וסמך ידו

רכחוסמך ידו

בס"ד. [פ' ויקרא].

וסמך ידו¹ על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו, משמע שע"י הסמיכה שסומך על העולה עי"ז ונרצה לו לכפר עליו, וצ"ל מה"ע הסמיכה שע"י הסמיכה יתרצה הקרבן להיות לו לכפרת עון כו'. והנה בגמ' פב"ת דערובין דצ"ו ע"ב דבר אל בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכין, ולכאורה צ"ל מפני מה בני ישראל דוקא ולא בנות ישראל. הנה ענין הסמיכה בידיו הוא כי עשר אצבעות הם ע"ס כמ"ש בס"י עשר ספי' בלי מ"ה כמספר עשר אצבעות, ולכן פי' בבחיי פ' ויחי² ע"פ שכל את ידיו שז"ע שאו ידיכם קדש הוא בחי' ח"ע להמשיך רכטמשם הברכה, ועד"ז כתי' במשה ויסמוך את ידיו עליו, ועי"ז נתהוה יהושע מלא רוח חכ' כמ"ש ויהושע מלא רוח חכ' כי סמך משה את ידיו עליו. ועד"ז יובן ענין הסמיכה בקרבנות שהו"ע ההמשכה מבחי' אדם המסמיך שאדם בגימ' מ"ה לבחי' בהמה בגימ' ב"ן, והיינו כי רוח האדם העולה היא למעלה משא"כ רוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ש' ב"ן מקור לבי"ע ומשתלשל עד נה"ב, וכדי שיהי' העלאת נה"ב צ"ל המשכה מבחי' אדם³ להעלותה וז"ע וסמך את ידו המשכה מע"ס דמ"ה, להעלות ש' ב"ן בחי' בהמה.

ולהבין ביאור הענין צ"ל שורש ענין העלאת הבהמה⁴ הוא בחי' ש' ב"ן שבאדם שהוא נה"ב בהקרבתה בעבודה שבלב זו תפלה שכנגד תמידין תקנו, והוא כי שורש ענין התפלה הוא להעלות נה"ב שבאדם בעבודה שבלב להפוך לבו מן הקצה אל הקצה, ממה שהי' שקוע וטרוד כל היום במחשבות אדם ותחבולתיו ויצרי מעללי איש, איש איש כפי שידוע לו בעצמו נגעי לבבו, לצעוק אל ה' בצר לו בכל לב ונפש וכמ"ש צעק לבם אל כו', ולעורר את האהבה לה' בתשוקה וצמאון לדבקה בו ית' עד שתחפוץ להתפשט מלבושים צואים הן הן המח' והדבורים והמעשים אשר לא לה' המה, הן בהיתר שהן מלבושי נוגה⁵ שלפעמים עולה ונכללת בקדושה כאשר יפלס מעגלי דרכיו שלא יהנה מעוה"ז רק לשם שמים להרחיב דעתו לה' ולתורתו כו', משא"כ כשנמשך האדם אחר גופו לצורך עצמו ולהנאת עצמו מכוון, אזי הוא יורד ונמשך למטה, ומן ההיתר יסיתנו כו', וז"ע הנוגה כשהיא יורדת ונכללת למטה בקליפות הטמאות לגמרי כו'. וע"ז נתקן סדר התפלה. ותחלה יסדר אדם שבחו של מקום בפסוקי דזמרה בגדולת ורוממות א"ס ב"ה, לעורר התשוקה והצמאון בנה"ב לאסתכלא ביקרא דמלכא בסידור שבחיו, איך שברוך שאמר והי' העולם היינו באמירה אחת, ובמאמר א' יכול להבראות⁶, וכמ"ש בזהר במחשבה אחת ברא את העולם, שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש וכולם נסקרים בסקירה א' כו'. והוא יחיד חי העולמים מלך פי' שהוא יחיד ומיוחד לבדו הוא כמו קודם שנבה"ע וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברה"ע, וכתי' אני ה' לא שניתי שגם לאחר שנבה"ע אין עוד מלבדו רלואתה הוא ה' לבדך כמו קודם שנבה"ע, כי העולם אינו תופס מקום כלל דכולא קמי' כלא ממש חשיבי, לפי שאתה עשית את השמי' ושמי כו' ואתה מחי' את כולם, וחי העולמים אינו אלא מבחי' מלך שאין זה אלא לפי שנק' שמו ומלכותו על המדינה⁷. משובח ומפואר עדי עד פי' למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית⁸ בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כמ"ש הכל ירוממוך סלה, וקדושים בכל יום יהללוך סלה פי' סלה בלי הפסק עד רום המעלות, ונודע כי יש כמה מיני עליות⁹ בג"ע התחתון והעליון ונו"ן אלפים יובלות ושמיטין שבהם, שהם הרבה מיני עילויים מעילויים שונים, והכל נמשך רק מבחי' שמו הגדול בחי' שמו ומלכותו, שאין זה רק בחי' זיו והארה בלבד כו', וכי נשגב שמו שאפי' שמו הוא בבחי' נשגב לבדו רק הודו וזיו של שמו על ארץ ושמים כו'. ואי לזאת תכלה ותכסוף אליו ית' נפש כל חי לדבקה בו ית', ובפרט בהזכירו כי שמו הגדול ומלכותו ית' עלינו וכמ"ש וירם קרן לעמו וכתיב מגיד דבריו ליעקב, כי יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו, ואומרים ברוך ה' אלקי ישראל, אזי תתעורר השמחה בלב כל איש ישמח ישראל בעושיו בשמחה גדולה שהשרה שכינתו בתוכינו, ויהיו כל ישראל אחרי ה'. ואח"כ ברכת ק"ש איך שהמלאכים מקדישים ומפארים ומעריצים כו', ואהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתירה פי' יתירה מהמלאכים, ע' בסש"ב¹⁰. ומזה יעלה ויבא ויגיע למסור נפשו באחד ואהבת בכל לבבך בשני יצריך, דהיינו שגם כח המתאוה¹¹ שבנה"ב שבאדם המתאוה לדברים גשמי' וצרכי גופו בתענוגות בני אדם ישוב לאהבת ה' ויחפוץ בקרבת אלקים כי טוב שהוא מקור כל התענוגים וחיי החיים ב"ה ואזי יתענג על ה' ממש.

וביאור הענין הוא שלא כאשר מדמים שנה"ב בעצם הוא המתאוה תאות רבות ורעות, לא כן הוא, כ"א נה"ב הוא כח רוחני והוא עצם כח המתאוה, ובבחי' כח המתאוה הלזה ביכולתו להיות בבחי' אהבה עזה לאלקות, ומה שהוא מתאוה דברים גשמי' לצורכי גופו בתענוגות בני אדם, זהו מפני היותו מלבישו בלבושים צואים ורעים, והרי הוא הוא הפועל הדבר הרע, כי אין רע יורד מלמעלה כלל, כ"א הוא בעצמו עושה במעשיו הרעים את הדבר הרע הזה, וברצונו הנה הוא כחומר ביד היוצר לעשות לבושים טובים בכח המתאוה הלזה עד שיהי' לו אהבה בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה', מפני כי בעצם הוא רק כח רלאהמתאוה לבד כנ"ל, וכמו היוצר שיכול לעשות מהחומר איזהו כלי שירצה, אם כד או כלי אחרת כמו קערה וכדומה, כן בנפשו הבהמית הוא בחי' כח המתאוה להיותו בבחי' התגברות המדה על השכל לכן התאוה בו העיקר¹² ומתגבר על שארי הכוחות, אך אם מלבישו או מציירו בצורה רעה כמו עניני התאות לצרכי גופו בתענוגי בני אדם הרי התאוה מכסה על השכל, ויוכל לעשות שטותים רבים ואיננו מרגיש כלל להיות כי התאוה מכסה לבלי יורגש כלל בעת עשיית המעשה את הדבר שטות שעושה, וזהו שארז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח [שטות¹³], פי' ענין הכנסת רוח שטות בו הוא בחי' התאוה שמלבישה בלבוש צואה המכסה על השכל לגמרי ועושה שטותים נוראים, עד שפועל העבירה בגשמיות הוא גמר הלבוש רע ולבוש צואה שיוצא מכח אל הפועל (ובעודו במצפונות לבו ה"ה במח' עדיין שמחשב איך לעשות הדבר הרע ההיא, ואז השטות הוא במח' עדיין) ומדמה כי לא יראני שום אדם ולא יודע מזה כלל, הגם שבאמת ע"פ השכל מושג שבודאי יתודע הדבר ההיא, וגם הלא אפי' אם לא יתודע לבני אדם הרי גלוי וידוע הוא לפני ה' שחוקר לב ובוחן כליות כמ"ש אני ה' חוקר לב ובוחן כליות, ונמצא כי הרוח שטות אשר בקרבו מכסה על השכל לגמרי, ועי"ז הנה הוא מצייר צורה רעה או מלביש בלבוש רע וצואה את כח המתאוה שבנפשו הבהמי', והרי הוא הוא, הוא העושה מעשה הרע, משא"כ קודם שפועל פעולת הרע, או גם קודם שמחשב עדיין במח' התאוה הזרה והרעה אז כח המתאוה שבנפשו הוא עדיין כח רוחני להיות תאב לדבר מהדברים שיפול עליהם התאווה, והרי הוא יכול לאהוב את הבורא ית' בכח המתאוה הלזה לקיים מצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך או לאהוב ישראל שזהו מן המצות אהבת ישראל, וכאשר משמר א"ע מכל דבר רע אז הוא מקיים כמארז"ל בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה'. וזהו שורש ענין הקרבן ברוחניות.

ולכן נאמר אדם כי יקריב מכם¹⁴, ולא נאמר אדם מכם כי יקריב, והיינו שאם הי' נאמר אדם מכם כי יקריב הי' פי' שאם ירצה איזה אדם מכם להקריב קרבן שתי' מכם הי' מפריש את האדם המקריב הקרבן מן כלל ישראל שבעת זה רלבאינן מקריבים קרבן, אבל מ"ש אדם כי יקריב מכם הכוונה הוא על ההקרבה שמקריב אדם המקריב את הקרבן מכם היינו ממנו עצמו, ונמצא פי' הפסוק אדם כי יקריב קאי על כלליות מין האנושי שנק' בשם אדם, כי יקריב מכם פי' שיהי' ההקרבה מכם עצמו ע"י הקרבת קרבן הבהמה שמקריב, ומלת כי מתפרשת כמו כאשר כו'.

אך עדיין צ"ל למה צריכין להקריב הבהמה הגשמיות ולא די במה שמקריב נפשו הבהמית לבד, שהי' צריך לבוא לבהמק"ד ולהתודות על כל דבר פשע שעשה ולהפוך לבו מקצה אל הקצה ותמורת האהבה לדברים גשמי' יאהוב אלקותו ית', ולמה צריכין לקרבן הגשמי להקריבו ע"ג המזבח וכל עבודת הכהנים שחיטה וזריקת הדם והקרבת החלב שהרי לפי הנ"ל א"צ להקרבת הבהמה בעצם כו'.

אך הענין הוא דהנה כתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא¹⁵, ולכאורה יפלא למה אנו מדמים אותו ית' לאש, ומפני מה זכתה האש יותר מכל הנבראים ע"פ כל הא[רץ] שיתדמה הבורא ית' באש. אך הענין הוא דהנה אנו רואים שטבע יסוד האש מובדל משארי יסודות, כמו מים ועפר שטבעם הוא להיות נמשכים מגבוה לנמוך כמו המים שיורדים מגבוה לנמוך וכן העפר¹⁶, אבל האש עולה למעלה¹⁷ גם בהיותו נאחז באיזהו דבר מ"מ הוא מתלהב למעלה, שזה יורה על שבעצם אינו מתערב עם דבר אחר ומצד עצמו הי' עולה למעלה כו'. וככל המשל הזה יובן מה שכ' בו אין ערוך לך פי' שאינו ערך כלל עם כל מה שנמצא ע"פ הארץ, פי' אין ערוך ענין הערך נופל אפי' על א' נגד אלף אלפי'¹⁸ וריבוי רבבות, שאחד הוא חלק א' נגד אלף אלפי' וריבוי רבבות, וגם היותו שוה עמו בסוג המספר, אבל לגבי אלקות הוא אין ערוך ממש. וגם שכמו האש א"א לאחוז בו כ"א כשיש דבר הנאחז, כך א"א להמשיך המשכת אלקות כ"א ע"י תומ"צ שבהם וע"י יתאחז האור, שבלעדם א"א כלל להמשיך המשכת אלקותו ית', וע"ז נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, וכשם שהאש אינו מתאחז כ"א כשהדבר שבו נאחז האור מתעכל, כן אם עשיית המצות הוא בלא ביטול כ"א כדרך מצות אנשים מלומדה אזי לא יש בהם וע"י המשכה כלל. וכמו שהוא בהמשכת אלקות כן הוא בכל דבר רוחני שא"א להמשיך הדבר רלגהרוחני או להעלותו אם לא ע"י איזהו דבר אשר בהם יתאחז הדבר ההוא, ובלתי זה א"א כלל וכלל.

ולכן כאשר אנו צריכים להעלות נה"ב שהוא דבר רוחני היינו בחי' כח המתאוה בעצם שיש באדם, אזי בלתי דבר גשם א"א להעלותה, ולזה נצטוינו בהקרבת הקרבנות להקריב שור או שה שבהם וע"י יתעלה נפשו הבהמית, והיינו מפני שקרובים זל"ז ששניהם שרשן מפני שור, שהבהמות שרשן מפני שור ונה"ב שורשה ג"כ מפני שור רק שזהו מפני שור שבאדם שהרי יש ד' פנים לאדם, ומ"מ הם קרובים זל"ז, שהרי מ"מ שניהם מפני שור, רק זהו מפני שור שבפני אדם¹⁹ וזהו מפני שור שבפני שור, ולכן ע"י הקרבת הבהמה גשמי' עי"ז מתעלה הנפש הבהמי' הרוחני' שבאדם שהוא בחי' כח המתאוה שבאדם להתעלות בעילוי אחר עילוי כמו הקרבן שעולה עד רזא דא"ס, ונת' במ"א שעליית נה"ב שבאדם הוא עוד יותר נעלה מעליית הבהמה ע"י הקרבן, ע' בד"ה שה תמים זכר בן שנה (ך"ט²⁰). ועכשיו בתפלה שנגד תמידים יש ג"כ דבר הגשמי והו"ע מצות מעשיות שתיקנו בשעת התפלה²¹ כמו לבישת טלית ותפילין, שהם ג"כ ק"ש בכתב בחי' מעשה, וגם זה"ע ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שהוא בחי' מעשה הצדקה גשמי שבה יתאחז אור הרוחני דנה"ב שיוכל להתעלות כו'.

אמנם כדי שיתעלה הבהמה ועל ידה יתעלה נה"ב שבאדם היו צריכין לסמוך הקרבן בשתי ידיו, ועי"ז הוא הנותן כח שיוכל הבהמה להתעלות וע"י תתעלה נה"ב שבאדם. וכמו בנדרים שהי' צריך להדיר בדבר הנדור, וע"י מבטא שפתיו מתעלה הדבר הנדור שיהי' גבוה יותר מהנודר עד שמוכרח לפרוש ממנו, וכמ"ש בדרושי הנדרים²² שהבהמה בעצם היא גבוה יותר בשרשה, אך הנה היא נפלה בשבה"כ ונשפלה למטה מטה, לכן צריך האדם שהוא גבוה יותר למטה שהרי הוא מדבר שנעלה על הבע"ח, להוציא בשפתיו שה"ז כעולה וכקרבן ועי"ז מתעלה הבע"ח. כן הוא בקרבנות ג"כ, שהסומך שתי ידיו על הבהמה נותן כח בה שתוכל רלדלהתעלות²³ ע"י הכהן המעלה, והיינו כי אדם הוא בגימ' מ"ה הוא הנותן כח לבהמה שהיא בגימ' ב"ן שתוכל להתעלות^ד. ובזה יובן מ"ש ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, ולכאורה נתינת הטעם שאו' כי סמך אינו מובן והל"ל כי למד ממשה, או שמשה מסר לו כל' רז"ל משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. אך הענין שלמסור דבר הרוחני צ"ל ע"י גשם שבה יתאחז הדבר הרוחני, ולכן ע"י מה שאומר ולמד אותו ד"ת, הרי הדבור הוא עדיין רוחני, לכן נאמר כי סמך משה את ידיו עליו, וע"י הסמיכה נמסר לו כח הרוחני ג"כ, וזה"ע הסמיכה שהיו סמוכין איש מפי איש שהו"ע מסירת הכח הרוחני²⁴ ע"י סמיכה זו. וכמו"כ יובן בענין סמיכת הקרבן שצריך האדם בחי' מ"ה ליתן כח להבהמה בחי' ב"ן שתוכל לעלות²⁵, ואז כחה גדול שתתעלה בעילוי אחר עילוי ותגביה עמה גם נה"ב שבאדם ג"כ שתעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות גבוה מעל גבוה כו'. ועפ"ז יובן ג"כ מה שבני ישראל דוקא סומכין²⁶ ולא בנות ישראל, להיות בני ישראל שרשם מש' מ"ה, אבל בנות ישראל שרשם מבחי' המל', לכן בני ישראל דוקא סומכין ולא בנות ישראל כו'. וזהו וסמך כו' ועי"ז ונרצה שעיקר המשכת הרצון עליון הוא ע"י הקרבת נה"ב שזהו ע"י הקרבת הבהמה, והגורם שתוכל הבהמה הגשמיות להתעלות זהו הסמיכה של האדם בגימ' מ"ה, ולכן ע"י וסמך עי"ז נעשה להיות ונרצה לו לכפר עליו.