אז ישיר משה

שגאז ישיר משה

הנחה בס"ד שביעי ש"פ

אז ישיר משה¹ ובנ"י את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה להוי' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ואי' במד"ר כל פרגמטי' של משה הוה באז, קנטורו הי' באז כמ"ש ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, שירתו הי' באז כמ"ש אז ישיר כו', וצ"ל מהו מעלת ויתרון של אז. אך להבין זה צ"ל תחילה כמה דקדוקים שיש בפסוק הזה, א' מה שכתי' ישיר משה ובנ"י חשיב משה ובנ"י שני כללים בפ"ע וכתי' ישיר ל' יחיד, הל"ל ישירו ל' רבים. ואי הוה כתי' בנ"י לחוד ניחא שכתי' ישיר ל' יחיד כמו שמצינו מ"ש אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה, אבל כאן שכתי' משה ובנ"י שני כללים למה כתי' ישיר לשון יחיד הל"ל ישירו. ועוד מהו פי' את השירה הזאת ומהו הכפל לשון של ויאמרו לאמר. ולהבין כ"ז צ"ל תחילה מהו"ע קי"ס שכתי' וידעו מצרים כי אני הוי' וצ"ל מהו"ע הידיעה הלא כתי' בפרשה זה גופא ולא נשאר בהם עד אחד וכמ"ש בתהלים ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר. אך הענין הוא דאיתא על שלשה דברים העולם עומד על תורה ועבודה וגמ"ח, שעל שלשה דברים אלו יש לעולם קיום, על תורה כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות ארץ ושמים לא שמתי, ועבודה הו"ע קרבנות וכתי' לנטוע שמים וליסוד ארץ, וזה קאי על קרבנות כמ"ש ע"פ סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה פי' מוצב ארצה דא כבש המזבח וראשו מגיע השמימה דא ריחו העולה למעלה, וגמ"ח הו"ע חסד וכתי' וחסד ה' מעולם ועד עולם.

ולהבין ענין העמידה צ"ל תחילה ענין עבודה וגמ"ח מהו"ע עבודה. הנה עבודה הו"ע קרבנות, ומהו"ע קרבנות שע"י שמקריבין בהמה גשמי' ע"ג המזבח הי' יורד אש מלמעלה ואוכל את הזבח שזהו"ע המשכה ובזהר נק' ארי' דאכל קורבנין שהאש שהי' יורד הי' כדמות ארי' וארי' הו"ע חסד, אך זהו בזמן שבהמ"ק הי' קיים אבל עכשיו שאין קרבנות, תפלה כנגד תמידין תיקנו, שע"י שמקריב נה"ב למעלה, עולה ונכלל באהבה רבה הבאה לו מלמעלה שזהו ג"כ ענין המשכה, והיכן הוא מרומז בתפלה בח"י ברכאן דצלותא ברוך אתה ה', פי' ברוך הו"ע ברכה והמשכה כמ"ש ברוך הוי' מעולם ועד עולם, שהו"ע המשכה מעלדאת"כ לעלדאת"ג. והנה ענין עלדאת"כ ועלדאת"ג הוא כמארז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מחולדה, רק ההפרש הוא שברואים שבים הם מובלעים בתוך מי הים ואינם נראין ונגלין, וזהו"ע עלדאת"כ, אבל ברואים שביבשה הם נראים ונגלים וזהו"ע עלדאת"ג. והנה בקבלת חיותם יש ג"כ הפרש שהברואים שבים הם מובלעים במי הים ואינם יכולים ליפרד מהים אפי' על רגע א' כי דגים שבים מיד שהם פורשים מיד מתים, אבל ברואים שביבשה יכולים להיות נפרדים, אפי' צומח הגם שמקבל חיות מן הארץ דשמ"מ אנו רואים שדוקא כשהוא בקטנות צריך לארץ אבל לאחר שנתגדל יכול להיות נפרד מן הארץ, וכ"ש חי ומדבר, והגם שהם ג"כ מקבלים חיות מן הארץ שכתי' ארץ ממנה יצא לחם, מ"מ אנו רואים שיכול ליזון באויר ושט ע"פ המים, כמו"כ יש הפרש בין עלדאת"כ לעלדאת"ג שבעלדאת"כ עומדים תמיד בביטול ואינם יכולים להיות נפרדים מאלקות אפי' רגע אחת, אבל ברואים שבעדאת"ג יכולים להיות נראים נפרדים מאלקות. והנה בנפש האדם יש ג"כ ענין עלדאת"כ ועלדאת"ג שהו"ע מח' ודיבור, מח' הו"ע עלדאת"כ מפני שהוא העלם העצמי לגבי עצמו שיכול לחשוב אדם כל היום ואין הזולת יודע מה שהוא חושב והו"ע עלדאת"כ, אבל דיבור הוא דבר לזולתו שהדיבור הוא נפרד וגם המקבל הוא ג"כ נפרד והו"ע עלדאת"ג. לכן מצינו במשה שכתי' אצלו מן המים משיתיהו שהי' מעלדאת"כ רק שנשפל בעלדאת"ג, לכן אמר כבד פה אנכי כי דיבור הו"ע עלדאת"ג, והגם שנשפל בעלדאת"ג מ"מ להשפיל א"ע לידי דיבור כ"כ לא הי' יכול לכך אמר כבד פה אנכי. וזהו"ע עבודת הכהנים להמשיך מעלדאת"כ לעדאת"ג, שיהי' הביטול בעלדאת"ג כמו בעלדאת"כ, וזהו ג"כ הפי' ברוך אתה הוי' להמשיך מעלדאת"כ לעלדאת"ג שיהי' הביטול בעלדאת"ג כמו בעלדאת"כ.

וענין עבודת הלוים הוא ג"כ שיהי' התחברות עלדאת"כ לעלדאת"ג כמ"ש ועבד הלוי הוא, פי' הוא הו"ע עלדאת"כ, רק עבודתם הי' שתתעלה עלמא דאתגלי' לעלדאת"כ. וע"י מה הי' עבודתם, ע"י שירה וזמרה, כי כשאדם צריך לעלות במדריגה יותר גבוה צריך להיות דוקא ע"י שירה וזמרה, והוא ע"ד כמו שאנו רואים באדם שמתבונן באיזה דבר ומבין ההתבוננות ויש לו התפעלות מההתבוננות מ"מ אינו ניכר ההתבוננות, אך כשמנגן איזה ניגון אז ניכר ההתבוננות, כי ניגון הו"ע תנועות וכל תנועה הוא מוליד חום ומוליד ההתפעלות. וזהו משארז"ל כל בעלי השיר יוצאין בשיר, פי' יוצאין בשיר כי לצאת מגדר הגבלה הוא דוקא ע"י שיר, ובעלי השיר קאי על מלאכים ונשמות, כי מלאכים יש להם ג"כ גופים רק שהגופים שלהם הם דקים יותר, כי באדם הגוף שלו הוא מד' יסודות ארמ"ע והגופים שלהם הוא מב' יסודות ומאיזה שבהם מהדקות מאש ורוח, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, לכן כשצריכים לצאת מגדר הגבלתם הוא דוקא ע"י שירה. וכן נשמות יושבין בג"ע ומשיגין השגות שהשגה הו"ע הגבלה, ולכן כשצריכין לצאת מהשגה להשגה זהו דוקא ע"י שירה וזמרה, וזהו ג"כ עבודת הלוים שע"י שירה וזמרה עולים מעלדאת"ג לעלדאת"כ.

וזהו פי' מה שכתי' אז ישיר משה ובנ"י את השירה הזאת, פי' זאת כי הנה כתי' לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, איש קאי על הקב"ה ואשה הוא מדת המל' כנס"י מקור נש"י, וזהו פי' השירה הזאת שמל' אומרת שירה. ולכאורה צ"ל איך שייך לומר שמל' יאמר שירה, בשלמא כל הנבראים מלאכים וכל צבא מעלה שיש להם גופים ונפש שייך לומר שהם אומרים שירה אבל מל' שהיא ספי' מע"ס ואיתא הוא אינון ואינון הוא, והאיך שייך שאומרת שירה. ובאמת מצינו שמל' אומרת שהשירה כמו שאיתא בזהר נהורא תתאה קורא תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך, וקאי על מדת המל', כמ"ש אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. אך הענין הוא דהנה אי' בזהר איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, פי' איהו וחיוהי כשאיהו מתייחד עם האורות, ופי' איהו וגרמוהי כשאיהו מתייחד עם הכלים. כי הנה מה שאנו קוראים חכ' וחסד אינו קאי על האורות, כי האורות שוים בכל הע"ס, רק שזה קאי על הכלים, כלי החכ' וכלי החסד, ולפעמים נק' הכלים בש' גופים כדאי' וכמה גופים תקינת לון, ואי' שם וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, שכד אנת שהוא האורות מסתלק מן הכלים אשתארו כגופא בלא נשמתא, כמו שאנו רואים באדם בעת שישן שהנשמה מסתלק מהגוף ולא נשאר בגוף רק קיסטא דחיותא, וכמו"כ כאשר מסתלק האורות המאיר בהכלים אשתארו הכלים כגופא בלא נשמתא, רק קיסטא דחיותא נשאר בהם. ומוכרח לומר שהקיסטא דחיותא שנשאר בהם הוא מהארת הקו גופא, כמו באדם שכשהוא ניעור מאיר בו החיות בגילוי בשכל ובמדות אבל כשהוא ישן נסתלק ממנו החיות ונשאר בו רק קיסטא דחיותא, אך הקיסטא דחיותא הוא מחיות הנפש גופא שאנו רואים שיש לו הרכבת חלומות, וכמו"כ הכא ג"כ כשמסתלק האורות מן גרמוהי ונשאר בהם קיסטא דחיותא הוא ג"כ מהארת הקו גופא, כי דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי כמו שאיתא במשנה לענין בהכנ"ס הגם שנחרב יש בו ג"כ קדושה דכתי' והשימותי את מקדשיכם וקאמרינן מקדשיכם אפי' כשהן שוממין, ובהכנ"ס הוא מקדש מעט לכן גם כשנחרב יש בו קדושה מפני שדבר שבקדושה אינו נעקר ממקומו לגמרי, כן הכא כשהאורות מסתלקים מהכלים מ"מ נשאר בהכלים רשימה מהארת הקו שזהו בחי' איהו וגרמוהי שאין דבר שבקדושה נעקר לגמרי ומוכרח לומר כן, כי הנה אי' בתניא איהו וגרמוהי שאיהו מתייחד עם גרמוהי כדי לברוא בו וע"י בריאה יש מאין, כי עיקר בריאה הוא מאיהו ובלא איהו אינו יכול להיות בריאת העולמות, ומה שהוא נמשך ע"י גרמוהי דוקא הוא בכדי שיוכל להיות ריבוי ההתחלקות וריבוי התהוות הנבראים, וכתי' המחדש בכל יום תמיד מע"ב שחיות העולמות וקיום העולמות והתהוות העולמות הוא בכל עת ורגע, א"כ מוכרח לומר שכשהאורות מסתלקים מן הכלים ונשאר בהם קיסטא דחיותא הוא רשימה מאור הקו גופא שזהו בחי' איהו וגרמוהי שאל"כ הי' חוזר העולם לתוהו ובוהו.

וזהו"ע מה שמל' אומרת שירה שתוכלל מבחי' איהו וגרמוהי לבחי' איהו וחיוהי שזהו שיר שלמעלה מעבודת הכהנים ומעבודת הלוים, שעבודת הכהנים הוא המשכה מעלדאת"כ לעלדאת"ג ועבודת הלוים הוא העלאה מעלדאת"ג לעלדאת"כ והשיר הזה הוא למעלה מעלדאת"כ ומעלדאת"ג, ובקי"ס ג"כ שהפך ים ליבשה שעלדאת"כ נעשה עלדאת"ג אמרו שירה שהו"ע העלאת מבחי' איהו וגרמוהי לאיהו וחיוהי.

ובעבודה בנפש האדם מצינו ג"כ בחי' שירה הזאת, כי יש אדם שצריך לשיר והתפעלות זהו כמו שיר הלוים, אכן יש בחי' רעו"ד רצון פשוט ליכלל שובעצמותו ית' בלא התפעלות כמ"ש אם ישים אליו לבו זהו בחי' שירה, היינו העלאה מבחי' איהו וגרמוהי לאיהו וחיוהי. וזהו מ"ש אתה הוא הוי' לבדך, אתה קאי על עבודת הכהנים כמ"ש אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, שזהו"ע המשכה מעלדאת"כ לעלדאת"ג. והוא קאי על עבודת הלוים כמ"ש ועבד הלוי הוא, שזהו העלאה מעלדאת"ג לעלדאת"כ, לבדך הוא מצד מ"ש ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא, שזהו בחי' גבוה מעלדאת"כ ומעלדאת"ג. ובקי"ס שכתי' ויולך הוי' גו' ברוח קדים, רוח קדמונו של עולם, שהי' מד' גבוה שלמעלה מעלדאת"כ ומעלדאת"ג, אז אמרו שירה שלמעלה מהשיר של הכהנים והלוים. ועתה יובן מה שכתי' משה ובנ"י שני כללים וכתי' ישיר לשון יחיד, והיינו מפני שמשה הי' מעלדאת"כ ובנ"י הם מעלדאת"ג, ועכשיו שהי' מד' גבוה שלמעלה מעלדאת"כ ומעלדאת"ג שגם עלדאת"כ שוה כמו עלדאת"ג לכן כתי' ישיר לשון יחיד להורות שבאו למדריגה שלמעלה מעלדאת"כ ומעלדאת"ג, שבנ"י היו ג"כ במדריגת משה, והגם שהיא מדריגה גבוה כ"כ מ"מ השיגו בנ"י ג"כ לשם, והיינו מפני שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן.

ועתה יובן מהו המעלה של אז, כי מהו ענין אז, אז הוא אל"ף זיי"ן שהא' הוא על הז', ז' הוא ז' ימי בראשית שנת' בכמה מקומות [שהוא בחי'] גבוה מאד, וא' הוא למעלה מהז' שבז' ימים יש בחי' שבת וא' הוא למעלה משבת שהוא בחי' תענוג, כמ"ש אז תתענג על הוי' שלמעלה מבחי' ש' הוי' ובשבת כתי' שבת לה' הרי תענוג למעלה משבת, ולכן כתי' וקראת לשבת עונג שצריכים לקרות בשבת עונג, שבחי' עונג הוא למעלה משבת. אף שבשבת כתי' שער החצר הפנימי' הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, שבשבת מתגלה בחי' זו, מ"מ עונג למעלה משבת.

ועתה יובן הפי' לשון של ויאמרו לאמר, שזהו ע"ד מארז"ל כל עיסקא דשבתא כפול, עומר כפול מזמורו כפול קרבנו כפול, כי יש ב' בחי' שבת, שבתא דמעלי שבתא ושבתא דיומא, וזהו"ע כפול עילוי אחר עילוי, וכמ"כ הכא לכן הוא כפול מפני שהי' עילוי אחר עילוי. אשירה להוי שהשיגו מדריגה גבוה שהוא בחי' המשכה לש' הוי', סוס ורוכבו רמה בים רמה פרש"י השלכה והיינו מפני שמצרים התנשאו לקבל השפעה ממקום גבוה ששם כחשיכה כאורה, והגם ששם כחשיכה כאורה מ'מ לא קיבלו רק השפעה מבחי' אחוריים לכך פרעה אותיות העורף אבל בחי' פנימי' אינו מאיר אלא לבנ"י דוקא, כמ"ש יאר הוי' פניו אליך דוקא, לי ולא לו, ולכן בקי"ס שהי' מאיר מפנימי' דש' הוי' נטבעו בים כמ"ש אם תגביהי כנשר משם אורידך נאום הוי', וזהו וידעו מצרים כי אני הוי' מאחר שהי' מפנימי' דש' הוי' נטבעו בים.

ועתה יובן מה שאי' על שלשה דברים העולם עומד, כי מהו"ע עולם, עולם הוא לשון העלם, ובריבוי העלמות יש ריבוי שינויים, וכדי שיהי' בבחי' עמידה שזדהיינו בבחי' קיום צריך להמשיך מבחי' אני הוי' לא שניתי, וזהו ע"י ג' קוין שזהו כהנים בעבודתם שהוא המשכה מעלדאת"כ לעלדאת"ג, ולוים בדוכנם שהוא העלאה מעלדאת"ג לעלדאת"כ, ותורה הוא בחי' קו האמצעי וז"ע ישראל במעמדם וכמ"ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. ובקי"ס מצינו ג"כ שהי' ג' קוין כמ"ש והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ימין הו"ע חסד שמאל הו"ע גבורה וישראל הלכו באמצע, וע"י ג' קוין אלו ממשיכים שיהי' עמידה וקיום בעולם, בחי' אני הוי' לא שניתי, זה הוי' קיוינו לו.