ה' לי בעוזרי

שסדה' לי בעוזרי

שמע"צ תקע"ח לפ"ק

ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, וצ"ל ענין בעוזרי לשון רבים דמשמע שיש הרבה עוזרים, וגם להבין ענין הוי' לי בעוזרי, וכן בלשון רז"ל הבא לטהר מסייעין אותו לשון רבים, וגם להבין ענין לטהר דמשמע זולתו ולא כתיב ליטהר דמשמע לעצמו. להבין כ"ז צריך להקדים מ"ש למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלקים, דפסוק זה נאמר על שמע"צ. ולכאורה אינו מובן שמהו דייקא בשמע"צ היחוד הוי' ואלקים והלא בכל יום ויום יש יחוד הוי' ואלקים כמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים, וכתיב אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים, וכתיב שמע ישראל הוי' אלקינו כו' וזהו תכלית כל התומ"צ שהוא לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' שהוא הוי' ואלקים בחי' סוכ"ע וממכ"ע כי קוב"ה נק' מה שהוא קדוש ומובדל ושכינתי' הוא מה שהוא שוכן בתחתונים. וזה כל האדם לדעת כי הוי' כו', ופי' דעת אינו לשון ידיעה אלא הרגשה כידוע. והענין הוא שצריך להתבונן בב' בחי' אלו, בחי' אלקים הוא מה שהוא מחי' את כולם כח הפועל בתוך הנפעל כמשל הנפש שמחי' את הגוף שמלובשת בתוך הגוף בכל אבר ואבר בפרט, וכתי' ואהבת את הוי' כו' שצריך להתבונן ולהעמיק בזה איך שהוא סוכ"ע כמ"ש המלך המרומם והמתנשא מימות עולם עד שיקבע בלב ויתפעל בבחי' אהבה כמ"ש בכל לבבך ופי' בכל לבבך בתוך לבבך, דלא כמו אהבה של איש לחבירו שהאהבה היא חוץ ממנו (הנק' פון זיך כו'), אלא שיכנס האהבה בתוך לבבו בבחי' או"פ כו'. ובחי' זו נק' בשם יחוד הוי' ואלקים דהיינו מה שהנשמה בתוך הגוף ומתפעל' מבחי' הוי' זהו יחוד הוי' ואלקים כו' וד"ל. וא"כ מהו זה שאמר בשמע"צ דייקא למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלקים. אך ההפרש הוא בעמי הארץ לבד, שבכל השנה היחוד הוא רק ליחידי סגולה לבני ישראל עם קרובו שהוא שסהלנשמות בלבד, שבחי' דעת והרגשה הוי' ואלקים אינו רק מצד הנשמה, אבל בשמע"צ הוא למען דעת כל עמי הארץ כו' שגם הנפש הבהמי' שכתי' הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי גם היא תדע ותכיר בהכרה גמורה שהוי' הוא האלקים, ובזה הוא עיקר ההפרש דיחוד הוי' ואלקים של כל השנה ובין שמע"צ, שבשמע"צ היחוד הוא פתוח וגלוי לעין כל גם לפני ע"ה.

ולביאור הענין נקדים להבין מ"ש רני עקרה לא ילדה, שכנס"י נק' בשם עקרה שפולטת הטפה, וכתיב כי חלה גם ילדה ציון את בניה שלע"ל יהי' בחי' לידה, וצ"ל שזהו כמו הפלא שבחי' עקרה תלד מאחר שפלטה הטפה ולא נקלטה מאין יהי' ההולדה. והנה להבין זה בעבודת ה' ענין עקרה מהו, הענין הוא שידוע שהקב"ה נק' בשם חתן חות דרגא וכנס"י נק' בשם כלה. והנה מצד המשפיע אין מניעה כלל שתמיד משפיע ונק' בשם אור זרוע אך כנס"י נק' עקרה שאינה קולטת בחי' השפעת גילוי אלקות. ולכאורה אפשר לפרש שמה שנק' בשם עקרה שאינה קולטת הוא מפני שבשעת התפלה שאז מתבונן בבחי' הוי' ואלקים ונתפעל ואז רחוק ממנו בתכלית תאוות עוה"ז ואינו יכול לחטוא אבל אחר התפלה יכול ליפול בהבלי עוה"ז להתאוות תאוה ולא נשאר בו רשימו על כל היום להיות סו"מ וע"ט בפו"מ, ובחי' זו נק' בשם עקרה כי בעקרה יש ג"כ יחוד כמו אברהם ושרה שהיו עקרות ומ"מ הי' ביניהם יחוד, והיחוד הוא יחוד דקדושה, אבל היחוד אינו רק לפי שעה ואינה נקלטת להיות נעשה מזה הולדה לאחר זמן. או כמו ענר אשכול וממרא שאברהם גייר אותם עד שקבע בחי' אלקות בנפשם שהי' להם מס"נ בתכלית לה' אחד וכמ"ש באברהם ויקרא לו אל עולם שהמשיך בחי' אל לעולם דהיינו שלא כמו שנראה העולם ליש אלא ואתה מחי' את כולם כו', אבל לא היו תולדות מענר אשכול וממרא כמו מאבות שאברהם הוליד את יצחק וכו' עד שנולדו י"ב שבטים ואח"כ נתהוו לע' נפש עד שנעשו ת"ר אלף ועד עקבי משיחא לא נפסק יהדותם מבנ"י הגם שיש בכל דור ודור שחוטאים מ"מ עצם יהדותם אינו נפסק שסווזהו ירושה מאבות כמ"ש מה יפה ירושתינו כו', אבל בענר אשכול וממרא אינו נקלט בחי' אלקות להיות נשאר ירושה גם לבניהם אחריהם. ועפ"י דוגמא זו יובן גם כאן שנק' כנ"י בשם עקרה מפני שבשעת התפלה לבד הוא היחוד הוי' ואלקים אבל אינו נשאר על כל היום להיות נעשה מזה תולדה תולדותיהן של צדיקים מאי ניהו מעשים טובים כו'. אבל באמת אנו אומרים והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך שמבקשים שיוקלט על כל היום, ובאמת נשאר רשימו על כל היום ג"כ שמקיימים מצות מצד קבלת עול והוא הרשימו שנשאר לו מן ההתבוננות דתפלה.

אך הטעם שנק' בשם עקרה מפני שכל היחודים שנעשי' ע"י תומ"צ אינם נמשכים בגילוי למטה, כמו ע"י לימוד התורה שידוע דאורייתא מחכמה נפקת והי' צריך למשך בו איזה תוס' אור במוח החכמה שלו, ומצות הצדקה הוא חסד דרועא ימינא, ואנו רואים שגם בעשות האדם איזה מצות אינו משתנה ממהותו הראשון להיות פועלת בו המצוה איזה שינוי למעליותא, והוא מטעם הנ"ל שהיחוד הוא למעלה. כי הנה ידוע שאא"ס הוא פשוט בתכלית הפשיטות וע"י לימוד התורה ממשיך אא"ס להיות נק' בשם חכים למעלה, וע"י מצות הצדקה ממשיך אא"ס בבחי' חסד כו', והגם שכתיב אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, חי זה קאי על לעתיד שלעתיד יהי' ההתגלות למטה כמו למעלה ממש, אבל עכשיו אינו נמשך בגילוי למטה, ואפי' ההמשכה שנמשכת ע"י מצות בג"ע אינו כמו הגילוי דלעתיד, וכעת עיקר הגילוי הוא למעלה וכמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב, כי טוב לגנוז האור בכלים מכלים שונים, כי כל המצות הם כלים להשראת אא"ס כידוע שהמצות המה פנימי' רצונותיו אבל כעת הוא בהעלם כמשל חיות הנפש בתוך הגוף בכל אבר ואבר שהחיות הוא גנוז ואינו נראה, או כמשל המים שבתוך הכלי שהכלי מכסה על המים ואינם נראים כו'. והנה מטעם זה נק' כנס"י בשם עקרה שכל המשכות אלקות שע"י תומ"צ שלהם אינו נמשך ובא בגילוי למטה בתוך תוכם, אלא הוא רק להוסיף אורות באצי' כו'. והסבה לזה הוא מצד חומר הגוף ונפש הבהמית המסתירים על אור אלקי. אבל לעתיד כתיב כי חלה גם ילדה ציון את בניה, שסזשיהי' בחי' לידה דהיינו שיהי' התגלות למטה כמו למעלה כנ"ל כמ"ש ונגלה כבוד הוי', ולכן יבוטלו טורפי' ומזיקים כמ"ש וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרעינה מפני שלעתיד לא יהי' רע כלל כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כו'.

והנה הארה אפס קצהו מעין דלעתיד מאיר גם עכשיו בשמע"צ, דהיינו שנפש הבהמית אינו מסתיר כלל כמו הדוגמא דלעתיד, וע"ז כתיב למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלקים, שגם נפש הבהמית תדע שהוי' כו'. ובזה הוא ההפרש בין יחוד הוי' אלקים של כל השנה להיחוד דשמע"צ.

וביאור הענין הוא כי הנה סוכות נק' זמן שמחתינו, וצ"ל והלא בכל השנה ג"כ כתיב עבדו את ה' בשמחה. וכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה כו'. אך הענין הוא כי השמחה של כל השנה הוא שמחה פרטי'. כי הנה כתיב אם הבנים שמחה דהיינו ע"י התבוננות אלקות נתהוה מזה בחי' שמחה, הנה השמחה הוא בדבר פרטי ולפי ערך . .תו ההתבוננות ככה הוא השמחה, וגם התענוג מזה כי השמחה הוא מגלה התענוג ג"כ הוא תענוג פרטי. וכמו"כ השמחה של מצוה הוא מפרט המצוה ונמצא שהמצוה היא העיקר והשמחה הוא טפל להמצוה כמ"ש עבדו את ה' בשמחה שהעבודה תהי' בשמחה אבל העיקר הוא העבודה, ובאתעדל"ת אתדל"ע מתעורר בחי' שמחה עליונה כמ"ש ישמח ה' במעשיו ג"כ שמחה פרטי' לבד, אבל השמחה דשמע"צ הוא שמחה כללי' כמ"ש וישמחו בך ישראל מקדשי שמך, שבכל השנה מקדשי שמך לבד שיש קידוש ה' וטהרת ה' וקידוש ה' הוא אשר קדשנו במצותיו שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' (ובאמת הא בהא תליא, שמפני מה ישמחו בך בשמע"צ מפני שמקדשי שמך בכל השנה כו') ובשמע"צ וישמחו בך, שהשמחה היא בעצמותו ממש והוא הנק' שמחת כל הנפש בחי' יחידה ובאתעדל"ת אתעדל"ע להיות ישמח ה' במעשיו שסחכו' שמחה עצמיות ג"כ, והתענוג הוא תענוג כללי. ומפני שהשמחה הוא שמחה כללי לכן למען דעת כל עמי הארץ ג"כ וכמו שנראה שבעת שמחת האדם אזי הוא מופשט אז מתאוות הגוף, שבעת שהאדם בשמחה נהפך טבע הגוף שלו שמקמצן יעשה פזרן. וכמו"כ יובן בענין הנ"ל שמפני שוישמחו בך ממש לכן גם למען דעת עמי הארץ שהוא הנפש הטבעי' כו', וכידוע שחצי המקיף מזכך הכלי מבחוץ וחצי המקיף מזכך הכלי מבפנים דהיינו שהשמחה כללי' של בחי' יחידה מזכך הכלי מבפנים להיות למען דעת כל עמי הארץ כו' וחצי המקיף שהוא השמחה העליונה מזכך הכלי מבחוץ כמ"ש לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך שהוא השמירה מבחוץ כו' וד"ל.

ועתה יובן מארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו וענין פי' הפסוק הוי' לי בעוזרי, כי הנה לטהר הוא לזולתו פי' בחי' שם ומל' שיהי' גילוי בעולם. כי יש ב' מיני טהרה כי פי' טהרה הוא דבר הבהיר כמו טהר יומא שכשהשמים מכוסים בעבים ונתפזרו העבים נק' בשם טהר יומא או טהר גברא. ויש טהרה הבא מכלל טומאה כמו אדם המטהר עצמו במקוה שמתחילה הוא טמא וע"י טבילתו במקוה נעשה טהור, נמצא שטהרה זו היא מכלל טומאה וכמו שאנו מבקשים וטהר לבינו לעבדך באמת שהוא טהרת הלב מכל מחשבה רעה, וע"ז אמרז"ל טהרה מביאה לידי קדושה, שכשמטהר מחשבותיו וכו' נעשה כלי שיוכל להתקבל בתוכו בחי' קדושה עליונה. ויש טהרה הנק' טהירו בעצם דהיינו ע"י התעוררות קדושה נעשה ממילא טהרה, ובחי' קדושה זו נק' בשם טהרה בעצם. וזהו הבא לטהר כו' דקאי על שמע"צ שאז הוא התעוררות בחי' טהירו בעצם כנ"ל, מסייעין אותו ר"ל שהמצות בעצמן מסייעין, כי הלא המצות המה פנימי' רצונותיו והוא ורצונו אחד רק שבכל השנה אינם נמשכים בגילוי למטה מפני הסתר הגוף ונפש הבהמית אבל בשמע"צ שהוא לדעת כל עמי הארץ כו' מפני שמחה עצמיו' הנ"ל כנ"ל אזי המצות בעצמן מסייעין. וזהו הוי' לי בעוזרי, שבעוזרי הם מצות כו' והוי' לי בעוזרי קאי על בחי' עצמיות הנ"ל. ועיקר מארז"ל הבא לטהר וגם פי' הפסוק הוי' לי כו' קאי על ואני אראה שסטבשונאי. הענין הוא כי ביוהכ"פ ע"י הוידוים שהוא ענין ליטהר לעצמו ומשפילי' א"ע בתכלית השפלות באמרנו אשמנו תעבנו כו' עי"ז נתעורר בחי' טה"ע כעצם השמים לטוהר בחי' פנימי' בינה כמאמר תבא האם כו' צואת בנה כו' וכמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו' שזדונות נעשו כזכיות קטיגור נעשה סניגור. אך שביוכ"פ הוא למעלה עדיין כמ"ש לפני הוי' תטהרו ובשמע"צ נמשך למטה ג"כ. וזהו ואני אראה בשונאי שעיקר הנקמה בשונא אינו כשיש לו מפלה אלא כשמוכרח להפך בזכותו ג"כ. ו]ז[הו ואני אראה כי קטיגור נעשה סניגור וכו' וד"ל.