כי כארץ תוציא צמחה

שמכי כארץ תוציא צמחה

שבת שובה הנ"ל

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן יצמיח ה' צדקה ותהלה נגד כל הגוים. הנה צדקה ותהלה הוא ר"ה ויוכ"פ וכתיב בר"ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. להבין ענין זאת צריך להקדים מה שאומרים בעשי"ת המלך הקדוש, כי בשלמא בר"ה ניחא שאז הוא זכרון ליום ראשון לבחי' מח' הקדומה אנא אמלוך ולכן אומרים המלך הקדוש, כי קדוש הוא לשון מובדל, אבל מפני מה אומרים בכל עשי"ת המלך הקדוש. וגם זה גופא צ"ל איך שייך לומר המלך הקדוש, כי ידוע שאין מלך בלא עם שהוא ענין התפשטות על זולתו, וקדוש הוא בחי' מובדל ונמצא לפ"ז שמלך וקדוש המה שני הפכי' כו'.

להבין כל זאת צריך להקדים הקדמה א', שיש ב' בחי' קדוש וקדש. קדש הוא בעצמותו וקדוש בוי"ו הוא המשכה מקדש, וכתיב קדושים תהיו וארז"ל יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. וענין קדושים תהיו הוא ע"י מעשה המצות כו'. וצ"ל ההפרש שבין נשמות למלאכים, ומפני מה לא ניתנה תומ"צ למלאכים לפי אופן מדרגתם. אך הענין הוא כי הנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ששרש התהוות המלאכים הוא מבחי' רוח פיו. ויובן זאת עד"מ מבשרי שהבל הלב מתפשט בדיבור ונמצא שהבל הזאת הוא מורכב בתוך הגוף אבל המח' שבמוח היא מתאחדת עם העצם, כמו שיש נפש המדברת ונפש השכלית קודם בואה לגוף, שמאכמו"כ הוא אופן המח' שבמוח שמתאחד עם העצם, והגם שהמח' נמשכת ג"כ בדיבור הוא בבחי' ירידה מעצמותו ולא כהבל הלב. והנה כמו"כ יובן למעלה הגם שאין לו גוף ולא דמות הגוף מ"מ אחר שכתיב וברוח פיו כל צבאם אזי הוא כמשל הבל הלב דהיינו שהתהוותם הוא מבחי' כח הפועל בנפעל בחי' ממכ"ע. אבל נש"י עלה במחשבה פי' למעלה ממח' ולכן ניתנו המצות דייקא לישראל כי נש"י עלה במח' כנ"ל. וגם המצות המה בחי' פנימי' רצונותיו כי המצות בשרשם המה בחי' תרי"ג ארחי' דגלגלתא בחי' קדש, וגם נש"י נק' בשם קדושים כמ"ש לקדושים אשר בארץ המה. וצ"ל שבשלמא כמו שהמצות המה בשרשם המה רצה"ע ונש"י ג"כ כמו שהם בשרשם נק' בשם קדושים, אבל מהו היתרון בירידת המצות למטה בהתלבשותם במעשה המצות גשמיי' וגם נשמות המה מלובשים בגופים. אך הענין הוא כי הנה כתיב זורע צדקות מצמיח ישועות ונש"י נק' ג"כ בשם זריעה כמ"ש וזרעתיה לי בארץ וכתיב והארץ אזכור.

ולביאור הענין צ"ל ענין כי כארץ תוציא צמחה כו'. הנה יש ג' מיני צמיחות, הא' הוא תפוחי הכרם הנעשה ע"י נטיעת אדם ותיקונו שמשקה את השדה וכדומה והצמיחה שנעשה מזה הוא תפוח שיש בו טעם ומתיקות. ויש תפוחי היער שנעשה בלי תיקון האדם כלל רק שמעצמו נצמח והצמיחה הוא פרי אבל הפרי היא בלי טעם ומתיקות. וצמיחה ג' הוא הנק' ספיחי' כמו עשבים שאין בהם טעם כלל ואינם פרי כו'. והטעם של צמיחת הארץ ידוע כי בארץ הוטבע בטבע בחי' כח הצומח וכדי שיצמח מהעלם לגילוי לזה הי' המאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע ועץ עושה פרי כו'. וכמו"כ יובן ג' בחי' אלו במעשה המצות שנק' ג"כ בשם זריעה זורע צדקות כו' שעי"ז נעשה צמיחה כו'.

כי הנה כתיב ויברא ה' אלקים גן בעדן מקדם, כל עץ נחמד למראה כו', שיש ג"ע העליון וג"ע התחתון מתחלת בריאתם, ובג"ע התחתון יש שמבכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כו' וג"ע התחתון הוא בקו השוה בזה העולם וקרקע הגן הוא מרוחני' הד' יסודות ארמ"ע, ונמשך הארה מבחי' תענוג שבשעשוע המלך בעצמותו לג"ע העליון וג"ע התחתון. והנה התרחבות הג"ע להתוסף אור בג"ע העליון ותחתון תלוי דייקא ע"י מעשה המצות וכמ"ש באדה"ר קודם החטא ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, לעבדה זו מ"ע שע"י יתוסף אור בג"ע, ולשמרה זו מל"ת שהוא להסיר כל המונעים ומנגדים להצמיחה, כמו למשל בגשמיות שצריך לסקל אבנים המונעים שאז יהי' יוכל להצמיח. ושרש המל"ת הם גבוהים בשרשם יותר ממ"ע. וכמו"כ יובן ג"כ כעת שע"י המצות מעשיות נעשה התרחבות ותוס' אור בג"ע כמו שמבואר בפע"ח שע"י מצות בכוונה ניתוסף אור בג"ע העליון, וע"י מצות בלא כוונה ניתוסף אור בג"ע התחתון, דהיינו שכל המצות שעשה ימי חייו שבעים שנה, בצאת הנפש מהגוף יבא לג"ע עם כל המצות שקיים ונעשה תוס' אור. וענין מצות בכוונה הוא שעושה המצוה מטעם שהוא משיג איך שהיא רצה"ע ועושה אותה בכוונה פנימי', ע"י מצוה כזאת ניתוסף אור בג"ע העליון, וע"י מצות בלא כוונה, ואין הפי' שהוא בחי' מצות אנשים מלומדה מצד שאביו הרגילו, אלא שעושה בבחי' קבלת עול לבד והוא הנק' (בל"א זיך אוועק גילאיגט כו') עי"ז נעשה תוס' אור בג"ע התחתון. ויש מצות הנק' ספיחי' דהיינו שעושה המצוה בלא שום כוונה אף לא בחי' קבלת עול אלא מצד רגילות לבד, ומ"מ נק' בשם מצוה שהרי עכ"פ נעשה רצה"ע. והנה ג' מצות אלו הם בדומה לנמשל לג' מיני צמיחות הנ"ל, כי מצות בכונה הוא נמשל לתפוח השדה שהוא ע"י תיקון האדם ויש בו מתיקות. ותפוח היער שהוא בלי תיקון האדם כלל הוא המשל למצות בלא כונה רק בחי' קבלת עול. והמצות שהם גם בלי קבלת עול נמשל לספיחי' כמו עשב. וזהו כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח שהוא ג' מיני צמיחות הנ"ל, כן יצמיח ה' צדקה ותהלה כו'.

שמגוהנה אם אינם בשלימות כל הג' בחי' אלו רק אדרבה שיש חטאים ועוונות, וההפרש שבין חטא לעון הוא כי חטא הוא לשון חסרון והוא ביטול מ"ע כי ידוע שמ"ע הוא המשכת אלקו' וכשביטל מ"ע אזי נק' בשם חטא וחסרון אור האלקי. ועון הוא שעבר על מל"ת כי עון הוא לשון העוו את דרכם בחי' ארחות עקלקלות, כי ע"י עשיית עבירה אזי משפיע תוס' יניקה לחיצונים, ולא די שנחסר האור האלקי ע"י ביטול מ"ע אלא אף זו שנתן יניקה לחיצונים, אשר ע"ז נאמר מה לך לספר חוקי, אשר כמעט גם המצות שלו אינם כלום. ופי' לספר אינו כמו סיפור בעלמא אלא גם שפעם מתעורר בנפשו לעסוק בתומ"צ עליו נאמר מה לך כו' שאינו נמשך לך כי יראים ליתן לו ההשפעה אלקי' מאחר שהעוה דרכו ויוכל להיות מזה השפעה לחיצונים. וזהו מה לך שאינו נמשך לך אלא שנעשה בבחי' הסתלקות. אך בזה הוא יתרון מעלה שבר"ה ויו"כ להשלים כל החסרונות שבביטול מ"ע ולתקן כל הפגמים שע"י מל"ת. וזהו ענין צדקה ותהלה צדקה הוא בר"ה ותהלה הוא ביוכ"פ. כי הנה צדקה הוא צדק ה' בחי' דינא דמלכותא כו'. הענין הוא כי בר"ה הוא התעוררות בחי' מלוכה עצמי' והוא כמו למשל באדם שיש בו בטבע מדת התנשאות כמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים כו' הגם שאין על מי להתנשאות אך יש בו בטבע מדת התנשאות ולכן כשיש על מי להתנשאות מתנשא עליהם, משא"כ בבהמה וחי' שאין בהם טבע זו בעצם. כמו"כ יובן עד"מ למעלה שבר"ה הוא התעוררות מדת מלוכה אנא אמלוך שבעצמותו. ובזה יתכן מה שאומרים המלך הקדוש דקאי על בחי' מלוכה עצמי', ובכל עשי"ת אומרים המלך הקדוש שהוא נגד ע"ס, ובכל יום נמשך מדה א' עד יוה"כ שאז התגלות רעוא דכל רעוין. אך צ"ל מה שנק' בשם דינא דמלכותא כו'. הענין הוא כי דין הוא בחי' צמצום דהיינו כדי שיתעורר בחי' מלוכה בעצם צריך לזה ג"כ בחי' צמצום ולכן נק' בשם דין. ועוד שצריך לבא השפע בהתחלקות לכל א' לפום שיעורא דילי' הן בגשמיו' שדמכמארז"ל כל מזונותיו של אדם קצובי' לו מר"ה כו', והן ברוחני' כמ"ש משפט לאלקי יעקב שיש משפט בר"ה כמה יומשך אלקות ליעקב כו'. ולכן נק' בשם צדקה צדק ה', צדק הוא דינא דמלכותא וה' הוא ה"ח כו' כמאמר מכלכל חיים בחסד כו'. והנה מאחר שההמשכה הוא מבחי' אנא אמלוך לכן יש בכחו להשלים ולמלאות כל החסרונות הנק' חטא שהוא ביטול מ"ע. ומ"ש כי כארץ תוציא צמחה כו' כן יצמיח כו' הגם שבר"ה ויוכ"פ הוא התגלות אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם, אך שמ"מ הצדקה כו' תלוי מחמת ההכנה דמעשה המצות שנעשו עכ"פ בשנה העברה כו'. ותהלה הוא ביוכ"פ. הנה תהלה הוא הוי' בניקוד אלקים. הענין הוא כי תהלה הוא לשון אור כמ"ש בהלו נרו עלי ראשי, יהל עלי אורו כו' והוא בחי' הבהקת האור. כי יש ב' מיני אור, הא' הוא אור שכאשר בא בתוך החושך אזי נכהה אורו, והב' הוא אור גדול שכאשר מאיר בתוך החושך אזי מהפך גם החושך לאור, וזהו ענין תהלה שהוא התגלות אור עליון מאד אשר מהפך חשוכא לנהורא מרע לטוב זדונות נעשו כזכיות.

נגד כל הגוים. הענין הוא כי יש ז' מדות רעות ועשו וישמעאל הוא הכולל כולם. עשו הוא בחי' חמימות ותגבורת התאוה ברשפי אש, וישמעאל הוא בחי' חסד דקליפה בחי' קרירות והוא בחי' פריקת עול. וע"י תהלה נעשה נגד כל הגוים, כמו הדוגמא שכתוב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים, שע"י רוממות אל שהוא השבחי' שבפסד"ז אזי וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים לאהפכא חשוכא לנהורא. ולכן נק' פסד"ז פי' זמיר עריצים כו'. ולכן יש סברא שפסד"ז הוא למעלה בשרש משמע ישראל כי שמע ישראל הוא ההתפעלות של הנשמה בעצם אין זה חידוש כ"כ, אבל פסד"ז שהוא לאהפכא חשוכא לנהורא מוכרח להיות הארה ממקום עליון יותר. וכמו"כ שמהיובן גם כאן שע"י תהלה נעשה נגד כל הגוים. כי הנה כתיב תיסרך רעתך, כי אין רע יורד מלמעלה רק האדם עצמו הוא העושה כמ"ש מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שע"י רע האדם מעורר למעלה כח הדין עליו, ולכן נתעוררי' למטה ג"כ שונאים על ישראל בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו כו', וע"י תהלה נעשה נגד כל הגוים לאהפכא חשוכא לנהורא, קטיגור נעשה סניגור ברוחני' ובגשמי'. ומ"ש הוי' בניקוד אלקים, כי הלא הוי' הוא כולו רחמים ומפני מה הוא בניקוד אלקים, הוא בחי' הגבו' שמאל דוחה לסט"א כמשל התינוק שלכלך בגדו שא"א להעביר הכתם כ"א בדבר חריף. כמו"כ יובן ביוה"כ הוא התגלות רדכ"ר כדי לטהר כל לכלוך וחטא ולכן הוא הוי' בניקוד אלקים כנ"ל.