ותפלתו גשם כמו האבנים פשוטים. אך מ"מ הדבור שלנו הוא גשם ואיך יכולים לקשור כתרי' אלא איתא בזהר דגפיף ומנשק לתפלותיהם של ישראל, ואיך יכולין לקבל תפלותיהם, מפני שהדיבור שלהם הוא כעין מח' שלנו וע"י המלאך המקבל התפלה מזדככת לרוחניות. והנה גבוה מעל גבוה עד עולם העליון שבו משכן מט"ט והוא קושר כתרים לקונו שיהי' נמשך יהי רצון, רצון חדש לרפאות את החולה ולברך השנים.

והנה המשכת יהי רצון צריך להיות כסדר המדריגות להתבונן בגדולת א"ס איך אני ה' לא שניתי שכלליות השתל' העולמות הוא מזיו והארה בעלמא שאינו נוגע לעצמות כלל מלכותך מל' כל עולמים, כל בגימט' נו"ן, נו"ן אלפים יובלות שהם אינם אלא מזיו והארה, ואח"כ בשתי' לפניה והאופנים וחיות הקדש עי"ז פועל גם בנה"ב להיות חפץ אלקות, ואח"כ שמע ישראל שהוא על נפה"א שנפה"א אינו צריך ההתבוננות לחפוץ אלקות כי הוא בעצמו חפץ אלקות, אך לזאת שמע ל' השגה והבנה, ישראל לי ראש, ה' אלקינו שא"ס יוכל להתייחד עם נש"י, ה' אחד הו"ע התגלות ה' בעולמות כמו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שהם ממשיכי' אחד אפי' בארץ, ואח"כ ואהבת, ואח"כ ברוך אתה ה' להיות ברכה בשם ה' אלקינו שימשיך יחוד פנימי לנש"י עם א"ס ב"ה, ואזי מלך העולם שיוכל להתגלות א"ס ב"ה בגילוי בעולמות, ואח"כ י"ב אמצעיות כשנמשך הגילוי לג' ראשונות, ואח"כ יהי רצון שיהי' נמשך רצון חדש לרפאות את החולה ולברך את השנים. וזהו"ע לעולם יסדר אדם שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל, כמו האדם המדבר שבחו של בו"ד הוא מגלה את מדות הטובות לגילוי כך ע"י שמוציא את שבחיו של מקום הוא מוציא אה' לאלקות, וזהו ואח"כ יתפלל הגם שאין צריכין ליגיעה רבה להוציאה מהעלם אל הגילוי, מ"מ איזה יגיעה צריכין שיוכל להתעכב שם מפני שאדם נידון בכל יום ולרגעים תבחננו והו"ע והוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם ואיתא בזהר לפעלם דבני נשא, ורש"י פי' אם ישראל מטיבין מעשיהם מטיבין להם ואם ח"ו מריעין מעשיהם ע"כ מריעין להם, לכן בראש צריך להוציא מהעלם אל הגילוי מסדר ההשתלשלות ואח"כ יוכל להמשיך למעלה מסדר השתל'.

אמנם ענין התורה מצינו בדוד שאמר זמירות היו לי חוקיך כו' א"ל הקב"ה דוד זמירות קרית להו הריני מכשילך בדבר שתינוקת של בית רבן יודעין, ששכח לפי שעה מ"ש בבני קהת כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, והוא הוביל את הארון בעגלה, ולכאורה צ"ל מהו"ע החטא שלו וגם העונש. ולהבין זה יובן בהקדם שכבמה שאמר דוד זמירות היו לי חוקיך שדוד שיבח את התורה שכל חיות העולמות וקיומם תלוי בדקדוק אחד מד"ת כמו עד"מ קרבן הו"ע קירוב הכחות והשמות וע"י הקרבן נעשה עליות העולמות מסכ"ד עד ראש כ"ד מעשי' ליצי' ומיצי' לבריאה ומברי' לאצי' (וכנודע ממ"ש בזהר שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס שע"י עלי' הקרבן מתעלי' כל העולמות), הנה כ"ז הוא כשהקרבן הוא כשר אבל אם נמצא בו איזהו פסול כמו כשקיבל את הדם בשמאל או שלא בכלי שרת או שא"ד הפוסל לא נעשה שום עלי' כלל, או עד"מ המשכות מוחין למדות כמו ע"י הנחת תפילין ממשיכי' להיות הקב"ה מניח תפילין שהו"ע המשכת מוחין לז"א שנמשך בחי' זו מרכ"ד עד סוף כ"ד המשכת אלקותו ית' ע"י בחי' מצות תפילין הנה כ"ז הוא כשלא נמצא פסול בתפילין אבל אם נמצא איזהו פסול בהם לא יומשך כלל ע"י הנחתם, א"כ תלוי כל חיות וקיום העולם בדקדוק אחד מד"ת, וזהו שאמר דוד בעת צרתו זמירות היו לי חוקיך כו' שהי' משתבח במעלת התורה שכל חיות העולם תלוי בדקדוק א' מד"ת, וחיי עולם נמשך בחיי שעה, ע"כ הי' משתעשע מאד בלימוד התורה כי הוא למד תורה שחיבר אורייתא בקוב"ה ואעפי"כ נענש, וצ"ל מהו"ע החטא שלו.

והענין הוא דהנה כתי' ראיתי והנה מגילה כתובה פנים ואחור, והיינו שיש בחי' פנים ואחור בתורה, וכל זה שאמרנו שהחיות העולמות תלוי בדקדוק אחד היינו בחיצוניות התורה כמו דברו חכמים בהוה או לעולם ה' דברך נצב בשמים, אבל בפנימיות התורה אנוש לא ידע ערכה אלהים הבין דרכה מפני שיש סתים וגלי', כי קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, ונמצא כי התורה הוא ממוצע, והממוצע הוא כלול מב' בחי' ויש בה בחי' סתים וגליא, וכל קיום וחיות העולמות אינו תלוי אלא בדקדוק אחד הוא בגלי' התורה, אבל סתים הוא ידיעת עצמותו ידיעת התורה, והוא שיבח את מעלת התורה בחיצונית וע"ז נענש כי עבודת הקודש בכתף ישאו והוא הוביל את הארון בעגלה, כי כתף הו"ע אחוריים שצריכים לחבר פנימיות עם חיצונית ונמצא כי חיצונית הם מאירים כמו פנימיות וגם הם שוים עם פנימיות כמ"ש בירושלמי מזה ומזה הם כתובים שניהן פנים, וע"ז נענש בשכחה כי השכחה הוא מחיצונית והוא שיבח בחיצוניות. וזהו משה שבקש אעברה נא ואראה את הארץ שרצה להמשיך מפנימיות התורה שהו"ע חיי עולם שיש בכלל מאתים מנה אך לא פעל זאת משום כי אז לא הי' עבודת הבירורי' ועיקר העבודה הוא עבודת הבירורים לכן לא פעל זה אלא ליחידי סגולה כמו רשב"י וחביריו שהיו תורתן אומנתם ומפני זה היו פטורי' מן התפלה מפני שיש בכלל מאתים מנה, אבל עתה אין ביכולת האדם להיות במדריגה כזאת, הגם שאתפשטותא דמשה בכל דרא מ"מ הן אינם אלא מעט וגם בהעלם והסתר, וזהו רב יהודה כולא תנוי' בנזיקין הוה שרצה להפריד הנזיקין ויניקת חיצונים.

ובזה יובן שאיתא בגמ' כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו שהו"ע להפריד החיצונים. ויש עוד מעלה גבוה יותר כמארז"ל פ' ראשונה לעושין רצוש"מ משום שנא' בה ובכל מאדך ופ' שני' לאין עושין רצש"מ שכגמשום שלא נא' בה בכל מאדך, וכאשר האדם מגיע למאד שלו אזי ממשיכין לו מאד העליון שהוא בלי גבול, כי בעבודת הבירורי' יש שני בחי', הא' מה שהמברר מתלבש בלבוש המתברר או במקום המתברר כמ"ש כי תצא למלחמה על אויביך שהו"ע מלחמה על אויביך וראית בשבי' הוא ניצוץ אלקי, ועוד יש מדריגה גבוה כהמס דונג מפני אש או כנר המדחה את החושך בדרך ממילא ומאיליו. וגם בלימוד התורה יש שני בחי', הא' הו"ע שלומד ע"י שנצטוה ומקיים הציווי ולא מפני שהוא רוצה ללמוד ההלכה, והב' הו"ע שלומד כמלך שגוזר אומר שהו"ע תען לשוני אמרתיך ודברי אשר שמתי בפיך שפסק הדין שהוא פוסק הו"ע כמו שנאמר עתה, ועל פסק דין זה אפי' בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי ה', ובזה לא שייך מלחמה כי מלחמה הוא עם העם ולא עם המלך ומלכותו ברצון קבלו כו', וכל זה הוא בלימוד התורה, ובתורה עצמה יש שני בחי', אור תורה וטל תורה וכמארז"ל בפי"ג דכתובות דקי"א ע"ב ע"פ כי טל אורות טלך (בישעי' סי' ך"ו) כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו ובילקוט ברמז חצ"ר ע"פ זה הגרסא טל תורה מחייהו, והיינו כי אור וטל הם בחי' אחת.