הללוי' הללו את ה' מן השמים

שטוהללוי' הללו את ה' מן השמים

בס"ד

הללויה הללו את הוי' מן השמים הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו, ואי' ברש"י בשבת שב' מזמורות של הילולים הללוי' הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו הם עיקר פסוד"ז. ובזהר אי' ששני מזמורים הללו הם שבחא דכולהו, שבהללו אל בקדשו נכלל כל ע"ס, ובהללויה גו' מן השמים נכלל כלליות שמים וארץ. ובסידור האריז"ל אי' בפרט שבהללויה גו' מן השמים נכלל ד' עולמות אבי"ע וד' יסודות ארמ"ע וד' בחי' דצח"ם, הללויה גו' מן השמים קאי על אצי', הללוהו במרומים קאי על בריאה, הללוהו כל מלאכיו קאי על יצירה, הללוהו כל צבאיו קאי על עשי', וזהו המשכה מלמעלמ"ט. ואח"כ חשיב התכללות מלמטלמ"ע שמש וירח זהו התכללות מעשי' ביצי', כל כוכבי אור זהו התכללות מיצי' בברי', שמי השמים זהו ההתכללות מבריאה באצי', והמים אשר מעל השמים זהו התכללות בעצמיות המאציל. והדר חשיב ד' יסודות, אש זה יסוד האש, שלג וקיטור זהו יסוד המים, כי קיטור העשן הוא מיסוד המים כי אנו רואים שעץ כל מה שיש בו לחלוחית יותר ביותר הוא מעלה עשן, והיינו מפני שעשן הוא מיסוד המים, רוח סערה עושה דברו זה יסוד הרוח, ההרים וכל גבעות זה יסוד העפר והוא דומם, עץ פרי וכל ארזים זהו צומח, והחי' וכל בהמה זה חי בלתי מדבר, מלכי ארץ וכל לאומים שרים וכל שופטי ארץ בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים זהו מדבר. והדר גמר וירם קרן לעמו כו' לבנ"י עם קרובו, פי' שבנ"י הם קרובים להוי', והגם שכתי' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו ואי' במד"ר אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא אשר לו אלקים קרובים אליו שאלקים קרוב לבנ"י כבי', אלא הענין הוא כי התם בש' אלקים שם אלקים קרוב לישראל אבל הכא שקאי על יהללו את ש' הוי' שלגבי ש' הוי' בנ"י קרובים לש' הוי' וזהו"ע של המזמור.

והנה ענין דפסוד"ז הוא לבוא לידי אריכות ההתבוננות, כדאי' כל המאריך באחד ופי' המאריך באחד הו"ע אריכות ההתבוננות, ומהו האריכות ההתבוננות זהו שטזפסוד"ז ובק"ש, ואף שהראשונים תנאים ואמוראים לא האריכו בתפלה וכש"כ בפסוד"ז, רק מפני שהם היו נשמות גבוהים במעלה גדולה הי' די להם בהתבוננות מעט נקבע בלבם אחד האמת בקביעות שלא יהי' חולף ועובר, אבל אנו שנתרחקנו ונתגשמנו מרוחניות צריכין אנו לאריכות ההתבוננות. ומהו אריכות ההתבוננות זהו פסוד"ז ובק"ש כדי שנוכל לבוא לידי שמ"ע ישראל גו' הוי' אחד, שמע ישראל הוא ע"ד לבנ"י עם קרובו.

וענין הוי' אחד מכאן למד הרמב"ם מצות ליחדו, משמע שהפסוק בא להורות על יחוד אלקות. ולכאורה הל"ל יחיד שמורה יותר על א"ס שהוא יחיד ומיוחד, אבל אחד הוא אחד המנוי כמו בשי"ב כתי' ששת ימים עשה וכתי' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, וכמו בי"ב שבטים שאחד מהם נק' אחד כמו אחיכם אחד, שילחו מכם אחד, ויפתח אחד את שקו, ואצלו ית' כתי' הוא אחד ואין שני לו, והל"ל יחיד שהוא מורה יותר על אחדותו ית', ובפרט שמצינו כמה פעמים שאנו אומרים יחיד כמו יחיד חי העולמים מלך, מלך יחיד חי העולמים, והכא שהרמב"ם לומד מכאן מצות ליחדו להוציא השיתוף כש"כ שצריך למימר יחיד שמורה יותר על אחדותו ית', ומאחר שאנו אומרים אחד משמע שמאחד מצינו לידע אחדותו ית' מה שמיחיד אין יכולים לידע. וצ"ל מהו"ע של יחיד. הנה יחיד מורה על א"ס שגבוה מסובב וממלא, שאצלו כתי' אני הוי' לא שניתי אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, כולם בחכ' עשית שחכ' נחשבת כעשי' גשמי' לגבי', אבל ענין אחד הוא אותיות א' ח' ד', ח' הוא מורה על ז' רקיעים (ולמעלה הו"ע ז' מדות העליונות) וארץ, וד' מורה על ד' רוחות העולם שבזה נכללים כללות שמים וארץ, את השמים כל צבא השמים את הארץ כל צבא הארץ, וא' מורה על א"ס אלופו ש"ע, שענין זה מיחיד אין יכולים לידע, שיחיד קאי על א"ס שקדוש ומובדל מן העולם, וזה שנתהוה עולמות יכולים לדמות שהם דבר נפרד, ואף שנתהוה בריאה יש מאין מ"מ כיון שנתהוה יש יכולים לדמות שהוא דבר נפרד, אבל אחד מורה אף שהם ח' ד' מ"מ הם טפל ובטל לא'. וזהו שאי' ברמב"ם הוא שהנביא אומר והוי' אלקי' אמת הוא אמת ואין לאחר אמת כאמיתתו, שכל העולמות שנבראו ממנו הם טפל ובטל לא"ס אלופו ש"ע. וזהו מעלת אחד, לכן אנו אומרים אחד ולא יחיד. וכן מצינו לע"ל כתי' והי' ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד ופריך בגמ' אטו האידנא לאו אחד הוא ומתרץ שם כמה תירוצים לא כמו שאני נכתב אני נקרא שעיקר גילוי דאחד יהי' לע"ל דוקא, משמע שבחי' אחד הוא מד' גבוה¹.

והנה למעלה מהו"ע דאחד הו"ע ז' מדות העליונות והז' מדות בטלים לא' והא"ס נמשך בז' מדות שלעוצם רוממותו של א' אינו יכול לימשך למטה אלא ע"י ז"מ. וזהו שאנו אומרים השקיפה ממעון קדשך מן השמים² וברך את עמך ישראל³, שיזהבט משמים וראה, ומהו דוקא ע"י שמים. אך הענין הוא שמים הו"ע מדת אש ומים, אש הו"ע גבורה העלאה מלמטלמ"ע, מים הו"ע חסד המשכה מלמעלמ"ט, כמים שיורדין ממקום גבוה אל מקום נמוך, ויש מדה שמחבר חו"ג והוא ענין ת"ת, ושמים ג"כ נטל הקב"ה אש ומים וערבן זה בזה שהו"ע מדות, ולפיכך בתי' שמים יש אותיות מים כולו ומאש יש רק אות השי"ן והוא מפני שבמדות רובו חסדים כמ"ש זכר חסדו, ומפני זה אנו מבקשים הבט משמים כדי שיוכל להיות ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, כי אהבה פנימי' החסד, ושנאה הו"ע גבורה, וע"י שנמשך ע"י מדות ובמדות הוא רובו חסדים לכך יוכל להיות ואוהב את יעקב. וזהו דוקא ע"י מדות, שאם לא יומשך ע"י מדות אזי שכינתא בגלותא סליק לעילא ולעילא פי' לעילא הוא בחי' יחיד שגבוה מסובב וממלא ושם כחשיכה כאורה, אם צדקת מה תתן לו אם רבו פשעיך מה תעשה לו, שיוכל לימשך למקום שאינו ראוי, לכן אנו מבקשים הבט משמים שיומשך ע"י מדות ויוכל להיות ואוהב את יעקב. וזהו"ע שאנו אומרים אחד שע"י שהז' מדות הם טפל ובטל לא' עי"ז נמשך הא' דוקא בח' ד' שהו"ע מדות, כי לעוצם רוממות של א' יוכל לימשך למקום שאינו ראוי.

וזהו"ע מ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה גו' כי כל בשמים ובארץ, הנה לך וכל הם אותיות שוים רק לך הוא העלאה וכל הוא המשכה, ולך וכל הם בגימט' נו"ן, וזהו"ע שארז"ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם שמדות נמשכים מבינה, הגם שעיקר משכן של מדות הם בלב מ"מ נמשכים מבינה כי אנו רואים שמה שאדם מבין שטוב הדבר לפניו הוא אוהב וכן כל המדות, ומהו ענין שער, שער הוא הטי' בשכל האיך להיות המדה, ומהו"ע חמשים שז"מ כל אחד כלול מז' הרי מ"ט, ושער החמשים הוא עצם הבינה, וכשצריך לימשך מבינה למדות הוא דוקא ע"י שער, כך כשנכלל ממדות בלאו מכל אינון מדות איהו כלל נכלל ג"כ ע"י שער. וזהו לך הוי' הגדולה ואף שגדולה הוא מדה גבוה שזהו"ע מע"ב מ"מ נכללים בלך שזהו מדות בלאו מכאמ"כ⁴.

וזהו"ע כגוונא דאינון מתייחדין לעילא, אינון קאי על מדות, מתייחדין לעילא פי' לעילא הוא בינה שנכללים המדות בבינה, ולא בבינה לחוד אלא בהתגלות עתיק שבבינה שזהו מדות נכללין בלאו מכאמ"כ. וזהו"ע מה שאמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שהאבות הם ענין שמים שהוא מדות, שיצחק ויעקב בגימט' שמים, יצחק הו"ע גבורה העלאה ממטלמ"ע, אברהם הו"ע חסד המשכה מלמעלמ"ט, ויעקב הוא כלול משניהם שזהו"ע מדות, וזהו שאמרו כשם שאין בלבך אלא אחד שמדות נכללין באחד שהו"ע לאו מכל אמ"כ, ועי"ז שהמדות נכללין בלאו מכא"מ הנה עי"ז אח"כ נמשך מלאו מכאמ"כ במדות. וזהו"ע מ"ש כי כל בשמים ובארץ מהו פי' כל הוא ע"ד שכתי' אמרו אליו כל תשא עון ופי' המגיד ז"ל⁵ שיחכל הוא מקיף כללי, הגם שסוכ"ע הוא ג"כ מקיף מ"מ ה"ז מקיף פרטי, אבל כל הוא מקיף כללי ששם הוא תשא עון, וע"י שמדות נכללין בלאו מכא"מ עי"ז כי כל בשמים ובארץ נמשך מכל שהוא לאו מכל אמ"כ לשמים וארץ, שהו"ע מדות.

וזהו מ"ש מי עלה שמים וירד פי' הזהר ששמים עולה במי, וענין מי הוא ע"ד מ"ש מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי כל הימים ואי' בגמ' ע"ז הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ופריך בגמ' הלא דוד שאל ליראה את שמך וגם אנו בתפלתינו אומרים ג"כ לאהבה וליראה את שמך. והענין הוא כי פי' הכל בידי שמים שכל השפעות שבעולם הם ע"י שמים מדות, חוץ מיראת שמים שאינו ע"י שמים מדות כ"א ממדרי' גבוה יותר ששם קיימא לשאלה ע"ד מי יתן מציון, מי יתן טמא מטהור, מי ברא אלה, אלה קאי על ו"ק, ופ"ו בגיט' אלה, וזה נמשך ממי, ומשם נמשך ג"כ יר"ש ולא ע"י מדות, שאילו הי' נמשך ע"י מדות לא הי' שייך בחירה שהידיעה הי' מכריח את הבחירה, אבל כשנמשך ממי, שייך בחירה כי שם הוא ד"ע שהידיעה אינו מכריח את הבחירה. וזהו הפי' מי עלה שמים ששמים שהו"ע מדות עולה במי, ואח"כ וירד שנמשך ממי למדות, שהוא לא מכא"מ למדות. ועתה יובן מ"ש היושבי בשמים ולכאורה היו"ד של היושבי הוא מיותר הול"ל היושב. והענין הוא כי הנה יו"ד הו"ע המשכה שנמשך מלמכא"מ בשמים שהוא מדות. וזהו ג"כ הענין שהשבטים אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, פי' כשם שאין בלבך אלא אחד שמדות נכללים באחד בלאמכא"מ כך אין בלבינו אלא אחד שנמשך אח"כ מלכא"מ למדות, ע"ד השבטים שהי' י"ב בקר דבריאה מרכבתא דבריאה. וזהו ג"כ הפי' כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד, כגוונא דאינון מתייחדין לעילא פי' שאינון שהוא מדות נכללין בלעילא בלמכא"מ אוף הכי איהי אתייחדת לתתא שאח"כ נמשך מלאו מכא"מ למדות.

וזהו ג"כ הפי' של המזמור הללויה גו' מן השמים שע"י שמדות נכללים בלאו מכא"מ עי"ז אח"כ נמשך מלאו מכא"מ לכל העולמות, הללו את ה' מן השמים זהו אצי', הללוהו במרומים הנה במרומים קאי על בריאה, כי מה שאנו רואים שמים אינו עצם השמים כי עצם השמים אינם יכולים לראות כי מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכמ"ש כי גבהו שמים מהארץ, אלא מה שאנו רואים אינו רק זהרוריות השמים שנק' בש' מרום, וכן בריאה לגבי אצי'. הללוהו כל מלאכיו קאי על מלאכים דיצי', שיש שני מיני מלאכים יש אלף אלפים ישמשוני' וריבו רבבן קדמוהי יקומון, אלף אלפים ישמשוני' קאי על מלאכים דבריאה שע"י אינו יכול להיות השפעה למטה שיטוריבו רבבן קדמוהי יקומון קאי על מלאכים דיצי'⁶ שע"י נמשך עיקר השפעה אל הארץ. וזהו מ"ש יוצר אור ובורא חושך, פי' בורא קאי על מלאכים דבריאה, חושך אינו יכול להיות גילוי על הארץ ע"י, אבל יוצר מלאכים דיצי' אור יכול להיות ע"י גילוי למטה. הללוהו כל צבאיו קאי על מלאכים דעשי' כי צבאיו הוא מל' עושין רצונו, פי' עושין רצונו שהעיקר רצון של הקב"ה נעשה ע"י מלאכים דעשי', וזהו המשכה מלמעלמ"ט. ואח"כ קחשיב ההתכללות שממטלמ"ע שמש וירח זהו ההתכללות עשי' ביצי' ששמש וירח זהו ז"א ומל', וז"א מקננא ביצי' ומל' מקננא בעשי'. וכוכבי אור זהו התכללות יצי' בברי' שכוכבים הם ברקיע תמינאה שהיא בינה ואימא עילאה מקננא בכורסייא שהיא בריאה. שמי השמים זהו ההתכללות בריאה באצי'. והמים אשר מעל השמים זהו ההתכללות אצי' בא"ס עצמיות המאציל.

והדר קאמר יהללו את ש' הוי' כי הוא צוה ונבראו משמע שבריאת העולמות הי' ע"י ש' הוי'. ולכאורה קשה הלא כתי' בראשית ברא אלקים משמע שהבריאה הי' ע"י ש' אלקים. והענין הוא כי שם כתי' ברא שמתלבש כח הפועל בנפעל הי' ע"י ש' אלקים, אבל עיקר הבריאה הי' ע"י ש' הוי', שם כתי' ונבראו בדרך מאליו וממילא ע"ד מי שאמר והי' העולם, מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק ששם הוא שינוי הטבע.

ואח"כ קאמר הודו על ארץ ושמים, קחשיב ארץ והדר שמים ולכאורה צ"ל הלא בכל המזמור חשיב שמים קודם לארץ ולמה קדם כאן ארץ לשמים, והיינו כי פי' הודו הוא ע"ד שאי' בגמ' שאמרו המלאכים להקב"ה תנה הודך על השמים והשיב להם כלום יצה"ר יש ביניכם אלא נתן התורה על הארץ דוקא, ושמים מקבל מהארץ, ע"ד מ"ש היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך, היושבת בגנים קאי על נשמות שיושבים בג"ע ולומדים תורה, חברים קאי על מלאכים מקשיבים לקולך לקול התורה, שהמלאכים מקבלים מן הארץ לכן חשיב ארץ קודם לשמים.

ואח"כ קאמר וירם קרן גו' לבנ"י עם קרובו, וצ"ל מהו פי' של לבנ"י עם קרובו. והענין הוא דהנה פעם כתי' יראו את הוי' קדושיו ופעם כתי' ייראו מהוי' כל הארץ, אך לא קשה מידי, שם כתי' מהוי' היינו רחוק מש' הוי' כתי' כל הארץ, אבל יראו את הוי' טפל ובטל לש' הוי' זהו דוקא קדושיו, ומי הם קדושיו המקיימים תומ"צ. וזהו פי' הפסוק לבנ"י עם קרובו שקרוב ובטל לש' הוי'. וע"י מה הם באים לזה המד' זהו ע"י וירם קרן, ומהו"ע הקרן, הנה קרן הוא ע"ד מה שאי' בזהר על המשנה ובא לו לקרן דרומית פי' הזהר ובא לקרן בקדמיתא, כשצריכין לבוא למד'⁷ דרומית שהיא אהבה כמ"ש באברהם הלוך ונסוע הנגבה ואברהם הי' מרכבה למדת האהבה וכשצריכין לבוא לידי אהבה צריכין לבוא תחילה לבחי' קרן.

שכומהו פי' של קרן, קרן יש בו ג' פי', א' יש לפרש ע"ד קרן זוית, ומהו"ע קרן זוית, הוא שמחבר שני דפנות מזרחית דרומית, ומהו הקרן בעצמו, הקרן אינו מהות בעצם כי מה שנמשך למזרח הוא מזרח ומה שנמשך לדרום הוא דרום, אלא פי' קרן הו"ע ביטול. ועוד י"ל קרן הוא ע"ד שאי' רמה קרני דוד שנמשח בקרן, ובדניאל אי' קרן חזית, שהו"ע מל', ומהו"ע של מל', מל' ג"כ אינו מהות בפ"ע רק התחברות המלך והעם, כי המלך הוא בפ"ע והעם בפ"ע והמלכות מחבר המלך והעם, והיינו ע"י היראה והביטול מהמלך, ולמעלה מל' הוא ממכ"ע, ולמטה מל' הוא קבעומ"ש, נמצא שקרן הו"ע ביטול, ומהו"ע ביטול הוא דוקא יראה, כי אהבה הוא יש מי שאוהב, אבל יראה אינו שייך לומר יש מי שירא כיון שהוא ירא האיך שייך לומר יש מי שירא, זהו פי' קרן. וירם קרן הוא רוממות הקרן דהנה כתי' יראו את הוי' קדושיו כי אין מחסור ליריאיו, שיש מדריגה שנק' אין שלמעלה מחכ' כמ"ש והחכ' מאין תמצא שחכ' נמשך מאין, נמצא שאין הוא מדריגה גבוה מחכ', וע"י מה באים לזה צריך להיות קודם יראה שהו"ע ביטול שע"י את הוי' נעשה קרוב ובטל לש' הוי', וזהו קבעומ"ש, ואח"כ קדושיו מקיימים תומ"צ ואח"כ כי אין מחסור מדרי' אין שלמעלה מחכ' וזהו פי' של רוממות הקרן. ועתה נוכל להבין פי' הג' של קרן הוא ע"ד כי קרן עור פני משה, והיינו ג"כ כי משה הי' בחי' מ"ה ונחנו מ"ה דהיינו בחי' חכ', וזהו פי' כי קרן עור פני משה שבא למדריגת אין שלמעלה מחכ' וזהו רוממות הקרן.

ועתה יובן מ"ש ויעמידם לעד לעולם, דהנה כל השירים שבמזמור הזה הם ממלאכים שזה אינו רק חידוש הישינות וכמ"ש ובטובו מחדש בכי"ת מע"ב, שזה אינו רק חידוש הישינות, שקודם בריאת העולמות הי' כי חפץ חסד הוא אבל אחר שנברא העולם צ"ל אתעדל"ת העלאת מ"ן, וזהו השיר של המלאכים כמו שאי' במשנה כל בעלי השיר יוצאין בשיר, הגם שכתי' ובטובו מחדש בכ"י תמיד מע"ב מ"מ הרי כ"ז אינו רק חידוש הישינות, ועפ"י קבלה נק' זיווג חיצוני' דחו"ב וזווגייהו תדיר לצורך קיום העולמות, כי חו"ב נק' אין ויש, בינה נק' יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש, חכ' נק' אין כמ"ש והחכ' מאין תמצא, וזווגייהו תדיר שאל"כ הי' חוזר העולם לתוהו ובוהו, וזהו חידוש הישינות, ואף שאנו רואים שבשנה זו שפע רב ובשנה זו מעט שפע וכמו שבע שני רעב שבע שני שבע, מ"מ הרי כ"ז חידוש הישינות, אבל כדי שיומשך אור חדש זהו דוקא בבנ"י ע"י וירם קרן תחילה יראה שזהו"ע קבעומ"ש ואח"כ קדושיו שמקיימים תומ"צ שעי"ז נעשים את הוי' טפל ובטל לש' הוי' עי"ז ממשיכים אור חדש מבחי' אין שלמעלה מסדר השתל'.