והי' עקב תשמעון

רפבוהי' עקב תשמעון

בעז"ה, שבת פ' עקב תקע"ז

שבת פ' עקב

והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. תשמעון ושמרתם ועשיתם הם ג' בחי', מדו"מ שבתורה והוא ענין בי"ע, ובעד אלו ג' בחי' אזי יהי' מלמעלה ג"כ ג' בחי', והוא ברית וחסד הם ב' בחי' ואשר נשבע לאבותיך הוא בחי' ג'. והנה בכלל מדו"מ הוא בחי' מוח לב רגל, מחשבה הוא במוח ודיבור בלב ומעשה ברגל, ובפרט יש במח' גופא ג' בחי' מחשבה שבמחשבה דיבור שבמחשבה מעשה שבמחשבה, והוא ענין שמע ישראל כי בשמע יש ג' פירושים, הא' הוא לשון הבנה כמו דבר כי שומע עבדיך כלומר מבין והוא הבנת המחשבה (הנק' בל"א דער הערט טיף אין דער מח'), ולא שמיעת אותיות לבד. וגם שמע הוא לשון אסיפה וקיבוץ כמ"ש וישמע שאול את העם והוא התקבצות כל האותיות ששומע ומבחין בהם בין טוב לרע והוא בחי' דיבור שבמחשבה. וגם שמע הוא לשון שמיעה ששומע מה שחבירו מדבר בחי' שמיעת האותיות הוא בחי' עשי' שבמחשבה. ובעבודת ה' בתפלה יובן ג' בחי' אלו, כי בכלל תפלה נק' בשם מח' ובמח' גופא יש ג' בחי' מדו"מ ובפ' שמע ישראל כתובים ג' בחי' אלו כמו שהם בכלל במוח לב כו'. שמע הוא במוח ואהבת בלב והיו הדברים האלה כו' בפו"מ בחי' מעשה. ובשמע גופא יש ג"כ ג' פירושים כנ"ל והוא מה שבמח' יש ג' בחי' אלו, דהיינו התבוננות אלקות והעמקת והבנת הענין במחשבתו כנ"ל הוא בחי' מחשבה שבמחשבה, ומה שנתפעל במחשבתו הוא בחי' דיבור שבמחשבה בחי' מדות שבמחשבה, ובחי' עשי' הוא ההסכם במחשבתו על העשי' בפו"מ והוא הנק' בכן שהוא אחר ההתפעלות, דהיינו מאחר שנתפעל מאלקות איך שהוא העיקר ומחי' והעולם הוא טפל הוה ונפסד לכן נשאר אצלו הסכם על כל היום להיות סו"מ וע"ט.

רפגוהנה מבשרי אחזה אלוה, הגם שבאמת אין לו גוף ולא דמות הגוף כי אין ערוך דיבור ומח' שלנו לדיבורו ומחשבתו, כי אין דיבורו כדיבורינו שהלא מדיבור גשמיו' שלנו לא נעשה שום התהוות משא"כ בדבר ה' שמים נעשו, מ"מ דברה תורה כלשון בנ"א כמו הדיבור שלנו שהוא ההתגלות לזולתו והמח' היא סתומה, כמ"כ כתיב למעלה בדבר ה' שמים נעשו בחי' כח הפועל בנפעל, וכמו כל עשרה מאמרות ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ומה שיש מציאת אור כעת הוא ע"י אמירה שאמר אז ובכל יום מחדש כו'. והנה יש מאמר סתום ומאמר פתוח, מאמר פתוח הוא מה שבא הדיבור בהתגלות כמו יהי אור, ומאמר סתום אינו שהוא סתום לגמרי שלא בא בגילוי כלל אלא הוא המח' של כל דיבור, כמו מאמר יהי אור הי' תחלה במח' עליונה, כמו למשל באדם שמה שהוא מחשב זאת הוא מדבר רק שהתהוות גשמיות הבריאה הוא ע"י דיבור דייקא כי במח' ישנו כל אות ואות וכל הצירופי אותיות שבאים בדיבור, אלא שבמח' המה רוחניי' עדיין וכמאמר רז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים. יבשה וים הוא בחי' עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, וכל מה שיש ביבשה שהוא בחי' עלמא דאתגליא בחי' כח הפועל בנפעל יש בים שהוא עולם המח' עולם הרוחני. וז"ש ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא. והנה בחי' מח' זו אינו נק' בשם מח' אחת רק נק' בשם רבות מחשבות כו', דהיינו שכל הריבוי צירופי אותיות שבאים בהתגלות בדיבור הם אותם אותיות עצמן שהיו במח' כל הפרטי', ולכן נק' בשם רבות מחשבות. אבל יש עוד מח' הנק' בשם מח' אחת והוא מ"ש צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת כו', כמו למשל שמה שהוא צריך לדבר באיזה ענין ב' שעות, במח' הוא אצלו בסקירה אחת. וכמו למשל כשמחשב במחשבתו בסקירה א' שצריך לבנין בסקירה א' וכשבא לפועל דהיינו לבנות הבנין אזי יש בזה פרטים רבים באופני החלונות והגג והרצפה ולכל פרט יש מח' בפני עצמו השייכת לפרט ההוא, אבל במח' כללית נסקרו כולם בסקירה א'.

רפדוכמו"כ יובן למעלה שיש מח' כללית הנק' מח' אחת שצופה ומביט עד סוף כל הדורות שהוא שית אלפי שני דהוי עלמא בחי' זמן ומקום עבר הוה עתיד כו' שם נסקרו בסקירה והבטה אחת, והוא ענין בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וכו', שבבחי' מאמר בראשית היו כל הפרטי' נסקרים בסקירה אחת. ובחי' מח' כללית זו הוא המעמיד ומקיים של המח' ודיבור שבאים לפועל המעשה כמו בבנין שמה שהוא מייגע עצמו לבנות הבנין ואינו נלאה כלל הוא מחמת שנשאר אצלו ההסכם במח' כללית שצריך לבנין כו'. והנה ארז"ל בראשית נמי מאמר הוא, שבחי' בראשית שהוא מח' כללית הצופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת, לגבי עצמותו הוא מאמר א' לבד, כי בחי' בראשית זה הרי הוא בחי' כלל לפרט, דהיינו שכפי ערך הפרטי' של הדורות ככה הוא הכלל של מח' אחת. כמו למשל חומה המקפת את העיר שלפי ערך העיר ככה הוא החומה, כמו"כ יש מח' אחת זו בכל עולם ועולם שיש בראשית של עולם העשי' שכולל במח' אחת כל הפרטי' שבעולם העשי', ויש מח' אחת של עולם הבריאה כו'. אבל בחי' עצמותו ית' אין שייך עליו לומר בחי' כלל ופרט כו'.

והנה ארז"ל נש"י עלו במח' וכתיב אחור וקדם צרתני קדם למע"ב. והנה א"א לומר שקאי על מח' ששייך לדיבור שהרי כל העולמות נעשו בדבר ה' ולכל דיבור יש מח' ומהו היתרון מעלה של נשמות, אלא דקאי על מח' אחת שנש"י היו במח' אחת. ועדיין אינו מובן שהרי מח' זו כוללת ג"כ כל פרטי הברואים כמאמר צופה ומביט עד סוף כל הדורות כו'. אלא הענין הוא שבמח' זו יש ב' חלקי' ונק' בשם פנימי' וחיצוני', דהיינו מה שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות כו' הוא חלק התחתון של מח', אבל נש"י עלו בבחי' פנימי' של המח' זו. וראי' לדבר שהרי איתא במדרש במי נמלך בנשמתן של צדיקים, פי' במי נמלך אם לברא העולם אם לאו בנשמתן של צדיקים, ולכאורה אינו מובן שצדיקים לא שייך רק אחר שנה"ע ונשמות בגופים ומקיימים תומ"צ נק' בשם צדיקים אבל כשלא נה"ע עדיין איך שייך צדיקים. הענין הוא שעלה לפניו איך שיהיו נשמות הצדיקים כו'. והנה מאחר שהם הסבה להתהוות העולמות הרי הם קדם גם לבחי' מח' שצופה ומביט כו' כי מח' אחת זו הוא כלל לפרט רפההעולמות וכמ"ש ברוך שאמר והי' העולם, שאמר פירושו שרצה במח' אחת, כי רצון ומח' הם ענין א' כמו אחר חשב לעשות שפירושו רצה כו' וד"ל.

והנה לפ"ז צ"ל טעם ירידת הנשמה לגוף כמ"ש באדה"ר ויפח באפיו כו', אדה"ר הי' כולל כל הנשמות ונשמתו הי' מבחי' עלה במחשבה, ולמה זה ירדה לגוף, וכמו"כ עכשיו כו', שהלא הגוף הוא מעפר כמ"ש אדם יסודו מעפר וכמ"ש ויברא ה' את האדם עפר מן האדמה כו' שהוא מקרקע הגן מהרכבת ד' יסודות, והנשמה שרשה גבוה שהם עלה במח' בחי' הפנימי' והמובחר של מח' כנ"ל, וא"כ ה"ז ירידה גדולה לגבי הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אך הענין כי ירידה היא צורך עלי' שע"י ירידתה לגוף תתעלה יותר מכמו שהיתה הנשמה דבוקה למעלה בשרשה בחי' פנימי' של מח' כללית. ויובן ע"פ המאמר לית מחשבה תפיסא בך דמשמע דייקא בחי' מח' לא תפיסא בך אפי' מח' כללית ואפי' הפנימי' של מח' זו שנש"י עלו במח' זאת אבל נקודת הרצון תפיסא בך (והוא בחי' ה', כי מדו"מ הוא ג' בחי' ומח' כללי' הוא בחי' ד' וגם שיש בה ב' בחי' כנ"ל נחשבים לא', ונקודת הרצון הוא בחי' ה' בחי' יחידה), כי בחי' מח' כללית הרי הוא עכ"פ בחי' גילוי הרצון אבל נקודת הרצון אינו רצון בגילוי כלל רק הוא המעורר כל מיני רצון ונק' רעוא דרעוין כו', כמו שידוע שיש ג' בחי', מוח לב מעשה וכולם תלויי' ע"י רצון, הן התפעלות המוח והן התפעלות הלב כו', ושרש שרשם הוא בחי' נקודת הרצון שהוא המעורר כל מיני רצון הן במוח כו', והוא בחי' תורה ותשובה כמשי"ת.

רפוולהבין זאת צריך להקדים מארז"ל ע"פ ואספת דגנך, דמקשה הגמרא והלא כתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם, ומשני לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אז מלאכתן נעשית ע"י אחרים, וכאן בזמן שאין עושין רצונו ש"מ דאז מלאכתן נעשית ע"י עצמן. ולכאורה אינו מובן כלל שהרי בפ' והי' א"ש כתיב בכל לבבכם ובכל נפשכם בחי' מס"נ בתכלית ונק' עדיין אין עושין רצש"מ ומלאכתן נעשית ע"י עצמן. אך ידוע התירוץ בשם הה"מ ז"ל דכאן לא כתי' בכל מאודך הגם שכתיב בכל לבבך ובכל נפשך עדיין אין זה עושין רצש"מ. וביאור הדברים דידוע דיש ב' מיני יחודי', יחוד פב"פ ויחוד אחור באחור. בזמן הבית הי' יחוד פב"פ כמ"ש יראה כל זכורך כו' שהי' מלמטה למעלה מישראל לאא"ס בחי' פנימי' נקודת הרצון, וכמו"כ מלמעלה למטה הי' התגלות פנימי' כמ"ש יאר ה' פניו אליך כו' כמו הדוגמא דמת"ת דכתיב פב"פ דיבר ה' כו'. אבל בגלות הוא יחוד אחור באחור, כי הנה אמרו בזוהר קוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא וכמ"ש אלכה ואשובה אל מקומי כו' ופעם כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם כו' דסתרי אהדדי. אך הענין הוא כי פנימי' נסתלק וע"ז כתיב אלכה ואשובה כו' אבל בחי' חיצוני' לא נסתלק וז"ש השוכן אתם בתוך טומאתם כו'. והחיצוני' אשר מלמעלה למטה אינו כמו לאוה"ע שהוא בחי' אחוריים כמאן דשדי לשנאוי בתר כתפוי כידוע אבל בחי' חיצוני' של ישראל הוא חיצוני' של הפנימי'. וכמו"כ מלמטה למעלה מישראל לאא"ס הוא ג"כ בחי' חיצוני' כמ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים וכמ"ש בפיו ושפתיו כבדוני ולבו רחק ממני כו', אבל אינו חיצוני' לגמרי כמו אוה"ע דקרו לי' אלקא דאלקיא כו' רק רפזהוא חיצוני' של הפנימי', והפנימי' הוא בהסתלקות בחי' העלם כו'. ויובן זאת עד"מ איש המדבר עם חבירו דברי פנימי' אהבה ובא איש זר שא"א להראות בפניו גודל אהבתו אליו אזי הוא מדבר עמו בפניו דברים חיצונים ובעת שהוא מדבר עמו דברי חיצוני' האהבה פנימי' היא בשלימות רק שא"א לו להגלות אותה כנ"ל. וכמו"כ יובן בענין האהבה שמלמעלה למטה מאא"ס לישראל שהאהבה פנימי' היא בשלימות רק שאינה בגילוי מצד כלי המקבלים שמלוכלכים בחטא ועון ע"י הרהור וכדומה. וכמו"כ מלמטה למעלה מישראל לאא"ס גם כן האהבה פנימי' היא בשלימות רק שאינה בגילוי. והראי' לדבר שהרי מ"מ מקיימים תומ"צ ומניחים טלית ותפילין כו' כמו בעת התגלות אהבה פנימי'. ועוד שהרי כשמעוררי' אותה אזי נתעורר בחי' פנימי' כמ"ש כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד השיבנו ה' אליך כו' שהקצף גבר עד מאד ולא עד בכלל, אזי אין להקצף מקום ונתעורר בחי' פנימי' נקודת הרצון. וזהו מ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה פי' מעולם של א"ס כו'. וזהו השיבנו ה' אליך מלמעלה ואז ונשובה שהוא היחוד פב"פ כו'.

והנה התעוררות נקודת הרצון הוא ע"י ב' בחי' תורה ותשובה, ע"י תשובה הוא ע"י בחי' ממעמקים קראתיך הוי' כו', מעומקא דלבא במרירות עצום עי"ז נתעורר למעלה ג"כ בחי' פנימי' כו', או שתחלת התעוררו' הוא מלמעלה כמ"ש השיבנו ה' אליך כו' כנ"ל. וע"י תורה ג"כ נעשה יחוד פב"פ כי כל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו כמ"ש הליכות עולם לו כו', כמשל החבל שראשו אחד קשור למעלה מעלה וראשו השני למטה, כמו"כ ע"י לימוד התורה למטה נמשך בחי' עצמותו כמ"ש ואהי' אצלו אמון שעשועי' כו' משחקת לפניו ששרש התורה למעלה הוא בחי' שעשועי' עצמיי' בחי' נקודת הרצון, כי רצון ותענוג הוא ענין א', כי נקודת הרצון ממנו נובעים כל מיני רצון וכל מיני תענוג ובדורו של רשב"י היו מועטים שע"י עסק התורה שלהם נעשה יחוד פב"פ כמארז"ל הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אבל מקצתן עלתה בידן, שע"י עסק התורה שלהם הגם שבדור הי' יחוד אב"א אבל על ידי התורה עשו יחוד פב"פ. ונמצא שע"י שניהם נתעורר בחי' נקודת הרצון בין ע"י תורה בין ע"י תשובה, רק שיש הפרש ביניהם כמשי"ת, שע"י תשובה נתעורר רפחבחי' אהבה בגילוי וע"י תורה אינה התעוררו' בחי' אהבה בגילוי רק שלא יהי' רעה בפו"מ כמ"ש לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כו'.

ובזה יובן ענין ושמר לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, וצ"ל ענין כריתת ברית שכורתים שני אוהבים זע"ז בתכלית, ולמה צריך להכריתות ברית אחר שהם אוהבים זל"ז בלא"ה. אך ענין הכריתות ברית הוא גם שיהיו פירודי' ביניהם ע"י הולכי רכיל וכדומה מ"מ לא תזוז האהבה מאתם, וגם כשהאהבה שביניהם יתבטל התועלת של הכריתת ברית הוא שלא יוכל לעשות לו רעה בפו"מ. וזהו ההפרש שבין חסד ובין אשר נשבע לאבותיך, חסד הוא גילוי האהבה, ואשר נשבע לאבותיך הוא כמ"ש רק באבותיך חשק בחי' האהבה בפו"מ לבד כנ"ל (וזהו ענין הפלוגתא מר אמר תמו זכות אבות ומר אמר לא תמו זכות אבות כו'). וזהו מ"ש והי' עקב תשמעון את המשפטים כו' דקאי על התורה, ותשמעון הוא המח' בתורה, ותשמרון הוא הדיבור דייקא בתורה כמ"ש ערוכה בכל ושמורה, ועשיתם הוא בחי' הפו"מ כי בתורה הדיבור הוא בחי' הפו"מ, והעיקר הוא הפו"מ כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו כו' כי נעוץ תחלתן בסופן כו' כידוע, ועי"ז ושמר לך את הברית שכולל חסד ושבועה כו' והוא ע"י תשובה ותורה כנ"ל וד"ל.

ובזה יובן מארז"ל כאן כשאין ]עושין[ רצוש"מ וכאן כשעושין רצש"מ, כי בחי' מקום הוא מה שבדבר ה' שמים נעשו כו' בחי' מעלה ומטה וד' סטרין כו' וגדלות הדיבור בחי' ד' רבתי דאחד הוא בחי' מאמר סתום כמו שהדיבור עדיין כלול במח', וגדלות המח' הוא בחי' מח' כללית, וישראל עושין רצונו של מקום (כי שרשם הוא בבחי' נקודת הרצון ונמצא שהם עושין רצונו של מקום) בחי' מח' כללית. וזהו מ"ש ואספת דגנך הגם שכתיב בכל לבבך ובכל נפשך אבל לא כתיב בכל מאדך שהוא בחי' תשובה עושין רצש"מ ואז מלאכתן נעשית ע"י עצמן. ומ"ש ועמדו זרים כו' הוא כשעושין רצונו ש"מ בחי' בכל מאדך כו'. ותירוץ השני דרז"ל הוא כשעושין תורתן קבע ומלאכתן ארעי, שע"י תורתם אומנתם נתעורר בחי' נקודת הרצון עושין רצש"מ ואז מלאכתן נעשית ע"י אחרים כו', אבל כשאין תורתם קבע אז ואספת דגנך כמ"ש במ"א וד"ל.