לא יצא איש לא בסייף

רכדלא יצא איש לא בסייף

בס"ד, פ' בשלח, תרל"ב.

לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת, ר"א אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאיתים וחניתיהם למזמרות כו'. ובגמרא מאי אלה קולפא, ופי' רש"י שהוא מקל עב ועגול, והוא ג"כ כלי זיין, וקחשיב חמשה כלי זיין, אלא שהתריס אינו כלי זיין כ"א להגן מן החיצים ואבני בליסטראות. וצ"ל מהו הפלוגתא שלת"ק חייב חטאת ולר"א הוי תכשיט וחכמים סברי להו כת"ק אלא שמפרשים דבריו.

והנה איתא בירושלמי ע"פ וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, אלו חמשה כלי זיין דקחשיב תנא במשנתינו. וצ"ל הלא הקב"ה הוציאם ממצרים ולמה היו נצרכים לכלי זיין. אך דהנה החמשה כלי זיין יש גם בעבודה ברוחניות ג"כ. ובכדי להבין מהו ענינם ברוחני' צ"ל מאמר רז"ל ע"פ רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות רכהבידם, כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו. וצ"ל מהו השתי פיות, ולמה נצרכים לחרב של שתי פיות דוקא. והנה בזהר איתא שהחרב הוא שם הוי', רישא דחרבא דא אות יו"ד, גופא דחרבא וא"ו, שתי פיות שתי ההי"ן, נרתקו שם אד'. וצ"ל מה שייכות יש להחרב עם שם הוי' ומפני מה נק' שני ההי"ן שתי פיות.

אך בכדי להבין כ"ז צריך להקדים הקדמה א' והוא כי הנה יניקות הקליפות הוא על ב' אופנים, אופן א' היינו שמקבלים שפעם וחיותם משם אלקים דהיינו ע"י ריבוי הצמצומים וההעלמות וההסתרים עי"ז מקבלים חיותם, דאם הי' גילוי אלקות לא הי' יכולים לקבל כי אין אוא"ס שורה אלא במי שבטל כי אין אני והוא יכולים כו' אלא ע"י הצמצום דשם אלקים דוקא הם מקבלים כי הרי יש בהם קצת דקצת ביטול דקרו לי' אלקא דאלקייא, והוא מב' אותיות אחרונים דאלקים שהם אותיות ים, כי הנה איתא בס"י שתיבה של חמש אותיות בונה ק"ך בתים הוא ק"ך צירופים וממ"ח צירופים אחרונים מקבלים למטה אדמת בני חם, וזהו מ"ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה, גוזזיה הם השערות ריבוי הצמצומים והם גוזזים את השערות שהם מקבלים מאחורי נקבי העור דנוק' היינו בין צירוף לצירוף וכמ"ש נאלמתי דומיה החשיתי ר"ת נדה נד ה"א היינו שנד בגלותא מהוא"ו מזה מקבלים הקליפות תוס' יניקה. ואופן הב' שהם מתנשאים בחוצפא ועזות בלי שום טעם ודעת, מבחי' כמה ארך אפיים כו' כחשיכה כאורה שהאור שוה לחשך ששניהם אין תופסים מקום, שאין החשך מחשיך ואין האור מאיר וכן אין החשך מאיר ואין האור מחשיך וכמ"ש אם תגביהי כנשר משם אורידך כו', ונשר הוא כמ"ש דרך הנשר בשמים שהם מקיפים עליונים, ושממית בידים תתפש כו', והכח להם להתנשאות בלי טעם מחמת שרש שרשם מעולם התהו הקדום לתיקון, וע"ז נצרך חרב של שני פיות להכריתם שלא יקבלו תוס' יניקה כ"א לפי שיעור הקצוב להם, כי הכל תלוי במעשה התחתונים כי יעקב חבל נחלתו דכמו החבל שראשו א' קשור למטה וראשו א' קשור למעלה, וכשמנענעין קצה התחתון מתנענע גם קצה העליון, כן הוא ממש בנש"י דאיזו תנועה שעושים למטה כן גורמים למעלה מעלה, היינו אם איש הישראלי מניח מחדו"מ ופנימי' רצונו לפנימי' אלקות עי"ז גורמים למעלה ג"כ שיהי' יאר הוי' פניו אליך, אליך דוקא, היינו שיאיר פנימי' אלקות בגילוי וכאשר מאיר בגילוי א"ס אז אין יכולים הקליפות לקבל כי כהמס דונג כו', אבל כשמלביש המחדו"מ ופנימי' רצונו בעניני תאוות העולם שאז נעשה התגברות הנה"ב על הנה"א ושרשו מרוח הבהמה שהוא בגימ' ב"ן שם אלקים היורדת למטה שהוא העלמות והסתרים, דע"י שגורם בנפשו העלם אלקות עי"ז גורם שיהי' בעולם ג"כ העלם אלקות ואז ממילא מקבלים הסט"א תוס' יניקה, וכן ע"י חוצפא וגסות ועזות שמתנשא א"ע בלי טעם ודעת כ"א מחמת רוב עושרו או רוב גדלו, הגם שיודע היטיב פחיתת ערכו בכל פרטי האופנים מ"מ מתנשא א"ע בלי טעם ודעת כמ"ש הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח גורמים להקליפות ג"כ להתנשאות בלי טעם ודעת ולאמר לי יאורי, כי ע"י ההגבהה שבנפשו גורם שיתנשאו ג"כ למקום אשר אין נוגע שם מעשה התחתונים כמ"ש אם צדקת מה תתן, וחוצפא אפילו כלפי שמיא מהני, ואין הפי' שחלילה יוכל לעשות כלום נגדו ית' ע"י חוצפא, אלא הפי' ששמיא הוא ז"א, אבל כשעובר רצונו רכובחוצפא ה"ה מתנשא א"ע לקבל חיות מכחשיכה כאורה, וזהו שגלות מצרים הי' ע"י פרעה שפרעה הוא אותיות הערף עורף דא"א, כי ע"י שהקשו ערפם כמ"ש כי פנו אלי עורף היינו בקרירות מצות אנשים מלומדה עי"ז התנשא פרעה לעורף דא"א, וע"ז בא החרב של שני פיות דוקא להכריתם מכל וכל.

אך בכדי להבין מהו החרב צ"ל תחלת הפסוק רוממות אל בגרונם דמשמע שהגרון בעצמו הוא הוא החרב. והענין דהנה איתא בכתבי האריז"ל שמצרים הוא מיצר הגרון שבגרון יש ג' שלוחי השפע קנה וושט והוורידין, ונק' שר המשקים שר האופים שר הטבחים. והנה פעולת הוושט שמקבל המאכל ונעשה דם והדם מעורב עם מים וגם מקבל השתי', והוורידים מביאים תמצית חיות הדם מן הלב למוח מלמטה למעלה, והקנה מביא לחות המים שבמוח ללב והקנה הוא ממוצע בין מוח ללב מלמעלה למטה כמאמרם ז"ל תלתא קני הוי דפריש לליבא ולריאה ולכבדא. והנה כמו שיש בלעו"ז ג' שרי פרעה כמ"כ ישנם בקדושה בציור אדה"ע, וכן בעבודה, ולהבין מהו פעולתם ברוחניות הנה הקנה מביא לחות המים שבמוח לכן נק' שר המשקים ומים מצמיחים כל מיני תענוג, וכמו שבגשמיות עיקר צמיחת התענוגים ממים תחתונים כמ"כ מים עליונים מצמיחים תענוגים רוחניים כמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ובעבודה בנפש האדם היינו כאשר יתבונן היטב ענין גדולת א"ס איך שאני הוי' לא שניתי ואין ערוך אליו מזה יבוא לאהבה בתענוגים כמ"ש אז תתענג על ה' ונק' בשם קנה ע"ש קנה חכמה קנה בינה כי חכמה הוא השגה ובינה הבנה, היינו ע"י התבוננות איך שאתה הוא עד שלא נברא העולם שבריאת עולמות אין תופסים מקום מזה בא לאהבה בתענוגים שלמעלה משם הוי' ועי"ז נמשך שיהי' יאר הוי' פניו היינו בפנימיות, כי מה שקליפות מתנשאים א"ע לבחי' כמה ארך אפיים היינו בחיצוניות, אבל בפנימיות עיקר הכוונה נשמות ישראל, וכשנמשך בפנימי' אז נמשך בחכמה דוקא ובחכמה שם נוגע מעשה התחתונים עבודה דתומ"צ, ואפי' יצי"מ שהי' גילוי עצום הי' ג"כ ע"י חכמה או"א שהלבישו לזרועות דא"א. ונמצא שר המשקים קאי על תפלה ותורה, תפלה הוא אהבה בתענוגים, ותורה הוא כמ"ש ונהר יוצא מעדן תענוג עליון להשקות את הג"ן סדרים דאורייתא, ונק' התורה בשם שר המשקים דכמו שעבודת שר המשקים שמוזג מים ביין כן יש בתורה ב' בחי', תושב"כ נק' בשם יין ותושבע"פ נק' מים כמ"ש ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה וצריך לערב המים הגדרים וסייגים שגדרו רז"ל ואז נק' שר המשקים, אבל כשאינו נזהר בגדרי רז"ל אינו נק' בשם שר המשקים שהרי אינו ראוי לשתי', ולכן אמרו שהקנה לא פחות מו' טבעות היינו ו"פ הוי' היינו להמשיך גילוי הוי' בכל מדה ומדה.

ושר הטבחים הוא אהבה ברשפי אש, כי עבודת שר המשקים הוא להמשיך אהבה הנמשכת כמים, אבל שר הטבחים הוא אהבה ברשפי אש הצימאון, ומחמת רכזהצימאון נכלה ונשרף האש זרה דלעו"ז כמ"ש כי הוי' אלקיך אש אוכלה שאוכלה ומכלה האש דלעו"ז, ולכן תרגומו רב קטולייא שהורג את תאות נה"ב וכמאמרם ז"ל ע"פ זובח תודה יכבדנני כל הזובח את יצרו זוכה ונוחל ב' עולמות. ושר האופים הוא תורה כי חטה הוא ך"ב אתוון דאורייתא וכדי שיהי' לחם שיבלע ברמ"ח אבריו של אדם שיהי' חיותו מהתורה כמו מהלחם הוא ע"י האפי' ברשפי אש האהבה כמ"ש ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד שע"י התנור רשפי אש האהבה מהתבוננות דאחד שהוא יחידו של עולם יחיד ומיוחד, ובמד"ר אמרו אחד אין כיוצא בו, עי"ז נאפה הלחם דתורה. והגם כי אמרנו ששר המשקים הוא תורה, אך שניהם אמת דבתורה יש ב' בחי' עיון התורה, וסתם תורה, כמ"ש בסש"ב, עיון התורה שיהי' לימודו ע"ד מה להלן באימה כו', והוא ע"י עבודת שר המשקים היינו ע"י אהבה בתענוגים, וסתם תורה הוא שר האופים.

וע"י ג' שרי פרעה דקדושה מכלה הג' שרי פרעה דלעו"ז כי שר המשקים בלעו"ז הוא כמ"ש וישא לוט כו' כי כולה משקה והיינו תענוגי עוה"ז כמ"ש אמרה אלכה אחרי מאהביי נותני לחמי מימי צמרי פשתי שמני ושקויי הם תענוגי עוה"ז, ובמד"ר איתא כולה משקה כמד"א והשקה את האשה. והענין דכמו שמים המאררים הם בתחלתו מתוק וסופו מר כן תאות עוה"ז תחילתם מתוק וסופם מר כמ"ש נופת תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה, ובסוף רואה בעצמו שהם מר, אבל בתחלה נדמה המר למתוק ולכן מדמה המד"ר תאוות עוה"ז למים המאררים, ושר הטבחים הוא רתיחות הדמים בהבלי העולם או רוגז וכעס היפך מרשפי אש דקדושה, וזהו טורף נפשו באפו שע"י האף עושה טרפה להנפש היינו שטורפין תפלתו כו', ושר האופים הוא שלבו בוער כתנור אש בתשוקת עוה"ז. וע"י ג' שרי פרעה דקדושה מהפך גם הג' שרי פרעה דלעו"ז אל הקדושה.

וזהו שאמרו בזהר שהחרב הוא שם הוי' כי החרב הוא להרוג את החיצונים שלא יקבלו תוספת אור מהקדושה, והוא ע"י גילוי שם הוי' כמ"ש יאר הוי' פניו אליך וכמ"ש אם תגביהי כנשר לקבל מכחשיכה כאורה משם אורידך נאום הוי' שבפנימיות, וע"י מה מתגלה החרב דשם הוי' הוא ע"י ק"ש כי בק"ש מסיימין אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ ויצי"מ הוא מיצר הגרון דלעו"ז וע"י האהבה שבק"ש נעשה חרב לג' שרי פרעה דלעו"ז שזהו"ע יצי"מ לכן נקרא בשם חרב, ולכן אמרו כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות שכורת את הקליפה מב' המדריגות שמקבלים, וזהו רוממות אל בגרונם שע"י הרוממות שבגרונם עי"ז נעשה חרב של שתי פיות תפלה ותורה או ק"ש. ואפ"ל שתורה הוא החרב של שני הפיות כי כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך, וע"י פה העליון והתחתון עי"ז נעשה שתי פיות להכריתם מב' המדריגות, והב' פיות הם ב' ההי"ן כי ע"י תענוג באלקות בתפלה או בתורה עי"ז רכחנמשך התגלות עתיק שבבינה שהוא ה' עילאה והוא הפנימיות ועי"ז נעשה יחוד ה' תתאה בוא"ו ואז נמשך בג' שרי פרעה דקדושה, קנה שר המשקים, וורידין שר הטבחים, וושט שר האופים וממילא אין נמשך יניקה לג' שרי פרעה דלעו"ז וזהו הכריתה שלהם.

ולהבין בפרטיות מהו החמשה כלי זיין, הנה סייף הוא פסוד"ז כמשארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, היינו להתבונן מביטול כל הנבראים איך שהמלאכים וכל צבא השמים וארץ הם בטלין ממש עי"ז נכרתים כל המונעים והמעכבים המה הקוצים והחוחים אשר סביב השושנתא הקדושה שעוקצים בשכינה בזמן הגלות כביכול, וזמרה הוא מלשון זמיר עריצים, ועי"ז הללויה מלשון בהלו נרו, היינו שנמשך גילוי י"ה דכאשר נכרתו המונעים ממילא נמשך גילוי אור, וזהו סייף החותך הראש שלהם. וקשת הוא מלשון בקשתי היינו הבקשות דשמו"ע שאומרים ברוך אתה הוי' היינו שיומשך קרבת אלקים בנפשו, וכדי שיומשך קרבת אלקים צריך להיות בתחלה צימאון לזה היינו שידע שחסר לו דאם לא יהי' צימאון הרי איך שייך לרוות הצמאון, אך בכדי שיהי' צמאון נפשו תחלה צריך לידע נאמנה איך שרחוק מאלקות בתכלית הריחוק והוא ע"י שיתבונן עוצם גדולת א"ס איך שאני הוי' לא שניתי ויתפעל מזה בהתלהבות עצומה ואז יבין שרחוק מאלקות.

ולהבין זה צריך להבין ההפרש בין סייף ובין קשת, כי סייף הורג למקרוב דוקא אבל קשת הורג למרחוק, אך צ"ל מהיכן יהי' כח הקשת כ"כ במה שאין בחרב כו', אמנם הענין הוא שאנו רואים שעיקר סיבת זריקת החץ של הקשת למרחוק הוא בא מצד משיכת היתר שע"ג הקשת לגבי עצמותו וכל שימשיך יותר בכל כחו אליו את היתר יהי' תגבורת כח הזריקה להלאה במרחוק כו'. ויובן בנמשל בנפש האדם כי יש ב' מיני קליפות, הא' מה שהאדם מרגיש בנפשו כו', והב' מה שלא יוכל להרגישו לעולם מפני שהוא בבחי' מקיף עליו ונסתר ונעלם בו מאד כי הרע הוא בדקות מאד והוא ג"כ רע גמור, והנה לרע זה הנרגש יועיל חרב פיפיות להרגו, אך להרע המקיף ונסתר ונעלם מאד לא יועיל החרב כי לא ישיגנו מפני גודל עוצם העלמו וריחוקו כו', לזאת הוא תועלת הקשת לזרוק חצים ולהשיג את הרע המקיף ג"כ ולהורגו, והיינו להתבונן עוצם גדולת א"ס, ועי"ז הורג למרחוק היינו שמבין עוצם ריחוקו שירגיש גם את הרע שבדקות, וזהו שהורג למרחוק היינו ריחוק הנפש והרע שבדקות נק' ג"כ רחוק כי א"א להרגישו. והענין כי הנה אנו מבקשים בשמו"ע סלח לנו אבינו כי חטאנו ואחר שמו"ע אומרים אשמנו על סדר א"ב, ולכאורה הלא אין לך גרוע מבעל חטא וא"כ הי' נצרך לבקש ע"ז קודם התפלה ולא בתפלה כאשר נתפעל מאלקות. אך הענין דקודם התפלה דרך איש ישר בעיניו דכאשר אין עושה עבירה בפו"מ ומקיים איזו מצוה ולומד מעט, נדמה לו בנפשו שהוא קרוב לאלקות כי הרע שבדקות אין מרגישו עדיין, אך בתפלה שמתבונן עוצם גדולת א"ס ומתפעל בהתפעלות עצומה ורוצה להתקרב ואינו יכול, הרי אז מוצא שיש עדיין רע בנפשו המונע ומעכב, רכטויתמרמר מאד מזה מרירות עצומה ויבקש סליחה ומחילה ואז יומשך עליו קרבת אלקים, וזהו מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו היינו כמו הכסף שיש בו בהעלם סיגים ופסולת, אך קודם שמניחין אותו בכור אין ניכר בו עדיין הפסולת וכאשר מניחין אותו בכור אז נראה וניכר הסיגים ונבדל הסיגים מן הכסף, כן איש לפי מהללו שכל מה שישבח ויבין בגדולת א"ס ימצא יותר הרע שבנפשו כמשנ"ת בסידור. ובזה יובן מ"ש וגם את הצרעה ישלח ה"א בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך כו' כי הוי' אלקיך בקרבך אל גדול ונורא, ויש להבין מה זה נתינת טעם לאיבוד הנסתרים מפני שהוא גדול ונורא כו', אך להיות שיתגלו העלם המקיפים דקלי' שהם דקים מאד הי' צריך לזה אור גדול דוקא כי לפני אור הקטן דקדושה יתעלמו כו', וזהו שאמר עד אבוד הנסתרים ונעלמים כו' הוא לפי שה' הוא אל גדול ונורא דוקא פי' אור גדול מאד מהארת הקדושה הנק' גדול ונורא ואז יאבדו גם הנסתרים ממך כי הרי יתגלו מן ההעלם מפני האור הגדול כו', והוא כמשל שבמקום אופל וחושך צריך להאיר באבוקה גדולה, וכדי לדחות חשך קטן די בהארת אור הנר, אבל במקום חשך ואפל צריך להאיר באור אבוקה שמאיר גם למרחוק.

ואלה הוא שבט שמכין בו כמ"ש וגם אתה תדין את ביתי, תדין דינא דמלכותא דינא, כי בדברים לא יוסר עבד הוא הנה"ב וצריך להכותה בשבט לעולם ירגיז כו', ותדין את ביתי הוא הנה"א כמשנ"ת בתו"א פ' וישב, וצ"ל מהו לשון לעולם וכי לעולם צריך אדם להרגיז, אלא הענין כי כל אדם ה"ה מעורב טו"ר כי גופו ממשכא דחויא, ומצד זה נמשך תמיד אחר הרוגז והכעס, והרוגז הזה הוא תמיד שהרי תמיד הוא מעורב טו"ר כל אחד לפ"ע, וצריך להרגיז בנפשו תמיד על הנה"ב המעלים ומסתיר, למה יהי' תמיד מונע ומעכב לאלקות השוכן בקרבו, ועל ידי זה ההרגזה הוא כובש מלחמתו.

ורומח הוא ק"ש כי בק"ש יש רמ"ה תיבין וכופלין תיבת אני הוי' אלקיכם להשלים לרמ"ח תיבין. והענין דהנה אי' במאו"א רומח הוא רמ"ח אברין דמלכא הנמשך מוא"ו דשם, והענין כי הנה הוא"ו הוא שית תיבין דיחו"ע היינו ע"י שיתבונן איך שז"ר וארץ עד רום המעלות הם בטלין לגבי א"ס ממש דקמי' כלא חשיב עי"ז נעשה רומח ליטול החיות והתוקף של הקליפות, כי הנה ההפרש בין אלה ובין רומח שאלה הוא שמכין בו, ורומח נוטל כל החיות. ובעבודה הוא כי יש ב' מיני תאוות, תאוות היתר ותאוות איסור, תאוות היתר שנמשך מק"נ שהיא עדיין קרובה אל הקדושה די לה בהכאה היינו דברים קשים כמ"ש לעולם ירגיז שירגיז עליו בדברים, משוקץ מתועב מנוול עד מתי תהי' מונע ומעכב להיות גילוי רצונו ית' כמ"ש בתניא, ותאוות איסור נמשך מגקה"ט לגמרי, וא"א להם להתעלות כמו ק"נ כ"א להאבידם רלוליטול חיותם לגמרי, והוא ע"י ק"ש כשיוקבע ענין אחדות ה' באמת לאמיתו ואז ממילא כהמס דונג כו', ובאמת ה"ז חיוב על כל אדם להתבונן אחדות ה' לפ"ע.

והנה אלו הד' הם בעצמם כלי זיין, ותריס הוא מגן להגין מן החצים של השונא, ובעבודה ברוחני' המגן הוא הטלית והתפילין שלכאורה הלא הם מצות בפ"ע ומה שייכות להתפלה אלא שהם המגן לקבל החצים של הנה"ב, והענין דהנה המצות נק' בשם לבושים ומקיפים שהם לבושים להנפש שהוא נברא ובע"ג וכדי שיוכל לקבל גילוי אור ולחזות בנועם ה' בג"ע הוא ע"י לבושי המצות, וכשם שנעשים לבושים בג"ע כן הם לבושים לנשמה המלובשת בגוף לקבל חיצי הנה"ב, והענין דהנה דרך הנלחמים דכאשר אינו לוחם עם השונא אלא עומד כנגדו גם השונא שותק ואינו לוחם, וכל שלוחם אתו אז גם השונא מתגבר ג"כ וזורק חצים ואבני בליסטראות, וכן הוא בתפלה כי שעת צלותא הוא שעת קרבא ואז מפיל על האדם מח"ז והרהורים ותאוות רעות, ולכן בל יפול לב האדם בראותו דכאשר עומד להתחנן ולבקש על נפשו שהסט"א זורקת עליו מח"ז, כי כך היא דרכה ללחום את מלחמתה, אלא העצה להסיח דעת ממנה כמשנ"ת בלק"א, והכח להסיח דעת הוא ע"י טלית ותפילין כי הם מקיפים והמקיף מסמא, ועוד כי עצם הטלית דוחה החיצוני' כמשנ"ת בסדור, וזהו התריס.

ובזה יובן מה שהיו נצרכים ביצי"מ לחמשה כלי זיין, כי ביצי"מ כתיב כי ברח העם שהרע הי' אצלם בתוקפו כתולדתו וכדי לברוח ממנו היו נצרכים להחמשה כלי זיין דתורה ותפלה, ועוד דהרי הי' נצרך אח"כ להלחם עם הרע שהרי הלכו אח"כ כסדר המדריגות וא"כ הי' נצרך להם הכלי זיין, ועד"ז בכל יום ישנו בכל אדם יצי"מ וצריך כל אדם בכל יום להחמשה כלי זיין ללחום עם הסט"א.

אך כ"ז בששת ימי החול, אבל בשבת הוא עליית העולמות, והענין דהנה בששת ימי החול הרע מעורב עם הטוב וצריך להיות מלחמה בכדי להפריד הרע מן הטוב, אבל בשבת שהוא עליית העולמות שהטוב מתעלה והרע נדחה וא"כ א"צ למלחמה זו ולכן ע"ש עם חשיכה אומרי' ואתפרשת מסט"א וכל דינין מתעברין מנה, וזהו שאומרים בשבת א"ב מאתוון רברבין, ולכן אומר הת"ק שאין יוצאין בהם בשבת כי מפני שא"צ לו הרי הם כמשאוי ור"א סבר שתכשיט הוא לו, והענין כי עבודה של כל יום עולה ע"י התפלה דחול והתפלה דחול עולה ע"י התפלה דשבת, וכן עבודת כל בירורי ניצוצות הקדושות שבששת ימי החול מתעלים ג"כ בשבת וא"כ ה"ז תכשיט שבירר הניצוצות והניצוץ ה"ז תכשיט גדול, וחכ"א אין זה אלא לגנאי דהן אמת שהניצוץ הוא תכשיט אבל הבירור הוא ע"י שהמברר מתלבש בלבושי המתברר וה"ז גנאי שיגאלו לבושי המברר מהמתברר (והגם כי בשבת ישנו ג"כ עבודת הבירורים אך הוא באופן אחר כו'), ומביאים ראי' לזה מלע"ל שנאמר וכתתו כו' דכל שיתא אלפי רלאשנין דהוי עלמא הו"ע בירורים דגם השבת יחשב לבירור לגבי שבת דלע"ל שהוא יום שכולו שבת ומנוחה, דהרי ישנו עדיין במציאות הרע, אבל לע"ל יהי' שלימות הבירורים ואת רוה"ט אעביר מן הארץ, ואם נאמר שבשבת הוי תכשיט כ"ש לע"ל וכתיב דלע"ל יהי' וכתתו חרבותם כו', א"כ כש"כ עכשיו שאינו עדיין תכשיט גמור שאחר שבת מתגברים עוד להפיל את האדם, וחכמי' ס"ל כת"ק אלא שהם מפרשים דבריו.