ויגש כו' ר"א פתח כי אתה אבינו

ריבבעז"ה ויגש תקע"ח לפ"ק

[זוהר דף ר"ה ע"א]

[זוהר דף ר"ה ע"א] ויגש אליו יהודה רבי אלעזר פתח כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך כו', אבל ת"ח כד ברא קוב"ה עלמא כל יומא ויומא עביד עבידתא כדקא חזי בכל יומא ויומא כמה דאצטריך כיון דאתא יומא שתיתאה ואצטריך למברא אדם אתי' אורייתא קמי' אמרה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך אלמלא לא תאריך רוגזך טב לי' דלא איתברי. אמר לה קוב"ה וכי למגנא איתקרינא ארך אפים אלא כולא באורייתא אתברי וכולא באוריית' אשתכלל בגין דעד לא ברא קוב"ה עלמא אתיין כל אתוון קמי' ועאלו כל חד וחד למפרע. עאלת אות תי"ו אמרה קמי' רעותיך למברי בי עלמא אמר לה לאו כו', כיוון דנחת כ"ף מעל כתרא אזדעזעו עלאי ותתאי כו' עד דאתקיים כולא באת בי"ת דאיהו סימן ברכה ובי' אשתכלל עלמא ואתברי. ואי תימא דאל"ף איהו רישא דכל אתוון יאות איהו אלא בגין דאתקרי בי' ארור כו', בגין דלא למיהב דוכתא לסט"א דאקרי ארור לא אתברי בי' עלמא ואשתכלל בבית עלמא ובי' אתברי כו', כי אברהם לא ידענו דהא אע"ג דבי' קיומא דעלמא לא אשתדל עלן כמה דאשתדל על ישמעאל דאמר לו ישמעאל יחי' לפניך. וישראל לא יכירנו בגין דכל ברכאן דאצטריך לברכא לבנוי כו' שבק להאי דרגא לברכא כולהו. אתה ה' אבינו כו'. פי' באת אות בי"ת ב' דבראשית כמ"ש בחכ' יבנה והנה כתיב חכמות כו' שיש ב' מיני חכמה חכ' בראש אור אבא דאצי' וחכ' בסוף הוא חכ' שבמל' דאצי' חכ' תתאה חכ' שבדיבור כמ"ש אבא יסד ברתא מצרף לחכ' שבחי' חכ' מצרף האותיות, שאותיות עצמן שרשם למעלה מבחי' חכ' רק כשירצו לדבר החכמה מצרף אותם איך לדבר, כמ"ש ה' אבנים בונות ק"ך בתים פי' אבנים הם אותיות אינו רק חמשה בונות ק"ך בתים דהיינו כשמצרף האותיות באופן זה ויהי' הדיבור ג"כ באופן [זה] וכשמצרף באופן אחר יהי' הדיבור באופן אחר, ויוכל לעשות מה' אותיות ק"ך מיני צירופים, ושרש הצירוף אינו מחכמה הגלוי' בהשגה אלא מחכ' הסתומה כי חכ' מאין תמצא שבחי' חכמה נמשך ריגמבחי' אין מקור השכל ונקרא משכיל וח"ס ומשם נעשה הצירוף והראי' שאינו מרגיש בעצמו איך נעשה הצירוף כשמדבר אלא הוא נעשה מאליו ואינו מרגיש כלל, ונמצא שהצירוף נעשה מבחי' אין מקור השכל שנק' משכיל ולכן אינו מרגיש איך נעשה, ועוד ראי' דהרי לפעמים גם שמשיג איזה שכל אינו יכול להוציאו בדיבור והוא מפני שלא נמשך הצירוף ממקור השכל וכשנמשך אופן הצירופי אותיות איך לדבר אז יכול לדבר, וכמו תינוק שאינו יכול לדבר כל ימי יניקה הוא ג"כ מפני שלא נמשך הצירוף ממקור השכל וכשנשלם ימי יניקה אז נמשך הצירוף ממקור השכל ויכול לדבר, וז"ש אבא יסד ברתא אינו קאי על בחי' חכמה הגלוי' אלא על בחי' חכמה סתימאה, וזהו מ"ש בחכ' יבנה בית הוא חכמה טל תורה כמ"ש בראשית ברא כו' וארז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית וכמ"ש בזוהר אסתכל באורייתא וברא עלמא, וצ"ל ענין כי אברהם לא ידענו וישראל כו' כי אברהם הוא בחי' כמ"ש אברהם אוהבי לא ידענו וכמאמר הזוהר את לא השתדל על עם, וצ"ל והלא כתיב והוכן בחסד כסא וכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה.

להבין כל זאת צריך להקדים מ"ש והחכמה תחי' בעלי' שיש בזה [ב'] פירושים, הא' הוא שבעלי' היינו הכלי דחכ' פי' מי שראוי לחכמה החכמה תחי' אותו היינו שמשפיע לו חכ', והב' היינו שבעלי' הוא מקור החכ' כי החכ' מאין תמצא מבחי' אין וכתר, וזהו דבר הפלא שהחכמה תחי' למקור החכ' בחי' כתר. והענין כי הנה לפעמים נק' החכ' בחי' חסד קו ימין כי חח"נ מימין כו' כי אבא הוא מקור החסדים כי טבע הטוב להטיב שכל מי שיש בו יותר חכמה יותר יוכל לסבול אף דבר שנגד רצונו והתינוק מתקצף מדברים קטנים מפני ששכלו קטן ולפעמים נקרא חכמה דין כמו ה"ג שבחסד. אך הענין הוא כי תחילת בריאת העולמות הי' מצד כי חפץ חסד הוא כמ"ש בע"ח כשעלה ברצונו לברוא כו' מצד כי חפץ חסד רידכו' אך עיקר המכוון של הרצון הוא כדי לאהפכא חשוכא לנהורא ולברר בירורים. ויובן זה עד"מ מאדם התחתון למטה שיש אדם ששכלו מטה כלפי זכות ויש אדם ששכלו מטה כלפי חוב וכמו ב"ש וב"ה הללו אוסרין והללו מתירין משום שמי ששכלו מטה כלפי זכות כל השכלות שלו הוא רק לזכות, ולדין לא תוכל להמציא השכלות, והגם שממציא איזה שכל לדין אינו לאמית', ומי ששכלו מטה כלפי דין הוא להיפוך שכל סברא והמצאה שמשכיל הוא רק לדין בסברות נכונות באותו דבר עצמו שזה מוצא בו השכלות לזכות וכמ"ש באחיתופל כאשר ישאל איש בדבר אלקים כל עצת כו' וכמו חכמים המה להרע ואע"פ שחכמה הוא אך שהוא רק להרע. והנה לכאורה הוא מצד בחי' עצמותו שזה בעצם טבעו חסדן לכן מוצא השכלות רק לזכות כו' וזה טבעו בחי' דין לכן מוצא השכלות רק לדין כנ"ל, אך אנו רואים שגם מי ששכלו נוטה לדין יכול להתהפך לחסד כמו כי השוחד יעור כו' וכמו אי בעי טעין הכי, כי הענין הוא כי או"א מלבישים זרועות דאריך חכמה מלביש לבחי' נצח דאריך כו' כי א"א להיות רצון פשוט שאם הוא רוצה אזי הוא מלובש באיזה דבר מה כמו באהבה או להיפוך דבר שנגד רצונו הוא מסלק הרצון, ונמצא שיש ברצון ג"כ התחלקות קווין גבורה דאריך וחסד דאריך וכל השכלות שמוצא הכל ע"י הרצון היינו שאם רוצה חסד מוצא השכלות לחסד ואם רוצה דין מוצא השכלות לדין, ונמצא שהרצון הוא מקורם ויסודם ולכן השוחד יעור כו' הגם ששכלו נוטה לדין היינו שרצונו הי' לדין אבל ע"י השוחד רוצה לזכות אותו לכן מוצא שכל לזכות, ויש כח ברצון שאם הוא רוצה לעשות חסד הגם שיהיו כמה קטיגורים שמוצאים עליו חובות בשכל גמור אך מחמת תוקף הרצון אינו שומע להם כלל, כמו שמי שהוא בטבע חסדן אזי משפיע לכל גם למי שאינו ראוי כי ההשפעה הוא מצד עצמו שהוא חפץ חסד ולא מצד המקבלים, כמו דור אנוש שהיו מושפעים כל טוב הגם שהיו רשעים ועפ"י שכל לא היו ראוים לזה רק מחמת שהוא רצה להשפיע ואינו תלוי במקבל כלל כמו ויבואו בני האלקים כו' שמלמדים חוב הגם שאומרים בשכל וטעם אינו שומע להם מצד שהוא רוצה כך כנ"ל וכמארז"ל כמה ארך אפים לפניו כו', ולהיפוך אם רוצה דין הגם שיהי' כמה סניגורים שמלמדים זכות בטוב טעם ודעת אינו שומע להם כלל מחמת תוקף הרצון לדין כמו תכלית שנאה שנאתים כו', וכמו בזמן חורבן בהמ"ק הגם שע"פ רטותורה לא היו מחויבים עונש בזה אך מחמת תוקף הרצון לדין נחרב בהמ"ק, וכמו מי יודע עוז אפיך כו'.

והנה מ"ש בחכמה יבנה בית קאי על בחי' חכמה שנקרא דין ולא על בחי' חכמה שנק' חסד קו ימין חח"נ כי זה אין נקרא שלימות כי יש ג"כ עוד קו שמאל בג"ה, ועוד שהם סותרים ומנגדים זע"ז רק בחכ' שנק' דין בחי' תיקון התכללות ב' קווין ימין ושמאל היינו להשפיע רק עפ"י שכל וטעם שישקול במאזני שכלו אם ראוי כן אם לאו, וחכמה זו נקרא בחי' דין דהיינו לעיין ולפקח בעין השכל אם צריך להשפיע אם לאו, ונקרא בחי' תיקון וקיום להעולם כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ שע"י משפט דייקא יהי' קיום והעמדה, עד"מ מלך שהוא בשביל קיום המדינה וצריך לפקח בשכלו איך להתנהג שאם ישפיע הכל חסד איש את רעהו חיים בלעו ואם יטיל אימה ביותר שיתנהג רק בבחי' דין וגבורה אזי יהיו רוצחים וכדומה רק שצריך להיות המיצוע, כמו אם משפיע חסד לאוהבו ורואה בעין שכלו שאם משפיע לו חסד יותר מדי יהי' לו רעה מזה החסד אזי משפיע לו דין, או להיפך לשונאו אם ירחיקהו לגמרי אזי יפרוץ הגדר לגמרי לכן מקרבו באהבה וחסד וכמו ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך ואין הכאה זו שמכה אותו רק בשביל שהוא ראוי לההכאות מחמת שעשה רע אלא שכל עיקר ההכאה הוא רק בשביל הטובה שלו שאח"כ יחזור בתשובה ונמצא שההכאה היא טובתו ממש, ולכן ארז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ואין מספיק בזה שיקבל הרעה בשמחה אלא שצריך לברך ג"כ והיינו מפני שאינו יודע מהו רעה ומהו טובה כי אין אדם יודע מה רעתו ומה טובתו. וזהו בחכמה יסד ארץ שעיקר היסוד ותיקון ארץ ע"י חכמה שנקרא קו המדה וכמאמר הזוהר בי' אשתכלל עלמא, ונמצא שבחי' תיקון הוא שהמדה נעשית עפ"י שכל היינו שאם שכלו מורה שצריך להשפיע חסד אזי משפיע חסד ואם השכל מורה שצריך להשפיע דין אזי משפיע לו דין ולא שהשכל נעשה עפ"י המדה, שכמו שרוצה מוצא ג"כ שכל כזה אלא שהוא אינו רוצה כלל לא דין ולא חסד רק איך שהוא מפקח בעין שכלו ככה תעשה המדה כנ"ל, ובחי' התורה היא ג"כ בחי' חכמה שנקרא דין קו המדה בחי' תיקון כי ארז"ל למיימינים בה היינו שעוסקים לשמה רטזסמא דחיי למשמאילים בה שעוסקים שלא לשמה רק לקנטר ולהתייהר סמא דמותא, כמו למשל דבר מתוק ודבר מר שהם שני הפכים בתכלית, אדם שאוהב מתוק אם נותנים לו דבר מר אינו כלום אצלו, אך ברפואה יש התכללות מב' הפכים שמרכיבים כמה מינים שונים ונותנים אותו להחולה אם הרופא משיג החולאת אז הוא לו סמא דחיים ואם לאו אזי הוא לו סמא דמותא, ונמצא שרפואה זו עצמה יכול להיות סמא דחיים וסמא דמותא כנ"ל, כמו"כ התורה היא ג"כ סמא דמותא וסמא דחיים כנ"ל.

ובזה יובן מ"ש והחכמה תחי' בעלי' דקאי על בחי' חכמה דתיקון שתחי' למקורה בחי' כתר מפני שבכתר יש התחלקות קוין חח"נ מימין בג"ה משמאל ויכול להיות שתגבר קו ימין על שמאל ויופסק קו שמאל ויהי' רק בחי' חסד או להיפך שתגבר שמאל על ימין ויהי' הכל בחי' דין, משא"כ בחי' תיקון שהוא בחי' התכללות משניהם ומתנהג רק עפ"י הוראת השכל שאם צריך לחסד משפיע חסד ואם דין משפיע דין ואם צריך לשניהם אזי נכללים שניהם יחד, אז לא יופסק לעולם ולכן החכמה תחי' בעלי' מפני ששרש דתיקון הוא משלימותא דכולא שלפני התחלקות הקוין דכתר. ובזה יובן מ"ש ימותו ולא בחכמה שכשמאיר הארת חכמה דתיקון אין בו בחי' מיתה והפסק כנ"ל.

ועתה צ"ל מאמר הזוהר כל יומא עביד עבידתא, היינו יום ראשון הוא בחי' חסד כמ"ש יהי אור כו' יום ב' כתיב יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים בחי' גבורות כו' כיון דאתא יומא שתיתאה ואצטריך למברי אדם אתת אורייתא כו'. והנה דבר זה הפלא שהרי התורה היא בחי' תיקון כנ"ל ואדם הוא ג"כ בחי' התכללות כמ"ש בצלם אלקים עשה את האדם ומפני מה קיטרגה התורה על אדם יותר מעל יום א' וב' שהם בחי' קוין מחולקים חסד בפ"ע וגבורה בפ"ע כו', ועל אדם שהוא בחי' תיקון שיותר נעלה מהם כנ"ל קיטרגה. ועוד שהרי התורה בעצמה היא בחי' התכללות ותיקון איך קיטרגה על האדם שהוא בחי' תיקון כנ"ל. אך הענין הוא שבאמת אם הי' האדם הולך בדרך הישר לא הי' מקטרגת אך האדם יכול לעשות נגד רצונו וגורם שיומשך השפעה לחיצונים ואם לא הי' האדם בחי' התכללות רק מקו א' לא הי' פוגם רק בקו א' אבל הוא בבחי' התכללות ולכן כשהוא פוגם אזי הפגם הוא ג"כ בבחי' התכללות ששרשם למעלה מבחי' קוין. אמר לה הקב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים מפני שבחי' ארך אפים הוא מאד נעלה אשר אין שם מגיע פגם ועון כלל כמ"ש נושא עון ועובר על פשע, ולפעמים נתעורר בחי' ארך אפים כמו ביוכ"פ ומתקן כל הפגמים בגין דכד ברא קוב"ה עלמא אתיין כל אתוון לקמי' ועאלו כל חד וחד למפרע עאלת אות תי"ו כו' כיון ריזדנחית כף מעל כתרא אזדעזעו עילאי ותתאי כו' משום שהוא בחי' כתר ולכן לא נברא בו העולם משום שהוא בחי' ארך אפים לרשעים ולצדיקים ובאות א' ג"כ לא אברי עלמא משום שא' וכ' הוא ענין אחד ויכול להיות השפעה לחיצונים ג"כ, וזהו מ"ש בזוהר בגין דאתקרי בי' ארור שיכולים הי"א ארורים לקבל ג"כ יניקה, עד דאיקיים כולא באות בית כו' בי' אשתכלל עלמא כמ"ש בחכמה יבנה בית בית דבראשית בחי' תיקון כנ"ל.

וזהו כי אברהם לא ידענו, שאברהם הוא בחי' חסד כמ"ש אברהם אוהבי, ויכול להיות מותרי חסדים כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל [כמו גבי נט"י שכל השפעת חסדים נקרא בשם יד ויש מותרות שהן ציפרנים ולכן לא אשתדל עלן עם שהן בחי' תיקון רק אמר לו ישמעאל יחי' לפניך, שכאשר הוא למטה הוא ישמעאל גשמי אבל הוא רצה להעלותו למעלה בבחי' אלקות מפני שהוא מותרי חסדים שלו, וישראל לא יכירנו ישראל הוא בחי' פנימיות ז"א דאצילות ויעקב הוא חיצוניות ז"א דאצילות, ויש להבין שהרי ישראל הוא קו האמצעי בחי' התכללות ומפני מה לא יכירנו, אך הענין הוא שלשון לא יכירנו משמע שמתחלה הכיר אותו ואח"כ לא יכירנו היינו כמ"ש בזוהר בגין דכל ברכאן דאצטריך לברכא לבנוי כו' שביק להאי דרגא כמ"ש וזאת אשר ברך כו' ששבק הברכות לבחי' זאת בחי' מל' דאצילות כי יש שבטים בבחי' אצי' כמ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה י"ב גב"א ונק' שבטים דדכורא ויש שבטים בעולם הבריאה ונקרא שבטים דנוק' ונקרא י"ב בקר שהים עומד עליהם בחי' מל' כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים כו', וזהו לא יכירנו היינו שלא רצה להשפיל א"ע בבחי' בריאה יש מאין רק שבק לבחי' מל' ריחשנקרא זאת מפני שלא הכיר שיש בהם ג"כ בחי' תיקון, הנה כתיב אם יגאלך טוב יגאל ואם לא וגאלתיך אנוכי, טוב הוא בחי' יסוד והתורה ג"כ נקרא בחי' יסוד, וזהו אם יגאלך טוב היינו שאם יקיימו ישראל תומ"צ ויבררו ויתקנו הכל יגאל ואם לאו שלא יהיו ראוים לגאולה מצד תומ"צ שלהם וגאלתיך אנוכי אני הוא בחי' אני ראשון ואני אחרון וכו' שבאנוכי הוא בחי' כתר בחי' אריך אני פי' כנ"ל שיתעורר ב' בחי' כתר והגם שלא יהי' להם תורה ומצות יגאלם מצד עצמו כנ"ל וד"ל.