פדה בשלום נפשי [הנחה מוגה]

טופדה בשלום נפשי [הנחה מוגה]

בס"ד, פ' וישלח י"ט כסלו, תרל"ב.

הנחה.

פדה בשלום נפשי כו' כי ברבים היו עמדי. הנה ארז"ל כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, ופי' רש"י תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום, גמ"ח ע"י הצדקה וחסד אהבה ואחוה בעולם, ותפלה עם הצבור דכתיב כי ברבים היו עמדי. וצ"ל מהו פדאני. הנה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד וצ"ל מהו מעלת הג' דברים שעליהם העולם עומד. ויובן בהקדים מ"ש והחוט המשולש לא במהרה ינתק, חוט המשולש הוא התכללות ג' קוין, ובילקוט פי' דקאי על יעקב שהוא קו האמצעי, וצ"ל מהו מעלת קו האמצעי.

הנה אמרו במד"ר אמר ר"ל האבות הן הן המרכבה. וצ"ל ביאור ענין האבות הן הן המרכבה, בשלמא פני ארי' פני שור כו' שהם מרכבה לפי שהם משבה"כ שנפלו בבריאה ועיקרם מלפני מלוך מלך כו' דהיינו מעולם התהו, לכך יש להם כח להעלות ולנשאות את הכסא, והמה בבחי' מרכבה לפי שהם בטלים כסוס לגבי רוכבו מפני שהם נבראים ובזה נושאים ג"כ, וכמשל הסוס שנושא את רוכבו כו', אבל האבות עיקרן ושרשן באצי' דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד למה נק' בשם מרכבה להיכן ישאו את אצי', ולמה צריך לנשאות, ומאין להם הכח לנשאות.

אך הענין יובן בהקדים להבין ענין מרכבת החיות פני ארי' פני שור כו' שהם נושאים הכסא ודמות מראה אדם שעליו מלמעלה. והענין כי הנה אדם נק' טזהתכללות ג' קוין תמונת אל"ף, יו"ד בראשו ויו"ד בסופו וקו באמצע, או עד"ז חח"ן מימין בג"ה משמאל, דת"י באמצע, וכללות הג' קוין והתחברותן נק' בשם אדם שהוא שם מ"ה, וצ"ל הלא שם מ"ה הוא בחי' ביטול והתכללות במקורו, ואיך יתכן לקרותו בשם אדם בתמונת ג' קוין, אך באמת הא בהא תלי' שלהיות התכללות הג' קוין והתחברותן צ"ל מבחי' ביטול , אבל בשם מ"ה אין שם התחלקות קוין, והענין כי חסד דרועא ימינא הוא מלמעלה למטה כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וגבורה הו"ע הסתלקות האורות ממטה למעלה וכמו ועבד הלוי הוא, והקו הוא המחברן. ונודע כי להיות דבר מחבר שני הפכים צ"ל הארה והמשכה מבחי' עליונה ששם בטלים אלו השני הפכים ואין שם דבר והיפוכו כלל, שאין שם שום המשכה ולא שום הסתלקות, כי ההמשכה וההסתלקות שייך בחיות המרכבה והחיות רצוא ושוב, אבל שם למעלה הכל בבחי' ביטול ממש בלי שום הסתלקות ולא שום המשכה, ומשם נמשך הארה לבחי' אדם להיות התכללות הג' קוין והתחברותן, והיינו ע"י חיות המרכבה, כי כל ענין עבודת החיות הוא כדי להמשיך ולעשות בחי' אדם זה שיהי' בבחי' התכללות ולא יהיו ענפין מתפרדין, וע"כ הם נושאים אותו למעלה להמשיך משם בחי' ביטול והתכללות, וזהו ודמות פניהם פני אדם כי מלבד שיש בד' חיות פני אדם פרצוף בפ"ע, הנה גם בכללותן נמשך פרצוף אדם שכל אחד ואחד כלול מבחי' אדם ג"כ, והיינו לפי שכל עיקר מגמתם ופנימיותם להמשיך בחי' אדם בחי' התחברות הג' קוין והתכללותן .

אך צריך להבין הלא נאצל עולם התיקון שהוא ציור אדם ואם כן מהו התוס' שנעשה ע"י החיות. אך הוא ע"ד משארז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז, קנה וארז הוא בדרך כלל ההפרש בין מדות דתהו ובין מדות דתיקון, כי בתוהו היו מדות תקיפין ונעשה שבירת הכלים ומזה נתהווה רע גמור, וכמו שאנו רואין שיש מיני בני אדם, שכשעושה איזה אדם נגד רצונו ממש הוא נוקם נקמתו ממנו מיד, וזה מסתעף משבירת הכלים דתהו, הגם ששרש התהו הוא גבוה מאד אבל למטה הוא רע גמור ואין זה בדעת כ"א מעשה בהמה ואין זה רצון הבורא כלל, ולכן אמרו אל יהי' קשה כארז. אבל מדות דתיקון הם כלים שיכולים להתכלל מחמת ביטולם, כי כל מקום שיש איזה הגבהה אין אני והוא יכולים לדור, ובכדי לקבל גילוי אלקות צ"ל ביטול ושפלות, וזהו אצי' מדות דתיקון שנאצלו כלים שיכולים לקבל דבר והיפוכו, אבל אין זה התכללות עדיין. אבל ע"י עבודת החיות נעשה התכללות גמור שממשיכים מא"ס דאנת הוא שלימותא דכולא, והיינו ע"י שמנשאים את הכסא לא"ס שכי לא אדם, ועי"ז ממשיכים משם להוות אדם התכללות ג' קוין. ועיקר יזההמשכה הוא בת"ת שהוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. וההפרש בין אצי' מדות דתיקון ובין עבודת החיות הוא ע"ד ההפרש בין ביטול היש לביטול אמיתי כמ"ש ונחנו מה, או בין שבת תתאה לשבת עילאה, כי מעצם המדות יכול להיות ע"ד מ"ש ראומה ראו מ"ה שהמ"ה והביטול נרגש, או ע"ד לא כאברהם שיצא כו' ולא כיצחק כו'. אבל ע"י עבודת החיות נעשה בהם ביטול אמיתי, והכח להחיות ע"ז הוא מפני ששרשן מעולם הנקודים ונת"ל בדרוש יו"ט של ר"ה שהתהו הוא מ"ה בעצם לא כמו התיקון שהוא בגימט' מ"ה שהגימט' הוא לבוש, ולכן יכולים להמשיך על ידי עבודתם שיהי' בתיקון גם כן מ"ה בעצם.

ומעתה נבוא לביאור האבות הן הן המרכבה שהאבות הם חג"ת דאצי' ומהו"ע המרכבה שלהם. אך הנה מבואר באדרא זוטא או"א ממו"ס נפקו וז"א בעתיקא אחיד ותליא, וביאור ענין זה יובן עד"מ מבשרי, כי הנה השכל הוא נולד מן המשכיל שלמעלה מן השכל ששם לא נודע גילוי השכל וטעמו של דבר כלל, אבל מ"מ הוא נק' משכיל. אבל ז"א בעתיקא אחיד ותלי' שהמדות נלקחו ממקום עליון יותר. כי הגם שהמדות נולדו ונתגלו מן השכל ולפי שכלו כך תהיינה מדותיו, ובינה נק' אם הבנים והחכמה אב, מ"מ אין זה אלא שהם גורמים להולדת והתהוות המדות שיצאו מההעלם אל הגילוי. אבל עיקר המדות בשרשן נלקחו ממקום עליון יותר , ומכ"ז מובן איך שהז"א שהוא בחי' מדותיו ית' הוא בשרשו למעלה מבחי' או"א אלא שנמשך למטה . ולכך האבות שהם חג"ת הם בחי' מרכבה להעלות את האדם הוא בחי' חכמה, כנודע שיש ב' בחי' אדם, אדם הראשון הוא בחכ', ואדם תתאה הוא ז"א, וזהו מה שמו ומה שם בנו, מה שמו חכמה, ומה שם בנו ז"א, והנה כשמתעלות המדות נעשה יפה כח הבן ומעלה גם בחי' חכמה להמשיך התלבשות אא"ס בחכמה להיות גילוי אנת הוא חכים, כי א"ס בעצמו לאו דאית לי' מכל אלין מדות איהו כלל. רק המשכת אוא"ס להיות בחכמה תלוי בהמשכת והעלאת נשמות הצדיקים וכמארז"ל ע"פ ועשיתם אתם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני. והוא ע"י ביטול המדות ע"ד מ"ש המשל ופחד כו' מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה כו', כמו למשל ב' שרים המנגדים זה לזה כשבאים לפני המלך הרי הם בטלים ממש עד שכל אחד יוכל לעשות מלאכת חבירו, אך זהו בבריאה כי יש מרכבה ביצי' ובבריאה. וכמו"כ במדות עליונות ע"י ביטולם לא"ס דלאו מכל אינון מדות כמ"ש לך ה' הגדולה כו' עי"ז נמשך מא"ס דלאו מכל אינון מדות כלל במדות, יחוזהו שם מ"ה דאיהו אורח אצילות וההוא נביעא איהו כנשמתא לגופא, וזהו ההפרש בין חיות הקודש שהם מרכבה לאדם תתאה, אבל האבות הם מרכבה לאדם קדמאה, וזהו שמנשאים את האצי' הגם ששם איהו וחיוהי חד כו' בכדי להמשיך מאוא"ס אנת הוא להיות חכים. והכח ע"ז מפני שז"א בעתיקא אחיד ותלי'. ומצד כח האצי' נמשך עוד גילוי יותר כי תיקון הוא ברודים, ונקודים הוא תהו, ועקודים הוא ששם עקוד בכלי א' שהכלי הוא ג"כ אחד ואין שם התחלקות עשר ספירות, וע"י כח האצי' נמשך גילוי עקודים. והעיקר ע"י יעקב כמו שנתבאר בדרוש ויקח לו יעקב מקל לבנה שיעקב ע"י המקלות עשה יחודים עליונים שיתגלה עולם העקודים. וזהו החוט המשולש לא במהרה ינתק שהוא התכללות הג' קוין ע"י יעקב מדת התפארת.

אך זה הי' קודם מתן תורה אבל כאשר ניתנה התורה נעשה התחברות אדם שעל הכסא עם כי לא אדם על ידי התורה ומצות. כי בתורה יש שני הבחי' אדם שעל הכסא וא"ס שכי לא אדם. שע"י התורה נמשך א"ס שכי לא אדם, כמ"ש אנכי ה' אלקיך שעל ידי התורה נמשך אנכי מי שאנכי. ולכן יש בתורה עצמה מצות שהן בבחי' העלאות כמו תרומה ומעשרות וצדקה כמ"ש צדקה תרומם גוי, ויש שהן בבחי' המשכות כמו ציצית ותפילין כו'. ולכך יש בהן כח זה להעלות ולעורר המשכה עליונה. ובכ"ז מעורר בחי' אנכי ממש בחי' כי לא אדם הוא להמשיך משם לבחי' אדם כו', ואדם שבתורה הוא כמ"ש זאת התורה אדם כי רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא שס"ה גידים שס"ה ל"ת.

וזהו מעלת הג' דברים שעליהם העולם עומד כי ע"י כל הג' דברים נעשה התחברות כי לא אדם עם אדם העליון. כי עבודה קרבנות ועכשיו תפלה הוא העלאות מלמטה למעלה, וגמ"ח הוא המשכת אלקות מלמעלה למטה, ותורה הוא קו האמצעי המחברם. ומה שאמרו המתפלל עם הצבור יובן ממשארז"ל ע"פ דרשו כו' בהיותו קרוב, וכתי' בכל קראינו אליו ותירצו כאן ליחיד וכאן לצבור ויחיד אימת אלו עשרת ימי תשובה, וממילא מובן דכמו ליחיד בעשרת ימי תשובה נמשך רחמים רבים ממקור הרחמים שיהי' סליחות עונות, כמו"כ לצבור בכל זמן. ולאו דוקא עם הצבור אלא בזמן שהצבור מתפללין. הרי דלהצבור על ידי התעוררות רחמים רבים נמשך רחמים רבים מלמעלה.

ועל ידי זה נעשה הפדי', כי ענין הפדי' הוא כי לאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל שתמיד הוא מלחמה, אבל כשנמשך כי לא אדם אז כהמס דונג כו'. ומה שאמר פדאוני כביכול על השכינה כי ישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה כי גלו לבבל שכינה עמהם, וע"י אלו הג' דברים נעשה פדי' בנפש וממילא נעשה פדי' בשכינה. וזה הכח ניתן לנו בירושה מאבותינו שהיו מרכבה עליונה, אברהם אבינו יטע"ה למדת החסד כמ"ש בספר הבהיר אמרה מדת החסד כל זמן היות אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד במקומי, ויצחק למדת הגבורה ויעקב למדת התפארת כמ"ש אלקי אבי כו' ופחד יצחק כו', ונתנו לנו הכח שע"י תורה ומצות נוכל גם כן להיות בבחי' מרכבה. והעיקר ע"י מדתו של יעקב התעוררות רחמים רבים ועל ידי זה נעשה פדי'. וגאולה דלעתיד לבא יהי' ג"כ ע"י מדת הרחמים כמ"ש וברחמים גדולים אקבצך ופדויי ה' כו' ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם.