[הים ראה וינוס]

רעז[הים ראה וינוס]

[ד"ה הים ראה וינוס]

בס"ד. פ' שמיני.

[טז)] אמנם עדיין צ"ל בשורש ענין קרי"ס והוא ע"פ מ"ש הים ראה¹ וינוס וארז"ל ארונו של יוסף ראה וינס הים מפניו, ולכאו' צ"ל הלא אנו אומרים בוקע ים לפני משה, ונמצא כי לפני משה נתבקע הים, ואיך יתווך זה עם מה שאמרו ארונו של יוסף ראה ועי"ז וינוס. וגם צ"ל דאיתא במד"ר שטען הים עם משה שאני רעחגדול ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי, ואם מפני ארונו של יוסף ברח אינו שייך טענות כלל. וגם משמע מלשון הים ראה וינוס שלא הי' טענות כלל. וגם לכאו' יפלא ממ"ש ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו למה הי' צריך להטות ידו על הים כמ"ש ויט משה את ידו על הים וגו', וגם בזה גופא צ"ל מ"ש ויט משה גו' ויולך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה, וגם מהו אומרו אח"כ ויבקעו המים הלא בקיעת המים הי' צ"ל קודם שנעשה הים לחרבה, והת"י מפרש ויבקעו המים ואתבזיעי מיא לתריסר בזיען כל קביל תריסר שבטיא דישראל^ד.

ולהבין כ"ז צ"ל מ"ש אחור וקדם צרתני² שקאי על בריאת האדם שנברא אחור לכל מע"ב, ועכ"ז הוא קדם, והיינו שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. והיינו כי ע"פ פשוט הנה בריאת הדומם הוא בשביל הצומח, שהרי צמיחת הצומח א"א כ"א ע"י הדומם והוא הארץ אשר תוציא צמחה ע"י הזריעה שזורעין בה, וגם בלתי זריעה מצמחת דשאים ועשבים כמ"ש תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, שנראה לעין כל שימוש בחי' הדומם לצומח כו'. וכן אנו רואים שהצומח הוא בשביל החי, שהרי כל הצמחים הוא בכדי שיאכלו בע"ח הדשאים והעשבים המצמיחים, וכן התבואות הם אכילה לבע"ח, והחי הוא בשביל המדבר שהרי אנו רואים שבהמות טהורות הותרו לאכילה כמ"ש כירק עשב נתתי לכם את כל וכתי' וזבחת מבקרך ומצאנך, בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, וגם במדבר נא' בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע (בשלח י"ו), ובריאת בהמות טמאות הם למרכב שהם שימוש המדבר. ונמצא כי ע"פ פשוט כל הדברים שנבראו בששת ימי בראשית בחי' דצ"ח הם בשביל האדם³, וזהו שמצינו בדרז"ל במד"ר שנברא האדם אחרון לכולם בכדי שימצא הכל במוכן, שאם הי' נברא ביום ב' עד"מ לא הי' מוצא מה לאכול ועל מה לרכוב, ונמצא מה שנברא אחרון ה"ז יתרון המעלה. ולפ"ז פי' הפסוק אחור וקדם, עם שהוא אחור למע"ב מ"מ ה"ה קדם לשון קדימות ושבח כו'. וא"כ צ"ל מה שאמר הים למשה ולא עוד אלא אני גדול ממך שאתה נבראת בששי ואני בשלישי, נמצא שמה שנברא בשלישי ה"ז יתרון כו'.

[יז)] אך הענין הוא דהן אמת שמה שמצא אדם הכל במוכן ה"ז יתרון המעלה, אמנם כ"ז הוא כשמקיים רצון בוראו בקיום דרכי ה' אשר ציונו בקיום התומ"צ, רעטאך אם אינו נזהר לקיים רצון בוראו בקיום המ"ע, וכ"ש בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם, אז ה"ה גרוע הרבה מבהמה, שהרי דצ"ח מקיימים את תפקידם והוא אינו מקיים. וכמו שמצינו שארז"ל נשאו דשאים ק"ו בעצמם ומה אילנות שאין דרכם לצאת בערבוביא אמר הכתוב למיניהם אנו שדרכינו לצאת בערבוביא עאכו"כ, הרי כי השר שלהם נשא ק"ו דאילו הם עצמם אינם מסוג המדבר ומאין יוכלו לאמר וללמוד ק"ו, אלא שהשר שלהם נשא ק"ו⁴ בעצמו, והיינו בחי' המלאכים שנק' בשם דשא ועשב שהם בחי' יוצר משרתים ואשר משרתיו⁵ כמ"ש בזהר, עכ"פ הרי נשאו ק"ו מאילנות בכדי לקיים רצון בוראם, והאדם שהוא בעל שכל העובר על רצונו ית' ה"ה גרוע מהם הרבה.

ובזה יובן משארז"ל ע"פ והרגת את האשה ואת הבהמה, אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא כדי שלא תהא בהמה עוברת בשוק ואומרים זהו שנסקל פלוני על ידה. ויובן זה גם בעבודה שבלב שהבהמה היא בחי' נה"ב, וכשפוגם באיזהו דבר הרי מוריד גם נפשו הבהמי' ג"כ, שהיא באה להתתקן ע"י הנה"א מבחי' התיקון וע"י הפגם הרי מורידה עוד, ונמצא כי הי' מקח טעות לגמרי בענין ירידת נה"א בכדי לתקן נה"ב שמבחי' התהו, ולא די שלא תיקנה אלא הורידה ממעלתה ודינו בסקילה הוא בחי' לב האבן, וכמו במצות סקילה היו דוחפין אותו מאחוריו נהפך על לבו הופכו על מתניו אם מת בזה יצא, וא"ל העד נוטל את האבן ומניחו על לבו, כן הוא ברוחניות שנעשה אצלו טמטום הלב וטמטום המוח⁶ עד שנעשה קשה כאבן לבלי יוכל לבוא לבחי' איזה השגה בהתבוננו' אלקותו ית' וכ"ש להוליד אהוי"ר כו'. וזהו משארז"ל אין חיה רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה, פי' שאם לא חטא הרי נא' ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית השדה, אבל כשחטא הרי מסתלק בחי' הצלם אלקי' שבאדם ההוא, ולכן נדמה לו כבהמה, ובאמת לא כבהמה סתם אלא כבהמה שחטא אדם בה, והיינו שע"י כח המתאוה שבנה"ב בא והלבישה וציירה בציור רע עד שנתחייב סקילה ואין לו תקנה אלא לקיים בעצמו מצות סקילה, והיינו כמו שאומרים בק"ש שעל המטה אם פגמתי באות יו"ד ונתחייבתי סקילה כו', הריני כאילו נסקלתי, והיינו שע"י שמקבל עליו דין שמים בחרטה גמורה ובעזיבת החטא מוחלין לו.

[יח)] ובכ"ז יובן מה שאמרו שאם חטא אדם אומרים לו אפי' יתוש קדמך, פי' קדמך שלבד מה שנברא תחלה ולבד מה שהיתוש לא חטא ומקיים רצון רפבוראו כנודע ממעשה דטיטוס, אלא שבאמת שרשו נעלה יותר הרבה שהרי שרשו הוא מבחי' התהו שקדם לתיקון. וענין קדימת התהו אין פירושו שקדם בזמן אלא שקדם במעלה ומדריגה, והיינו כנודע שבתהו הי' ריבוי האור⁷ ומיעוט הכלי, ובתיקון הוא מיעוט האור וריבוי הכלים. והנה פי' ריבוי האור ומיעוט האור אין פירושו שאור זה עצמו שהי' בבחי' התהו בריבוי נתמעט בבחי' התיקון, אלא שענין ריבוי האור ומיעוט האור הוא שמיעוט האור דתיקון אינו בערך כלל לבחי' ריבוי האור דתהו. ויובן דבר זה ממה שמצינו בדרז"ל אור שנברא ביום ראשון⁸ הי' אדם מביט מסוף העולם ועד סופו, ודקדק הלשון מסוף העולם ועד סופו ולא אמרו מתחלת העולם ועד סופו, והיינו שהכוונה היא מתחילת עלמא דאתכסי' מלמטלמ"ע עד סוף עלמא דאתגליא מלמעלמ"ט, ע' בד"ה אם בחוקותי תלכו (למ"ד⁹), ונמצא כי ע"י האור שנברא ביום ראשון הי' אדם יכול להביט בשני עולמות עלמא דאתכסי' ועדאת"ג, ואח"כ כשנתמעט האור הרי ע"י אור היום או השמש יכולים להביט רק כמו פרסא או חצי פרסא¹⁰ שאינו בערך כלל לקרותו בשם ריבוי ומיעוט, שנאמר שהאור שנתמעט הוא מאור זה עצמו שהי' בריבוי, שהרי אינו בערך כלל וכלל, והרי שניהם הם מבחי' התיקון, כ"ש מיעוט האור דתיקון לגבי ריבוי האור דתהו אינו בערך כלל וכלל. ונמצא כי מעלת הנבראי' גדלה מאד על אדם החוטא, שלבד מה שקדמו בזמן ההתהוות ולבד מה שמקיימים רצון בוראן הנה שרשן נעלה הרבה יותר כו'. ומ"מ אם האדם מקיים תומ"צ ושומר פקודתו אשר פוקד ע"פ משה בכל פרטיהן ודקדוקיהן הרי עם כי גם אז התהו קדמה, מ"מ הרי באמת בנין התהו ושבה"כ דתהו ה"ז בונה וסותר ע"מ לבנות¹¹ הוא, דהנה באדם יתכן בעת שעושה איזהו דבר מדמה בנפשו שיתקיים, אבל לא כן הוא למעלה שהי' בונה בתחלה ע"מ לסתור, שהיתכן שיפלא מה' דבר אלא שבנה ע"מ לסתור, וכן בענין השבירה ג"כ כן הוא שבאדם יתכן בעת שהוא בונה ה"ה מדמה שיתקיים הגם שאח"כ אינו מתקיים, ולא כן הוא למעלה שלא יתכן לומר כן והיפלא מה' דבר, אלא שהי' סותר בכוונה ע"מ לבנות בחי' עולם התיקון. ונמצא הגם כי כל הנבראי' שקדמו קודם בריאת האדם הם מבחי' התהו שקדם באמת לתיקון, אבל מאחר שהאדם מתקן חלקו שניתן לו לתקן בבחי' התיקון הרי כל קדימת התהו הי' בשביל זה, ונמצא כי לבסוף העיקר הוא בחי' התיקון. ונמצא כי כל קדימת התהו הוא בשביל התיקון, והאדם המתקן ה"ה משלים רפאכל המכוון מבחי' התהו והתיקון, ונמצא כי כל מה שנברא הן מבחי' התיקון והן מקדימת התהו בבנין ושבירה לא נברא אלא לצוות לזה כו'. וזהו בבטן עקב את אחיו שהוא מבחי' התהו, להיות כי יעקב ע"י עבודתו יורש מקומו בבחי' התהו, והיינו שישרו בחי' אורות דתהו בכלים דתיקון כו'.

[יט)] ולהבין ביאור הענין בעבודה שבלב זו תפלה, צ"ל תחלה שרש ענין הקרבנות¹², שלכאו' אם חטא אדם ומעל בקדה"ק, או בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה בשגגה אז הי' צריך להביא קרבן על המזבח ולהתוודות עליו ולסמוך שתי ידיו עליו, והכהן הי' מעלה אותו ע"ג המזבח. ולכאו' יפלא מהו ענין הקרבת הבהמה על המזבח ועי"ז יתכפר נפש החוטא, ומכ"ש שהחוטא הוא אדם מדבר ובעל שכל והנקרב הוא בע"ח שפחות מעלה מהמדבר, והאיך יתכפר המדבר ע"י הקרבת הבע"ח. אך הענין הוא דהנה החוטא באדם הוא נפשו הבהמי', שהוא בחי' כח המתאוה¹³ שבנפשו הבהמי' שהלביש וצייר ציור רע בנה"ב, היינו בבחי' כח המתאוה שבו עד שעבר על איזהו דבר כו'. והנה נה"ב שבאדם שרשה ג"כ מבחי' פני שור אלא שהיא מבחי' פני אדם שבפני שור¹⁴ שהרי ד' פנים לארבעתן, ולכן כשרוח שטות מכסה על השכל כמאמר אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות המכסה על האמת, ולכן גם בגשמיות עושה שטותי' נוראים עד שפועל הענין הרע והמר כו', ואז נדמה לו כבהמה להיות כי הכחות המעולים שבנפשו האלקי' מסתלקי' קודם החטא כמ"ש בכהאריז"ל ולא נשאר בו רק נה"ב אשר צייר בה ציור רע ולבש אותה בלבוש צואה כמשנת"ל, לכן התיקון שלו הוא אם זהו בשוגג להביא קרבן בהמה ע"ג המזבח והיינו שע"י הקרבת הבהמה גשמיות מתעלה גם נה"ב, להיות כי דבר הרוחני א"א להיות מתעלה כ"א שיהי' דבר גשם שיתאחז ע"י, כי כשם שא"א להמשיך דבר הרוחני שיתפשט למטה כמשל האש או חיות הנפש בלתי הגוף, כן א"א להעלות דבר הרוחני כ"א ע"י אחיזת איזה דבר גשמי שבה וע"י יתעלה הכח הרוחני, אם לא בהסתלקות איזה [דבר] אז מסתלק מדבר הגשמי, אבל אין זה עלי' כ"א הסתלקות מהעדר התפשטות כו'. ואי לזאת בכדי שיתעלה נה"ב הי' צריך להביא קרבן בהמה ששורשה ג"כ מבחי' פני שור, רק ששורשה הוא מבחי' פני שור שבפני שור, והנה"ב שורשה מפני רפבאדם שבפני שור ולכן הרי הם קרובים לגבי הדדי, ועי"ז מתעלית נפש החוטא ליכלל למעלה תחת אשר נפרדה מאלקי' חיים ע"י פעולתה שפעלה לעשות הרע בעיני ה' כו', וע"י הקרבת הבהמה מתעלית בבחי' פני שור ועי"ז החיות נושאות את הכסא עם בחי' אדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם הוא כו'. וה"ז כדוגמת המאכל שאנו רואים שע"י המאכל יחי' האדם, כן הקרבנות נק' בשם לחם כמ"ש את קרבני לחמי לאשי הם השרפי' שנק' אשי¹⁵ ע"ש שכבר נשרפו בבחי' הביטול בבחי' אש שלמעלה כו', והקרבת הקרבן הוא לחם לבחי' האישים, שכמו הלחם מחזק את האדם שיוכל ללמוד ולהתפלל, כן לחם דקרבנות מחזק את חיות המרכבה שיוכלו להיות נושאות את הכסא. והגם כי החיות נושאות ומנושאות¹⁶ שהכסא עצמה נותנת כח בחיות הנושאות אותה, וכענין ארון נושאיו נשא, מ"מ הנה תחלה הם צריכים להעלות את הכסא ואז הכסא נושא את נושאיו שבתחלה הם נושאות ואח"כ מנושאות, וכענין שארז"ל אע"פ שאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט שהוא בחי' הקרבת הכהן האש ע"ג המזבח ואח"כ אש שלמעלה יורד בחי' ארי' דאכיל קרבנין כו', וכמו"כ יובן בענין חיות הנושאות את הכסא שמתחלה הם נושאות כענין להביא מן ההדיוט ואח"כ הם מנושאות כענין אש שלמעלה ארי' דאכיל קרבנין ומעלה את הקרבן, כ"ה בענין חיות הנושאות את הכסא, ובכדי שיוכלו להעלות את הכסא עם בחי' אדם שעה"כ לבחי' כי לא אדם הוא, זהו ע"י הקרבנות שנק' לחמי לאשי, שכמו הלחם מחזק את האדם שיוכל ללמוד ולהתפלל, כן הקרבנות הם לחם לחזק את החיות הנושאות את הכסא שיוכלו לשאת את הכסא כו'. אמנם בהיות נודע כי הבהמה היא גשמיות ונפלה בשבה"כ למטה מטה מאד לכן צריך האדם להקדיש את הקרבן בפה וע"י קידוש בפה ממשיך עליו או"מ דקדושה¹⁷ שיוצא מהבל פה האדם. וגם ענין הסמיכה שהוא מה שסומך שתי ידיו עליו ז"ע שנותן לו כח מבחי' מ"ה, כי אדם בגימ' מ"ה ובהמה בגמ' ב"ן, ומ"ה נותן כח בבחי' ב"ן שתוכל להתעלות, ונת"ל שענין בחי' הרוחני' א"א להיות נמשך כ"א ע"י איזה דבר גשם דוקא זהו"ע הסמיכה שסומך שתי ידיו עליו כו', וכמו ביהושע נא' כי סמך משה את ידיו עליו כו' כמשנ"ת באורך בד"ה וסמך את ידו¹⁸ על ראש העולה כו'.

[כ)] וע"פ הקדמה זו נבין ג"כ בתפלה שכנגד תמידין תקנו שנמצא שגם בעבודה שבלב זו תפלה יש ג"כ ענין ההקרבה והוא הקרבת הנה"ב שבאדם שעז"נ אדם כי יקריב מכם ולא נא' אדם מכם כי יקריב¹⁹, דאם הי' נא' אדם מכם כי רפגיקריב הי' תיבת מכם מפריש את האדם המקריב הקרבן מכל האדם אשר איננו מקריב בעת זה קרבן, אבל כשנאמר אדם כי יקריב מכם הנה תיבת מכם מורה שההקרבה היא מכם, והו"ע בחי' הקרבת נה"ב שבאדם ששרשה ג"כ מבחי' פני שור שבמרכבה רק הוא מבחי' פני אדם שבפני שור וכנ"ל, ולכן זאת היא עבודת האדם להקריב נפשו הבהמית הוא בחי' הכח המתאוה שבו. ויש בזה חילוקי מדריגות כמו בקרבנות נא' מן הבקר ומן הצאן, ואם עז קרבנו, כן יש חילוקי מדריגות אלו בהקרבת נפשו הבהמי' ג"כ, שענין הבקר הוא כמ"ש כשור לעול, שאם מקבל עליו עומ"ש ה"ז טוב, ואם לא קיבל עליו עומ"ש צריך להקריב קרבן מן הבקר היינו בחי' העול והוא לקבל עליו עומ"ש ועול תורה, ואם יקבל עליו עומ"ש אזי יפרוק מעליו עול דרך ארץ כמארז"ל כל המקבל עליו עול תורה פורקין מעליו עול דרך ארץ. וצאן הוא קול רחמים, והיינו אם פגם בהעדר הרחמנות על מי שהי' צריך לרחם עליו צריך להקריב קרבן צאן הוא בחי' התעוררות רחמים רבים כו'. ואם עז קרבנו היינו אם פגם בזה שארז"ל הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ואם לא קיים צריך לעורר בנפשו בחי' העזות לעמוד נגד מונע מבית ומבחוץ בכדי לקיים כמארז"ל הנ"ל הוי עז (אבל עזות פנים זה א"א להעלות כלל וצריך לדחותו לגמרי שזהו מקליפת עמלק וכמו כלי חרס ששבירתן זהו תקנתן כמ"ש במ"א²⁰). וענין הקרבת חלב ודם הוא בחי' התענוג²¹, כמו החלב שמתרבה מתענוגים צריך להיות כל חלב לה', היינו להיות כל תענוגו מהתבוננו' [ב]אלקי' חיים ומלך עולם, ומזה יקבל תענוג מהשגת אלקותו ית'. ודם הוא בחי' גבורות וחיות קיום הנפש בגוף, ישים חפצו ולבו תמיד כל היום וכל הלילה לא יחשה מקיום רצונו ית', ויעורר א"ע באהבה כרשפי אש התשוקה לאהבתו ית' ה"ז בחי' הקרבת הדם. וענין הסמיכה בנפש האדם²² זהו ענין לימוד התורה שקודם התפלה שהתורה היא בחי' עוז ותושי' שנותנת כח בנה"א ומתשת כח הנה"ב כמ"ש בתו"א בד"ה בחדש השלישי²³, וענין מה שמתשת כח הנה"ב היינו בכדי שיוכל להתברר, וכענין משנ"ת במ"א בענין ויברך יעקב את פרעה²⁴ שברכו שיוכל להתברר, כ"ה ענין מה שתורה מתשת כח הנה"ב היינו שיוכל להתברר ולהתעלות מגשמיותו ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה. ועוי"ל שז"ע סידור שבחו של מקום שקודם התפלה רפדשזהו ג"כ ע"י כח נה"ב ג"כ שהרי בכח נפשו הניזונת מאכילה ושתי' גשמי' הוא יכול לספר בשבחו של מקום והשראת נה"ב הוא בחלל השמאלי שבלב שמלא דם כו'. וגם י"ל שז"ע קבלת מצות ואהבת לרעך כמוך קודם התפלה כמ"ש בסדור שנכון לקבל קודם התפלה מצות ואהבת לרעך כמוך, שלכאו' מה"ע ושייכות מצוה זו לתפלה, אלא שתהו ותיקון נק' ריעים זל"ז, וענין ואהבת לרעך כמוך היינו לברר בחי' התהו שיהי' כמו בחי' התיקון כו'. ובכלליות השנה זהו"ע בחי' ספה"ע, ובדרך פרט בכל יום זהו ברכת ק"ש כמשנת"ל, ובכלל כמו סולם מוצב ארצה הנה אמרו סולם דא כבש המזבח, מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שריחם עולה לשמים, כ"ה בענין התפלה שאמרו סולם דא צלותא מוצב ארצה שמתחילין התפלה מדברים קטנים שלא עשני עבד, ואח"כ עולים בסולם היינו שכמו בסולם יש ד' שליבות, כן בתפלה ג"כ חלקוה נגד ד' שליבות עד שעולה בבחי' וראשו מגיע השמימה הוא בחי' שמע ישראל, ישראל לי ראש כו', עד שבשמו"ע אומרים ברוך אתה ה' הוא בחי' ברכה והמשכה בשם הוי' ע"ד כמו בקרבנות שע"י העלאת הקרבנות נעשה ריח ניחוח להוי' היינו ריח העלאה, עד שנעשה ניחוח הוא בחי' המשכה בשם הוי', וכ"ה בתפילה שכנגד קרבנות ע"י ההעלאה בסולם עי"ז נמשך בשמו"ע המשכה בשם הוי' כמו ע"י קרבנות.

[כא)] והנה כמו המקריב קרבן הרי עבודתו בהעלאת והקרבת הקרבן הי' רק בעת הביאו את הקרבן להקריב, אבל אחרי אשר הקריב את קרבנו שוב הי' עבודתו לקיים כמו שקיבל עליו בעת הקרבת הקרבן בבחי' הסכם חזק, כ"ה בעבודה שבלב זו תפלה אחרי ההתבוננות בתפלה והקרבת חלב ודם מנפשו הבהמי' צ"ל נשאר בבחי' הסכם על כל היום, שהרי א"א להיות בהתבוננו' כל היום כולו, ובפרט בעלי עסקים שאחרי התפלה ה"ה עוסק בצרכי פרנסתו לפרנס בניו וב"ב ורבות מח' טורדות מעבודה שא"א לו להתבונן אז באריכות ההתבוננו' כ"א בדרך קצרה, וגם זה לא כל אדם ולא בכל עת, וגם העוסקי' בתורה א"א להם להיות בבחי' התבוננות בעת עסקם בתורה, לזאת צריך כל אדם אחר ההתבוננות בתפלה לעשות הסכם חזק להיות בבחי' סומ"ר וע"ט בניצוח והסכם חזק בל תמוט כלל וכלל, ועי"ז נחשב לו ג"כ לצדקה, כי מה לי בעת התפלה או כל זמן שנמשך אח"כ פעולת התפלה עד תפלה השני' שמתבונן שנית, וכ"ש להיות בבחי' אתכפי' להזהר מרצונות זרות המבלבלים, וע"י שכובש את יצרו בלי לחשוב ולהיות סומ"ר וע"ט הרי ג"ז כקרבן יחשב כי מה לי קטלא כולא או קטלא פלגא כו'.

ובכ"ז יובן שרש ענין קרי"ס²⁵ בענין הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה, והיינו כי יוסף שלט ביצרו וכבשו במעשה דפוטיפרע ועמד בנסיון וסבל רפהיסורים קשים ומרים ושמו אותו בסוהר, ונמצא כי בירר חלקו בתהו, והרי לחלקו בירר כל בחי' התהו, ונמצא כי הקדמת התהו נגד חלקו אינו קדימה בעצם כ"א כמו הקדמה לעצם הדבר, ולכן כשראה הים את ארונו נס מפניו, שהרי בירר כל חלקו בבחי' התהו, ולכן לגבי יוסף אינה טענה כלל מה שקדם ונברא בשלישי, [כי] הלא כ"ז הוא בבחי' התיקון ויוסף בירר חלקו בתהו שקדם לתיקון ונעשה לו הקדמה לבד לבחי' התיקון והעיקר הוא התיקון שאחר התהו כו'. ובאמת גם לפני משה אין זה טענה נכונה כלל, שהרי משה הי' משמיטה ראשונה²⁶. אמנם מה שנס הים לפני ארונו של יוסף אין זה ענין קרי"ס כלל, שמשמע מלשון נס שריחק א"ע מן שפת הים ולא נבקע כלל, שאין לשון בקיעה בכלל ניסה ולא זה הי' המכוון, כי אם הי' המכוון שיוכלו ישראל לעבור ביבשה במקום אשר הי' ים תחלה וכאשר הם לא עברו את הים לרחבו כ"א באותו צד שירדו בו עלו הי' די גם במה שנס הים מפני ארונו של יוסף, אבל באמת עיקר המכוון הי' בשביל שילכו ישראל תוך הים דוקא ביבשה שזה לא די בניסה כ"א בבקיעה דוקא.

[כב)] וזהו ענין בוקע ים לפני משה דוקא, כי הנה כתי' אלה תולדות יעקב יוסף, ונת' פי' בכ"ד²⁷ שתולדות יעקב היינו הגילוי מבחי' יעקב, כי הולדה הוא ענין גילוי מהמוליד, והיינו כי יעקב הי' בחי' בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, פי' מקצה השמים דלעילא עד קצה השמים דלתתא, ובכדי להיות גילוי ממנו לארץ זהו ע"י יוסף בחי' יסוד ז"א, כי יעקב ויוסף הם עץ ארז ואזוב ו"ו והמילוי²⁸ הוא ג"כ וא"ו, אבל משה ויעקב הנה אמרו שמשה מלגאו ויעקב מלבר²⁹, וא"כ בכ"מ שנאמר שיעקב הוא שם הנה שם עצמו משה מלגאו, וקרי"ס הי' עוד לפני משה היינו למעלה מבחי' משה כו'. והענין הוא דהנה ים הוא בחי' מל' ים סוף סופא דכל דרגין, ולכן כשראה הים ארון יוסף הוא בחי' יסוד, ע"ד הנה ארון הברית אדון כל הארץ, נס מפניו ע"ד שארז"ל הכלה הופכת פני' ואוכלת, אבל מ"מ אין זה בקיעה שזה רומז על בחי' הביטול לגמרי כ"א רק ע"ד הכלה הופכת פניה, אבל מ"מ היא אוכלת שלא נתבטלה לגמרי, אבל ענין בוקע ים לפני משה שנתבטל הים לגמרי ונקרע לקרעים, זה הי' מלפני משה היינו מבחי' גבוה אפי' ממדרגת משה שמשה מלגאו. וזהו ויולך ה' ברוח קדים הוא בחי' המשכה מאוא"ס קדמונו רפושל עולם בחי' קדמון לכל הקדומים ומשם יכול להפך סדרי השתלשלו' שמים יעשה יבשה כו'.

אך בכדי שיומשך מבחי' רוח קדים לזה א"ל ואתה הרם את מטך, ונודע כי א"א להגביה את המטה אם לא ע"י הרמת היד, ושרש ענין הרמת היד, הנה הידים הם בחי' מדות עליונות, ואם כי לידת המדות הוא מהבינה, אמנם שרש שרשם הוא מבחי' גבוה יותר שזהו שאמרו ז"א בעתיקא אחיד ותליא³⁰ וכענין שנת' במ"א בענין ההפרש בין כבש לכשב³¹ שכבש הוא כמו שהוא בסדרי השתלשלו' כ"ף רומז לבחי' כתר, בית חכ' או חו"ב, שי"ן חג"ת, אבל כשב השי"ן קודם לבי"ת היינו כמו שרש המדות שקודמים לחו"ב, ועד"ז ציוה לו בכאן הרם את מטך, פי' מטך הוא ל' ממשלה^ה וציוה שיגביה בחי' הממשלה לשלוט על הים, ונטה את ידך הוא ג"כ כענין גודל מלשון יד ושם, על הים ובקעהו, ועי"ז ויולך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה. ויבקעו המים, פי' הת"י לי"ב גזרים, והיינו בכדי שכל שבט יעלה במסילה בפ"ע, והיינו בהיות נודע כי י"ב שבטים הם כנגד י"ב בקר דבריאה והים מכסה עליהם מלמעלה, אמנם שורש ענין קרי"ס שיבאו בנ"י בתוך הים בחי' עלמא דאתכסיא ביבשה, ויתגלה בחי' האצי' איך שיהי' אם כפי' הזהר או כפי' האריז"ל יהי' איך שיהי' הרי נתחבר האצי' עם הבריאה, ולהיות נודע כי גם באצי' יש י"ב גבולי אלכסונין דז"א, וז"ע ששם עלו שבטים שבטי י"ה, שעלו מבחי' י"ב בקר דבריאה להיות בבחי' שבטי י"ה הוא בחי' י"ב גבולי אלכסוני' דז"א דאצי', ובכדי שכל שבט יעלה במסילתו הראוי' לו בפ"ע לזה נקרע הים לי"ב קרעים, וזהו ויבקעו המים. ונמצא כי שניהם אמת שנקרע הים תחלה מחמת בחי' הרוח קדים מבחי' קדמונו של עולם ונעשה הים חרבה, ואח"כ אמר ויבקעו המים היינו שמספר לנו שנבקע הים לי"ב גזרים בכדי שכל שבט יעלה במסילה בפ"ע כו'.