להבין שורש ענין סוכה ולולב

שנגלהבין שורש ענין סוכה ולולב

יום א' דסוכות, תקע"ח

להבין שורש ענין סוכה ולולב, הנה מבואר בכוונות שכל ענין הלולב וח"י נענועיו הוא להמשיך דעת לנוק' ולולב הוא אותיות לו לב. והענין הוא כי כנס"י נק' בשם נוק' נשים דעתן קלות, וכתיב אשרי איש ירא את ה', איש דייקא ולא בחי' אשה. פי' נוק' הוא בחי' מקבל דהיינו אם יש התעוררות תשובה למעלה כמארז"ל בת קול מכרזת בכל יום שובו בנים שובבים, אזי מתעוררי' בתשובה ואם לאו שאין התעוררות מלמעלה אין בהם הכח להתעורר מצד עצמם. וכמו"כ בענין התפעלות אוי"ר, אם יש התעוררות בחי' חסד למעלה נתעורר אהבה בלב כנס"י וכשיש התעוררות בחי' יראה נתעורר בחי' יראה, אבל אין מתעוררי' מצד עצמם. ובחי' דכר הוא שיש בו הכח מצד עצמו להתעורר בהתעוררות תשובה ואוי"ר כו' הגם שאין מעוררים אותו מלמעלה. וההפרש שבין בחי' איש לבחי' אשה הוא שבחי' אשה דעתן קלות פי' שהדעת שלהם אינו חזק ויכול להיות היסח הדעת, שהגם שבעת ההתעוררות הדעת שלהם חזק שבלתי יכול לדחות אותם מזה, הוא רק בחי' דמיוני אבל אחר זמן יכול להיות היסח הדעת שהדעת הראשון נעתק וניסח לגמרי כאלו לא הי' כלל לחפוץ היפוכו לגמרי. וכמו"כ יובן בעבודת ה', שכשהוא בבחי' נוק' שהוא בחי' מקבל אזי הדעת קל ואינו מתקיים שמיד אחר התפלה יהי' לו דעת בההיפוך, אבל בבחי' דכר הדעת שלו חזק ואינו נפסק כלל. וזהו ענין ב' הפסוקים שהוא מ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כו' וכתיב השמר לך פן תשכח כו', שבחי' וידעת והשמר המה שני הפכי' בתכלית, שוידעת קאי על דעת דדכו' שאין שייך בו בחי' שכחה כלל, והשמר פן תשכח קאי על בחי' אשה שיכול להיות שכחה והיסח הדעת כו'. וזהו ענין להמשיך דעת לנוק', ואין המכוון שהוא בחי' התעוררות שא"כ הרי הוא עכ"פ בבחי' נוק', אלא פי' להמשיך דעת לנוק' היינו שהנוק' יהי' לה בחי' דעת דדכורא בחי' איש.

שנדולביאור הענין צריך להקדים שיש ב' בחי' דעת, דעת עליון ודעת תחתון. וענין דעת ידוע שאין פירושו לשון ידיעת פשט הדבר אלא פי' דעת הוא לשון הרגשה והוא (הנק' בל"א דער הער כו'), וחוש זה הוא הוא מגידי המוח (הנק' נערון) וכמ"ש ישראל לא ידע עמי לא התבונן, שהמכוון של הידיעה הוא ענין חוש הרגשה הנ"ל, ולעתיד יהי' בחי' הדעת בשלימות כמ"ש וידע כל פעול כו' בבחי' תמידי', ולכן לא יוכלו לבא לידי חטא כלל כמ"ש יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו.

וענין דעת הרגשה יובן ממילי דעלמא כמו עד"מ האדם שמשכיל באיזה מו"מ איך שיכול להרויח בזה, הנה אחר שהשכיל בשכלו איכות טוב המו"מ אזי נקבע בחי' דעת בנפשו שהוא חוש ההרגשה של המו"מ זה. או כמו בענין ההיפך שהוא להרחיק מדבר המזיק לנפשו כמו מאנשי רוצחים, שאחר שהשכיל בשכלו הפחד אזי נשאר בו חוש ההרגשה הנ"ל עד שאין יכולים להסיר הפחד מלבו כלל גם אם יסתרו לו השכל. וכמו"כ יובן בענין תאות האכילה שאם אוכל ושכלו הוא בדבר אחר אינו שומע ומרגיש כלל טעם המאכל, אבל אם משים לבו לדבר המאכל אזי נרגש בנפשו טעם המאכל, וכמו מארז"ל אין קישוי אלא לדעת כו' וכמו והאדם ידע כו' שהוא בחי' ההתקשרות. וכמו"כ יובן בעבודת ה' שההתבוננות ואתה מחי' את כולם כו' בהסבירים שונים לקרב אל השכל אזי נקבע בחי' דעת בנפשו, והוא הדעת שאחר ההתבוננות שהוא הקיצור אשר נקלט במוחו אחר התבוננו' באריכות, ובחי' זו נק' בשם דעת תחתון, דעת המתפשט כו'. ובחי' דעת עליון הוא ענין כח המביא כל הנפש. ויובן הענין מאדם הלומד שאם לומד בלי קדימת הרצון וחשק להלימוד אזי הלימוד הוא דרך מעבר בעלמא בלי חריפות והתחדשות סברות, משא"כ כשקדם הרצון לזה דהיינו ההסכם שרוצה ללמוד ולהבין דבר זה ופונה א"ע מכל עסקיו, אזי יהי' הלימוד בהעמקה עד שיוכל לחדש בו סברות והמצאות, והוא ענין מה שמביא נפשו בדבר זה ונק' בשם המשכת כל הנפש כו' (ובל"א נק' ער לייגט זיך אריין כו'). וכמו למשל בענין הסיפור לאדם מאיזה פחד גזלנים אם לא ישים נפשו לזה כלל הגם שישמע לא ישמע וירגיש רק אם אם ישים נפשו לזה, אזי אז כשישמע מענין זה ירגיש הפחד הזה. ובחי' זו נק' בשם בר דעת והוא דייקא אצל דכר כי בבחי' נוק' אינו בטבע בחי' זו דהיינו שאחר שנקלט בה הדעת הוא אצלה בחיזוק לפי שעה. אבל בחי' ד"ע שהוא שנההנק' בחי' כח המביא אין בה כו'. ועפי"ז יובן בעבודת ה' ענין דעת עליון שהוא ענין המשכת כל הנפש והוא ד"ע דמזווג חו"ב כו'. וע"ז כתיב ובדעת חדרים ימלאון כל הון כו', שהדעת זה הוא כח ומקור לכל מיני התפעלות הן להתפעלות חדוה והן להתפעלות מרירות, מאחר שממשיך כל נפשו נכלל בזה כל הפרטי' כו', ולא כמו דעת תחתון שהוא בחי' פרטי' דהיינו הדעת והרגשה בדבר פרטי שאחר התבוננות כו'. וע"ז קאי הציווי וידעת היום כו' אתה הראת לדעת על בחי' דעת עליון. וזהו מ"ש לקנות חכ' ולב אין, שלכאורה אינו מובן שתולה דבר גדול בקטן כי הרי הלב הוא למטה מן החכ', אלא פי' ולב אין קאי על ד"ע שהוא הרצון שירצה לזה החכמה כו', ואותה אנו מבקשים בברכת אתה חונן לאדם דעת, דעת עליון דוקא כו'. וזהו להמשיך דעת לנוק', להמשיך בה בחי' דעת עליון דייקא ע"י נטילת לולב בסוכה. ובחי' זו נק' מקיף הבא לידי גילוי, כי הסוכה הוא בחי' מקיף כמ"ש וסוכה תהי' לצל יומ"ם מחורב כו', שהסוכה אינה מחיצה המפסקת לגמרי בין חום השמש ובין האדם, אלא הסוכה היא כדי שלא יבא להדיא חום השמש אלא שהשמש יתלבש בתוך הסכך ומשם יאיר השמש. וכמו"כ יובן למעלה כי בחי' כעצם השמים לטוהר בחי' מקיפי' דטה"ע אלו הי' מאיר בגילוי כמו שהוא הי' בחי' כלות הנפש לזאת נתלבש בסכך דסוכה בבחי' מקיף. וענין נטילת לולב בסוכה הוא להמשיך ממקיף זה לגילוי.

וביאור הענין הוא כי הנה כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שמאלו תחת לראשי הוא בר"ה ויוכ"פ וימינו תחבקני הוא בסוכות כאדם המחבק לחבירו שמקיף ראשו ורגלו כאחד. והענין יובן עפ"י משל האהבה דאב לבנו שיש ב' מיני אהבה, הא' הוא אהבה אשר מצד חכמתו כמ"ש בן חכם ישמח אב שהשמחה היא מצד חכמתו או מצד מדותיו הטובים וכשהבן רואה אהבת אביו אליו מצד חכמתו אזי תיקר אהבתו אליו ג"כ ומתגבר עוד בחכ' ומוסיף תוס' אהבה באביו. ויש אהבה לבן הנק' ילד שעשועים דהיינו האהבה לבן קטן שאין בו עדיין בחי' חכמה כלל רק האהבה הוא מצד העצמיות שנווכי הוא בן זקונים שלו וכדומה, והתינוק אינו משיג כלל ג"כ אהבת אביו אליו כו' ונק' בשם העלם בהעלם כו'. ועפ"י משל יובן ההפרש שבין יוכ"פ לסוכות, שביוכ"פ הוא בחי' בן חכם ישמח אב ובסוכות הוא בחי' ילד שעשועים כמ"ש הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים ע"כ המו מעי לו כו'. כי ידוע שביוכ"פ הוא בחי' עליות והעליות קאי על נשמות שלמעלה, כי סליחת עוונות שביוהכ"פ הוא לשרש הנשמות. כי ידוע שיש ב' בחי' נשמות, נשמה שבגוף כמ"ש נשמה שנתת בי כו' ושרש הנשמה שלמעלה כמ"ש אך בצלם יתהלך איש כו', כמו אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, שלכל נפש מישראל יש בחי' מזל למעלה והמזל הוא השרש הנשמה. והנה ע"י שנשמה שבגוף נפגמה בלכלוך חטאים ועוונות אינה יכולה בחי' שרש הנשמה שהוא נשמות שלמעלה לחיות מבחי' מקור חוצבם, וע"י תשובה דיוכ"פ שהוא ממעמקים בחי' עומק הלב כו' נסלחים עוונות וחטאים ויכולים לחיות הנשמות שלמעלה. וזהו ענין עליות הנשמות דיוכ"פ כנ"ל. ובחי' זו נק' בשם בן חכם ישמח אב שהשמחה עליונה הוא מצד החכ' כו' (כי בנשמות עליונות יש ג"כ בחי' מוח ולב כו'). ובסוכות נק' בשם ילד שעשועים כי ענין סוכה ולולב הוא המשכה לנשמות שבגופים ובחי' זו נק' בשם ילד שעשועים שהאב משתעשע עמו מצד עצמיות ולא מצד חכמתו, כי כל מה שנשמה שבגוף משגת ומתפעלת מאלקות הגם שהוא על אופן היותר טוב אין זה ערך כלל לבחי' השגה של שרש הנשמה, כי הרי הנשמה מלובשת בנפש הטבעי' וההשגה היא עם אותו השכל עצמו שבזה העולם כו' ולכן נק' בשם ילד שעשועים. וזהו מ"ש וימינו תחבקני בסוכות כמשל אדם החובק לחבירו שמקיפו כולו כא', כמו"כ הוא בסוכות, כי ביוכ"פ הרי האהבה מלובשת באיזה דבר פרטי שהוא מצד המוח והלב כנ"ל אבל בסוכות אין האהבה מלובשת בדבר פרטי כלל רק מצד ילד שעשועים כו' וד"ל.

וענין לולב הוא להמשיך מבחי' מקיף זה לידי גילוי, ואותיות לולב הוא לו לב, ובלב יש ב' פי', הא' הוא ל"ב נתיבות החכמה שהוא להמשיך בחי' דעת זה במוח, והב' הוא בחי' לב ממש להמשיך גם בלב. ולכן מברכים לולב בסוכה שהוא להמשיך ממקיף לידי גילוי והוא הדוגמא דלעתיד דאז יהי' שנזהדעת בשלימות כמ"ש וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כו' שאין הפי' ידיעה בעלמא שהלא גם עכשיו הכל יודעים שאתה מחי' את כולם, אלא פי' וידע הוא בחי' הרגשה כנ"ל, מפני שאז יהי' גילוי אלקות, ולכן יבוטלו הטורפים ומזיקים כמ"ש לא ירעו ולא ישחיתו כו' וכתיב פרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן שעכשיו הם מזיקים מפני שכעת הוא בחי' הסתר אלקות אבל לעתיד שלא יהי' רע כלל כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ יהי' גילוי אלקות על כל הברואים ולא יוכלו לבא לידי חטא כלל כמ"ש יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו כו' שלא יוכלו לבא לידי חטא כלל, כי עכשיו יכול להיות היסח הדעת וצריך לזה להזהיר השמר לך פן תשכח כו' אבל לעתיד לא יוכל להיות שכחה כלל, ובחי' זו מלובשת עכשיו בסכך דסוכה בשלימות וכמו בתיבת נח שהי' ג"כ ההארה מעין דלעתיד שהרי היו שם מינים המזיקים זל"ז ולא הזיקו אז כו'. וכמו"כ הסוכה הוא ג"כ כמו לעתיד, ובסכך דסוכה הוא ממש כמו לעתיד ואלו הי' מאיר בגילוי כמו שהוא בסכך דסוכה הי' ממש כמו לע"ל שיהי' יראת ה' לבלתי תחטאו כנ"ל, אלא שאינו מאיר בגילוי רק הארה אפס קצהו ע"י לולב.

וביאור הענין כי שרש דסוכה הוא למעלה מעה"ד טו"ר, והענין יובן עפ"י הידוע שיש ב' בחי' תענוג, תענוג עצמי ותענוג שמצד השכל כמו בהתבוננות ואתה מחי' את כולם שמקרב אל השכל איך שהוא מחי' מאין ליש בהתבוננו' והסבירי' ונתפעל באהבה וכדומה, הנה התענוג שמצד האהבה הוא התענוג אשר נקנה מהשכל ויכול להיות אחר התפלה ההיפך שהוא האהבה זרה ותענוג זר כענין אברהם יצא ממנו ישמעאל כו', שאברהם הוא אהבה דקדושה ובהסתעפות יצא ממנו ישמעאל שהוא חסד דקליפה וחסד לאומים חטאת כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין להתייהר כו', הגם שבשעת האהבה לאלקות לא ניכר שום תערובות רע אך מצד ההסתעפות רע מזה מוכרחים אנו לומר שיש שנחבזה ג"כ תערובות רע. וכן יצחק יצא ממנו עשו שיצחק הוא גבורות דקדושה בחי' רשפי אש והתלהבות וד"ח יקרים בעיניו מאד, ובהסתעפות יצא מזה עשו שהוא גבו' דקליפה רציחה וכעס מזה מוכרחים אנו לומר שיש תערובת רע בטוב, אבל יש תענוג עצמי שאין בו תערובות רע כלל, והוא התענוג מעצם הדבר כמו שהוא ולא ההסבר איך שואתה מחי' את כולם אלא מהות ועצם הדבר מאין ליש. ועפי"ז יובן ענין סכך דסוכה ג"כ ששרשו הוא למעלה מעה"ד טו"ר ולכן אין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה, כי טומאה וטהרה הוא בבחי' השתלשלות עה"ד טו"ר אבל סוכה שרשה למעלה מעה"ד טו"ר ולכן אין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה ששרשם ג"כ מבחי' מקיפים עליונים שאין בהם תערובות רע כלל, וגידולו מן הארץ הגם שבארץ יש תערובת טו"ר אך פי' וגידולו מן הארץ הוא כמו שהארץ היתה בלי תערובת רע כו', ומבחי' זו ממשיכי' הארה אפס קצהו ע"י לולב, ובעצרת הוא ענין קליטה שהוא מה שנקלט בכל נשמה על כל השנה בחי' גילוי אלקות שמצד ההתבוננות כו' כמ"ש במ"א באריכות וד"ל.