ראה אנכי נותן

שוראה אנכי נותן

שבת פ' ראה תקע"ז לפ"ק

שבת פ' ראה

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אם תשמעון ואת הקללה אם לא תשמעון כו'. הנה כתיב אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, והוא ענין אנכי ולא יהי' לך שבדיבור א' נאמרו וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי כל הדברות נאמרו כל דיבור בפ"ע ואנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו כו'. ואנכי הוא שרש רמ"ח מ"ע ולא יהי' לך הוא שורש שס"ה ל"ת. וזהו ג"כ ענין ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה כו'.

להבין ענין זה צריך להבין ענין פ' של ק"ש שיש בה ג' דברים, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד הוא מצות יחוד אלקות, כמארז"ל שתמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם, ואח"כ כתיב מצות ואהבת לאהוב את ה', ועיקר הפי' של ואהבת הוא אבה פי' רצון לאלקות, ואח"כ כתיב מצוה ג' והוא והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו' ואחר ג' אלה כתי' וקשרתם כו', והעיקר הוא הג' אלה. והנה ארז"ל ע"פ אשר אנכי מצוך היום, בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, וצ"ל ענין חידוש זה מהו והלא התורה כבר ניתנה בזמן מת"ת וכתיב ודבר אלקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים. וענין לימוד התורה דכעת הוא כמ"ש את ה' האמרת היום שצריך לאמר דבר ה' אשר ניתן אז וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך, שמתי כבר, ותושבע"פ הוא רק הפי' וביאור של תושב"כ, ומהו זה שארז"ל שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים. וגם אנו שזמברכין בברכת התורה בא"י נותן התורה לשון הוה דמשמע שהוא נותן בכל יום. וגם אנו מבקשים והערב נא את דברי תורתך כו'. אך להבין זאת צריך להקדים בענין חידוש מע"ב כמ"ש המחדש בטובו בכל יום (תמיד) מעשה בראשית, וזה כל האדם לידע איך שהעולם מתחדש תמיד מאין ליש כמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתיך, שבכל בוקר מתחדש כח אמונה זו, שבכל בקר מאיר כח חדש מנשמתו להכיר את בוראו, ואין המכוון להכיר בדרך פשט אלא שיהי' נקבע בלבו. וזהו שארז"ל כי זקיף אינש לימא זוקף כפופים שזהו הטעם שהאדם הולך בקומה זקופה מצד שיש בו הכרה למה שלמעלה ממנו, כמ"ש דע מאין באת כו'. ובחי' זו יש בכל נפש מישראל מצד נשמתו כמו ענין ההרגשה שבמילי דעלמא שהוא כמו טבע, כמו"כ בכל נפש מישראל יש בחי' זו כמו טבע, רק שיתן אל לבו זאת ואם אינו נותן אל לב אזי הוא כבהמה שהולך אחר תאוות נפשו הבהמית למצא טרף לנפשו ונק' להחיות כחיי הגוים, וכתיב אדם אתם אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויים אדם, שדוקא בבנ"י יש בחי' אדם להכיר את בוראו שהוא כמו טבע, אבל באוה"ע גם דקרו לי' אלקא דאלקיא כו' אבל הדבר רחוק מהם ואפיקורסים כופרים לגמרי ואומרים לא הוא כו', ובישראל יש בחי' הכרה* כנ"ל, וזהו תכלית עבודת האדם כל משך חייו בעוה"ז כמ"ש כי צל ימינו עלי ארץ, וכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ובהם פי' בהם בהסתר אלקות שנראה העולם ליש כו' וצריך ליתן לב איך שמתחדשים מאין ליש בכל עת ורגע, ואם אינו נותן לב למה לו לחיות כו'.

וצריך להבין ענין חידוש העולמות שהלא ודבר אלקינו יקום לעולם וא"כ כשאמר יהי אור הרי דיבורו הוא בחי' נצחי', כי כמו שאא"ס הוא נצחי' כן דיבורו הוא בחי' נצחי' ולמה צריך לחדשו בכל יום ובכל שעה כידוע שי"ב שעות היום י"ב צירופי הוי' ויב"ש הלילה י"ב צירופי אד' כו'. אך הענין שחהוא כי דבר ה' נק' בשם דבר מלך שלטון כו' כמו המלך שגוזר ואומר לעשות איזה דבר אזי תיכף מקיימים גזירתו, וכמו"כ למעלה כתיב ההוא אמר ולא יעשה, וכמ"ש דברי אשר יצא מפי לא ישוב ריקם כ"א עשה כו', וכמ"ש ויאמר אלקי' יהי אור ויהי אור כו' יהי רקיע כו'. אך בזאת אינו שוה דיבורו העליון לדיבורו של מלך ב"ו, כי במלך ב"ו הרי הדיבור נפרד מאתו דהיינו כשמדבר דבר הגזירה אזי מקיימים עבדיו ואינו צריך הדיבור שיצא מאתו להמלך, אבל למעלה כתיב כי עמך מקור חיים שהמקור חיים של העולמות בטל הוא לגבי עצמותו ולא אחר שדיבר יהי אור אינו צריך כלל למקורא דכולא רק הוא בטל אליו, ולכן צריך לחדשו תמיד שיומשך אותו החיות עצמו להחיות העולמות. ונק' בשם מחדש דהיינו שאינו חידוש גמור שהרי אינו חידוש בעצם שהלא האור והרקיע הם אותם עצמם שמאז בשי"ב ואין בהם השתנות כלל, רק בהנהגת העולמות יש התחדשות מזמן לזמן על צבא המרום במרום כו', אבל גוף העולמות הם אותם עצמם שמשי"ב, כי דבר אלקינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים רק החידוש הוא באותו האור והרקיע עצמם שהלא הדיבור הוא בטל למקורו וצריך שיומשך אותו החיות עצמו מחדש. וה"ז כמשל המאכל שאדם אוכל שע"י המאכל והשינה מתחזק חיות האדם ואם לא יאכל יסתלק החיות, והחיות שע"י המאכל אינו חיות חדש רק בכדי שאותו החיות עצמו לא יסתלק כו'. וזהו מ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים כי זהו תכלית עבודת האדם ג"כ לידע שאלקים מקבל משם הוי' תמיד כו'.

והנה כ"ז נק' בשם מילי' דהדיוטא ולאו אורחי' דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא בענין הנהגת העולמות, וה"ז כמשל מלך ב"ו שמדבר דברים השייכי' להנהגת המלוכה כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' כו' שהי' מלך על כל העולם והי' צריך לדבר דברים השייכי' לענין המלוכה, כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ, ובהדיבור יש חכמה ורצון השייך למלוכה, אבל דברי חכמה

שהי' מדבר כמ"ש וידבר שלשת אלפים משל זהו בודאי יותר נעלה

מדיבור שבשביל הנהגת המלוכה כו'. ועפי"ז יובן למשכיל למעלה שעשרה מאמרות הם בחי' חיצוני' ונק' בשם מילין דהדיוטא וגם החכמה שבהם כמ"ש שטבראשית ברא כו' בחוכמתא ות"י בקדמין ברצונו כ"ז רצון וחכמה השייך להנהגת מלוכה, אבל עשרת הדברות הם בחי' פנימי' חכמתו העצמי'. ועשרה מאמרות תלויי' בעשרת הדברות כמארז"ל שלש שעות ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו שלישית יושב וזן כו', שיושב ודן הוא השייך להנהגת העולמות כמ"ש מלך במשפט כו' ויושב וזן מקרני ראמי' ועד בצי כנים כו' הוא גוף ההשפעה שנתקבל במקבל לכל א' כפי המשפט שבתחלה, וכ"ז תלוי ע"י שתחלה יושב ועוסק בתורה שהוא בחי' חכמתו העצמי' ואח"כ יושב ודן ויושב וזן כו'.

והנה עפ"י זה יובן מארז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שמאחר שמבואר לעיל שחידוש מעשה בראשית שהוא עשרה מאמרות מתחדשים בכל יום כנ"ל, מובן מזה גם על בחי' הפנימי' שצריך להתחדש ממקורו כנ"ל. ועפי"ז יובן ענין ואהבת שבפ' ק"ש, כי הנה בתחלת בריאת העולמות כתיב כי חפץ חסד הוא טבע הטוב להטיב, אך כעת חיות העולמות תלוי באתעדל"ת כי באתעדל"ת אתעדל"ע, שהתעוררות בחי' רצון למעלה תלוי ע"י מעשה התחתונים. והנה מאחר שצריך לעורר הרצון, צריך לעורר מדרגה שלמעלה מרצון והוא בחי' בעל הרצון וזהו דייקא ע"י בחי' ואהבת, כי שמע ישראל הוא בחי' מח' והתבוננות איך שה' אלקינו ה' אחד שתמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות כו' ופסד"ז ושתים לפניה, שם מבואר בענין התהוות העולמות יש מאין, אך איך יהי' ההתהוות הוא ע"י ואהבת כי שמע הוא בחי' מח' ולית מח' תפיסא בי' בבחי' עצמיות שהוא בחי' בעל הרצון, ואפי' התפעלות של מח' לא תפיסא בי' כו', אבל ע"י רצון שהוא ואהבת פי' אבה לשון רצון והוא בחי' נקודת הרצון שבכל נפש מישראל נתעורר בחי' בעל הרצון. וענין והיו הדברים האלה שהוא ת"ת למה צריך מאחר שנתעורר בחי' נקודת הרצון בנש"י ועי"ז נתעורר בעל הרצון ולמה צריך עוד לת"ת לזה. הענין הוא כי ע"י ואהבת נתעורר למעלה, אבל הסבה שיומשך למטה הוא ע"י ת"ת דייקא.

וביאור הענין הוא כי הנה כתיב עוטה אור כשלמה שהתורה נק' בשם אור, והנה יש ב' מיני אור כמבואר בס' החקירה שההתפשטות של הנר שידהיינו האור המאיר אינו כמו עצם האור של הנר, והראי' לדבר שהרי אינו מאיר כ"א במקום חושך המנגדו משא"כ שרגא בטיהרא לא מהני ואלו הי' האור המאיר כמו עצם האור הי' מאיר גם במקום אור כו'. אבל אור השמש אינו כן שהאור המאיר הוא בדומה לעצם, ומה שיש נרתק לשמש כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים כו' שכמו הנרתק לשמש כו' יש סברא שהנרתק אינו מסך המסתיר האור רק הנרתק גופא הוא מאיר. ומ"ש לע"ל יוצא חמה מנרתקה אין פירושו שהחמה יוצא מנרתקה שלא יהי' הנרתק אלא שהנרתק לא יסתיר כלל כו', והוא ת"ת שנק' בשם אור הוא אור הדומה לעצם. וזהו ענין והיו הדברים האלה שאחר ואהבת דהיינו להיות המשכה למטה הוא ע"י לימוד התורה שיקבע עתים לתורה כפי העת והפנאי שלו, ויש דעה שק"ש נמי ד"ת הוא כו'. ומ"ש וקשרתם לאות על ידך כו' הוא בחי' מצות מעשיות. הענין הוא כי יש בנ"א שאין בהם בחי' ואהבת כו' דהיינו התעוררות נקודת הרצון ואיך יתעורר על ידם בחי' בעל הרצון, ובאמת אמרז"ל כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל דמשמע דלא פלוג כלל דקיום העולמות הוא ע"י כל ישראל אפי' אותם שאין בהם בחי' ואהבת כו'. אך הענין הוא כי כל ישראל מלאים מצות כרמון אפי' פושעי ישראל והמצות המה פנימי' רצונותיו, וע"י עשיית המצוה מעוררים למעלה בחי' בעל הרצון. והעיקר הוא מצות צדקה כי מצות צדקה היא כוללת כל המצות כמ"ש וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל החוקים כו', כי רמ"ח מצות רמ"ח אברין דמלכא, וכמו למשל האבר שבכל אבר יש חיות פרטי כו' אבל מצות צדקה היא כוללת כל המצות כו'.

ועתה צ"ל מ"ש בפ' והי' א"ש תשמעו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם כו' ואח"כ כתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים, דלכאורה יפלא מאד אחר שאמר בכל לבבכם ובכל נפשכם בחי' מס"נ בתכלית למה צריך להזהיר על אלקים אחרים שלא יכפור לגמרי בה', כי איך שייך באדם שהוא בתכלית מס"נ לה' לבדו שיוצרך הזהירה לבלתי יכפור בה' לגמרי רק שייך להזהיר אותו שלא יפול מאותה מדרגה שיאשהוא בה. וגם כזה ג"כ אינו מובן ענין אנכי ולא יהי' לך, שאנכי הוא בחי' כתר ורצון אנכי מי שאנכי ואיך שייך שם צריכו' הזהירה לא יהי' לך שלא לכפור בה' כו'. להבין זאת צריך להקדים בענין הפלוגתא בענין חושך אם הוא בריאה אם לאו, שהרמב"ן סובר שהחושך אינה בריאה שהרי לא נכתב בעשרה מאמרות יהי חושך כמו יהי אור, אלא החושך הוא העדר אור דהיינו ענין חושך לא שייך רק אחר שיש מציאת אור ונעדר האור אזי ממילא יחשך. ויש סתירה לזה שהלא כתיב בראשית ברא אלקים כו' והארץ היתה תהו ובהו וחושך כו' שגם שלא היתה אור הי' חושך בעולם וכדאיתא במדרש אור וחושך היו משתמשין בערבוביא כו', וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר כו'. אך הענין ששניהם אמת, כי מ"ש ברישא חשוכא והדר נהורא חשך זה הוא בריאה אבל החשך סתם אינו נברא כלל רק הוא העדר מציאת האור, כמו למשל כשעוצם עינו מלראות שלא נסתלק האור לגמרי שהרי מציאת האור ישנו בעין כו'. ויובן זאת בעבודת ה' כי הנה ארז"ל אין רע יורד מלמעלה רק כמ"ש תיסרך רעתך שע"י רעת האדם נברא מקטרג ומייסר, כמ"ש על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה כו', כי כשיש גילוי אלקות אזי אין מקטרגים כלל אבל כשאין אלקי בקרבי מצאוני הרעות כו', ונמצא שהרע אינו בריאה כלל והוא ענין חסד ודין שחסד אל כל היום כו' הוא בריאה אבל מדה"ד אינה בריאה, ובאמת בבחי' השתלשלות יש בחי' קו ימין וקו שמאל חו"ג כו'. אך הענין הוא כי בשכל ומדות יש חסדים וגבורות כמו שכל נוטה כלפי זכות ושכל נוטה כלפי דין. וכן בלב יש מדת החסד ומדת הגבורה. וכמו"כ יובן למעלה דכתיב ויבאו בני האלקים להתיצב על ה' ויאמרו החנם ירא איוב כו' שהוא הקטרוג בשכל וסברא כו'. או כמו בשעת קרי"ס שאמר מדה"ד מה נשתנו אלו מאלו כו'. ומה שאמרו אין רע יורד מלמעלה קאי על בחי' רצון אשר למעלה מהתחלקות קוין. ויובן שיבעפ"י משל באדם שרוצה בחיי נפשו שאין שייך לחלק על ב' קוין לומר שהוא רוצה לחיות זהו קו א' וקו הב' הוא שאינו רוצה למות, כי מילתא חדא היא כו'. וכמו"כ יובן למעלה בענין אנכי ולא יהי' לך בדבור אחד נאמרו שאנכי הוא בחי' פנימי' כתר שם אנכי ולא יהי' לך בדבור א' נאמרו שאנכי הוא שרש רמ"ח מ"ע ולא יהי' לך הוא שרש שס"ה ל"ת שהוא נגד רצון העצמי ונמצא שהם בדיבור א'. ובזה יובן מ"ש וסרתם ועבדתם כו' אחר בכל לבבכם ובכל נפשכם, דהיינו שמיד שתסורו מנקודת הרצון אזי ועבדתם כו', וזהו ג"כ ענין אנכי ולא יהי' לך כו'.

ובזה יובן מ"ש ראה אנכי נותן לפניך היום ברכה וקללה, שמבחי' אנכי יסתעפו שניהם הקללות והברכות שעל הר גריזים ועל הר עיבל כו'. וזהו את הברכה אשר תשמעו לנקודת הרצון ואת הקללה אם לא תשמעון לנקודת הרצון אזי ממילא יבא היפוכו שהוא שס"ה ל"ת. ומ"ש ראה נתתי לפניך את החיים והטוב ובחרת כו' דתלוי מצד הבחירה, הענין הוא שכאשר נתתי לפניך שנשמות בגופי' אז הוא הבחירה ויכול לבחור ברע ולמאוס בטוב, אבל בשרשם הוא בחי' עצמי כו' כנ"ל וד"ל.