ויקרא משה גו' משכו וקחו

רכאויקרא משה גו' משכו וקחו

בס"ד, ש"ק פ' בא, תרל"ב.

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן כו'. וצ"ל הלא תיבת משכו הוא מיותר שהעיקר הוא הציווי של וקחו, ובזהר מפרש משכו יומין עילאין ביומין תתאין, היינו לחבר אותם, ותיבת משכו עולה שס"ו כמנין ימות החמה שמש הוי' יומין עילאין, ומה שימות החמה הם שס"ה ומשכו הוא שס"ו היינו כמו קודם הנסירה שהיתה חוה א' מצלעותיו וא"א להיות אבר בלא גיד, ושרש ההמשכה הוא ממקום גבוה מאד שהוא קודם הנסירה, אך החיבור הוא מיומין עילאין ליומין תתאין שהוא שס"ה כמנין ימות החמה, אך צ"ל למה דוקא ביצי"מ הי' צ"ל דוקא החיבור דב' מיני ימים.

אך יובן בהקדים מ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים דכמו שהשמש מאירה אורה מלמעלמ"ט בריבוי אור, ומאירה מטה מטה באין מונע ועל כל דבר בשוה, שלא יתכן לומר שעל דבר גדול מאירה יותר ועל דבר קטן מאירה פחות, אלא שמאירה אורה בשוה אם לא שיש דבר המגביל ומונע, אך זהו דוקא ביום, אבל בלילה היא הולכת תחת כדור הארץ ומ"מ מאירה ע"י הלבנה, אך הוא בהעלם כי כדי שתאיר ותשפיע בלבנה הוא ע"י ריבוי צמצומים ואח"כ מתעלם האור בלבנה והלבנה מעלמת ומסתרת אורה לגמרי עד שנעשה מהות אחר, ומה שהלבנה מאירה לארץ ולדרים הוא לאחר העלמת אור השמש ונמצא שמאירה בעולם אור אחר ולא אור השמש, או אפ"ל שמאירה אור השמש בדרך או"ח שמהכאות השמש בלבנה נעשה או"ח (הנק' בל"א ווידער שאיין).

וכן יובן בנמשל למעלה שאלו הי' מאיר בעולמות גילוי יומין עילאין הנק' שמש הוי' שהן מדותיו ית' כמו שהם לא הי' מציאות התהוות נבראים בע"ג וריבוי התחלקות כל עולם לפי ערכו עולם הבריאה ויצירה ועשי' עוה"ז הגשמי' ובריבוי התחלקות, כי אצי' הוא גילוי ההעלם מאלקות וא"כ ה"ז אלקות ממש ואם הי' מאיר למטה כמו שהוא, היה גילוי אלקות למטה כמו למעלה ולא הי' מציאות יש ודבר, אלא ע"י שנתעלם אור ז"א דאצי' במל' וגם זה ע"י ריבוי הצמצומים כמ"ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו, ואח"כ מתעלם האור לגמרי עד שנעשה אור חדש שלא מעין אור האצילות עי"ז מתהווים הנבראים, והגם כי כח ההעלם הוא ג"כ רכבאלקות, מ"מ הרי מה שנראה ליש ודבר ונראה שעולם כמנהגו נוהג ה"ז דוקא משם אלקים המעלים ומסתיר, והוא ע"ד יצירת הוולד שהטפה הוא עדיין רוחני בערך הוולד וכדי שיתהווה מהות מציאות אחר הוא ע"י ששוהה בבטן האם ט' חדשים, וכן אור האצי' כשבא לידי גילוי בבי"ע הוא משתהה בבטן המל' ט' חדשים ועי"ז מתגשם האור עד שיוכל להיות מציאות נברא.

וביאור הענין הנה אמרו סיהרא לית לה מגרמה כלום, וא"א לפרש שאין לה אור כלל דהרי אמרו אשה מזרעת אודם שממנו בשר, ועוד הרי כתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן הרי דנק' עכ"פ בשם מאור ואם אין לו אור כלל האיך נק' בשם מאור, אלא צ"ל שיש ללבנה אור בפ"ע ג"כ שהרי נאצלה ג"כ נקודה אלא שאין לה אור להאיר בנבראים, ובכדי להאיר אורה למרחוק בנבראים הוא ע"י קבלת השפע מט' ספי' ובה משתנה למהות אחר ואז מתהוים ממנה בי"ע.

ולהבין זה צ"ל תחלה ההפרש בין עיבור ולידה הנק' בשם גלות וגאולה. והענין דהנה אמרו דרש רבי שמלאי כו' הולד בבטן האם ראשו מונח בין ברכיו, וכן אמרו בזהר תלת כלילין גו תלת, ולהבין מהו הענין ברוחניות ראשו בין ברכיו. והענין דהנה עיקר מעלת האדם כשיש לו מוחין ומדות היינו כשיוציאו המוחין לידי גילוי עד שיהי' מדה שבלב אהבה לאלקות, אלא דאדם בגימ' מ"ה דעיקר הכוונה שיבוא לביטול המדות כמ"ש לך הוי' הגדולה, אך א"א להיות ביטול המדה אם לא שיהי' מדה בתחלה, והוא ע"י התבוננות, וההתבוננות הוא ע"י שמע ישראל, ישראל דלעילא, וישראל עלו במחשבה, ישראל ישר אל, וא"כ גבהה מעלת הנשמה, והירידה הוא כדי לבוא למס"נ ע"י שיבין שה' אחד ז' רקיעים וארץ וד' רוחות בטלין כנגדו וכולא קמי' כלא חשיבי ועי"ז ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבה את הוי', ויש באהבה הרבה מדריגות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ואז נק' אדם, אך כשהמוחין שלו אינם באים לידי גילוי שאינו מתבונן בהעמקת הדעת ואינו בא לאהבה כלל א"כ הרי הוא שוה לבהמה ממש שהרי בכל מדה יש ג' בחי', הנה"י מהמדה שהוא הטבעיות, ועצם המדה חג"ת, והמושכל ומורגש מהמדה שהוא החב"ד, דהטבעית ישנו בבהמה ג"כ שהרי היא מרחמת על וולדה אלא שהוא בלי דעת, וזהו הנקרא עיבור תלת כלילין גו תלת שאינו מאיר כ"א נה"י, וזהו ענין גלות השכינה בכלל, והנה בשר הלב הוא כלי לנה"י שהוא בחי' אחרונה כי בשר הלב הגשמי א"א להיות כלי כ"א לנה"י וזהו אודם שממנו בשר.

רכגולכן אמרו עובר ירך אמו הוא, שבעיבור הוא שאינו מאיר כ"א הנה"י הגם שיש בהעלם גם כח האב שעיקר הולד מתהווה מטיפת הדכר מ"מ בימי עיבור אינו נקרא עדיין ע"ש האב, וזהו ראשו מונח בין ברכיו דהגם שיש לו ראש מוחין ומדות אבל אינו משמש כלום. אך צ"ל הלא מצינו שנקרא ע"ש האב כמ"ש למשפחותיהם לבית אבותם וכמ"ש אברהם הוליד את יצחק. והענין ששניהם אמת כי בעודו במעי אמו הרי הוא רק ירך אמו ואין נקרא ע"ש האב, אבל כשיוצא מההעלם אל הגילוי אז שייך לקרוא ע"ש האב, דהרי גם בתחלה הי' עיקר היצירה מטיפת הדכר אלא לפי שנתעלם בבטן אמו ואינו מאיר הכחות שלו נק' ע"ש האם, אבל אחר הלידה שיצא לאויר העולם הרי יוצא לגילוי כח האב לכן נק' ע"ש האב. וכן הוא ברוחניות דכאשר אינו מאיר בגילוי המוחין ומדות כ"א דרך מצות אנשים מלומדה כבהמה הרי זה נקרא עיבור שהוא בשר האם.

אבל לידה הוא גילוי מוחין ומדות, כמ"ש סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא כו' כי זה כל האדם, דכללות כל האדם הוא שיהי' בבחי' זה שיאיר בו בגילוי. ויובן דבר זה למעלה ג"כ דהנה אמרו אפילו אתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו כל צרכיהם לפניך, ואתה הוא שם מ"ה שהוא כללות כל התיקון, וכאשר מתעלם האור דשם מ"ה ואינו מאיר כ"א החיצוניות שהוא נה"י שזהו"ע אתה מתמלא עליהם עברה, אז מקבלים גם אוה"ע שפעם, ואדרבה הם שולטים על נש"י, וע"י שמעוררים מ"ה שבנפש עי"ז מעוררים למעלה ג"כ גילוי שם מ"ה.

וזהו שמש ומגן כו' דכמו הולד בבטן האם הוא בתחלה בהעלם במדור התחתון, ואח"כ מתעלה מעט מעט עד שבחדשים אחרונים מתעלה למדור העליון, מפני שבחדשים אחרונים הרי קרוב זמנו לצאת ונצרך להתגשם יותר לכן מתעלם, ומה שמתעלם יותר הוא מתגשם יותר, כמ"כ הוא למעלה דכדי שיהי' גשמי' העולם הוא ע"י ריבוי ההעלמות דשם אלקים המסתיר על גילוי שמש הוי'.

אך צ"ל הלא אמרו ג' שותפין יש באדם, הרי דבצאתו לאויר העולם נק' ע"ש האם ג"כ. אך הענין דהנה יש ב' בחי' נסים, נסים המלובשים בדרכי הטבע כמו נס דאחשורוש, ונסים היוצאים מדרכי הטבע לגמרי, ושרש כל הנסים הם מעלמא דדכורא, אלא שההפרש שנסים המלובשים בדרכי הטבע שרשם משם שדי, אלא שבשדי גופא יש ב' בחי', הא' מה שאמר לעולמו די שהוא כח המגביל, ובחי' הב' הוא מה שנאמר באברהם שפי' רש"י שכדאי באלקותי לכל ברי' היינו מלשון ריבוי עד בלי די שדי אפי' לנסים ג"כ, ונסים היוצאים מדרכי הטבע שרשם משם הוי'. ויצי"מ רכדוקרי"ס היו נסים היוצאים מדרכי הטבע וא"כ הרי זה גילוי שם הוי', אלא שהנס הי' בנבראים שממים נעשה דם, והנברא שרשו ממל' שהוא אימא תתאה לכן נקרא ע"ש שותפים, והגם שאין ערוך לגבי שם הוי' מ"מ נקרא בשם שותף כמו שהאב והאם נק' בשם שותפים להקב"ה הגם שהעיקר הוא חלק הקב"ה שהוא הנשמה.

ובזה יובן פי' הפסוק משכו וקחו דקאי על יצי"מ שהוא הגאולה שנקרא בשם לידה וע"י הלידה נק' אח"כ בשם שותפים, לכן פי' הזהר משכו יומין עילאין שהוא שמש הוי' ליומין תתאין, והוא ע"ד מ"ש כימי השמים על הארץ היינו שימי השמים יאירו ויתגלו בימי הארץ שיהי' גילוי אלקות למטה כמו למעלה, וא"כ תיבת משכו אינו שייך לעצם הדין דוקחו לכם כ"א דזה הי' ביצי"מ וביצי"מ הי' החיבור דב' בחי' יומין, וע"ז מורה תיבת משכו כי משכו הוא שם כ"ו, כ"ו הוא מספר שם הוי' כי הוי' מספרו כ"ו, ושם הוא מל' שם אלקים, וביציאת מצרים נתחברו הב' שמות יחד היינו החיבור דב' מיני ימים, לכן כתיב כאן תיבת משכו להורות ע"ז החיבור. ובעבודה הוא היינו שיתבונן במוחו ענין אחדות ה' הדק היטיב, עד שיפעול שיהי' מדה שבלב ומזה יעלה ויבוא למס"נ מחמת הגילוי א"ס דקמי' כולא כל"ח. ולע"ל יאיר ויתגלה זה בגילוי גמור.