כי תשא את ראש בנ"י

פזכי תשא את ראש בנ"י

בס"ד. (ש"פ ויקהל פ' שקלים, ל"ב).

ויקהל, פ' שקלים

כי תשא את ראש בנ"י וגו' זה יתנו וגו' מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה, ואח"כ כתי' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. וצ"ל שורש ענין מחצית השקל למה מחצית השקל דוקא, וענין מספר השקל שהוא עשרים גרה וצריך ליתן מחציתו דוקא שהוא עשר, ובשיעור זה שוים העשיר והעני שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.

ויובן בהקדם ענין מה שמשה נק' רעיא מהימנא פי' שרועה ומפרנס את נש"י בענין האמונה שלהם, כמו הרועה המפרנס צאנו כן משה הי' רועה וזן את נש"י לחזק אמונתן בה' כו', וכמ"ש ורעה אמונה, וצ"ל מה"ע הפרנסה להאמונה. ובכדי להבין זה צ"ל תחלה שורש ענין האמונה, הנה ארז"ל במד"ר שישראל הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים כמ"ש ויאמן העם וכתי' ויאמינו בה', בני מאמינים בני אברהם שנק' אמונה כמ"ש והאמין בה', ולכן ארז"ל במד"ר שפסוק תשורי מראש אמנה קאי על אברהם שהי' ראש לכל המאמינים. ולהבין ההפרש בין מה שנש"י נק' אמונה לבין מה שנק' אאע"ה בשם אמונה. הנה שורש ענין האמונה מה שנש"י מאמינים בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע, ועיקר האמונה היא בבחי' סוכ"ע, דהנה ארז"ל באדר"נ פל"א ברא חורשי' בעולם ברא חורשי' באדם (פי' שערות), וחשיב שם כל מה שיש באדם שיש דוגמת כל הדברים בעולם, ונמצא שהעולם הוא בחי' גוף גדול כמו גוף האדם שיש רמ"ח אברי' ושס"ה גידים ושערות וצפרנים וכדומה, כמו"כ הוא בעולם שהוא גוף גדול ויש בו כל החלקי' האלו, ומאחר שהעולם הוא גוף בהכרח לומר שיש דבר המחי' אותו, דאל"כ מאין יחי' והרי אנו רואים חיות העולם וחיות האילנות והצמחי' כו' והיינו מבחי' אוא"ס ב"ה הממכ"ע שע"ז ארז"ל מה הנשמה ממלא את כל הגוף כך הקב"ה ממלא את כל העולם, והיינו שמחי' את העולם בבחי' התחלקות החיות, שכמו שהנשמה מחי' את הגוף לכל אבר פרטי כערכו שהרי אינו דומה חיות הראש לחיות הרגל או היד וכדומה, כך אינו דומה חיות השמים עד"מ לחיות הארץ וכדומה, והיינו מה שמתחלק החיות להחיות לכל פרט מפרטי דברים שנבראו בעולם כו' וזהו בחי' ממכ"ע. אבל בחי' סוכ"ע הוא החיות שמחי' את העולם פחבבחי' מקיף לבד ולא בבחי' התלבשות, והגם שע"ז נא' את השמים ואת הארץ אני מלא היינו שאין הפי' שהוא בבחי' מקיף וסובב לבד כ"א הוא נמצא בכל החלקי', אמנם להיותו למעלה מבחי' חיות המתלבש בבחי' פנימי כ"א בבחי' מקיף לבד לכן נק' סוכ"ע, ועז"נ כי נשגב שמו לבדו פי' שמו ית' המחי' בבחי' מקיף הוא נשגב לבדו בבחי' סוכ"ע כו'. וע"ז הוא ענין האמונה שנש"י מאמינים שהוא ית' מחי' את העולם בבחי' ממלא וסובב, ולכן אומרים בכל יום ה' אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שה"ע הקבלה והאמונה על ב' בחי' הנ"ל, אחד הוא על בחי' סוכ"ע, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא על ממכ"ע, (וכבר נת' לעיל שעיקר האמונה הוא על בחי' סוכ"ע, שהרי ענין ממכ"ע מובן כאילו רואה ומבשרי אחזה אלקה כו' כמשנ"ת מזה במ"א). וע"פ הקבלה ממכ"ע הוא בחי' מלכותך מלכות כל עולמים שהוא בחי' מל' שבכל עולם המחי' ומהוה עולם שלמטה הימנה, וסוכ"ע הוא בחי' מדות עליונות כו'.

והכח שיש לנש"י להיות בבחי' אמונה זו בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע, להיותם מאמינים בני מאמינים, והענין הוא דהנה אנו רואי' בענין מח' ודבור אם כי שניהם הם אותיות המלבישי' איזהו דבר וכמשנ"ת מזה במ"א שענין המח' לגבי עצמו הוא כדיבור לגבי זולתו, ע' בד"ה רכב אלקי' (ך"ח), ומ"מ הרי אנו רואי' הפרש גדול בין מח' לדבור, והוא שהדבור אם היותו לבוש להלביש בו שכל מ"מ כשרוצה אינו מדבר כלל, ונמצא כי ברצונו יכול למנוע מלדבר, וכמ"ש עת לחשות ועת לדבר, משא"כ המח' היא תמיד, יום ולילה לא תשבות המח' מלחשוב, שהרי השכל נובע תמיד ממקורו הוא בחי' האין שלו ותמיד מתלבש בחי' ברק המבריק שבמקור שכלו בבחי' אותיות המח' עד שיהי' מובן אצלו או שיבין שזה אינו מובן, והרי עכ"פ א"א לעצור כח המח' לבלי יחשוב כלל, ולכן עיקר הציווי הוא על המח' להיותה תמיד, וגם כי להיותה דקה ורוחני' יותר מן הדבור לכן היא פועלת פעולתה יותר, וזהו שארז"ל הרהורי עבירה קשין מן העבירה, והיינו מטעמי' הנ"ל, וכשם שע"י המחשבה יכול להוריד נפשו כן ע"י מח' טובה ונכונה מעלה נפשו כו'. ועד"ז יובן למעלה שבחי' המח' היא תמיד כו'. והנה כתי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם שלמטה באדם הנה המח' לא תפעול מאומה בזולתו, שבזה הוא יתרון הדבור על המח' שבאדם, שע"י הדבור יבין זולתו ויעשה הדבר שמצוה לעשות, משא"כ המח' אפי' פטאם יחשוב כל היום כולו לא יבין זולתו ולא יעשה הדבר כלל. אבל למעלה נא' שלא מחשבותי מחשבותיכם שתיכף כשעלה ברצונו להתהוות נתהוה, ועיקר ההתהוות הוא מן המח' דוקא וכמ"ש בזהר שבמח' א' נבראו כל העולמות, ומה שנפרטו בעשרה מאמרות פרטיים בדבור זהו מפני שאם היו מבחי' המח' לבד לא הי' מציאות הנבראי' ליש ודבר כ"א היו בבחי' הביטול תמיד וע"ד עלמא דאתכסי', ועיקר רצונו הי' בכדי שיהי' דירה בתחתונים שא"א בלתי מציאת התחתוני' תחלה לזה הי' צריך לפרוט בדבור, אבל באמת עיקר התהוותם הוא מבחי' המח', וגם מה שנשארו מבחי' המח' הם בעילוי יותר, וכערך עלמא דאתכסי' על עלמא דאתגלי'. ועפ"ז יובן מה שנש"י הם מאמיני' בבחי' סוכ"ע וממכ"ע, בהיות ידוע כי נש"י עלו במח', ונת"ל בענין המח' שנובעת תמיד, ולכן כשעלו במח' ה"ה בני מאמיני' ולכן הם מאמינים בחידוש יש מאין תמיד בכל עת ובכל רגע כמאמר ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואם הי' נפסק על רגע א' הי' חוזר כל העולם ומלואו לאין ואפס, אשר מפני זה נק' נש"י מאמיני' בני מאמינים כו'.

אמנם הנה אמונת נש"י שהוא בבחי' סוכ"ע וממכ"ע הנה כ"ז הוא בבחי' מה ששייך לעולמות, כי ענין ממכ"ע שהוא כמארז"ל מה הנשמה ממלא את כל הגוף כך הקב"ה ממלא את כל העולם נת' לעיל שזהו כענין חיות הנשמה לגוף שהעולם הוא גוף גדול א"כ זהו ודאי שייך לעולמות, כ"א אפי' בחי' סוכ"ע הוא ג"כ שייך לעולמות, שענין סוכ"ע הוא כמשל השמים שמקיפי' את הארץ, והארץ היא כגרגיר חרדל נגד השמים, עכ"ז גם השמים הם מוגבלים בבחי' שיעור ומספר ידוע, ועל הארץ ארז"ל סומכי דארעא שית אלפי פרסא, ומ"מ היא כגרגיר חרדל נגד השמים המקיפה מכל צד כנ"ל, אך מזה עצמו מובן אשר גם השמים המה מוגבלי' רק שהוא במספר היותר גדול כו'. ועד"ז יובן בענין סוכ"ע וממכ"ע שגם בחי' סוכ"ע הוא ג"כ מה ששייך לעלמין, דאם היות שזהו מה שהוא בבחי' מקיף ואינו מתלבש בפנימי' מ"מ ה"ה מקיף את העולם שבהכרח לומר ששייך קצת לעולם דאל"כ למה הוא מקיף, ונודע כי המקיף נותן ג"כ חיות כמו האו"פ, וגם מזה מובן שבהכרח לומר שהמקיף שייך להניקף והוא לפי ערך דבר הניקף, הגם שבעצם אין ערוך כו' כמ"ש מזה במ"א, ונמצא כי אמונת נש"י הוא רק בבחי' אוא"ס השייך לצורך התהוות העולמות.

אבל באברהם כתי' וארא אל אברהם וגו' באל שדי, פי' שבבחי' אל שדי השיג בבחי' השגה גמורה, וגם בבחי' שם הוי' השיג ג"כ, ומ"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם זהו בחי' ש' הוי' דלעילא ולכן נא' נודעתי ולא נא' הודעתי כמ"ש מזה במ"א. אבל בבחי' שם הוי' דלתתא השיג שהרי כתי' באברהם כמה פעמים ש' הוי' צכמ"ש וירא אליו הוי', והוי' אמר המכסה כו', וכהנה רבות, ואם נא' שמ"ש ושמי הוי' קאי גם על ש' הוי' דלתתא מה נאמר על מ"ש ש' הוי' כמה פעמים אצל אברהם. אך בזה יצדקו ב' העניני', שמ"ש ושמי הוי' זהו ש' הוי' דלעילא ומה שנז' כמ"פ ש' הוי' אצל אברהם זהו ש' הוי' דלתתא, א"כ מובן שב' הבחי' ש' הוי' דלתתא וש' שדי השיג אברהם, וא"כ אין שייך ע"ז ענין האמונה שהרי השיג בחי' זו. ונמצא כי מה שאצלינו הוא בבחי' אמונה היינו בחי' סוכ"ע וממכ"ע שהם ב' שמות ש' הוי' דלתתא וש' שדי או ש' אד', הי' אצל אברהם בבחי' השגה כנ"ל. וא"כ מ"ש והאמין בהוי' היינו בבחי' ש' הוי' דלעילא, והיינו לפי ששמי הוי' דלעילא לא נודעתי להם ומ"מ האמין בהוי' דלעילא, ולכן ויחשבה לו צדקה שהאמין בהוי' דלעילא מה שהי' אצלו למעלה מהשגה. ונמצא כי אמונת אברהם הי' בבחי' שלמעלה מסוכ"ע היינו בבחי' אוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' סובב וממלא מה שאינו שייך כלל לעולמות כו'. וע"פ הקבלה הוא, דהנה אמן הוא גימ' הוי' אד', וז"ע בחי' האמונה מה שאנו בנ"י מאמיני' בה' אחד ושמו אחד הוא בחי' סובב וממלא כנ"ל, אבל אמונת אברהם הי' בבחי' אוא"ס שלמעלה מבחי' סובב וממלא, כי גם הבינה נק' אמונה, ובחי' הבינה היא למעלה מבחי' המקור לעולמות, כי המדות הם שייכי' לזולתו כמ"ש מזה במ"א, כן המדות עליונות הם שייכי' לעולמות כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, וכתי' זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, ואם כי המדות זהו"ע בחי' סוכ"ע כמו המדה שמקפת את הדבור כמ"ש במ"א, עכ"ז הרי נת' לעיל שמ"מ שייך לעולמות כמו השמים שמקיפי' את הארץ שהם עכ"פ בבחי' גבול כו', אבל הבינה הנה ע"ז ארז"ל אלפיים שנה קדמה תורה לעולם, פי' קדמה שקדמה למעלת העולם כמ"ש מזה במ"א, ואלפיים שנה אלו ז"ע אאלפך חכ' אאלפך בינה, נמצא כי בחי' הבינה אינה שייכה כלל לעולמות כו', ובזה הי' אמונת אברהם, ולכן הי' ראש לכל המאמיני' להיות כי גבהו דרכיו מדרכינו בענין ההשגה, לכן הגיע בבחי' האמונה שלו עד שהאמין באוא"ס שלמעלה מסובב וממלא, שז"ע ש' הוי' דלעילא הוא בחי' התגלות עתיק שבבינה כו', משא"כ אמונת נש"י היא רק בבחי' סובב וממלא כו' בחי' זו"נ.

אמנם ענין האמונה בכלל היא רק בבחי' מקיף, וכענין מארז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי', פי' שקורא רחמנא שיצילנו שלא יתפסו אותו ושיצליח בגניבתו, הגם כי עושה היפך רצונו וגונב, ונמצא בהכרח לומר מה שקורא רחמנא זהו רק בבחי' מקיף הרחוק עד שאינו פועל כלל אצלו, דאם הי' פועל בנפשו לא הי' עושה היפך רצונו ית' לעבור על אמרי פיו ית' במעשה הגניבה שעושה, רק צאמפני שאינו מאיר בו בפנימיות רק בדרך מקיף מרחוק לכן הגם כי קורא רחמנא כו' מ"מ עושה היפך רצונו כו'. ועד"ז יובן בענין האמונה דלהיות כי ענין האמונה הוא מרחוק לכן יכול להיות ע"ד גנבא אפום מחתרתא כו', לכן זה הי' עבודת מרע"ה רעיא מהימנא לפרנס האמונה היינו להמשיך דעת בהאמונה. וביאור הענין הנה נת"ל ששרש ענין האמונה דנש"י שהיא בבחי' סובב וממלא ז"ע ב' פסוקי' דק"ש ה' אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכ"ז כשזהו בבחי' אמונה ה"ז מרחוק, וכשנמשך דעת בהאמונה היינו שיבין ענין אחדות אלקותו ית' שיהי' מושג כאילו רואה, והיינו ע"י שיתבונן שכל דברים הגשמי' יש להם שרש ומקור למעלה אשר שופע להם חיות ואומר גדל וכמארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, ועכ"ז ה"ז בדרך בריאה יש מאין שאם הי' בדרך השתלשלו' לא הי' אפשר להתהוות גשמיות מרוחניות, כי התהוות הגשמיות מן הרוחניות אין לך בריאה יש מאין גדול מזה, והיינו מפני כי המהוה בהכרח שיהי' מסתתר מהדבר המתהוה ואז יכול להיות מציאות היש כו'. והנה אם יתגלה דבר המהוה על הדבר המתהוה בודאי יתבטל לגמרי עד שיהי' אין ואפס כו', במכ"ש ממארז"ל הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם, שגם המלאכי' שכלים נבדלי' כשהגיע אליהם גילוי אלקות יותר מהחוק הקצוב נתבטלו לגמרי, כ"ש שארי הנבראי', ונמצא כי ברצות הבורא יכול להיות מהם אין ואפס, וגם כי שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, א"כ הם אינם מציאות אמיתי, והראי' לזה מנהרות המכזבי' כו' שמאחר שנפסקי' אחת לשבע שנים גם בעת שהולכי' בטוב פסולי' לקידוש מי חטאת, א"כ גם בנבראים מאחר שיפסקו א' לשבוע היינו אלף השביעי דחד חרוב א"כ גם כעת בעת שהם על עמדם הם ג"כ אינם מציאות אמיתי. וגם יובן דבר זה מענין הרכבת היסודות, כמ"ש כ"ז בד"ה מי כמוכה באלי', אשר מכ"ז יהי' נמשך בחי' הדעת בהאמונה כו'. והממשיך הוא משה רבינו ע"ה כמשנ"ת מזה במ"א, ע' בת"א בד"ה ואלה המשפטי' כו' שהוא הממשיך דעת בנש"י לפרנס את האמונה.

וההמשכה הוא ע"י בחי' מחצית השקל בשקל הקדש, והענין הוא דהנה יש קדש וקדוש, קדוש וא"ו הוא מל' הגמ' שקראו שמו ית' בשם הקדוש ברוך הוא, ששם זה הוא על מה שהוא ית' הוא סובב וממלא, כי קדוש הוא בחי' סוכ"ע, וברוך הוא בחי' ממכ"ע, שבבחי' זו היא אמונת נש"י כמשנ"ת לעיל, וכדי לחזק האמונה בהכרח שיומשך מבחי' הגבוה יותר עד שתוכל לחזק האמונה, וז"ע המשכת בחי' קדש שנודע ממ"ש בזהר שקדש היא מלה בגרמי', פי' בגרמי' שמובדלת, היינו שזהו בחי' שלמעלה מבחי' ההשפעה בעלמין בעצם, והיינו שזהו למעלה מבחי' צבסוכ"ע, כי בחי' סוכ"ע הוא מה ששייך לעלמין עכ"פ כנ"ל, אבל קדש מלה בגרמי' הוא בחי' אוא"ס שלמעלה מבחי' עלמין שבחי' זו המשיך משה דוקא, והוא לפי שמשה משה לא פסיק טעמא, והיינו כמ"ש במ"א בענין אברהם אברהם פסיק טעמא שאברהם דאצי' אינו בערך א' עם אברהם דבי"ע, אבל משה משה לא פסיק טעמא שמשה שלמטה הי' שוה ממש עם שרשו כמו שהוא למעלה, ע' מזה בת"א בביאור ע"פ ואלה המשפטי' בסופו, ובד"ה וילך איש מבית לוי, ולכן הוא הוא הממשיך בחי' קדש מלה בגרמי' בחי' מ"ה דחכ' בנש"י לחזק האמונה עד שיומשך בחי' דעת בהאמונה, ואז העבודה היא עבודה שלימה, וכמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, פי' שע"י הדעת אשר נמשך בהאמונה עי"ז ועבדהו בלב שלם שה"ע שלימות העבודה כו'.

והנה מתרומת מחצית השקל היו לוקחי' קרבנות כמארז"ל במשנה רפ"ד דשקלי' התרומה מה היו עושים בה לוקחי' בה תמידי' ומוספי' כו' וכל קרבנות הצבור, ונת' במ"א שורש ענין הקרבנות בעבודה שהוא בחי' בירור נה"ב ועכשיו תפלה במקום קרבנות תיקנו, שהתפלה היא ג"כ בירור נה"ב, וז"ש (משלי י"ז ג') מצרף לכסף כור לזהב בוחן לבות ה', ופי' בזהר מצרף לכסף דא אברהם, כור לזהב דא יצחק, בוחן לבות דא יעקב, וכתי' (משלי ך"ז ך"א) מצרף לכסף כור לזהב איש לפי מהללו, פי' שכמו ע"י המצרף והכור מבררי' ומנקי' הזהב והכסף מן הפסולת המעורב בהם, כן איש לפי מהללו הוא בחי' הבירור שלו בתפלה לפי ערך ההילול והשבח בהתבוננותו בה' אחד ושמו אחד, הוא בחי' האמונה בסובב וממלא והמשכת הדעת בהם שה"ע ורעה אמונה להמשיך דעת באמונה שיהי' כאילו רואה כו'. ובכדי לבוא לזה צריך להקדים תחלה פסוד"ז הוא לזמר עריצי' ולהכרית כל החוחי' המונעי' ומעכבי' מבית ומבחוץ, והוא ע"י ההתבוננו' בביטול ושירת המלאכי' והילול כל מה שנברא בששת ימי בראשית, ואיך כי הוא צוה ונבראו בדרך ממילא ומאליו וכמשנ"ת ביאור ד"ז במ"א באורך, ולכן אני הוי' לא שניתי, ואתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע בלי שום שינוי כלל וכלל, והיינו מפני כי ה' אחד שגם עכשיו לאחר שנבה"ע הוא אחד ומיוחד שלא יש שום מציאות אמיתי זולתו ית', וכל מה שנברא הם הוים ונפסדי' ולכן אינם מציאות אמיתי. וכד דייקת בהו שפיר תמצא שגם הם כחות אלקות המוסתר ונעלם כמ"ש בד"ה מי כמוכה הנ"ל, ונתהוו מכח שמו ית' שז"ע שאנו אומרים אח"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולפי ערך האריכות בהילול הלזה והעמקת הדעת בהתבוננו' במוח בינתו ותבונתו לפי ערך זה צגממש הוא בחי' העבודה שבלב זו תפלה. וזהו שאומרים סלח לנו כי חטאנו בשמו"ע שלכאו' הי' מהראוי להתחיל הקדמת התפלה בזה שהרי אין לך מדריגה היותר נמוכה מהחוטא שהוא ל' חסרון מל' והייתי אני ובני שלמה חטאי' שחסר הכל, והי' מהראוי להתחיל בזה איך שחסר לו ומבקש שיומשך וימולא החסרון, ומה"ע שמתחילי' בהודאה תחלה בקומו משנתו מודה אני, וגם בהתחלת התפלה הודו לה', ואח"כ פסוד"ז, ואח"כ ברכת ק"ש וק"ש, ואח"כ בתפלה אומר סלח לנו כי חטאנו שאחר אריכות התפלה כ"כ אז אומר שחטא, שלכאו' אינו מובן כו'. אך באמת כן הוא שקודם התפלה דרך איש ישר בעיניו שמאחר שלא חטא מאומה וגם עשה מצוה, נדמה לו שהוא קרוב לאלקות וכ"ש שלא חטא, אמנם לאחר שמתבונן במוח בינתו הדק היטב ענין ביטול המלאכי', ה"ה מבין שענין ביטולו אינו מגיע אפי' לשליש ולרביע, ואח"כ בק"ש בהתבוננו' ה' אחד ושמו אחד יחו"ע ויחו"ת בבחי' דעת והכרה, ה"ה מוצא א"ע איך שהוא מרוחק מה' אחד בתכלית הריחוק וכל מה שעשה בקיום מצותיו ית' ה"ה לגרמי' בלתי קבלת עול מלכות שמים ועול מצות כדבעי למהוי שז"ע מארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ כמשנ"ת ביאור דבר זה מן ד"ה והתהלכתי בתוככם עד שובה ישראל, ך"ט, ואז אומר בתפלה סלח לנו כי חטאנו, פי' שחסר לו הרבה ויודע ומכיר בעצמו החסרון והפחיתות שלו ומבקש סליחתו שיומשך מאוא"ס בעל הרצון מקור כל הרצונות שיתמלא הפגמי' והחסרונו' בהרצון על שלא קיים רצונו ית' כדבעי למהוי כו', וזהו שורש ענין העבודה.

ועפ"ז יובן ג"כ ענין ג' דברים כללים שהי' בתרומת המשכן זהב וכסף ונחשת שהם כנגד ג' בחי' מצרף לכסף כור לזהב בוחן לבות כנ"ל בשם הזהר, ובעבודה בנפש האדם הם בחי' תורה ועבודה וגמ"ח שעליהם העולם עומד, כסף הוא בחי' אהבה הוא בחי' גמ"ח, וזהב הוא בחי' העבודה, כי כשם שמהזהב מנצץ ניצוצי' כן הו"ע ההעלאו' שבתפלה שהיא כנגד עמוד העבודה הוא בחי' העלאות הניצוצי' מלמטלמ"ע כו' כמ"ש מזה במ"א, ונחושת הוא בעבודה בחי' תורה, כי נחש"ת הוא ר"ת נובלות חכ' שלמעלה תורה, ואם כי היא נובלות חכ', מ"מ ה"ה מחכ' שלמעלה שלא ידע אנוש ערכה ואלקי' הבין דרכה כו' כמ"ש באגה"ק בד"ה דוד זמירות קרית להו. וי"ל שנק' נחשת ע"ש כי בחכ' אתברירו שמבררת בחי' חכ' צדשבלעו"ז שנק' נחושת, שלכן נק' המברר ע"ש התלבשותו במתברר כמשנ"ת במ"א מענין שהמברר בהכרח שיתלבש במקום המתברר, ולכן הגם כי התורה בעצם היא למעלה מזמן ומקום, שלכן כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה הגם כי כעת לא יש בהמ"ק כו' כמ"ש מזה בלק"ת בד"ה בשעה שהקדימו, מ"מ בהכרח שתתלבש במקום המתברר, וכמ"ש לע"ל ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, כמ"ש מזה בד"ה ולאחותו הבתולה, ועש"ז נק' התורה נחושת. וגם התורה היא בחי' קנה האמצעי שבכף מאזני' שהקנה הוא המברר המשקל, שהרי לפ"ע המשא של המשקל שנותני' בכף האחת כן לפי ערך זה מגבי' הדבר הניתן בכף השני', והמברר הדבר שהוא אמיתות זהו הקנה שבאמצע כו', כן בג' דברים אלו לפ"ע המשכת החסד בגמ"ח כן לפי ערך זה מתעלי' הניצוצי' בעמוד העבודה, שלפ"ע ההמשכה במעהמ"צ מבחי' קדש העליון, שלכן מברכי' על כל מצוה אשר קדשנו במצותיו, שקדשנו בקדש העליון ע"י שציונו מצותיו ית', לפי ערך זה ממש מתעלים הניצוצות בעמוד העבודה, והמברר הוא בחי' התורה שהיא הקנה האמצעי כו', וז"ע בוחן לבות דא יעקב קו האמצעי בריח התיכון כו' כמ"ש במ"א.

ומעתה יובן ענין מחצית השקל שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מעשר, שהגם שהכוונה היא גם על מארז"ל אין עני אלא בדעת, ואין עשיר אלא בדעת מ"מ העשיר לא ירבה על עשר והדל לא ימעיט מעשר, ולכאו' אינו מובן מפני מה ולמה ישתוו העני והעשיר.

ויובן בהקדם מ"ש עבדו את הוי' בשמחה, ולכאו' צ"ל הלא כתי' שמחו צדיקי' בהוי' שאינו אלא צדיקי' לבד, ומהו שאומר עבדו את הוי' בשמחה שמשמע שהציווי הוא לכל ישראל. אך הענין הוא דבאמת יש ב' בחי' שמחה, הא' הוא שמחמת שמתבונן שע"י שעושה המצוה הוא מקיים רצון העליון ב"ה אשר מזה צריך לשמוח מאד, שהרי אנו רואי' שאינו דומה אצל העושה כשהמצווה הוא אדם קטן, או שכאשר המצווה אותו הוא אדם גדול כמו המלך הגדול כשמצווה לא' לעשות איזהו דבר שאז עושה זה בשמחה נפלאה ובתענוג עצום, שהוא מפני ההתבוננו' שבעשייתו מקיים ומשלים רצון אדם הגדול, וכ"ש שכאשר יתבונן כשעושה איזה מצוה ה"ה מקיים רצה"ע ב"ה שצריך לשמוח מזה מאד שהרי הוא מקיים רצון ממה"מ הקב"ה, והגם כי אינו שייך לומר ע"ז שהוא משלימו שהרי אנת הוא שלימותא דכולהו, מ"מ צהה"ה מקיים רצונו ית' ע' מזה בד"ה ועבדתם את ה' אלקיכם. ולבחי' שמחה של מצוה זו יכול כאו"א להגיע כשיתבונן בזה הדק היטב היטב בכל מצוה ומצוה שעושה שבזה הוא מקיים רצונו ית', ויהי' שמח באמת משמחה של מצוה שעושה כו'. אמנם יש עוד בחי' שמחה מעבודה, והוא כמארז"ל אל תהיו כעבדי' המשמשי' את הרב ע"מ לקבל פרס אלא היו כעבדי' המשמשי' את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, והיינו שלא יחפוץ בגילוי אלקותו ית' ג"כ כ"א בבחי' אלקותו לבד, שזהו מדריגת בני עלי' שמועטי' המה, ועז"נ שמחו צדיקי' בה'. אך כשעובד עבודתו בשמחה הפשוטה שכ"א יכול להגיע לשמחה זו, אז נותנים לו גם בחי' שמחה זו השני' בדרך מתנה, וע"ד מ"ש עבודת מתנה אתן את כהונתכם, וכמ"ש במ"א מענין ב' פירושי' בואהבת את ה', הא' ל' ציווי והב' ל' הבטחה, והיינו שהציווי הוא על ההתבוננו' בשמע ל' הבנה, וממילא יבוא לידי אהבה, ולכן יתכן ל' ציווי, ואז ואהבת ל' הבטחה סופך לבוא לידי אהבה, הוא כענין שסופו לבוא לידי שמחה הוא בחי' שמחו צדיקי' בה' ועמך כולם צדיקי' כתי' ע"י העבודה בתומ"צ, וע' בזהר שזהו ע"י מצות מילה, ובמ"א בזהר פי' שזהו ע"י נטירת ברית.

ועפ"ז יובן ענין מחצית השקל, היינו כי עשרים גרה השקל זה"ע ע"ס דאור ישר וע"ס דאור חוזר, ובעבודה א"א להגיע כ"א המחצה, וזהו מחצית השקל, ובבחי' זו שוין העני והעשיר, שגם העני יכול להגיע בעבודתו בעשר בחי' הנפש שלו, ליתן תרומה ל' ארמותא ואפרשותא כמ"ש מזה במ"א, מחצית השקל היינו עשר גרה, רק שבענין העשר אלו יש חילוקי מדרגו' ע"ס דאצי', וע"ס דבריאה ויצי' ועשי', ולכן העשיר בדעת יכול להגיע בעשר כחות נפשו לבחי' ע"ס דאצי', והעני בדעת יוכל להגיע ג"כ לעשר אמנם הם בחי' ע"ס דעשי', שהרי נשמת כ"א הוא ממל' דמל' דעשי' שבו מלובש מל' דיצי' ומל' דבריאה ומל' דאצי' כמ"ש בסש"ב פי"ח, ולכן יכול להגיע לעשר. אך מ"מ גם העשיר בדעת לא ירבה על עשר, והיינו על מספר עשר, אבל העשר גופא הם ממדריגה הגבוה יותר. ומ"מ גם העני בדעת אם שהוא אינו יכול להגיע בעבודת נפשו כ"א רק לע"ס דעשי', מ"מ לא ימעיט ממספר עשר כו'.

וזהו כי תשא את ראש בנ"י, פי' תשא ל' הגבהה והרמת ראש, ואמר הקב"ה למשה כשתשא היינו כשתגביה את נש"י, זהו סדר ההגבהה שכאו"א יתן מחצית צוהשקל כופר נפשו, פי' כופר שמתחלף נפשו על הכופר הוא הפדיון, וה"ה מחליפה על מחצית השקל שהוא מצוה מרצון העליון, ועי"ז מגביה נפשו בתכלית העילוי עד בחי' רצונו ית'. ובבחי' זו שוים העני והעשיר בדעת שגם העני בדעת יכול להגיע לבחי' זו כנ"ל, לכן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'. ומחצה השני' הוא כענין שמחו צדיקי' בה' יבוא בבחי' מתנה ע"ד עבודת מתנה כו'. אך המתנה אינם נותני' כ"א לראוי שזכה שיותן לו, לכן צ"ל המחצה בדרך עבודה, והב' כשיזכה יותן לו בעבודה בדרך מתנה כו'.