אריב"ל גדולים נמוכי הרוח

שיגאריב"ל גדולים נמוכי הרוח

בס"ד, ש"פ בהר, תרל"ב.

הנחה.

א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה שבזמן שבהמ"ק קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל נמוכי הרוח כאלו הקריב כל הקרבנות כולם שנא' זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנא' לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. ולכאורה צ"ל מה"ע ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שמאחר שדעתו שפלה עליו הוא כאילו הקריב כל הקרבנות כולם ואיך לא יקובל תפלתו שהיא כנגד קרבן התמיד לבד, הא תינח למ"ד כנגד אבות תקנום שאינו שייך כלל לקרבנות, אבל למ"ד כנגד תמידין תקנום מאי ולא עוד. וי"ל שנעשה תפלתו כתפלת הצבור, והיינו כמארז"ל (ביבמות דק"ה ע"א) כתי' בכל קראינו וכתי' דרשו ה' בהמצאו ותירצו כאן ביחיד כאן בצבור, והיינו שלצבור הוא בכל קראינו אליו, ויחיד אימת א"ר נחמן אלו עשרה ימים שבין ר"ה ויוהכ"פ, והיינו מפני כי בעשי"ת מאיר יגמדה"ר ולכן גם ליחיד הוא נמצא, מובן מזה שרבים ממשיכים יגמדה"ר בכל קראינו כו', וכמו"כ היחיד כשהוא בבחי' לב נשבר ונדכה כו' תפלתו ג"כ אינה נמאסת כמו תפילת הצבור כמארז"ל (בברכות ד"ח) מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנא' הן אל כביר לא ימאס, וכמו"כ הוא תפלת היחיד כשהוא בבחי' לב נשבר ונדכה כו'.

וביאור הענין יובן בהקדם ענין הקרבנות דהנה צ"ל איך המביא קרבן בהמה מתכפר לו על מה שפגם במ"ע או בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא שידתעשינה ואשם, האיך יתכפר לו ע"י שמקריב קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן, הלא כשחטא הי' לו להקריב עצמו, פי' הי' לו לבקש מהאדם גופא, ומפני מה מכפר עליו הקרבן, הגם כי כתי' אדם כי יקריב מכם ודרשינן אדם מכם כי יקריב לא כתי' אלא אדם כי יקריב מכם, שהקרבן צ"ל מכם דוקא, אך זהו רק הפשט הפשוט של הפסוק. גם צ"ל הלא האדם הוא גבוה יותר ששרשו ממדבר, והאיך מכפר עליו הקרבן שהוא מהחי. אך הענין הוא דהנה שרש נפש הבהמה היא מבחי' פני שור שבמרכבה שהוא מעולם התהו שקדם לתיקון, וע"י שמקריב הבהמה על המזבח עי"ז היא מתעלית לשרשה ומקורה פני שור מהשמאל, וע"י עלי' זו ובירור זה החיות נושאות את הכסא עם בחי' אדם שעל הכסא לבחי' אוא"ס שכי לא אדם הוא, ולמעלה מבחי' זו נא' אם צדקת מה תתן לו כו' ואם רבו פשעיך כו', לכן עי"ז נמשך הסליחה והמחילה למלאת הפגם שפגם.

וביאור הענין הוא דהנה התורה נק' אדם כמ"ש זאת התורה אדם, דכמו שיש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים כן הוא בתורה רמ"ח פקודין הוא רמ"ח אברים דמלכא, ושס"ה ל"ת הוא כמו שס"ה גידים שבאדם, וכמו שס"ה גידים שבאדם צריכין לשמירה יתירה וזהירות יותר מאברים, כי אם ינקוב הגיד או יעשה מום יהי' ריבוי דם ואזי הוא מקולקל כן עד"מ שס"ה מל"ת הם צריכין לזהירות ופרישות יותר ממ"ע. אך ברמ"ח מ"ע גופא יש מ"ע שהיא צריכה לזהירות יותר, כמו באברי' שיש אברים הפנימי' ואברים החיצוני', שאברי' הפנימי' אם יש בהם נקב א' במשהו יש בזה סכנות כמו הריאה שניקבה במשהו טרפה, כמו"כ הוא ברמ"ח מ"ע שהם כנגד רמ"ח איברים שיש מצות עשה שצריכים לזהירות יתירה משאר מ"ע ואם כי כתיב אורח חיים פן תפלס ודרשו במד"ר א"ר ברכי' אל תהי' יושב ושוקל את המצות שזו קלה וזו חמורה, כי שתי מצות הכתיב לנו משה בתורה חמורה שבחמורות וקלה שבקלות, חמורה שבחמורות הוא כבוד אב ואם וקלה שבקלות הוא שלוח הקן וכתב לנו מתן שכרה בצדה למען יאריכון ימיך נעו מעגלותיה לא תדע. אך מ"מ הפי' שאין ביכולת האדם לומר שזו מצוה קלה וזו חמורה, כי ברצה"ע הם שוים, אך יש מ"ע שניתנו לכתחלה ביותר זהירות ופרישות כמו חמץ בפסח במשהו או חייבי כריתות, וחמץ בפסח גופא הוא בכרת, וכמו שבאברים שהם כולם נקראים בשם אברים מ"מ יש אברים הפנימי' שהם צריכין לשמירה יתירה, כמו הריאה שאם ניקבה במשהו, אבל היד אם ניקב לא יחסר מחיותו כלום, ואם אפי' הוא מחוסר יד נק' מחוסר אבר אבל החיות אינו תלוי בו, משא"כ אברים הפנימי' החיות תלוי בהם, וכמו"כ במ"ע יש מ"ע שהם צריכים יותר זהירות ושמירות משאר מ"ע הגם שהם כולם שוים ונק' רמ"ח מ"ע. ונמצא כי התורה נקראת בשם אדם.

שטואך לפי"ז מהו הפי' והחיות נושאות הכסא עם האדם שעל הכסא אל בחי' כי לא אדם, כיון שהאדם אינו ממש בדמות אדם רק נק' אדם, אלא שהם נושאים בחי' אדם שהוא מוגבל למקום גבוה אשר שם אין מדידה וגבול וזהו פי' של כי לא אדם שאינו מוגבל. וזהו שנא' את קרבני לחמי לאשי, אשי הם השרפים שהם כרשפי אש, וע"י הקרבן נושאים השרפים את הכסא, והגם כי כתי' והחיות נושאות את הכסא, אך הענין הוא דהנה יש בכל העולמות מרכבות כי יש מרכבה בעולם היצירה ובעולם הבריאה ובעולם האצי', בעולם היצי' הוא מרכבה דחיות ומה שראה יחזקאל החיות הוא בעולם היצי', ושרפים הם מרכבה בבריאה ובאצי' האבות הן הן המרכבה. והאמת הוא שהשרפי' הם המגביהים את הכסא אל בחי' כי לא אדם הוא, אך מ"מ צריך להיות תחלה הזזה ממקומו והחיות מזיזין המרכבה ממקומה, וזהו את קרבני לחמי לאשי כי ע"י הקרבן מעלים השרפי' הכסא אל מקום כי לא אדם הוא.

והאיך יש ביכולת הקרבן שע"י יהי' מעלה הכסא כנ"ל, אך הענין הוא מפני ששרשו הוא מעולם התהו שקדם לעולם התיקון, ופי' וענין קדם הוא במעלה במדריגה לא בזמן, ע"ד מארז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם שפי' וענין קדמה הוא במעלה שאין פי' קדם בזמן שאז עוד לא הי' זמן (והגם שארז"ל תתקע"ד דורות קמטו להבראות, אך זהו ענין אחר), ומובן מזה שקדם במעלה, ופי' אלפים שנה שאם הייתה זאת בהתהוות הי' מזה גילוי על אלפים שנה והו"ע אאלפך חכ' אאלפך בינה שהם מוחין דאו"א, ושרש ענין העולמות הוא מבחי' מדות וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה משא"כ המוחין. וביאור הענין כי המדות אינם שייכים אלא לזולתו שאין שייך לקרותו בשם רחמן על שהוא מרחם על עצמו כי אדם קרוב אצל עצמו, אלא דווקא לזולתו, נמצא כי המדות הם מקור לעולמות, משא"כ מוחין יש ביכולת האדם לישב ולהשכיל השכלה בפ"ע ולא עוד שמצינו שתוספת השכל הוא דוקא בזמן שהוא העדר השפעה.

וזהו שמצינו ברשב"י ור"א שניתוסף להם חכ' במערה כמארז"ל (שבת ד' ל"ג ע"ב) דמעיקרא כי הוה מקשה רשב"י קושי' הוה מפרק לי' ר' פינחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי' רפב"י קושי' הוה מפרק לי' רשב"י כ"ד פירוקי, וכל זה ניתוסף להם מפני שהי' בהעדר השפעה, הגם שהיו שנים מ"מ נקרא העדר השפעה, ועוד התינח ברשב"י שהשפיע לר"א אלא ר"א מהיכן ניתוסף לו, אלא שהי' בהעדר השפעה לכן ניתוסף להם שכל הרבה, ועליית רשב"י בל"ג בעומר הוד שבהוד שהו"ע הודאה לעצמות א"ס הי' זה דוקא במערה שהשיג קודם הסתלקותו כמו משה שהשיג שער החמישים קודם הסתלקותו, נמצא שניתוסף שכל ע"י העדר השפעה. אבל באמיתת הענין אי אפשר להשיג אלא ע"י שמעלה את השכל למשכיל שטזמקור השכל, ואז יוכל לעמוד על אמיתת הענין וכמו שמצינו בסנהדרין שהי' יושבין ונותנין כל הלילה ונחלקו רש"י והרמב"ם אופן ישיבתם רש"י סבירא לי' כאו"א לפי עצמו והרמב"ם סבירא לי' זוגות זוגות, ולכאו' הלא הי' יותר טוב אם היו יושבין בחבורה, אלא מפני שהיו צריכין להשיג אמיתת הענין מוכרחים לצמצם השכל למשכיל מקור השכל בהעדר השפעה ובהעדר המח' ג"כ. והענין הוא דהשכל אפשר להפוך אותו למדת החסד והגבורה כמש"נ אמחה את האדם כי יצר לב האדם כו' ואח"כ כתי' ולא אוסיף עוד לקלל את האדמה כו' כי יצר לב האדם גו', נמצא כי שכל וטעם אחד יוכל להפוך בין לחסד בין לגבו' הגם שהם רחוקי' זמ"ז, ולכן היו צריכים להשיג אמיתת השכל ששם חסד וגבו' בהתכללות עד שאין יכולין לומר שזה חסד וזה גבו' ולכן כשיוצא משם השכל אזי הוא באמיתית. וכל זה לא השיגו אלא מפני שצמצמו השכל שלהם למשכיל מקור השכל ומשם אין ביכולת להשפיע, כי השכל שהוא בגילוי יוכל להשפיע, אבל אמיתת השכל אין ביכולתו להשפיע אלא שצריך להעלות כל כלי הכחות והמוחין לשם ואז יוכל להשיג את השכל. נמצא כי המוחין רחוק מאוד ממדות, כי המדות הם מקור לעולמות ובלא עולמות אין נופל שום מדות כלל, משא"כ במוחין שהוא אינו מקור לעולמות, ובלא עולמות יוכל להשיג יותר. היוצא מזה שענין קדם הוא במעלה ומדריגה.

ועד"ז יובן ענין תהו שקדם לתיקון כי הוא קדם במעלה, וההפרש שבין תהו לתיקון הוא שתהו הוא ריבוי האור ומיעוט הכלי, משא"כ תיקון הוא מיעוט האור וריבוי הכלים, והענין דהנה ריבוי האור ומיעוט האור אין הפי' שהאור שהוא בריבוי בתהו הנה אותו האור הוא במיעוט בתיקון, כי באמת אין ערוך כלל בחי' האור דתיקון להאור דתהו. ויובן זה ממה שארז"ל אור שנברא ביום ראשון הי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו עמד ומיעטו, ולכאורה הל"ל מתחלת העולם ועד סופו, אלא מסוף העולם ועד סופו מסוף עלמא דאתגליא עד סוף עלמא דאתכסיא מלמטלמ"ע, ומסוף עלמא דאתכסייא עד סוף עלמא דאתגלייא מלמעלמ"ט, ועכשיו האור שאדם רואה אינו בערך כמו האור ההוא, מפני שאדם אינו רואה רק פרסה א', וכמו"כ ריבוי האור דתהו הגם שהאור דתהו הוא במיעוט הכלי והוא מוגבל שיש לו כלי, מ"מ נק' בלי גבול לגבי תיקון רק שנפל בשבה"כ, ומחמת זה יש ביכולת הקרבן שע"י יהי' והחיות נושאות את הכסא. אבל איך יש ביכולת החיות להיות נושאות את הכסא, כי חיות המרכבה הם ג"כ מבחי' התהו רק שהוא מה שכבר נתברר, כי בעת שנפלו מה שנתבררו הי' חיות המרכבה, ומהשאר נתהוו בהמות וחיות דלמטה, לכן אם מקריב את הקרבן עי"ז ניתוסף ניצוץ אלקי להחיות ועי"ז מנשאי' את הכסא, ולכן אנו רואים שיש למטה כח יותר בבהמה מבאדם היות כי שרשו מעולם התהו שקדם במעלה לתיקון.

וזהו שבשעה שבהמ"ק קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר כו', אבל נמוכי הרוח כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, כי כל הקרבנות לא היו שיזאלא מבהמות ועופות, וכשהוא מקריב את הקרבן הבהמה היא מתעלית לשרשה פני שור שבפני שור, וקרבן עוף מתעלית ג"כ אל מקורה ושרשה שהוא פני נשר שבפני שור, משא"כ בירור דנה"ב שבאדם מתעלה לבחי' פני אדם שבפני שור כי פני אדם לארבעתן, נמצא שבו נכלל כל חיות המרכבה, וזהו כאילו הקריב כל הקרבנות כולם ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנא' זבחי כו' לב נשבר ונדכה כו' כי הנה ארז"ל במשנה א' פ"ד דאבות איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' טוב ארך אפים מגבור, והיינו שע"י שכובש את יצרו ממשיך מבחי' א"א, והיינו בחי' י"ג מדה"ר.

והנה בתפלת המנחה של שבת אנו אומרים ואני תפלתי לך כו' אלקי' ברב חסדך, ולכאו' איך שייך לומר שם אלקי' בחסד, ומה גם ברב חסד, אך הענין הוא דהנה אית חסד ואית חסד, שהוא חסד שבסדר השתל' וחסד שלמעלה מסדר השתל', וזהו אלקי' ברב חסדך כי רב חסד הוא למעלה מסדר השתל' ומשם נמתקי' הגבורות דשם אלקי', ולכן הוא דוקא בשבת במנחה שאז מאיר גילוי רעוא דכל רעוין, כי בשבת הוא עלי' עד רום המעלות אזי מאיר גילוי רעוא דכל רעוין, ואזי נמתקין הגבורו' דשם אלקי', וכמו"כ ע"י תפלת הצבור ממתיקין הגבורות דשם אלקי' מפני שממשיכים יגמדה"ר שזהו"ע מ"ש מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו שמבחי' אלקי' נעשה אלקינו, וע"ז נא' הן אל כביר לא ימאס כי משם אלקי' נעשה אל שהוא חסד, כי בשם אלקי' האותיות ה' י' ם' הם דין, וע"י תפלת הצבור ממתיק ונעשה משם אלקים שם אל שהוא חסד. וכמו"כ ג"כ תפלת היחיד כשהוא בבחי' נמוכי הרוח עי"ז ממתיק הגבורות דשם אלקים כמבואר בזהר (פ' משפטי' דק"ח ע"א) שכל הקרבנות הם לש' הוי' אבל הקרבן לשם אלקי' הוא עציבא ותבירא דרוחא, ופי' בזהר"ק מהאריז"ל שכל הקרבנות עולים לש' הוי', אבל לשם אלקי' כתי' כי לא תחפוץ זבח שאינו מתרצה בהקרבת הקרבן מפני שיש לו טענה דהלא שמוע מזבח טוב כמו שאמר שמואל לשאול דהלא שמוע מזבח טוב ושאול הלך לטעמו ורצה להקריב קרבן, וגם הקרבן הוא רק על שגגות ולא על הזדונות, אבל עציבא ותבירא של הלב זהו קרבן אפי' לש' אלקים. וזהו שבקש דהע"ה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה ואיתא בלק"ת כי דכא הוא גבוה יותר מנדכה, אבל אפשר לומר כי נדכה הוא גבוה יותר מדכא, כי דכא הוא בתולדתו, אבל בהקב"ה אינו כן אלא מרום וקדוש אשכון את דכא כו' מרום זו בחי' כתר כמ"ש ואתה מרום לעולם ה' לעולם בחי' ניצחיות וקדוש זו חכ', הגם כי נכתב קדוש בוא"ו אך בתניא נת' שחכ' הוא כח מ"ה ואיתא בפרד"ס כ"ח הוא מה שהוא מתגלה בבינה, ומ"ה שהוא ביטול לגבי כתר ולהיותו בביטול אזי קדוש יוכל להיות כמו קדש שהוא בגרמי' שהו"ע חכ', וכ"ז הוא בדכא ושפל רוח כי תשמישו של שיחהקב"ה בכלי' שבורי'. וזהו שארז"ל כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שמעלה נפש הבהמית לפני אדם שבפני שור ופני אדם הוא לארבעתן, ולא עוד שאין תפלתו נמאסת שגם בחי' ש' אלקי' אינו נמאסת כי בזה הוא רוצה.

ולשון כמה גדולים הוא להיות כי יש כמה בחי' גדול, גדול אדוננו ורב כח, שיעור קומה של יוצר בראשית רל"ו אלפי' רבבות פרסאות כמספר ורב כח, ויש גדול דכתי' גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו דקאי על הקרבנות שבירושלי' שזהו בחי' הפנימי', ויש גדול דכתי' ולגדולתו אין חקר כתר שלגדולתו העצמיות אין חקר, וע"י נמוכי הרוח מגיע לכמה בחי' גדול שהרי אריב"ל כאילו הקריב כל הקרבנות שזהו גדול ה' שבבהמ"ק שהוא בפנימיות, וממילא גם מאיר גדול אדונינו וגם ולגדולתו אין חקר כי מרום וקדש אשכון את דכא, וזהו כמה גדולים כו'.