ר"ש פתח אך אל הפרוכת

רופ' וישב תקע"ח לפ"ק

[זוהר וישב קפ"א ע"א]

ר"ש פתח אך אל הפרוכת לא יבוא כו', כד סהירא אתפגים כו' כדו כל אינון נשמתין דנפקין אע"ג דכולהו דכיין וכולהו קדישין כו' בכמה צעירין ובכמה כאיבין כו' ואילן איקרין יסורין של אהבה וצ"ל הענין שנשמות של צדיקים שנבראו בשעת פגימות הלבנה חייהם בצעירין וכאיבין ונקרא יסורין של אהבה, כמ"ש וישב יעקב וארז"ל ביקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, ונשמות של צדיקים שנולדו בשעת מילוי הלבנה חייהם בנחת ושלוה, וצ"ל תחילה ענין פגימות הלבנה כי פגימה משמע לשון חסרון והלא הלבנה בעצמה אינה נחסרה כלום רק שאור השמש אינו מאיר בה כי סיהרא לית לה מגרמה כלום, פי' שבעצמו' היא אור רק שאין בה כח להאיר על הארץ כ"א כשמקבלת מאור השמש, וזהו לית לה מגרמה כלום היינו שאין בה כח מצד עצמה להאיר על הארץ כ"א שמקבלת כו' ואיך שייך לקרות לשון פגימה כשאינה [מאירה] על הארץ כי הלא בעצם הלבנה אינה נחסר כלום רק מה שאינה מאירה למטה הוא מחמת שאינה מקבלת מאור השמש. והראי' לזה כי הרי אחר ב' וג' ימים כשמקבלת מאור השמש הרי היא מאירה למטה ואם הי' חסרון ופגם בעצם הלבנה לא הי' יכולה להאיר אף שמקבלת אח"כ מאור השמש, כמו למשל כח הראי' שבעין שאם איזה קלקול בעין כמו בדקין שבעין לדידן הוי מומא כו' אינו רואה בעין לעולם מחמת קלקול הכלי, ואם הי' הלבנה ג"כ נפגמה בעצם לא הי' מאירה לעולם כנ"ל במשל.

להבין זאת צריך להקדים מ"ש אך אל הפרוכת לא יבוא כו' כי מום בו כו', וצ"ל הענין מה שכהן בעל מום אסור לבוא למקדש ואע"פ שהוא חכם וצדיק רק אם הוא מחוסר אבר גשמי כמו אצבע כו' מפני שכל ההמשכת אלקות שעשה ע"י כהן ואם הוא בעל מום א"א להיות ע"י השראת אא"ס ב"ה וגם אין מקריבין קרבן בעל מום ע"ג המזבח מפני שא"א לו ליכלל בקדושה, אבל בכנס"י כתיב כולך יפה רעייתי ומום אין בך וכמארז"ל אפילו חגרת או סומא מ"מ כלה נאה וחסודה. להבין זה צריך להקדים עוד מארז"ל אתם קרוים אדם ואין אוה"ע קרוים רזאדם וכמ"ש ויברא אלקים את האדם בצלמו ובצלם אלקי' עשה את האדם, כי אא"ס בעצמו הוא פשוט בתכלית הפשיטות כמ"ש חכים ולא בחכ' ידיעה מבין ולא בבינה ידיעא כו' ולאו מכל אילין מדות כלל כמ"ש כי לא אדם הוא ואין לו גוף ולא דמות הגוף אפילו דמות גוף רק אחרי הצמצום נעשה בחי' ציורי אדם, וכשיש איזה מום באדם התחתון אזי אינו שורה עליו אא"ס בחי' כי לא אדם הוא, וצ"ל הטעם מפני מה אם יש איזה פגם כמו חסרון אבר באדם התחתון אזי אינו שורה עליו אוא"ס הלא הוא למעלה מבחי' אדם כמ"ש כי לא אדם הוא.

אך הענין שאא"ס בחי' כי לא אדם הוא אינו שורה דייקא כ"א על בחי' אדם כשהוא בשלימות בלי שום חסרון, אך עדיין צ"ל כ"א הי' הפגם באדם רוחני' אזי שייך לומר שאא"ס אין שורה עליו אבל איך שייך לומר שאא"ס אינו שורה אם יש איזה פגם וחסרון רק באדם התחתון. אך הענין הוא כמ"ש בזוהר שיש ב' מיני אברים, ובלשון הע"ח נק' אורות וכלים ולבושים, כי הנה יש ב' דעות בבעלי המקובלים הא' שתחילה נעשה בנין אורות ואח"כ בנין כלים כמו הנפש קודם בואה לגוף יש בה כל העשר כחות כמו שכל ומדות שהרי נק' נפש המשכלת בשלימות כמו שיהי' אחר ע' שנה בגוף שיהי' בתכלית גדלות המוחין וכן מדות כו' ונקרא אדם פנימי, ואח"כ בנין כלים היינו כשבאה לגוף נתלבשו האורות בכלים ונקר' אדם חיצוני', ומה שתינוק שכלו קטן היינו מפני שהכלי שלו קטן אבל אור השכל הוא בשלימות כמו כשיהי' בן ע' שנה, ולכן ארז"ל בוצין בוצין מקטפי' ידיע מפני שהאור הוא בשלימות כמו שיהי' כשיגדל כנ"ל וכן מדות, בתחלה כלי המדות הם קטנים ואח"כ נגדלים ולכן אז מקחו מקח וממכרו ממכר אבל האורות הם בשלימות מתחילה וכו', וח"א שתחילה בנין כלים ואח"כ בנין אורות היינו שהאורות נעשים לפי ערך הכלי, כי כאשר נתהווה הכלי אזי לפי ערך יומשך בו האור ומתחילה הכלי קטן אזי האור ג"כ קטן ואח"כ כשנתגדל הכלי נתגדל ג"כ האור, ומחלוקתם היא גבי מ"ם יום של יצירת הולד דח"א מתחילה בנין אורות היינו שתחלה יומשך הנפש ואח"כ נתהווה הכלים אודם שממנו בשר מן האם מ"נ רחולובן שממנו העצמות מן האב וגידים הוא המחבר עצמות עם בשר כו', וח"א שתחלה בנין הכלי' היינו שמתחלה נתהוה בשר גידין ועצמות ואח"כ בנין האורות שאח"כ יומשך בהם הנפש, וכמארז"ל שהמלאך הממונה על ההריון מביא טיפה ושואל טיפה זו מה תהא עלי' חכ' או טיפש כו', הרי מובן מכ"ז איך שיהי' אם תחלה בנין האורות ואח"כ בנין כלים, ומכש"כ כשתחילה בנין כלים ואח"כ בנין אורות שהכלי היא עצמיות אם האור היינו אם החומר מעין הצורה דייקא כמו עד"מ שכח הראי' דייקא יתלבש בעין מפני שהעין הוא עצם בהיר מעין עצמיו' הצורה ולכן בם דייקא יתלבש כח הראי' ולא בזולתה. ונמצא אם יש איזה חסרון ופגם בכלי העין יש חסרון בכח הראי' ג"כ ולא שכח הראי' הוא בשלימות רק שאינו מתפשט בהכלי אלא שבכח הראי' ג"כ יש חסרון, וזהו שכהן בעל מום אסור לעבוד עבודה ואע"פ שהוא חכם וצדיק מפני שאם יש איזה חיסרון ופגם באבר גשמי יש חסרון ג"כ באבר הרוחני וא"א להיות ע"י השראת אא"ס בחי' כי לא אדם כו' וכנ"ל, ולכן אין עונשין כ"א על המעשה דייקא מפני שרמ"ח פיקודין רמ"ח אברים דמלכא ואם עושה עבירה באבר גשמי אזי פוגם באבר רוחני משא"כ הרהור לא עביד מידי, והגם שהרהורי עבירה קשים מעבירה היינו מפני שהוא ממשיך עליו כח הטומאה אבל אינו עושה פגם למעלה כ"א ע"י מעשה בפו"מ דייקא, ולבושים הוא בחי' מחשבה דו"מ שנקרא בשם לבושים כמ"ש כלבוש תחליפם היינו שאינם בחי' עצמיות כמו אור וכלי רק הוא כמו לבוש האדם שברצותו פושט לבוש זה ולובש לבוש אחר, כי יש ב' בחי' שכל פשוט ושכל מורכב, שכל פשוט היינו עצם מהות השכל קודם שבא לידי גילוי בהשגה כמו שנים אוחזין בטלית או כמו ברוך שאמר והי' העולם שיכול לחשוב בזה בכמה אופנים כמו שאמר פי' בדבור הי' העולם או פי' במח' זה נקרא בחי' שכל מורכב שמתפשט באותיות השכל, ושכל פשוט היינו עצם מהות השכל של ב"ש והי' העולם קודם שיחשוב באותיות השכל להשיגו, והראי' לזה מב' בנ"א ששומעין שכל א' שזה משיג השכל באופן זה וזה משיג באופן אחר, הרי נראה שעצם השכל א' הוא אך כשבא לידי התפשטות לזולתו אז יש בו התחלקות שזה תופס באופן זה וזה באופן אחר ונק' שכל מורכב.

רטוהנה השכל הפשוט כלי שלו מוח גשמי שנקרא חומר הפשוט והוא עצמיות עם השכל כי החומר הוא מעין הצורה דייקא וכפי מזיגת המוחין ככה יתלבש בו צורת השכל אבל שכל מורכב הוא בבחי' לבש שהוא אותיות השכל, ונקרא לבוש משום שיכול לחשוב באותיות אלו ואם ירצה יחשוב היפוכו ממש ואינו עצמותו כמו בחי' אור וכלי הנ"ל, וכן במדות יש ג"כ בחי' אלו שעצם המדות שבלב אינו יכול להשתנות בשום אופן כמו למשל אם נתעורר בלבו חסד כמו להחיות רוח שפלים אם מתפשט החסד בכלי היד ונותן לעני צדקה ואינו יכול לעשות היפוכו בכלי היד כמו להכות העני, או להיפוך אם נתעורר בגבורה אינו יכול לעשות בכלי היד חסד מחמת שהכלי הוא בחי' עצמיות עם עצמיות עם האור כנ"ל כמאמר חוק וזמן כו' שלא ישנו את תפקידם, אבל מדות שנתהוו מצד השכל יכול לחשוב היפוכם ממש כמו אם השכיל בשכלו לאהוב ממון וכה"ג יכול לחשוב מיד היפוכו דהיינו ליטול המעות ולזרוק בנהר וכה"ג, מחמת שאינו עצמיות עם האור רק כמו לבוש שכשרוצה פושט ולובש לבוש אחר, ויש עוד בחי' שאותיות מגבילות להשכל ויש בזה מעלה וחסרון, החסרון הוא שידע איך להלביש השכל באותיות השייכים לו דייקא כמו שאמר והי' העולם צריך לכתוב ד' אותיות שאמר ואם יהי' פחות או יותר אזי לא יהי' השכל מובן מזה כלל, והמעלה הוא שאם הלביש השכל כראוי אזי מובן מזה השכל לאמיתתו.

והנה כשצריך להלביש השכל באותיות מחולקים תחלה ואח"כ יסדרם ביחד ואם יהי' מפוזרי' במקומות רבים כמו אותיות שאמר אם יהי' השין רחוק מהא' אזי לא יהי' מובן תיבה שאמר רק שצריך להיות סדק מפולש בין אות לאות כמארז"ל כל אות שאינו מוקף גוויל מארבע רוח' כו' שצריך להיות אויר מקפת בין אות לאות, וכמו דברי חכמים בנחת נשמעים שאם מדבר במהירות אזי האותיות מבולבלים ואינו מובן ממנו השכל, אבל כשמדבר בנחת אזי האותיות מסודרים כראוי ולכן מובן השכל לאמיתו (כמו למשל בצק שכשהוא חתיכה א' אין ניכר בו שום התחלקות אמנם כאשר מחלק לחלקים רבים הגם שאח"כ לש אותם ביחד ומחברם היטב אעפי"כ א"א שלא יהי' סדקים מפולשים מעט בין חתיכה לחתיכה, וכך יובן בנמשל שמתחלה מחלק השכל לחלקים באותיות ואח"כ כשמקרבם יחד צריך להיות אויר מקו"פ בין אות לאות כו'). ויש עוד שנקרא ג' נקבי עור שהן ג' מיני אותיות אותיות המחשבה ואותיות הדיבור ואותיות הכתב שיש בעור נקבים שהזיעה יוצאת משם והוא פסולת הדמים, והשערות רינמשכו מאותן הגומות שהזיעה יוצאות כמ"ש בשערהא אחידן כו' שהיא פסולת ומותרות לגמרי.

כמו"כ יובן למעלה כי בחי' מל' דאצי' מחי' בי"ע וכתיב זלעו"ז עשה אלקים שמחי' גם ע' שרים אין החיות שלהם מהקדושה רק מהפסולת ומותרות לגמרי, משם מקבלים חצוניות יניקה ולא ממקום פנוי שבין אות לאות שהמקו"פ בחי' חכמה הוא שאם לא יניח מקו"פ בין אות לאות לא הי' השכל מובן מזה כלל כנ"ל וכתי' וכבודי לאחר לא אתן שהוא בחי' חכמה לא אתן לאחר שהוא החיצונים ואין לע' שרים שרש ויניקה אלא מבחי' פסולת ומותרות, עד"מ אדם המדבר שכל לערך שעה או חצי שעה א"א שלא יהי' כמה דיבורים זרים שאינם שייכים לשכל כלל אלא הם מותרות ונובלות לגמרי (כמ"ש ועליהו לא יבול וארז"ל שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכים לימוד, שמי שהוא חכם ביותר אין בדיבורו שום נובלו'), כמו"כ יניקת החיצונים הוא מבחי' נובלות ומותרות שאין בו בחי' חכמה כלל.

ועתה צ"ל מגוף המאמר הנ"ל באהבה זוטא דאתדחיא מאה"ר, והנה יש בזה ב' פירו' האחד הוא דאהבה זוטא אתדחיא מאה"ר כשבא אה"ר אתדחיא מיני' אהבה זוטא ופי' הב' והוא עיקר כשאה"ר אתדחיא נשאר רק אהבה זוטא והוא עד"מ הצמא למים שיתאוה מאד בתשוקה רבה מיסוד האש שבלב אל המים, ואח"כ כשמביאים לו המים אזי נתקרר ההתלהבות ושותה בנחת ואינו יכול לומר שמתחלה כשלא הי' לו מים הי' מתאוה לה ועכשיו כשיש לו מים אינו מתאוה להם, אדרבה בודאי התענו' יותר גדול כשמביאים לו המים מתחילה כשלא היו לו מים שהרי כל ההתלהבות שהי' לו מתחלה אינו רק אלא שהי' צמא למים, אך הענין הוא שמה שאין נראה ההתלהבות כשמביאים לו המים לא מחמת שאין לו תענוג אדרבה אז הוא עיקר התענוג ולכן אינו מורגש בהתלהבות, אבל מתחלה כשאין לו מים אז הוא היפך התענוג כי כל עיקר ההתלהבות מיסוד האש הוא מחמת שאין משיג התענוג והוא בחי' צער היפך העונג, כי עונג אותיות נגע ולפי ערך הדבר שיש בו תענוג גדול כשמשיגו אזי לפי ערך יש לו צער גדול ריאמהעדר השגה, ואם הדבר שיש בו תענוג גדול כשמשיגו אזי לפי ערך יש לו צער גדול מהעדר ההשגה, ואם הדבר ההוא אין לו תענוג כ"כ כשמשיגו אזי ג"כ לפי ערך אין לו כ"כ צער מהעדרו. ויש עוד שבשעת הצימאון לא יוכל לסבול צערו עד שיהי' כל דבר הקל גדול בעיניו לסובלו שהוא היפך התענוג שיסבול אף כל דבר הקשה בעיניו מאד כו', ובצער הצמאון לא יוכל לסבול אפילו דבר קל מאד שהי' יכול לסובלו כו'.

ועפ"י כל הנ"ל יובן למעלה דאהבה זוטא נקרא קטנו' המוחין כמשל תינוק שאין לו רק קטנות המוחין בחי' נה"י, כי הנה יש מושכל מורגש מוטבע, מוטבע בחי' נה"י מורגש חג"ת מושכל בחי' חב"ד, ובתינוק אינו מאיר בו רק בחי' נה"י ואה"ר נקרא בחי' גדלות המוחין בחי' מושכל, וזהו ההפרש אשר בין תפילת שבת לתפילת חול כי על תפילת חול נאמר כי חולת אהבה אני שהוא קטנות המוחין דהיינו מרירות מהעדרו שאינו משיג אלקות כנ"ל במשל הצמא למים, אבל בשבת כתיב אז תתענג על הוי' שהוא בחי' התענוג מאלקות שמשיגו כנ"ל, וזהו אהבה זוטא דאתדחיא מאה"ר שאין אה"ר מאיר כעת בזמן הגלות שהוא בחי' קטנות המוחין שהוא בחי' מרירות מהעדר אלקות, ובחי' אה"ר הוא בחי' מוחי' דגדלות זה יהי' לעתיד.

וזהו שכתיב בזוהר כד אתפגמת סיהרא שהוא בחי' מוחין דקטנות שאין מאיר בהן מאור השמש בחי' אה"ר לכן הצדיקים שנולדים בזמן הזאת הם צעירין וכאיבין ונק' יסורים של אהבה היינו שכל עבודתם הוא בחי' צער ומרירות מהעדר אלקות, אבל לעתי' כתי' והי' מידי חודש בחדשו יבא כל בשר כו' והי' אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית בחי' אה"ר גדלות המוחין התחדתותי' דסיהרא שיהי' הלבנה במעלה עליונה אזי יתעלו הצדיקים שנולדו בשעת פגימת הלבנה בחי' קטנות המוחין, ועבודתם מצד מרירות יותר מהצדיקים אשר עבודתם בבחי' עונג וכמ"ש באביתר כי התענית בכל אשר התענה אבי היינו מפני שהי' אתו בצרה אחת לכן לסוף כשמלך ריחם עליו ג"כ וכמו"כ בצדיקים הנ"ל בחי' מוחין דקטנות שהוא בחי' א' עם פגימות הלבנה, לכן לעתיד כתי' והי' אור הלבנה כו' יתעלו גם הם כנ"ל וד"ל.