מהרה ישמע

ריזמהרה ישמע

בס"ד

מהרה ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, וצ"ל מהו המעלה שיהי' קול כלה והלא העיקר הוא החתן כמ"ש כל המשמח את החתן זוכה לתורה שניתנה בה' קולות, וגם צ"ל מפני מה צריך לשמח את החתן, וגם למה שייך לתורה ומהו הה' קולות. וגם צ"ל ההפרש בין ברכה הו' ובין ברכה הז' שבברכה הו' אומרים משמח חתן וכלה, ובברכת אשר ברא אומרים משמח חתן עם הכלה. אך דברכה הו' קאי על זמן הגלות שחתן עיקר, וברכת אשר ברא קאי על לע"ל שאז יהי' הכלה עיקר.

ובכדי להבין כ"ז צריך להבין תחלה תחלת הברכה אשר ברא האיך שייך לקרות לששון ושמחה חתן וכלה בשם בריאה הלא זה הוא כללות ע"ס כי ששון הוא דרך פרט יסוד המקבל כללות השפע מע"ס, ובד"כ נק' החכמה ששון, ושמחה הוא בינה, חתן וכלה הוא ז"א ומל', וא"כ האיך אפשר לקרוא אותם בשם בריאה, ואפי' ריחלפי פי' המקובלים שבאצי' גופא יש ד' עולמות אבי"ע וא"כ מדות הם יצי' שבאצי' ג"כ לא יתכן לקרות אותם בשם בריאה.

אך הענין כי בתיבת ברא יש שני פירושים, הא' מלשון בריאה יש מאין, והב' מלשון גילוי כמו שפי' הרי"ף גבי וושט דחיישינן שמא הבריא שמא ניקב ויצא לחוץ שהוא מלשון גילוי, ומפרש דכאשר נאצלו ע"ס ירדו ממדריגתן,.והענין דהנה כל מדה היתה כלולה תחלה במוח מחשבתו, כמו שאנו רואים דההתבוננות שבשכל מביא המדה לידי גילוי דהיינו כאשר מתבונן איך שטוב לפניו הדבר נעשה אצלו מדה ורצון לדבר זה, ובד"כ יש בחכמה מציאת כל הרצונות, ואח"כ הם יוצאים לידי גילוי והם מדות שבשכל, ובאמת שרש המדות הם למעלה מעלה מן השכל כמ"ש ז"א בעתיקא אחיד ותליא, וא"כ כשנתהווה מציאות מדה עד שעולה בשם מדה (דכמו שהוא בשכל אינו נק' עדיין בשם מדה) ה"ז ירידה גדולה ועצומה. ולכן נק' המדות בשם חתן, כי חתן הוא מלשון חות דרגא, ואימתי נק' בשם חתן כשיורדים משרשן להיות מדה, ועיקר שמן הנק' בשם חתן הוא ע"ש ירידתן, ולכן צריך לשמח אותן.

והענין דהנה ארז"ל במ"ת נדמה להם כזקן שהוא מ"ש ועתיק יומין יתיב, ובכדי שיתגלה גילוי כזה למטה הוא עובר ע"י חמש בחי' היינו ראשית הגילוי מע"ק, וד' פרצופי אצי' חו"ב וז"א ומדות, ולכן בתו' דכתיב בה אנכי הוי' אלקיך אנכי מי שאנכי ונתגלה למטה צ"ל ה' המשכות כמ"ש אז ראה ראי' דחכ', ויספרה בינה, הכינה וגם חקרה ז"א ומל', וראשית הגילוי דע"ק או ויאמר לאדם הוא בחי' חמישית כפי פי' האריז"ל ועל תורתך שלמדתנו הוא תורת הבריאה, והוא בחי' א' עם חתן כי התורה הוא ירידת המדות דרך חו"ב ומאיר במדת המל', ומל' מבררת בירורי ניצוצות הקדושות ששרשם ג"כ ממדריגה גבוה וזהו בחי' החמישית.

ולכן אמרו כל המשמח את החתן, כי הכלה א"צ לשמח אותה כי אין לה ירידה אדרבה עליי' שמאיר בה מד"ע, אבל לגבי החתן הוא ירידה לכן צריך לשמח אותו, וזוכה לתורה שניתנה בה' קולות קול הוא המשכה וה' קולות הוא ה' המשכות.

ובזה יובן מ"ש קול כלה, כי בזמה"ג הכלה אין לה קול כמ"ש הקל קול יעקב קלא קדמאה חסר וא"ו, אבל לע"ל יהי' קול חתן וקול כלה שיהיו שוין בקומתן, ועוד יהי' עלי' שתתעלה המל' שתהי' א"ח עט"ב שהיא תהי' העיקר והחתן יהי' טפל לה, וזהו משמח חתן עם הכלה, והשמחה הוא מחמת הגילוי כי גילוי גורם שמחה ריטושמחה גורם גילוי. והענין כי הנה כתי' והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני, ים הוא ים החכמה ששרשה חכמה שבכתר ח"ס כמ"ש ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, העדן כמו שהוא בקדם, וביום ההוא יצאו מ"ח מירושלים מל', אל הים חכ', כי יהי' א"ח עט"ב, וזה"ע אשר ברא שמספר סדר השתל' ע"ס שיצאו מהעלם לגילוי ולע"ל תתעלה המל'.

וע"ד דוגמא מעין זה יש ג"כ עכשיו כי הנה ארז"ל אין נותנין פרנסה לאדם אלא בשביל אשתו, ואדם הוא אדה"ע שעל הכסא, ואין נותנין לו פרנסה אלא בשביל המל', וזהו פרנסה כי פרנסה כולל מזון ולבוש, ולבוש הוא יותר מוכרח מהמזון, וכן בנמשל התורה נק' בשם לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי כמו שהלחם נתהפך ונעשה דם ושולח חיות ללב ולמוח ונעשה דבר א' עם האדם, כן התורה נעשה מזון לנפש, ומצות הן המה לבושים לנפש שממעשה המצות נעשה לבושים לנפש בג"ע.

והנה בחכמי המחקר יש מחלוקת מהו ההכרח יותר אם לבושים או מזון, והרמב"ם הכריע שמזון הוא יותר מוכרח והראי' שמה שיותר מוכרח הוא מצוי יותר ובזול. ובאמת אפ"ל ששניהם אמת שלבושי יקר הם מלבושי כבוד ה"ה מותרות ואינו מוכרח לכן הוא ביוקר, אבל לבושים המגינים בקיץ מן החום ובחורף מן הקור הם יותר מוכרחים ובזול יותר שהרי אם יחשוב אדם כמה יעלה לו מזונות במשך הזמן שלובש אלו הלבושים, יעלה המזון ביוקר מן אלו הלבושים, ובדוגמא למעלה כי התורה נק' לחם ואינו מוכרח כ"כ דהיינו שאינו שוה לכל אדם כי אדם הפנוי מהעסק ואינו טרוד כ"כ עליו מוטל החוב להגות בו יומם ולילה ומי שהוא בעל עסק די לו בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית, ואין הפי' ששוים המה בההמשכה שנמשך ע"י התורה שזהו דבר שא"א לומר, אלא בההמשכה יש חילוקים ע"ד ההפרש בין או"א במזלא אתכלילן שהוא רק כמו יניקות השערות ובין או"א שהלבישו לזרועות דא"א שהוא הלבשה ממש, כעד"ז ההפרש בין יושבי אוהלים ובין בעלי עסק, אך זהו דוקא בההמשכה, אבל לענין חיוב אין חוב על בעל עסק לעסוק יומם ולילה, ומפני כך נק' אינו מוכרח כ"כ שאינו שוה כ"כ, אבל במעשה המצות החיוב שוה לכל כי זהו לבושים המוכרחים אשר בלעדם א"א להנשמה לקבל כלל איזה גילוי.

וזהו רעייתי פרנסתי ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, שמים הם מדות עליונות ואבי הם שבשמים הם מוחין שבמדות, וישראל מפרנסין אותם, כי הנה איתא רכבת"ז וכמה גופין תקינת לון כו' וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, ולכאורה אינו מובן דאם יסתלק כח הא"ס הלא לא הי' צריך לישאר אפי' הגופים דמאין יחיו, אלא לפי שהכלים יש להם שורש בפ"ע מהרשימו, וכד אנת תסתלק הוא האור, אשתארו כגופא כו' שיש בהם חיות הכלים, וע"י תומ"צ מחברים האור עם הכלי וזהו הפרנסה, דכמו שמזון ולבוש מחבר הנפש עם הגוף, כן תומ"צ מחבר אורות וכלים שנק' ג"כ בשם נפש וגוף. ואפי' לפי הפי' שאביהם שבשמים הוא אדם קדמאה ח"ע בעצם הרי ממשיכים בכלי החכמה ג"כ האור.

וזהו אין נותנים פרנסה לאדה"ע שעל הכסא אלא בשביל אשתו, דהכוונה שיהי' הגילוי במל' שהוא המקור לבי"ע כי באמת אין עיקר הכוונה בעולמות עליונים כ"א שיהי' גילוי אלקות למטה, והוא מעין דלע"ל שתתעלה המל' עד שתהי' א"ח עט"ב, נקבה תסובב גבר, יצאו מים חיים חצים אל הים הקדמוני, כן מעין זה עכשיו כל הגילויים שממשיכים באדה"ע ע"י התורה הוא בשביל המל'.

ובזה יובן שבברכת שמח תשמח ריעים האהובים מסיים משמח חתן וכלה כי זה הברכה קאי על זמה"ג שצריך לשמח החתן על הירידה העצומה וזהו שמח תשמח כו' לכן אומרים משמח חתן וכלה שהעיקר הוא שמחת החתן. וברכת אשר ברא קאי על לע"ל, וזהו אשר ברא שמספר כללות השתל' ע"ס שיצאו מהעלם לגילוי, ומהרה ישמע כו' קול כלה שיהיו שוים בקומתן, ועוד יהי' עלי' יותר גדולה שתתעלה המל' עד שהיא תהי' משפעת בע"ס, לכן אומרים משמח חתן עם הכלה שהכלה תהי' העיקר והחתן יהי' טפל לה.