שערך כעדר העזים [הנחה מוגה] (א)

קמהשערך כעדר העזים [הנחה מוגה] (א)

שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד, הנה כתיב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות, משמע שהידים עושים שינוי בכללות האדם כי הגם שהקול קול יעקב מ"מ ע"י שהידים ידי עשו לא הכירו, וצ"ל הענין מפני מה הוא ואיך פועלי' כ"כ כו'.

קמוובכדי להבין זה צ"ל כללות ענין נטילת ידים, וגם צ"ל מפני מה תיקנו הברכה על נטילת ידים, הי' להם לתקן לברך על רחיצת ידים, ויש מי שאומרי' שהטעם הוא מפני שהכלי שרוחצין בו קורי' אותה בגמ' נטלא, וגם זה צריך להבין דהלא זה הטעם אין שייך כ"א דוקא כשנוטל ידיו בכלי, אבל אם מטביל את הידים במים אין שייך זה הטעם. ובאמת יש בזה פלוגתא בין הפוסקים אם לברך על טבילת ידים או על נט"י, והמג"א הכריע דאם הם מים הראוים לנטילה ג"כ, דיש דברים הפוסלים לנטילה וכשרים לטבילה, אז יברך על נט"י אפי' לפי דעת הסוברים לברך על טבילת ידים, ולפ"ז איך שייך הטעם דהכלי נק' נטלא שהרי הוא טובל ידיו, ואם מחמת שצריך להגביה הידים ה"ז דוקא כשנוטל ידיו, אבל כשטובל ידיו א"צ להגביהם כמש"פ בש"ע. ובכדי להבין זה צ"ל מפני מה שייכא הנטילה דוקא לידים, דהרי הטעם לנט"י שחרית כדי להעביר הרוח רעה השורה על הידים, והרוח רעה הוא מחמת השינה, או הלילה בלא שינה גורמת הרוח רעה ולמה הידי' דוקא. ולאכילה ג"כ הטעם משום סרך תרומה מפני שהידים עסקניות, וגם זה אינו מובן למה הדקדוק דוקא על הידים, אך הענין הוא מפני שבהידים מלובש כח המעשה שהוא כח היותר אחרון שבנפש ולכן יוכל להיות משם יניקות החיצונים.

והענין כי הנה כתיב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כנגד ג' עולמות בי"ע, בריאה יש מאין, וצורת החומר, ועשי', והם כנגד ג' בחי' מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה הוא כנגד בריאה שאותיות המחשבה הוא דבר חדש, כי ראשית ההרגש מאותיות הוא במחשבה, והגם כי שרש האותיות הם מקדמות השכל וכמ"ש באגה"ק ובבה"ז כי ה' מוצאות הפה בומ"ף מהשפתיים וכו' אינם אלא שבהם וע"י עובר הדיבור כמ"ש בס"י וקבעם בפה, אבל שרש האותיות הוא מקדמות השכל ודיבור שרשו ממדבר, מ"מ הרי שם אינם מורגשים עדיין והרי הם כאילו אינם, והראי' דכאשר נופל לאדם איזה בריקת וסקירת השכל הן ממילי דעלמא והן מלימוד התורה, הרי אינו יודע עדיין מהותו האיך ומה הוא, אלא כאשר בא לידי השגה והבנה, וההשגה וההבנה הוא ע"י אותיות המחשבה, ואם בריקת וסקירת השכל אינו ידוע בלי אותיות המח', מכ"ש קדמות השכל, ועיקר ההרגש מאותיות הוא באותיות המחשבה, ולכן נק' בשם בריאה יש מאין, כי לפי ב' הפי' בפי' אין, שאין הוא הארה בעלמא או אין שאינו מושג, הפי' הוא שהוא דבר חדש, כי לא יתכן לומר שמציאות היש כמו שהוא עכשיו הי' כלול בהאין הקדום למציאת היש שאל"כ ה"ז השתלשלות, אלא שהי' שם באופן אחר וא"כ ה"ה דבר חדש, וזהו שאמרו שהבריאה היא דבר מלא דבר שהכוונה הוא שהוא מלא דבר ממש, שהאיך יתכן קמזלומר שיהי' מציאות כזה קודם, אלא הוא מלא דבר, שא"א לנו לכנות ע"ז שם דבר מאחר שאינו מושג, רק שדוגמתו יש באצי' אבל הוא רוחניות יותר באין ערוך, וכערך ריחוק הבורא מהנברא שהרי כלים דאצי' הם חד עם בחי' איהו לברוא בהן וע"י יש מאין כמ"ש בד"ה איהו וחיוהי באגה"ק, ולפ"ז אין הפי' מבריאה שהוא דבר חדש שלא הי' כלל אלא שנק' דבר חדש ע"ש שלא הי' מהות כזה בבחי' הרגש הבריאה כמו שהוא עכשיו. וכן יובן באותיות המחשבה שהגם שהיו האותיות קודם בקדמות השכל, אלא מפני ששם הי' באופן אחר בלי הרגש כלל נק' מחשבה דבר חדש, כי פעולת המחשבה שמביא גילוי ההעלם העצמי לגבי עצמו, וה"ז העלם וגילוי, וא"כ כמו שהי' בהעלם ה"ז העלם וא"א לכנות לו שם אלא כמו שהוא בא לידי גילוי וכשבא לידי גילוי ה"ז מחשבה. ועד"ז הוא מל' דאצי' הנעשית עתיק לבריאה כי עתיק דבריאה נעשה מגילוי ההעלם דמל' דאצי' כמו שהוא באצי'.

יצרתיו הוא הדיבור, כי מח' הוא כח הגילוי אך הוא גילוי לגבי עצמו, והדיבור מגלה זה הגילוי לזולתו, וה"ז כמו צורה לחומר המח'. אך מה שנק' המח' בשם חומר אין זה חומר ממש, כי חומר עצמי הוא חומר היולי הקדום לד' צורות, אבל המח' ה"ז גילוי, אמנם לגבי הדיבור נק' בשם חומר כי המח' ה"ז העלם לגבי זולתו, והדבור נק' בשם צורה כי צורה נק' גילוי אשר יאמר עליו כי הוא זה, וחומר המח' הוא חומר המוכן לקבל צורה, כי הדבור אינו התחדשות ממש אלא שמגלה העלם המח' וה"ז כמו צורה, כמו למשל מכסף עושין כלי ואם נצרך לצייר מני' ובי' איזה צורה בדקות הוא דוקא כשהכסף הוא נקי מכל פסולת, וא"כ הרי יש בהכסף חומר מוכן לקבל צורת הציור הדק שרוצה רק שאינו נראה, וכן בהמחשבה הי' כלול צורת הדבור אלא שנתגלה ע"י הדבור.

אף עשיתיו אף הפסיק הענין להורות שהמעשה מרוחק מהדיבור יותר מהדיבור ממחשבה, כי הדיבור הוא רחוק מהמחשבה שהמח' הוא גילוי לגבי עצמו והדבור הוא גילוי לזולת, וא"כ ה"ז הוראה שנתרחק יותר מהמח' ומכחות הנפש, מ"מ אין הדיבור נפרד לגמרי כמו המעשה, והגם כי הדבור הוא ג"כ נפרד ויוצא לחוץ, מ"מ ה"ז רוחני' ונראה כאילו נפרד ויוצא לחוץ, שהרי א"א ליקח גשם הדיבור של חבירו אלא רק שנדמה כאילו נפרד, אבל מעשה ה"ז נפרד לגמרי, דהרי אומן העושה כלי קונה אותה אחר ואינה חוזרת להאומן כלל מפני שמעשה הוא כח חיצוני מאד עד שדבר הנעשה הוא נפרד לגמרי מהעושה אותה. והגם שבמעשה ג"כ מלובש כח הפועל בנפעל, דהרי מי שהוא אומן יותר יעשה הכלי ביופי יותר, מ"מ הרי הכלי נפרד ממנו לגמרי, כי בהמעשה אין מורגש החיות מהעושה, וז"ע אף הפסיק הענין. וזהו משארז"ל בהבראם בה' בראם שתמונת הה"א קמחהוא ג' קוין, ב' קוין מחוברים, ורגל השמאל מופרד, ואילו לא הי' כלל רגל השמאל ה"ז תמונת ד', וכשיהי' מחובר רגל השמאל ה"ז תמונת ח', ודוקא כשיש רגל שמאל והוא מופרד אז הוא תמונת ה'. והנמשל הוא דהב' קוין מחוברים מורה על בריאה ויצי' מחשבה ודיבור שהם קרובים ומחוברים זל"ז, ורגל השמאל המופרד מורה על עשי' כי עיקר הפירוד הוא בעולם העשי' (הגם שהתחלת הפירוד הוא מעולם הבריאה), ובלא רגל השמאל אין זה תמונת ה"א כי עיקר הכוונה הוא דוקא עוה"ז הגשמי כי נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ואין הכוונה בבריאת העולמות בשביל עולם אצי' ואפי' בריאה ויצירה שהם התחלת הפירוד כ"א דוקא עוה"ז הגשמי אשר הוא מופרד בתכלית הפירוד, ובזה נתאווה הקב"ה להמשיך בו גילוי אלקות.

ובזה יובן מה דאי' בכהאריז"ל דבאח"פ מאיר ו"ק דיצירה ובשארי ארצות ו"ק דעשי' ומל' דעשי', ולכאורה אינו מובן הלא באח"פ צ"ל ג"כ ע"י מעבר עשי', כי א"א להגלות למטה בלתי העברת העשי' וכן בשארי ארצות הרי עשי' מקבל מיצי' שז"ע סדר השתלשלות, אלא הענין דבאח"פ ה"ז עובר רק דרך מעבר העשי' ועיקר הגילוי הוא ו"ק דיצירה, אבל בשאר ארצות הו"ק דיצירה מתלבשים בו"ק דעשי' ועיקר הגילוי הוא ו"ק דעשי' ולכן נתייחס לעשי', והגם שיש בזה כח היצי' ג"כ מ"מ לא יקרא ע"ש יצירה כמו שלא יקרא אח"פ אצי' או בריאה הגם שראשית הגילוי הוא מאצי'.

ולהבין ההפרש בין מעבר להתלבשות, הנה יש ע"ז כמה משלים, ובפרטיות אין שוים זה לזה ומ"מ צריכים לכל המשלים. ומשל הראשון כמו אור גדול שאין יכולים להסתכל בו וע"י זכוכית בהירה הנק' אספקלריא המאירה יכולים להביט בו, וה"ז הזכוכית אינה מסתרת ומעלמת על האור שהרי עי"ז יראה האור כמו שהוא אלא שבלי הזכוכית א"א לראות, וה"ז כמו מעבר שע"י עובר האור. והתלבשות הוא כמו ההבטה בשמש שמסתכל ע"י מסך עב, כי בלי מסך א"א להביט בהשמש מחמת תוקף בהירותו וע"י המסך יכול להביט, וה"ז מסך מבדיל לגמרי, כי אף שע"י המסך הוא רואה אור השמש ממש ולא אור אחר, מ"מ קודם המסך לא הי' יכול לראות בהשמש וא"כ ה"ז הוראה שהוא בא"א, שהרי בל"ז לא הי' יכול כלל להביט, אך זה המסך הוא כדי לראות בהשמש שקודם המסך, אבל לאחר המסך ה"ז קמטאור של תולדה כי הוא אור חדש לגמרי, והגם שיש אור לאחר המסך ג"כ, אך זהו ענין אור של תולדה כמ"ש במ"א שאין ערוך ביניהם. ויובן ד"ז יותר מענין המשל שהמשל הוא בעצם דבר זר מהנמשל, כמו משלי שלמה לשמרך מאשה זרה שהכוונה על מי' כו', והמשל מסתיר ומעלים על הנמשל מ"מ ע"י המשל יכולים להבין הנמשל והרי כל הנמשל ממש מלובש בהמשל, אך בפרטיות אין מכוונים עדיין המשלים. ויובן יותר ענין דרך מעבר ממשפך ששופכין ע"י משקה מחבית גדולה לכלים קטנים שבלא המשפך הי' נשפך לארץ המשקה כששופך מהחביות לכלים הקטנים, אבל ע"י המשפך לא נשפך לארץ כ"א להכלים, והרי המשפך אינו גורם שינוי בהמשקה ולא נקלט בתוכו כלום, כ"א שהוא מצמצם שע"י ילך ההשפעה למקום הראוי. וכן הו"ע מעבר. ומשל התלבשות יובן מאור הלבנה שהוא בעצם אור חשוך וא"כ לזה נק' מאור הקטן דהרי נק' עכ"פ בשם מאור אלא הוא ע"י שמקבלת אור השמש. ולפי"ז אינו מובן למה נקרא בשם מאור קטן דהרי הוא אור השמש. אלא הענין שהלבנה מקבלת אור השמש ונקלט בתוכה והיא משנית האור ומולידה אור אחר ומה שהיא מאירה הוא אור של עצמה ולא אור השמש. ובאמת אפי' לבושים ה"ז כמו מעבר דכשאדם לובש לבוש הרי האדם מרגיש שהוא לבוש בו אבל הלבוש אינו מרגיש האדם המלובש בו. ויובן עוד ענין בחי' התלבשות מכח המוליד שמוליד בדומה לו, והרי בבטן האם משתנה למהות אחר אלא שאח"כ הוא בדומה לו וה"ז בהעלם גדול והרי היא מקבלת טיפת הדכר ומשתנה ע"י שהיית ט"ח בבטן האם למהות אחר.

ולכן באח"פ שהאור דיצי' אינו עובר כ"א דרך מעבר נתייחס אור המאיר באח"פ ליצי', אבל בשאר ארצות שמאיר ע"י התלבשות בו"ק דעשי' א"כ מה שמאיר בעוה"ז הוא אור העשי' ממש ולכן נתייחס לו"ק דעשי'. ובזה יובן ג"כ מה דאיתא בכהאריז"ל ששם המחי' עשי' הוא אל אדנ"י גימ' צו והלא ארז"ל אין צו אלא ע"ז והאיך שייך לומר ע"ז על שם הקדוש כי הוא מז' שמות שאינן נמחקין, אלא מפני שבעשי' הוא העלם והסתר האור לגמרי עד שיכולים לומר כחי ועוצם יד כו' ושם זה מחי' אותם לכן הגימט' שלו ג"כ צו אשר הוא נק' ג"כ ע"ש ע"ז. אך צ"ל מהיכן יומשך הכח הזה בנפש האדם שיכול לומר כחי ועוצם ידי הלא אנו מברכים אתה חונן לאדם דעת שהדעת ניתן לאדם, והכוונה הוא כדי להשכיל ענין חיות אלקות שיש בכל דבר וענין השגחה פרטיות וא"כ צ"ל שהוא כמ"ש עיניך פקוחות על כל דרכי בנ"א, וכן גם על כל הברואי' אפי' על שקצים ורמשים יש גם השגחה פרטי' ואפי' על פרט עשב אם יוצמח או יורקב ויופסד ה"ז הכל בהשגחה פרטיות, וע"ז ניתן לאדם דעת לידע ולהבין, כי להבין הגשמיות כמו שהוא הרי אינו נצרך לזה דעת כ"כ.

קנאך הענין הנה ארז"ל ישראל שבשארי ארצות עוע"א בטהרה, ולכאורה אינו מובן האיך אומרים על כללות ישראל שהם עוע"א, שהרי באח"פ אינו כ"א מעט מן המעט, ולפי דעה א' בגמ' אסור לצאת משארי ארצות לאח"פ כמ"ש בבלה יבואו ושמה יהיו עד כו'. אך הענין דהנה כתיב וראית לשמש ולירח או לכל צבא השמים והשתחוית להם, וענין השתחוואה הוא כשמחשב אותם ליש ודבר, דהנה כתיב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים כו' שרואה שנצמח מהם צמחים, ומחשב שהם בכח עצמם הם המצמיחים ועושה אותם ליש ודבר ולכן הוא משתחוה להם, אבל באמת אינם אלא כגרזן ביד החוצב בו, והיתכן אם אומן בונה בנין ע"י קרדום שישבחו ויפארו להקרדום שעשה בנין כזה כי הגרזן בלא אדם אינו יכול לעשות כלום, אלא שהם כלי אומנות שבהם וע"י עושה האומן כי לא יתכן שיבנה בנין ע"י קורנס ולעשות טס ע"י גרזן, אבל הכלים בעצמם אינם יכולים לעשות כלום, וכך הם כל צבא השמים שאינם אלא שלוחי השפע לבד שבהם וע"י עובר השפע, אבל בעצמם אינם יכולים לעשות כלום כמו הגרזן.

וכמו שיש ע"א בגשמי' כן יובן ענין ע"ז ברוחניות כשכופף ראשו וקומתו לדבר הנשפע מהם, והוא דרך כלל כל ענין טרדת הפרנסה שכופף ראשו ושכלו ומדותיו וטרוד ומוטרד כל היום ושוכח לגמרי על ענין השגחת אלקות, וסובר שהוא הממציא הסיבה והוא הוא המרויח, עד שיכול לומר כחי ועוצם ידי, ובאמת הרי הוא ית' סיבת הסיבות והוא המסבב הסיבה ונותן הפרנסה, אבל כששוכח ע"ז ומטריד מוחו ולבו ה"ז כע"א ממש, ואדרבה ה"ז גרוע יותר, כי בע"א הרי הוא כופף ראשו וקומתו שהוא חיצוני', אבל במשא ומתן ה"ז כופף ראשו ושכלו ומדותיו וכל הפנימיות שלו וה"ז גרוע מע"א. והגם דכתיב וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה, דמשמע שצריך לעשות, וכתי' ששת ימי' תעשה מעשיך, אך תשובתו בצדו היינו כשהוי' הוא אלקיך שיודע שהקב"ה מסבב הסיבה והפרנסה, ומכוין כדי שעי"ז יוכל ללמוד ולהתפלל ולעבוד את הוי', אז אדרבה עי"ז מעלה המשא ומתן, כי בכל דבר ודבר מלובש בתוכו ניצוץ אלקי, וע"י הכוונה הנכונה מתעלה הניצוץ. וזהו ואכלת את כל העמים, והאיך שייך אכילה בעמים, אלא כמו שענין אכילה הוא בירור, כמ"כ הוא מברר מהם הניצוצות קדושות המובלע בהם. אבל כשאינו עושה כך ומחשב הסיבה ליש ודבר ה"ז ממש כמו ע"ז. וכמו שעונש על ע"א בפו"מ הוא סקילה, כן יש ברוחניות סקילה היינו שנעשה לבו לב האבן טמטום הלב וטמטום המוח שאינו יכול לעשות פתיחות הלב כלל, וזהו וסקלתם באבנים ומתו כי העדר הרגשת החיות מאלקות נק' מיתה ברוחניות, כי עיקר הכוונה הוא החיות אלקות ולא חיים גשמיי'. וזהו דוקא בשארי ארצות ע"י ששם נתלבש אור דיצי' בהתלבשות גמור ומעלים ומסתיר לגמרי על האור עד שעי"ז יוכל לומר כחי ועוצם ידי כו'.

קנאוזהו שישראל שבחו"ל עובדי ע"א בטהרה שאינו יודע ומרגיש כלל שהוא כמו ע"א ממש.

והנה כמו שיש ג' עולמות בי"ע בפרטיות כן ישנם בכללות ג"כ, שהוא ג' בחי' מחדו"מ, כי לפי שיטת הרמ"ז ג' עולמות בי"ע נק' עשי' דכללות, ואצי' נק' יצי' דכללות ומחה"ק נק' בריאה דכללות. ויובן בהם כל הבחי' מחדו"מ כמו שנת"ל בפרטי העולמות, וכמו שנת' שיותר אין ערוך עשי' לגבי יצי' דיבור, יותר מהדיבור לגבי מחשבה, כן יובן שג' עולמות בי"ע שהן עשי' דכללות אין ערוך יותר לגבי אצי' שהוא יצי' דכללות מאצי' לגבי מחה"ק, כי על בי"ע כתיב ומשם יפרד והי' לד' ראשים, והגם שהד' ראשים הם ד' מחנות שכינה, מ"מ ה"ה במספר ד' והוא מקור לפירוד, אבל אצי' לפי ב' הפירושים, או מל' אצל וסמוך או מל' הפרשת הארה ה"ה גילוי ההעלם מאלקות, וא"כ הגם שאין ערוך אצי' לגבי מחה"ק מ"מ איזה ערך דערך שייך לומר מאצי' למחה"ק, אבל בי"ע לגבי אצילות אין ערוך כלל וכלל. וכן יו"ד כלים דע"ס יחלק כ"א לבחי' ראש תוך סוף, והם חב"ד חג"ת נה"י, כי כל מדה כלולה מג' בחי', חב"ד הוא המוחין והטעם מהמדה כמו השפעת החסד שמשפיע לזולת הוא או מפני שאוהבו או מפני גודל הרחמנות, ועצם המדה, ונה"י שבהמדה, ויותר אין ערוך נה"י לגבי חג"ת מחג"ת לגבי חב"ד, כי נה"י הוא כמו כח המעשה שהוא כח היותר אחרון ונמצא כי הידים שבהם כח המעשה הם בחי' עשי'. והגם כי איתא בת"ז כי חסד דרועא ימינא כו', היינו נה"י שבמדה, שהידים הם כנגד הלב ובלב הוא עיקר משכן המדות, ומה דאי' במד"ר הלב חושב הוא המוחין שבמדה.

ומפני שבהידים מלובש כח המעשה שהוא כח אחרון שבנפש יוכל להיות מהם יניקות החיצונים, ולכן ניתקן נטילת ידים. והענין דהנה כתי' שממית בידים תתפש ואיתא במד"ר באיזה זכות השממית מתפשת בזכות אותן הידים שנא' ויעש גם הוא מטעמים לאביו נמצא שהשממית מקבלת מבחי' הידים, כי הנה בידים יש צפרניים והצפורן הוא מותרי מדות, דכמו שיש שערות ע"ג הראש והוא מותרי מוחין, כמ"כ יש מותרי מדות והוא הצפרניים, וכמו שאברהם יצא ממנו כו' ויצחק כו', ומותרי מדות גרועים ממותרי מוחין. והנה בצפרניים יש ב' בחי', הצפורן שע"ג הבשר, והצפורן שחוץ לבשר ושם יש צואה ומשם מקבלים החיצונים תוס' יניקה, ולכן בע"ש צריך לקצץ הצפרניים שחוץ לבשר, וגם צריך לפנות קורי עכביש כי שממית בידים תתפש וצריך להעבירם. ובמוצש"ק מקרבים הידים לאור הנר של אבוקה של הבדלה מאחר שבע"ש קצצו הצפורן שחוץ לבשר, והצפורן שע"ג הבשר קנביכולים לקרב אותן אל הקדושה ולהמשיך עליו אור האבוקה של הבדלה, וע"ד אדה"ר קודם החטא שהי' לבושו צפורן וכמו הקליפה שהי' קודם חטא עה"ד רק שומר לפרי. וזהו ענין נטילת ידים דהיינו ליטול הידים מהקליפות ולקרב אותם אל הקדושה.

והנטילה הוא ע"י רביעית מים והענין הוא דהנה בעבודה בנפש האדם יש ג"כ ג' בחי' אלו מחדו"מ שהם נגד ג' עולמות בי"ע, דהנה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועבודה וגמ"ח, והנה עבודה הוא עבודת הקרבנות הוא כנגד מחשבה כי עיקר עבודת הקרבן הי' תלוי ע"י מחשבת הכהן כי אם חשב מחשבת חוץ פסול הקרבן, ועכשיו תפלה כנגד קרבנות העיקר ג"כ הכוונה, כי עיקר ענין תפלה הוא הכוונה שיכוון לבו וההתבונות, והקול אינו אלא כדי לעורר הכוונה והוא כנגד מחשבה בריאה. ותלמוד תורה העיקר דיבור כמ"ש ודברת בם ושננתם וכמארז"ל ע"פ אם ערוכה בכל וגו' אם ערוכה ברמ"ח אברים ושמורה, והוא כנגד יצי'. וגמ"ח הוא מעשה המצות. והגם כי אמרו ות"ת כנגד כולם והאיך אמרו שהוא כנגד יצי' ותפלה כנגד בריאה. אך הוא ע"ד תלמוד בבריאה משנה ביצי' ומקרא בעשי', ובאמת הרי מקרא גבוה מכולם, אלא דהיא הנותנת דמפני שמשנה גבוה מתלמוד לכן נשפלה גם ביצי', דזהו כלל דכל הגבוה גבוה יותר יכול להשפיל א"ע למטה יותר, ומקרא שגבוה יוכל להשפיל אפי' בעשי', וכן ת"ת נשפל עד יצי', ומעשה המצות ששרשם מרצה"ע נשפל עד עשי'.

והנה יש עוד בחי' רביעית לבד ג' בחי' מחדו"מ, והוא הרצון שלמעלה מהטו"ד, וזהו אף עשיתיו כי אף הוא ריבוי שמרבה בחי' רביעית רעו"ד, והגם כי אף הפסיק הענין מ"מ ה"ה מרבה עוד בחי' רביעית, כי במצות יש בו בחי' רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא ושרשם מרצה"ע ב"ה כי תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן תר"ך עמודי אור תרי"ג ארחין דגלגלתא, וע"י עשיית המצות יכול לבוא לרצון שלמעלה מטו"ד. וזהו הרביעית כי רביעית אין פי' חלק רביעי כ"א הבחי' הרביעית. ומים הוא חכ' להיות כי עיקר הכלי לגילוי א"ס הוא ביטול ושפלות כי במקום שיש ישות וגסות אין אני והוא כו', ולכן השראת אחד האמת הוא דוקא בחכמה מפני שהחכ' הוא כח מ"ה וכמ"ש מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וכמ"ש והאיש משה עניו מאד, וע"י רביעית מים עי"ז אין יכולים לקבל תוס' יניקה, כי ימותו ולא בחכ' שלא הי' שבה"כ בחכ' מפני שהוא בתכלית הביטול ואור אבא מסמא עיני החיצוני', ובעבודה הוא הרצון והחכ' ועי"ז אין אחיזה לחיצוני' מהידים, וזהו עיקר ענין נט"י. ויש עוד פי' בל' נטילה מל' וינטלם וינשאם, והוא מל' נשיאות ידים שינשאם למעלה, והו"ע נשיאות כפים שבכהנים שהיו מנשאים אותם כנגד הראש, דהנה כתיב וישא אהרן את קנגידיו ויברכם, וארז"ל ידו כתי', והקרי הוא ידיו דהיינו שהם מנשאים את הידים למדריגת לית שמאלא בהאי ע"ק, ועדמ"ש שאו ידיכם קודש, אך זה אין יכולים כ"א כהנים, אבל בכללות נש"י צ"ל נט"י היינו ליטול את הידים מהחיצוני' שלא יקבלו תוס' יניקה ולקרבם אל הקדושה.

וזהו ענין נטילת ידים כי עיקר הנטילה שייך לידים דוקא כי עיקר יניקות החיצונים הוא מהידים, ולכן הרוח רעה שורה על הידים כי עיקר קבלתם הוא מהם. ולאכילה הוא משום סרך תרומה, כי התרומה שייך לכהנים והכהנים היו מנשאים את ידיהם לבחי' ע"ק ומשום סרך תרומה תיקנו נט"י אף לחולין, כי ע"י רביעית מים שהוא הרצון שלמעלה מטו"ד והחכ' ואור אבא מסמא עיני החיצוני' עי"ז יוכל אח"כ לנשאות את הידים ג"כ ע"ד כהנים. ובזה יובן מ"ש ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו, כי בשרש שרשו שם הוא אח עשו ליעקב, ולכן השתחווה ליעקב ז"פ עד גשתו עד אחיו, אבל למטה הרי כתי' ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, אדמוני הוא מקור הגבורות, כאדרת שער שערות תוקפא דדינא, ובד"כ קאי על בעלי עסקים אשר ע"י יגיעת המו"מ וטרדת הפרנסה משכח לגמרי על ענין אלקות ועושה הסיבה לעיקר עי"ז ולא הכירו כי היו ידיו שעירות כידי עשו, והגם כי הקול קול יעקב קול דתו' ותפלה, כי יעקב איש תם יושב אוהלים, מ"מ כשאח"כ שוכח על כל המעשה והי' כלא הי' לכן לא הכירו.

אך עז"נ שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד, גלישי דשערי, כי הנה ארז"ל ע"פ עושי צדקה בכל עת זה הזן ומפרנס ב"ב, ובפרט נותן כאו"א צדקה יותר מכפי כחו וקובע עתים לתורה עי"ז נעשה גילושי דשערי, וזהו יתרון המעלה דבעלי עסקים על יושבי אוהלים כי הבעל עסק טרוד ומוטרד ועוסק בכל יגיעות נפשו בכדי להרויח, ואח"כ נותן מיגיעת נפשו צדקה ה"ז מס"נ ממש, וכשמכוון כוונה הראוי' בכדי שיוכל להתפלל וללמוד וקובע עתים לתו' ונותן צדקה ה"ז יתרון מעלה על יושבי אוהלים ובזה מתקן נפשו מה שלא הכירו כי היו ידיו כידי עשו. והכח ע"ז הוא מהר הגלעד כי הת"י פי' דקאי על גלעד דיעקב שעשה סימן להפסיק בינו ובין לבן, כי לבן ובניו למטה היו הסט"א, ויעקב מקור הקדושה, ועשה גלעד להפסיק שלא יעבור זל"ז, עי"ז נתן כח לישראל שהגם שנפלו ממדריגתם ע"י טרדת מו"מ מ"מ לא ישארו כך אלא שיוכלו לצאת מהמסגר אסיר, וקודם לזה כתי' הסיבי עיניך מנגדי קאי על בעלי תורה, ושערך פי' זאטוטי היינו בעלי עסקי' ג"כ ע"י מזמר פומייכו היינו תורה ותפילה, נעשה גלישות השערות דתהו שהם חזקי' כפסולת המדות דתיקון. וזהו שערך כעדר העיזי' פסולת מדות דתיקון כשערות דתהו אך מ"מ נגלשו ע"י בחי' הר הגלעד כו'.