זכור גו' עמלק

רמטזכור גו' עמלק

בס"ד, פ' ויקרא פ' זכור, תרל"ב.

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, ואיתא במדרש תנחומא ע"פ זכרונכם משלי אפר לגבי חומר לגביכם, אמר הקב"ה לישראל אותן שתי זכירות שכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן תמחה את זכר עמלק, זכור את אשר עשה לך עמלק, משלי אפר משולי אפר, אם עשיתם כך אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר שנאמר ואנכי עפר ואפר, ואם לאו לגבי חומר גביכם התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים שנאמר וימררו את כו' בחומר ובלבנים. וצ"ל מהו שאמר וא"ל התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים הלא מלחמת עמלק הי' אחר יצי"מ, ועוד הלא שאול מחה זרעו של עמלק והשאיר ממנו פליטה ולא הי' אח"ז שיעבוד מצרים, ועוד מהו הלשון התקינו עצמיכם כו'.

ובכדי להבין זה צ"ל מ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד שלכאו' יפלא מאחר שהוא הראשית גוים למה תהי' אחריתו עדי אובד ולמה יגרע מכל האומות דכתיב בהם אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' כו'. אך הענין הוא דשרש ההפרש בין קלי' עמלק לכל האומות דהנה ז' אומות הכנעני כו' הם ז' מדות רעות דבהיות ידוע שהעובר על איזה דבר אשר ציוה ה' כו' זהו מחמת הרוח שטות המכסה ומסתיר על האמת ונדמה לו שאינו נעשה נפרד עי"ז, ובאמת ע"י שעושה היפך רצונו ית' נעשה נפרד ממנו ית' מכל וכל, אבל הרוח שטות מכסה שהיצר מסיתו שאינו נעשה נפרד עי"ז וא"כ אמאי לא יתאוה זה התאווה, שאילו הי' יודע שנעשה נפרד עי"ז לא הי' רוצה כל אחד מישראל בשום אופן להיות נפרד, ולכן אנו רואים שכאשר יתאווה תאוה יכול לעשות שטותים נוראים כאחד הפתיים וקלי הדעת הגם שהוא בעצם בר שכל, אלא שזהו מפני הרוח שטות המכסה שמאבד שכלו וכ"ש הניצוץ אלקי, וזהו ענין ז' אומות שהם ז' מדות רעות. אבל קליפת עמלק הוא שיודע רבונו ומכוין למרוד בו שיודע בדעת גמור שבטובו מחדש בכל יום תמיד שבכל רגע מהווה מאין ליש, אלא שמכוון למרוד היינו חוצפא וגסות, וחוצפא אפי' כלפי שמיא כו', וזהו ומכוון למרוד וע"כ שיודע בדעת גמור דאל"כ האיך שייך לומר ומכוון למרוד, כי עמלק הוא קליפה שכנגד הדעת שהדעת הוא נחלק לחו"ג שהוא הקליפה שכנגד המוחין, ולכן אין לו בירור, כי כל האומות הן מדות רעות שהן היפוך מדות דקדושה דכמו שיש חסד דקדושה והוא האהבה לאלקות כן ישנו בהיפך אהבה זרה או יראה רעה והתפארות וניצוח ועקשות כו', ולכן יכולים להתברר היינו להתהפך אל הקדושה ע"י התבוננות באלקות, דהמעשה רע שעושה הוא מפני שהרוח שטות מכסה עד שאינו יכול להתבונן, אבל ע"י שיתבונן שנעשה נפרד לגמרי ממנו ית' מתהפך הרע אל הקדושה, אך היינו עצם כח המתאוה, כי בכל דבר רע יש ב' בחי', א' הכח המתאוה שהוא עצם התאווה, והב' הוא לבושי הרע היינו מחו"ד ועצם המעשה הרע, והחמימות והתאווה יכול להפכם אל הקדושה היינו שזה החמימות ורשפי אש יהי' בעבודה לאלקות כי כח המתאוה בעצם אינו רע כ"א הוא רנכח להתאוות איזה דבר אלא שמציירים בו ציור ותאוה רעה ולכן יכולים להפכו אל הקדושה, אבל המעשה דבור ומחשבה צריך לשרפם ברשפי אש האהבה וזה"ע הדחי', וכמו שלבושי הרע דמדות רעות צריך לדחותם כמ"כ כללות קליפת עמלק א"א להתברר כ"א ע"י דחייה שהרי הדעת לא יועיל לו כלום שהרי יודע ועושה ההיפוך כ"א איבודו זהו תקנתו, כמו כלי חרס שאין לו טהרה במקוה כ"א שבירתו זהו תקנתו. וזהו ראשית גוים עמלק מפני שהוא ראשית, לכן אחריתו עדי אובד. וזהו שתי זכירות הוו זהירין בהן, זכירה היינו שידע וירגיש הרע שבנפשו ואז יראה כי רע ומר עזבו את ה' וא"כ לא יתרחק יותר לבוא לקליפת עמלק, כי עיקר קליפת עמלק הוא לקרר ענין אלקות כי עסקו לפתות בדברים לומר מי יאמר שהאמת הוא כך שמחי' ומהווה תמיד מאין ליש, ואם יהי' שכך הוא האמת מה יעשה אם עושין היפוך רצונו, וזהו עיקר ענין קרירות שבנפש להכחיש ענין אמונת אלקות, אבל כשירגיש הרע שבנפשו ויתמרמר מזה אז בודאי לא יבוא לקלי' עמלק, וזה"ע זכירה לזכור שע"י הרע יכול לבוא לקליפת עמלק והוא מקור הרע. ועוד אפ"ל ענין זכירה היינו שידאוג ויתמרמר מזה שיש קלי' המנגדת כ"כ לאלקות עד שיכולה להכחיש ענין אלקות שבנפש וא"כ ממילא יראה למחות שלא יהי' שום זכר עמלק, כי כאשר ידאוג מזה הקלי' שישנו בעולם א"כ בודאי וודאי יראה להזהר שלא יהי' בנפשו, ואז אתם בניו של אברהם.

ובכדי להבין זה צריך להקדים מהו ההתחדשות ממתן תורה, והלא קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה ואפי' עירובי חצרות ומה הי' נצרך למתן תורה קולות וברקים כמ"ש וכל העם רואים את הקולות, וכתי' ויהי קול השופר הולך וחזק כו' וכתי' ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים. אך בכדי להבין זה צ"ל מה שהאבות קיימו התורה שקיימו כל אחד ואחד באופן אחר, כי אברהם הי' עבודתו גמ"ח וכמ"ש בס' הבהיר אמרה מדת החסד כ"ז היות אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד במקומי והוא המשכת אלקות מלמעלה למטה, ויצחק הי' חופר בארות מלמטה למעלה, ויעקב קו האמצעי הי' עבודתו במקלות ואיתא בזהר שעי"ז קיים מצות תפילין, ולכאורה למה לא קיימו כולם בשוה כא', והלא עכשיו אחר מתן תורה מקיימים מעשה המצות כולם בשוה כמו תפילין אצל כולם שוה ד' בתים ומצות סוכה, ולמה האבות קיימו כל אחד באופן אחר. אך כי האבות קיימו ברוחניות, תפילין ד' מוחין עליונים קדש והי' כי יביאך חו"ב שמע והי' א"ש דעת הנחלק לחו"ג, שבת מוחין דאבא, מצה קטנות אבא, סוכה מקיפים דבינה, וכן כל המצות, והם מצד עצמם קיימו המצות, לכן קיים כ"א לפי שרשו, היינו אברהם אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת החסד הי' קיום המצות שלו באופן זה לפי שרשו, ויצחק באופן אחר לפי שרשו, והגם כי למשל כוונת מצות תפילין הוא דעת הנחלק לחו"ג וא"כ צ"ל שניהם חו"ג והאיך אפ"ל שזה קיים לפי החסד וזה לפי הגבו', אך הענין כי הנה כל ספי' וספי' כלולה מע"ס וא"כ האם שוה גבורה שבחסד לחסד שבגבורה, ואברהם אע"ה הי' קיומו ע"י גבורה שבחסד ויצחק ע"י חסד שבגבורה לכן לא קיימו כולם בשוה כי אם כל אחד לפי שרשו, אבל כאשר ניתנה תורה אז אם יעשה אחד לא כפי התורה שניתנה הרי הוא עושה היפוך רצה"ע, ולכן הגם שב"ש וב"ה מחולקים, ובשרשם ג"כ רנאמחולקין ששמאי מגבורה והלל מחסד, מ"מ קיימו המצות בשוה כי עכשיו אין לנו לעשות באופן אחר כ"א כפי התורה שניתנה לנו.

אך מ"מ האבות ע"י קיום התורה שלהם לא הגיעו כ"א למקור שרש הנבראים כי הנברא מצד עצמו א"א להגיע יותר משרשו, והראי' ממארז"ל שאמרו ש"מ מעיין דעין עיטם כ"ג אמה הוי, שהמקוה של כה"ג הי' ע"ג פתח העזרה והפתח הי' גובהו עשרים אמה ושיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות, ואם נאמר שיכולים להגביה את המעיין גבוה ממקורו מנ"ל שהמעיין הי' כ"ג אמה דילמא לא הי' כ"א עשר והיותר הגביהו אלא ודאי שאין יכולים להגביה יותר מהמקור, אך זהו משל, ומזה נוכל להבין שגם בעבודה א"א להנברא מצ"ע להגיע כ"א לפי שרשו, אבל התורה שניתנו לנו רמ"ח מ"ע הוא רמ"ח אברים דמלכא וכמו שהאבר הוא כלי להשראת הנפש כן כל מצוה היא כלי שע"י יומשך אורות בכלים, וזהו מעלה אני עליכם כאלו עשאוני שהם הם העושים אותו כבי' שממשיכים האורות בכלים, ושרש שרשם הוא תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הוא תר"ך עמודי אור שהוא תרי"ג ארחין דגלגלתא. והגם כי האבות היו נשמות דאצי' מ"מ הרי איתא באגה"ק שנשמות דאצי' הם נפרדים מהקו, אבל המצות הם רמ"ח אברין אשר הם דבוקים ממש אל הארת הקו, וזהו לריח שמניך טובים כל מצות ומעש"ט שעשו האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק, שענין הריח הוא אינו עצמית שהרי מריח וחוזר ומריח ואינו חסר כלום ה"ז הוראה שאינו עצמיות, אבל השמן שמריקין מכלי אל כלי ה"ז עצמיות, אך זהו משל, והנמשל הוא שריח הוא שרש הנבראים שאין בו הארת הקו, אבל המצות הם עצמיות שיש בהם הארת הקו.

אך לפי"ז צ"ל א"כ מהו המעלה אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אבינו ע"ה הלא מתן תורה של ישראל גבהה מעלתם מאד ממעלת התו' דאבות, אך להבין כ"ז צ"ל שרש ההפרש בין ההמשכה שמלמעלה למטה ובין העלי' שממטה למעלה, כי בעלי' שמלמטה כתיב מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב שנצרך ריבוי ההזדככות כי יש הרבה מונעים ומעכבים, אבל אצל הגילוי שמלמעלה אין שום מניעה, ולכן היה מ"ת חמשים יום אחר יצי"מ הגם שלא הי' העולם מזוכך עדיין והי' גילוי עצום מאד וכמ"ש וירד הוי' על ה"ס. וזהו ג"כ ההפרש בין קיום התורה של האבות ובין התורה שלנו, כי לקיום המצות שלנו אינו צריך מס"נ בפועל ממש כ"א לקיים רצה"ע ב"ה, עד שאם עושה בקרירות מצות אנשים מלומדה היינו שאינו עושה מפני קיום רצונו ית' ומרגיש בנפשו הארת אור המצוה כ"א מעשה אבותיו בידו שצריך להניח תפילין ולהתפלל הרי זה בודאי אינו יכול להיות כלי לאלקות, ואם מכוון בכדי לשעבד מוחו ולבו לאביו שבשמים הגם שהיא כוונה פשוטה מ"מ ה"ה כוונה הנאותה רנבכמ"ש בשו"ע, ומ"מ אחר כל הכוונות אין זה מס"נ בפו"מ, והוא מפני שהמצות הוא המשכת אלקות מלמעלה למטה, אבל קיום האבות הי' ע"י מס"נ בפו"מ והוא ע"ד מי יעלה.

וזהו אם עשיתם כן הרי אתם בנים של אברהם כו' היינו ב' המעלות, היינו מעלת המצות ששרשם נעלה, ומעלת האבות ביטול ושפלות שהוא עיקר הכלי לאלקות כמ"ש מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ואם לאו התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים, והענין כי הנה איתא במד"ר שכל האומות נק' ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירין לישראל, וכן כל הגליות נק' בשם מצרים ובפרט גלות האחרון, אך זהו הגלות על גשם הגוף, ובאמת ישנו ברוחניות ג"כ כי הנה אי' ברע"מ ע"פ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, בחומר דא ק"ו בלבנים דא ליבון הלכתא, ולכאורה למה נק' זה בשם גלות הרי עי"ז בא לעומק ההלכה, אך מתחלה לא היו צריכין לכ"ז כ"א כל אחד הי' מכוון ההלכה כמו שהיא וכמארז"ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ולא הי' מחלוקת כלל, ואח"כ בימי הזוגות התחילה מעט מחלוקת, ואח"כ משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן נתרבה המחלוקת בישראל, ופי' שלא שמשו היינו שלא האירה בהם כ"כ גילוי אור נתרבה המחלוקת שצריך יגיעה רבה ועצומה עד שבאים לעומק ההלכה היינו ריבוי הפלפולים קושיות ותירוצים, והיינו ליבון הלכתא שצריך הרבה יגיעה ללבן ולכבס עד שבא לעומק ההלכה. ובזה יובן מאמר המדרש התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים, היינו קבלת עול תורה כי ע"י עול תורה נמחה קליפת עמלק, וכמאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד אם אבן הוא נימוח, ומנוול היינו יצה"ר וע"י תורה גם אם נעשה לבו לב אבן שאטום וסתום מלקבל דברי חכמה מ"מ ע"י דברי תורה נעשה פתיחת הלב שהתורה נק' בשם מים, וכמו שהמים הגם שהם בעצם לחים מ"מ אם הם יורדים טיף טיף עושים נקב באבן כמ"כ ע"י התורה נעשה פתיחת הלב וזהו שעבודה של מצרים.

והנה כתיב כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות, דכמו שיצי"מ הי' הכנה למ"ת שהי' גילוי התורה הנגלית, כמ"כ הגלות רוחני דחומר ולבנים דעכשיו הוא הכנה לגילוי פנימי' התורה, וזהו שבמ"ת כתיב אנכי הוי' אלקיך שנעשה שם הוי' בכאו"א ע"י שדיבר פא"פ הוי' עמכם, כמ"כ לע"ל כתיב אראנו נפלאות היינו נו"ן פלאות כי נו"ן הוא נו"ן שערי בינה שהבינה הוא השגה והבנה, ופלא הוא מופלא ומכוסה וזהו נו"ן פלאות שהפלא של כל נו"ן שערי בינה יתגלה לע"ל, וכמו שלמ"ת הנגלית הי' נצרך קרי"ס היינו הפך ים ליבשה שהשפיל עלמא דאתכסייא בכדי שיהי' בעלמא דאתגלייא הגילוי כמו בעלמא דאתכסייא, כמ"כ לע"ל שיתגלה הפלא שבנו"ן שערי בינה כתיב והניף ידו על הנהר שהנהר הוא בינה הבנה והשגה ויהי' ההנפה על הנהר כי יתגלה הפלא שבהנהר, וזהו והניף ידו על הנהר כמו שבקרי"ס כתיב ויט רנגמשה את ידו, וע"י קבלת עול עכשיו בזמן הגלות יתגלה לע"ל פנימית התורה, וזהו אותן שתי זכירות הוו זהירין בהם היינו שיהי' סו"מ ואז אני זוכר לכם זכותו של אברהם אע"ה היינו שיהי' ועשה טוב ג"כ באופן אחר בביטול, ואם לאו שלא תהיו זוכרים בעצמיכם התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים קבלת עול תורה ועי"ז נמחה זכר עמלק.