להבין שרש ענין סוכה ולולב

שנטלהבין שרש ענין סוכה ולולב

בעז"ה יום ב' דסוכות תקע"ח לפ"ק

יום ב' דסוכות

להבין שרש ענין סוכה ולולב, הנה סוכות נק' זמן שמחתינו לשון רבים ב' שמחות, כי ביו"כ השמחה הוא למעלה בשרש הנשמות כמ"ש אם הבנים שמחה. בנים נק' נשמות שבגופים ואם הבנים הוא אימא עילאה שמחה ביוכ"פ ע"י תשובה של ישראל למטה, כי אם לא התשובה שלמטה לא הי' השמחה עליונה כ"כ. ובסוכות נמשכת אותה שמחה עצמה למטה, רק ההפרש שבין יוכ"פ לסוכות הוא שביוכ"פ השמחה היא בפנימי' בינה כידוע שיוכ"פ נק' בשם יובלא עילאה עולם החירות, ובסוכות אותה השמחה עצמה היא בבחי' חיצוני' כמשי"ת, ולכן נק' שמחתנו שב' השמחות הם שלנו, שגם השמחה עליונה דיוכ"פ היא שלנו ע"י תשובה כנ"ל.

ולהבין זאת היטב צריך להקדים מה שמבואר בפע"ח ע"פ מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, שמכל מלמדי הוא בחי' חו"ב שנק' בשם מלמדי כמ"ש אאלפך חכמה אאלפך בינה, ועדותיך שיחה לי הוא תורה, וגם עדותיך הוא אותיות דעת שהוא הדעת אשר בחשאי. ותחלה צ"ל ענין דעת שאין פירושו לשון ידיעה אלא דעת הוא לשון הרגשה כמבואר לעיל במשל מענין המו"מ שאחר שהשכיל בשכלו איכות טוב המו"מ אזי אז נשאר בו חוש ההרגשה שהוא מגידי המוח הנק' נערוין, ואחר שנתפעל בבחי' דעת זה אזי נסתלק השכל והטעם של הדעת זה. או כמו התפעלות הפחד מרוצחים וכדומה שמתחלה משכיל בשכלו שצריך לפחוד ואחר שהשכיל ונתפעל נסתלק השכל ונשאר בו חוש ההרגשה לבד, שגם אם יסתרו להשכל לא יסתור החוש. או כמו שסתאות האכילה שא"צ לזה שכל כלל להשכיל בענין אכילה אלא שמרגיש שרוצה לאכול וכדומה. ועפי"ז יובן בעבודת ה' ג"כ שהנה מתחלה מתחיל מהתבוננות והסבירי' איך שאתה מחי' את כולם מאין ליש, ואחר ההתבוננו' אז נקבע דעת והרגשה במוחו ואור הבינה נסתלק שהוא רוחב ההסבר רק שנשאר הקיצור שהוא מחי' את כולם, וממוח נמשך בלב כמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך, שדעת זה עצמו נמשך בלב ג"כ ונולד מזה בלב בחי' תשוקה והמשכה. וכמו"כ יובן במוח החכמה שידוע ההפרש שבין חכמה לבינה, שבינה הוא ההסבר לאורך ורוחב וחכמה הוא לאסתכלא ביקרא דמלכא בחי' ראי' ולא התבוננות איך שהוא מחי' אלא שנקבע בו בבחי' ראי' כידוע, וה"ז כמשל הרואה את המלך שא"צ להסבר כלל, ובחי' ראי' זו נמשך ג"כ בלב. ומבחי' ראי' לא שייך לומר שיש בחי' אהבה והמשכה בלב, אלא בחי' ביטול שהרי בראות האדם למלך הרי נתבטל מעצמותו ולא שייך לומר אז שיש לו אהבה להמלך. וזהו שכתוב מכל מלמדי השכלתי שהלב מקבל מב' הבחי' הן ממוח החכמה והן ממוח הבינה כמאמר הלב שומע הלב רואה, שחו"ב נק' בשם ראי' ושמיעה. והנה בחי' חו"ב הרי הם באים בגילוי בלב וע"ז כתיב לבי ובשרי ירננו אל אל חי, בכל לבי דרשתיך כו', אבל עדותיך שיחה לי הוא הדעת שבחשאי כמו ענין צלותא בלחש וקולה לא ישמע.

ועפי"ז יובן ענין סוכות ולולב. ותחלה צ"ל הטעם מה שנק' בשם חיצוני' שהלא סוכות הוא בחי' מקיפים ונק' בשם צילא דמהימנותא. אך להבין זה צריך להקדים המשל מהבל הלב שבאדם, שידוע שיש הבל בלב המורכב מאמ"ר והוא בחי' החומר לבד. וצורת הבל זה דהיינו החיות תלוי כשמאיר בו בחי' רצון ושכל או אהבה כו' שאז יש בההבל חיות, משא"כ כשאינו מאיר בו כלום אזי הוא כגולמי חומר בלא צורה. ועפי"ז יובן ענין סוכה, כי הנה מיוכ"פ עד סוכות ויום א' דסוכות בכלל נמשכי' חמש בחי' מקיפים שהוא כח"ב חו"ג והוא הנק' בשם רצון ושכל ומדות אך שהם בבחי' שסאמקיף, והוא כמ"ש ואני בהמות כו'. וענין לולב הוא להמשיך מהעלם לגילוי בבחי' חיצוני' דייקא. והענין הוא כי ההתחלה הוא מיוכ"פ שאז כתיב לפני הוי' תטהרו, כי נר הוי' נשמת אדם הוא נשמה שבגופים, אבל לפני הוי' תטהרו שביוכ"פ קאי על שרש הנשמות כי ביוכ"פ הוא עליית שרש הנשמות למקור חוצבם ע"י תשובה כי תשובה בלא יוכ"פ ויוכ"פ בלא תשובה אינו מועיל רק דייקא יוכ"פ עם תשובה מעומקא דלבא כמ"ש ממעמקים קראתיך מעומק הלב.

והענין כי יש הבל פנימי שהבל הנ"ל המורכב מאמ"ר הרי הוא מורגש בלב, אבל יש הבל פנימי דלא משתמע, ובחי' זו נתעורר ביוכ"פ והוא מחמת שנגע אל לבו במאד על גודל הריחוק מאלקות, אשמנו תעבנו כו', וכל א' אומר זה בלב נשבר בלבא ריקניא עי"ז נתעלי' הנשמות למעלה דהיינו דייקא ע"י הריחוק כנ"ל. והענין יובן עפ"י משל בן שנתרחק מאביו כמה שנים, הנה בראותו אזי אז השמחה היא ביתר שאת ובכפליים משהיתה באמנה אתו. הענין כי אז נתעורר בחי' עצמיות יותר מחמת הריחוק, פי' כי כשהי' אתו יחד בקירוב לא יכולה אהבה זו לבא בגילוי וע"י הריחוק דייקא נתעורר' אהבה זו. או כמשל מאהבת עצמו שאדם אוהב א"ע, אבל התגלות האהבה עצמיו' שלעצמו הוא דייקא בהיפוכו כמו בצער הנוגע לו בגופו אזי אז נתפעל מאד ורואה כל תחבולות כי נתגלה אהבת עצמו. כמו"כ יובן למעלה שדייקא מצד הריחוק שביו"כ שמשפילי' א"ע עד קצה התחתון באמרינו אשמנו כו' עי"ז ניתוסף שמחה בשרש הנשמות יותר כנ"ל וד"ל. ושמחה זו עצמה נמשכת בסוכות בבחי' חיצוני' והשמחה שבבחי' חיצוני' שם הוא יותר התגלות העצמיו' שמחה. וכמשל הבן שנתרחק מאביו ואח"כ כשנתקרבו יחד אזי השמחה אינה מלובשת בבחי' פנימי' אלא בבחי' התקרבות חיצוני'. או כמשל אדם שיש לו אוצר ממון בביתו וכשהוא בדרך ואינו רואהו רק יודע שיש לו אוצר אזי השמחה היא רק מצד בחי' אמונה, אבל כשבא לביתו ורואהו בעין אז הוא התגלות עיקר השמחה, והוא ג"כ דייקא מצד הריחוק שכשהוא בביתו והאוצר תמיד למראה עיניו אין זה שמחה כלל, רק דייקא מצד הריחוק וכשרואהו אזי אז נק' בשם עונג, כי עונג הוא מקרוב ושמחה הוא מרחוק, ועיקר השמחה הוא בבחי' חיצוני' לגמרי, דהיינו כשאוחז המעות ומונה אותם, וזהו הנק' שמחה שלמעלה מעונג שהעונג מורגש, כי יש ב' בחי' שמחה כנ"ל. או כמו מארז"ל גבי ר' אבהו שמצא תוספתא חדתא ונהרין אנפוהי שהשמחה והעונג הוא שסבמהמצאת דבר חדש, והנה השמחה שאח"כ שמלובשת בבחי' חיצוני' דהיינו שמחמת גודל השמחה יכול להשפיל עצמו לדבר דברים נמוכים כמו דברים בטלים שם הוא עיקר התגלות התענוג.

ועפי"ז יובן ענין סוכה ולולב, שמיו"כ עד סוכות ה' ימים נמשכים ה"ס בבחי' מקיפים. וענין לולב הוא להמשיך ממקיף לגילוי בבחי' חיצוני', כי לולב הוא אותיות לו לב, ויש בזה ב' פי', הא' שהוא למעלה מלב והב' שהוא ההמשכה ללב להיות לבי ובשרי ירננו אל אל חי, שגם הבל הלב הגשמי שם דייקא יהי' ירננו אל אל חי בחי' גילוי הבל פנימאה הנ"ל. וטעם הירידה והמשכה זו מפני שהעלי' דיוכ"פ היתה גדולה כ"כ כי ידוע שעומק תחת הוא לפי ערך עומק רום, שמפני שאא"ס למעלה עד אין קץ לכן הוא למטה עד אין תכלית, כי אין לו שיעור למעלה ואין לו שיעור למטה, לכן ההמשכה היא למטה כ"כ בבחי' חיצוני', ולכן נק' סוכות בחי' חיצוני' בינה. ועוד שהרי ענין סוכות הוא ההמשכה לנשמות שבגופים, וכל מה שנשמה שבגוף משגת ומתפעלת גם על אופן היותר טוב מ"מ מאחר שהנשמה מלובשת בגוף אין זה ערך כלל לכמו שהיתה הנשמה בשרשה למעלה ונק' בשם חיצוני' אך טעם הירידה הוא מפני עוצם העלי' כנ"ל.

ובזה יובן טעם ענין ע' פרי החג שמקבלים גם הע' שרים יניקה, והוא כמ"ש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, דלכאורה אינו מובן שמפני שגבר עלינו חסדו לכן שבחוהו כל האומים, אלא הטעם הוא שמחמת ההתגברות חסדים עלינו לכן מקבלים גם הע' שרים יניקה ממותרות ופסולת השפע וכ"ז הוא ע"י עלי' דיוכ"פ שמצד הריחוק דייקא והוא כמשל בן יחיד שנתרחק מאביו זמן כביר ואח"כ בבואו אזי השמחה של אביו גדולה עד מאד ועושה סעודה גדולה ורוצה שגם שונאיו יהנו ממנו נמצא שיש לשונאים ג"כ מקום. כמו"כ יובן שמפני שגבר עלינו חסדו לכן מקבלים הע' שרים יניקה מבחי' חיצוני' כי לישראל נשפע בחי' הפנימי' כי גם מה שנשפע להם פרנסה גשמיות בזה העולם השפל הפנימי' הוא לישראל, אין מזל לישראל שסגואוה"ע מקבלים בחי' מותרות השפע כי ישראל הם הפנימי' בכל מקום, כמו גם בג"ע העליון וג"ע התחתון הם הפנימי' לגבי המלאכים דכתיב וצבא השמים לך משתחוים בחי' ביטול חיצוני', משא"כ נש"י נהנין מזיו השכינה בחי' פנימי' כו'. וזהו מ"ש מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, שמפני שמן המצר קראתי י"ה ביוכ"פ ממעמקים קראתיך מצד הריחוק, לכן ענני במרחב י"ה בסוכות. ועצרת הוא ענין קליטה שנקלט ונתקבל בחי' אלקות על כל השנה בכל נפש מישראל להיות מכל מלמדי השכלתי כו' וד"ל.