קונטרוס ההתפעלות

נאבעז"ה לכללות אנ"ש דמדינתנו מאדמו"ר דובער זצוק"ל נבג"מ זיע"א

[אגרת מאדמו"ר לכללות אנ"ש דמדינתינו שנת תקע"ד לפ"ק]

בהיות מבואר במכתבי הראשון, מאשר רבים מאנ"ש ישנים גם חדשים נבוכים ומוטעים בכמה מיני טעות בדרכי קבלת דא"ח באור תורה ועבודה שבמדות ולב מן הקצה אל הקצה ממש, לומר לאור חושך ולחושך אור מצד מיעוט הידיעה ומצד מיעוט העסק והרגילות. ו[ה] עיקר מצד הסתעפות הקלקולים שיצא[ו] מרבוי הדרשנים המתחכמים להתהלל ואומרים רזי לי כו' כי יש סודות באמיתת העבודה, ומטעים א"ע ולזולתם עד שנפל טעות גמור מן הקצה כו'. אשר צר לי מאד מאד מזה בהיות שתולין הכל בי ושואלין ממני כמה מאנ"ש דברים בזה שא"א לסבול ולהכיל דבריהם המוטעים שנקבע כמו הלכה פסוקה. וזהו מסיבת התלמידים שלא שמשו כל צרכן שנסתעפו לשתות מים הרעים הממיתים ומאבדים את הנפש ומוציאים אותו מאור לחושך [גמור] כו'. ע"כ אמרתי שמצוה וחובה עלי דוקא לפרש ולבאר היטב בכל פרטי ופרטי ענינים החלוקים בכל דרכי העבודה במוח ולב כל דבר על מקומו ומדריגתו ואופניו בפרטי פרטיות, למען לא יטעה הטועה בדרך ולא יטעה לזולתו, וגם למען הקים בנין קבוע בנפשו באור תורה שמקבל שיהיה הכל נטוע ומושרש בשרש וקשר קיים בל ימוט לעולם כו'. וה"ז דומה לקערה מלאה כל מעדני מאכלים טובים המשיבים את הנפש ואין לו כף במה ליקח אל פיו, שתצא נפשו בתשוקתו רק מצד העדר כלי הקבלה בלבד כו' כך כל תורת אמת בהתבוננות וידיעות אלקות שהנחילנו כבוד אאמו"ר ז"ל נ"ע בכ"ח לפושי"ד, הגם ששגור הכל בפיו, אך מצד העדר ידיעת אופן הקבלה בנפשו, הנה רעבים גם צמאים אבל בלי אור וחיות בנפשו כלל, עד שישאל השואל אחר שגמר וסבר, איזה תועלת בנפשו יבוא מזה. וכן יש להיפוך שהשמיעה מרחוק לגמור ולסבור זהו אצלו עיקר החסידות, והקבלה בנפשו בהתפעלות אם במוח ומכ"ש בלב [זה] איסור גמור אצלו, עד ששואל ומבקש עצה איך לפטור מהתפעלות שנעשית פתאום בלי בחירה כלל כי זהו נקר' הרגשת עצמותו (ער הערט זיך), שזהו אצלו מן העונות החמורים המאבדים את הנפש כו' כדרכי הישנים כו'.

נבעתה ראו נא ב' הפכים כאלו מן הקצה אל הקצה, וביניהם נמצא כמה מיני ממוצעים בחילוק מדריגות ומינים שונים, אשר נמצאו גם בהם רבוי הטעות מאור לחושך ממש, גם בין הישנים הבקיאים ורגילים [מ] כמה מדריגות שונות וחכמים בעיניהם לתכלית דה"ח והמה מוטעים בתכלית. ולזאת ההכרח מאד לפרש ולבאר הכל למען לא יתלו בי בוקי סרוקי כו'. והעיקר להעמיד ולקיים עיקר תוכן וכוונת רצון הק' של אאמו"ר ז"ל נ"ע באור תורתו [אשר] הופיע עלינו זה שלשים שנה, וזהו כל מגמתי מנעוריי לכל אהוביי ומבקשי דא"ח באמת, שיוקבע בנפשם אור חיי עולם לתכלית המכוון, שהוא ענין גלוי אלקות בנפשם בכ"ח לפושי"ד וכידוע:

והנה פתח דברי יאיר בחלוקי [ה] כללי' שבין ד"ח הישנים ובין ד"ח אשר הנחילנו והאיר לנו אאמו"ר ז"ל נ"ע באור תורתו, מה שכל עיקר נגמגמתו היה מתחילת עבודתו בקודש, אשר לא פעם ושתים שמעתי מפי רוח קדשו ז"ל שכל עיקר מגמתו ויגיעתו במס"נ ממש על אנ"ש רק שיוקבע בנפשם גלוי אלקות, דהיינו שיהיה התפעלות נפשם רק התפעלות אלקות דוקא ולא התפעלו' חיי בשר שאינו התפעלות אלקות כלל. וזה עיקר וקיצור תוכן המכוון, שהוא ההפרש בין עובדי ה' בנשמתם לעובדי ה' בגופם. ובזה הכלל נמצאו פרטים רבים ושונים מאד. ומתחלה צריך לבאר היטיב שרש הכלל הזה הגם שידוע לכל אבל אינם מבינים לתכליתו. והענין יובן בהקדים הידוע ע"פ ואתם הדבקים בה' כו' חיים כולכם כו' דמשמע שבלתי [ה] דביקו' אינם נק' חיים אלא מתים, וכתיב לאהבה את ה' כי הוא חייך, וא"א לפרש דכי הוא חייך קאי על לאהבה [את ה'] כו' דהאהבה הזאת היא חייך, דא"כ הל"ל כי היא חייך ולמה אמר הוא [חייך] , ובודאי פשט המקרא הזה מובן לכל דכי הוא חייך נתינת טעם הוא, למה תאהוב לפי שהוא חייך, וא"כ י"ל מה צורך נדלהתפעלות האהבה אחר שכבר הוא חייך ממש. אך הנה ידוע שיש הפרש בין ענין האהבה ובין ענין הדביקות, וכלל ההפרש הוא רק בדבר הזה בלבד, שהדביקות הוא חיות והתקשרות הנפש בחיי החיים עצמות אא"ס ב"ה שנק' מקור חיי כל הנשמות, וז"ש כי הוא חייך ממש כידוע, וע"כ בענין הדביקות אמר ואתם הדבקים פי' אתם מצד שרש נשמתכם הדבקים ממילא בהתקשרות עצמיית ותמידיית ולא בחינת התפעלות לפרקים, כמ"ש רשב"י בחד קטירא אתקטרנא בי' אחידא כו' (וכמשי"ת בסמוך במדריגה הה' דנה"א בבחי' יחידה כו'), וזה יש בכל נפש מישראל גם מי ששרשו בבחי' נפש דעשיה בלבד נהכידוע, ולזה אומרים שמע ישראל דוקא כידוע שזה[ו] למסור נפשו באחד בפסוק ראשון, ואח"כ הציווי ואהבת בבחי' התפעלות הנפש שצריך לצווי ביגיעת הנפש ונקרא פולחנא דרחימותא כמבואר וידוע לכל. אך תוכן זה נו[הענין] הוא ענין הכלל הנ"ל דהיינו שיהיה עיקר ההתפעלות התפעלות אלוה דוקא ובזה עצמו יש ב' מדריגות הדביקות והאהבה כנ"ל. והענין הוא כידוע נזשיש בנה"א ה' מדרגות נר"ן ח"י, והיותר נעלה הוא בחי' יחידה, והוא בחי' התקשרות ודביקות העצמי שדבוק וקשור בתמידות כמ"ש בי' אחידא בי' נחלהיטא כו'. וישנו [גם] בכ"א מישראל בכ"ח לפושי"ד, והוא אשר צריך לפרש ולבאר שיחה זאת היטב, בהיות שנראה בעליל בכל איש גם פחות הערך בנפש שפילה ונמוכה בהשגה ומדות כו'. כאשר ישמע איזה דבר בענין ההתבוננות באלקות כמו ביאור דסובב וממלא וכה"ג תתפעל נפשו ביותר (בל"א ער דער הערט זייער), וחוש זה אינו אלא מצד שרש נפשו דהיינו בחי' אלהות שבנפשו, והוא בחי' יחידה שבו שהוא למעלה מכח החכ' שבנפשו, והוא ענין ובחי' התקשרות עצמיי' שלו הנק' דביקות שתדבק ותמשך הנפש מצד בחי' עצמי' אלקית שבעצם נפשו הנמשכת ונדבקת ממילא כאשר יומשך הניצוץ אחר השלהבת וכה"ג וזהו הנק' התפעלות אלוה ממש.

סאאך לכאורה יפול בזה טעות מן הקצה כו', כי ודאי נמצא ממש בחי' דביקו' בדוגמא זאת בקל מאד לכל אבל היא הפכית לגמרי שאינה בגדר התפעלו' אלוה כלל וכלל, והוא מה שנראה בעליל שהתפעלו' רוב ההמון הוא בהתפעלות חיצונית בדמיון שוא בנפשם ולבבם בתפלתם הבאה בבחי' צעקה חיצונית בלב בשר בלתי אור וחיות פנימי כלל ולא לה' כלל, כי אין במוחו אז שום התפעלות והתבוננות אלוה כלל רק בדרך כלל כו', וגם זה לא שיש בזה ענין השמיעה הנ"ל והמשכת הנפש בפנימית שלה כלל, כי גם בהתבוננות זאת דרך כלל אין לו בה בחי' השמיעה (בל"א דער הערט כו') כלל, והגם שקורין העולם גם לזה בשם דביקות או התלהבות, אבל הוא דביקות שוא לגמרי ממש היפוך מדביקות אמיתי הנק' התפעלות אלוה הנ"ל, והוא בדוגמא ממש באותו אופן של דביקות האמיתית אבל אין זה הדביקות בה' כלל, וכל דביקות שאינו סבלה' אינו כלום וכמ"ש ואתם הדבקים בה' דוקא חיים חי יקרא, והדיבוק חיצוני הנ"ל שלא לה' כמת ממש יחשב, כי אין נפשו חי ממקור חוצבה באלהות כלל וכלל כו', וזהו הנק' עובד א"ע (בל"א דער הערט זיך [מער ניט] כו') ולא עובד ה' כלל, וגם לא נקר' עובדי ה' בגופם, כי עובדי ה' בגופם עכ"פ עובד ה' נק', והוא התפעלות של אהבה לה' דוקא באהבה הטבעית הגופנית [ג"כ] שגם נה"ט הבהמית יאהב כו' כפשוטו של מקרא ואהבת בכל לבבך וארז"ל בשני יצריך כו', הגם שאין זה בחי' התקשרות עצמית דנה"א הנ"ל אבל עובד ה' בגופו נק', כי הרי מתפעל לבו ובשרו הגשמי מאל חיי החיים דוקא כמ"ש לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ובשרי היינו הלב בשר ממש בהתפעלות לב בשר בתענוג גשמי יתענג על ה' בלבו הגשמי (ויש בזה מעלה ומדרגה היותר נעלה שמגיע לבחי' האהבה בתענוגים שבבחי' עצמיות דיחידה הנ"ל כמש[י] "ת בסמוך). ולעומת זה ממש הוא ענין התפעלות לב בשר החיצוני ברתיחת והתלהבות [אש] זרה הבאה מרתיחת הדמים בלבד, אשר לא באש ה' כלל וכלל כ"א סגהתגלות לבו ובשרו בחמימות רשפי אש להחם א"ע במה שירגיש בחי' התפעלות והיא מוטעת מאד מאד (בל"א זייער גינא[רט בייא זיך כו') עד שיבא לבחי' [דמיון] הבלי שוא ושקרים כוזבים מאד, כידוע זה גם במילי דעלמא (ובדרך הלצה זה שאמרו לא תתפללו על דמכם שרמז שלא יהיה מתפלל בדם בלבד אלא בנפש בדם כו'), ועז"נ לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו בלבד, וכידוע לכל ואריכות הדברים בזה אך למותר, כי מובן לכל מי שטעם טעם אמיתי [בנפשו] בדא"ח פעם ושתים שתשנא נפשו מאד דרך שקר ומוטעה כזה, [ו] לא תסבלנו כלל מצד בחי' הגסות וההתפשטות חיצונית המסתעף אח"כ מדביקות זרה הזאת לומר אני ואפסי עוד מצד הרגשת עצמו ביותר, עד שיבא לכלל הגיאות והתנשאות כאחד הגיאים הגשמי' בעניני עה"ז ממש כו', גם יפול הנופל מזה בתאוות עצמ[ו] כו' [ויכול] למשוך באש זרה לגמרי כידוע בכמה מיני נפילות שנפלו [רבים] כו', והיותר מקושר ודבוק בבחי' התפעלות אלהות הנ"ל יותר ישנא אש זרה זאת המנגדת ממש, וענין זה דק מאד מאד ונמצא בו רבוי חלוקים שונות בדקות המדרגות וגם רוב מביני מדע לא יבחינו בזה תכלית ההבחנה בכל פרטי חילוקי' רק בכללו' ההבחנה בין ההרגשת לב בשר כו' הנ"ל ובין התפעלות אלהי' ממש דהיינו מ"ש לבי ובשרי ירננו כו', והוא מה שהתבוננות האלהות ירגיש הלב הגשמי ויתפעל גם הוא כנ"ל, דאע"פ שבא במורגש ביותר ודומה ממש להרגשת התפעלות חיצוני' דלב בשר בהתפעלות עצמותו שלא בהתפעלות אלהות כלל וכלל הנ"ל. והנה ההבחנה בזה איך שהם ב' הפכים ממש מן הקצה כו' זהו המובן לכל יודע טוב טעם ודעת בד"ח, אבל ברבוי פרטים הנמצאים בזה זה[ו] הנעלם מרוב מביני מדע גם בגדולים שבהם עד שישימו חושך לאור ואור לחושך ממש כידוע לי ברור שיש רבים שמטעים א"ע שמדמים בנפשם בהתפעלות לב בשר בהרגשה האלהית, והוא באמת הרגשה גופני' בלבד, רק קצת תערובות מאור האלהי בהעלם גדול נמצא בזה מבלתי נודע להם כלל, והוא הנקר' רשימו מן ההתבוננות כידוע.

ואפרש נא שיחתי כי לא לדרשא קאתינא כ"א להוציא לאור תכלית הענין בגלוי האלה[ו] ת האמיתי' בנפשינו וכו'. והקדמה בזה צריך להביא סדדוגמא לענין זה ממה שנמצא אצלי בכתובים מהני מילי מעליותא מבחי' פנימית ומתיקות תורת אאמו"ר ז"ל נ"ע על ענין מאמר הזוהר הקדוש (פ' פקודי דף רל"ג ע"א) והנה איש מראהו כמראה הנחושת ופתיל פשתים וקנה המדה בידו כו' דמשחת' קדמאה בגוונין קדישין חושבן דיליה סליק ל"ב (שהוא אורך היריעה ך"ח ורוחב ד') ומשחתא תנינא דלבר דאיהו לחפיא על דא סליק לחושבן ד"ל (כי יריעות עזים אורך שלשים כו') עד דא גרע וסליק ודא סליק וגרע כו', ויראו העתקת הביאור על זה הנמצא בכתובים אצלי, ומתוכן יובן כל עיקר ענין זה ממש בכל פרטי חילוקיו. בהיות מובן תמצית הענין שעיקר ההפרש בין סט' דקדושה לסט' דנוג"ה. שבקדושה בחי' הכלי שהוא בחי' הישות של האור הוא בבחי' הבטול בתכלית, ובחי' הכלי דנוג"ה יש מורגש בתוספות מרובה על העיקר ותוספות זה גרעון כו'. וביאור [ענין] זה יובן מענין חסד לאומים חטאת, כי מפני שהאור החסד הטוב בבחי' נפרד ע"כ הכלי שלו שהוא בחי' יש[ות] שלו הוא מתפשט ביותר ממדת האור והוא גירעון עד שנקרא חטאת. וכדוגמא זו אמרו צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, פי' אומרים הוא בחי' הכלי המגלה אומר מעט הוא בחי' בטול כו' ועושי' הרבה, סהוברשעים הוא להיפוך אומרים הרבה בבחי' גסות והתפשטות היש דכלי ועושים מעט מפני בחי' גרעון האור כו' כנ"ל, וכה"ג ממש אנו רואים בכל ענין [ו] בחי' הגוזמא רבה הנראית בהתפעלות חיצונית המוטעת בלב בשר החיצוני הנ"ל, שזהו בא מבחי' התפשטות יש דנוגה, והוא גרעון הפנימית בתכלית עד שיהופך מטוב לרע ח"ו כו' ולהיפוך בסט' דקדושה בניצוץ האלהי גם בחי' הישות בהרגשת לב בשר הנ"ל הוא בא בתכלית בחי' הבטול בהעדר הרגשת עצמו לגמרי כו', ומה שיוגרע יותר ולא ירגיש ה"ז בא מצד תוס' האור וחיות פנימית ביותר כו', וכנראה בעליל כללות ההפרש הזה לכל טועמי טוב טעם ודעת בדא"ח והוא שרש ענין ההבחנה כלל[י] ת הנ"ל. ולידע מזה כל הסימנים בפרטי פרטיות חלוקות המדרגות מבלי הטעות א"ע כלל. יש להבין תחלה בשרש ענין העדר הרגשת עצמותו לגמרי בהתפעלות אלהות המורגש בלב בשר הנ"ל. דלכאורה א"א להאמין במורגש כזה שיהיה בתכלית העדר המורגש שזה ב' הפכים בנושא א' כו'. ויש להקדים לזה בענין הניגון מה ענינו, סווכידוע בענין המאמר דר"מ היה מנגן בצלותא בכל מיני ניגון כו', להיותו כולל ס"ר נשמות ישראל, וכל נשמה בעלותה בשרש מקור חוצבה הוא ע"י השיר דוקא והוא בחי' התפעלות העצמית הנ"ל באהבה בתענוגים כפי אופן שרשה למעלה בעונג העליון, והכולל הכל הוא רע"מ ע"כ היה מנגן בכל מיני ניגון כמ"ש במ"א. ותחלה יש להבין מהות התפעלו' הניגון שהוא בחי' סזהתפעלות פתאומי' דוקא בלתי בחירה ורצון שכלי כלל, והוא התפעלות מורגשת ובלתי מורגשת בעצמו מצד שאינה באה מצד עצמו לכוין לעשות התפעלות כ"א ממילא ומאליו בלתי נודע לו. ומפני שזהו כאלו אינו מרגיש ונודע לו כלל באותה שעה ממש זהו הנק' העדר הרגשת עצמו בזה כלל, אבל מ"מ התפעלות מורגשת הוא. ויובן זה ע"ד דוגמא ממה שאנו רואים בהתפעלות פתאומית שאדם מתפעל [בשמחה] רבה בהגיע לו איזה בשורה טובה וכה"ג, שבודאי מורגשת התפעלות זאת בלבו עד שיעשה תנועות חזקות מאליו וממילא והוא הסיפוק בידיו כידוע, והוא בלתי בחירה ורצון כלל וכלל רק ממילא ומאליו מספק, והוא האות על היות שאיננו מרגיש בעצמו כלל אם מתפעל הגם שמורגש' בלבו אבל כאלו אינו יודע מזה כלל, והוא להיות שההתפעלו' הוא אמיתי' רק מצד עצם הדבר הטוב שנפשו קשור [בו] שאז לא סחירגיש כלל אם הוא מתפעל, כי אין הכוונה להתפעל רק שההתפעלות מאליו נעשית עד שיוכל להיות שאינו יודע כלל מאותה התפעלות, וכמו שנראה להיפוך בהתפעלות הכעס ג"כ שאינו יודע ומרגיש בהתפעלות כו', משא"כ להיפוך בהתפעלות הנעשית על ידי הכוונה בתחלה כמו שמייגע א"ע בהתבוננות רבות עד שמתפעל שעיקר חפצו רק בהתפעלות זאת ומצפה ומייחל מתי תהיה [וא"ל יצטער] ובבואה ישמח בה, אם הוא במורגש בחמימות התלהבות בכי טוב כרצונו ואם לאו יצטער כו'. והנה בזה יש רוב מאנ"ש שנבוכים בזה מאד זה או' בכה כו' זה אוסר לגמרי וזה מתיר ויש ממוצעים, וצריך לפרש ולבאר היטיב שיחת זה הענין, כי זה הוא קוטב ויסוד הכללי לקבלת דא"ח בתפלה כו':

עזב והנה לפי הנראה יש בזה ה' מדריגות זו למעלה מזו, וכל אחד על מקומו יבוא ולא יטעה הטועה כו'. הא' הגרוע שבכולם והוא שכל עיקר חפצו אינו רק להיות מתפעל בלבד ויהיה לו מזה חיות, שזהו בערך המדרגה הפחותה שבכולם עד שקרוב לערך ענין התפעלות לב בשר החיצוני הנ"ל בהרגשת עצמו לבד, שאינו התפעלות אלוה כלל, כי אינו רוצה ומכוין לבחי' אלקו' כלל ואין כוונתו ומגמתו שיהי' אלהות שוכן בנפשו, או שתהיה נפשו קשורה באלהות כו', רק שיהיה לו חיות דבר מה להיות בבחי' יש וכו'. אך עחאעפ"כ איזה תערובות טוב יש בזה בהעלם והוא מבחי' אהבה המסותרת דהיינו שנעלמת בלבוש זר שלו שהוא רוצה, רק עכ"ז בהעלם עיקר רצונו שיהיה לו התפעלות לה' דוקא ובלתי לה' לא היה רוצה כלל בכל זה, הגם שבגילוי אין הענין כן, כי לא יעלה על לבו תוכן הענין שהוא להיות בחי' [גילוי] אלהות בנפשו ולא מצד הנאות עצמו רק מצד חפצו באלהות, שע"ז אמר קרבת אלהים לי טוב וכידוע.

עטוזה המדרגה הב' שלמע' מזה, שהוא ענין השמיעה מרחוק הנ"ל ששומע ומתבונן באלהו' דוקא ומבין היטב עד שנתאמת ונתקבל אצלו במוחו עכ"פ שהוא דבר אמת לאמיתו (בל"א עס לייגט זיך אין מוח זייער גוט כו'), אבל הענין רחוק ממנו ושואל איזה תועלת בנפשו יבוא מזה, והיינו מצד פשגוף ענין ההתבוננות באלהות יקר בעיניו מאד ונתקבל אצלו בבחי' הודאה ותגדל ותרומם ענין אלהות בתכלית הרוממות במוחו ו[גם ב] לבו, אבל רוצה וחפץ שיהיה ענין אלהי הזה נקבע בנפשו ולבבו בבחי' גילוי ומורגש ולא בהעלם ומרחוק (בל"א עס איז דער ענין ווייט [זייער] פון אים עס גיהערט ניט צו אים און ניט שייך כלל צו אים וכה"ג) וכידוע. וזהו מדרגה יותר טובה שקרוב לבוא לבחי' התפעלות אלוה עכ"פ, שהרי עכ"פ התבוננות אלהו' תגדל בנפשו וחפץ בה מאד ועיקר מגמתו ורצונו להתקרב אליה. אך שמייגע א"ע ואינו פועל התפעלות אלהו' ממנה כלל בלב ומוח ואין זה לעצמו רק לאלהות פאבלבד כי אך קרבת אלהים יחפוץ שיהיה קבוע בנפשו דוקא, וזהו עיקר התחלת המבקשים ודורשים אלהים באמת ובתמים בכוונה רצויה לאלהו' דוקא.

והמדרגה הג' למעלה מזו הוא הנקר' מחשבה טובה שמצטרפת למעשה דהיינו באהוי"ר שנוגע למעשה בלבד, וביאור הענין להיות כי פבהמדריגה הב' הנ"ל הנה גם שכוונתו רצוי' לאלהות דוקא, היינו רק שרוצה שיהיה קרוב ולא רחוק מאלהות, ורצון זה בא מצד יוקר ענין גדולת ה' במוחו, אבל לא שנתפעל במוחו מאומה עדיין כי עדיין רחוק הענין ממנו לגמרי, רק שרוצה שיתקרב אליו ולא נתקרב עדיין. וזהו רק בחי' הודאה במוח בלבד ולכך לא יקרא בשם מחשבה טובה רק בשם מחשבה סתם. ויובן זה ע"ד דוגמא במילי דעלמא שאנו רואים שיש ב' מיני מח', הא' מח' שחושב האדם בענין איזה דבר טוב ומשובח שגדול בעיניו מאד כמו באוצר הון יקר שהוא ברשות אחר, או בהפלגת גדולה וכבוד של מלך ושר וכה"ג, שנק' מחשבה קרה שאין זה נוגע ושייך אליו כלל וכלל, כי אין הדבר בא אליו לא הממון ולא הגדולה רק שחושב בו מצד יוקרו וחשיבותו בעיניו ורוצה מאד שיבוא אליו ענין טוב ומשובח כזה כו'. והמחשבה הב' היא מחשבה שחושב בענין טוב הנוגע לעצמו, כמו שמרויח במו"מ טוב או בכבוד וגדולה או השגת הון יקר שמשיג לעצמו, שמח' כזאת באה אליו בבחי' התפעלות והמשכות הנפש קצת שנק' הזזה ממקומו כנודע בחוש שכאשר יבוא לאדם איזה בשורה מעסק טוב הנוגע ביותר, שיטריד כל כח מחשבתו ונדבק היטב במחשבה זו בהתפעלות הנק' דביקות המח' (בל"א צו גיקלע(ט זייער שטא[רק דיא מחשבה א[ז עס א[רט און רירט אים זייער כו'), והוא הנקר' שמיעה שבמחשבה (ער הא]ט גוט דער הערט אין דער מחשבה כו'), וסימן לזה הוא הטרדה והזזה ממקומו קצת (בל"א פא[ר טרא]גין און פא[ר נומען כו'). וכך יובן בהתבוננות אלהות במחשבה כזאת שנדבק היטב בה פגכענין הנוגע לעצמו הנ"ל, והוא הנק' מח' טובה שמצטרפת למעשה עכ"פ דהיינו הסתעפות תולדה שנולד ממנו הוא אהבה ויראה שנוגע למעשה עכ"פ, כי במחשבה קרה הנ"ל הגם שרוצה להתקרב ולהתפעל אך עדיין לא נתפעל גם בבחי' שמיעה שבמחשבה אלא מרחוק לבד יודה בהודאה כנ"ל, ותולדה שנולד ממנו אינו רק בחי' וענין הבושה שמתבייש דהיינו שנופל בלבו בושה על עצמו איך שהוא רחוק ואיכות שפלותו, וגם ענין כללות שפלות עוה"ז החומרי, אחר שנתקבל אצלו ההתבוננות אלהו' עד שיאנח וכה"ג (בל"א א[רא]( פא[ל בייא זיך זייער שטא[רק און דיא וועלט ווערט זייער א[רא]( גיפא[לין כו'). ולא נולד מזה רק בחי' ההסכם להיות סור מרע כו', כלומר מאחר שכן מהראוי והיושר מאד מאד להיות סור מרע ועשה טוב כו'. והוא מדריגה היותר קטנה אבל יכול לבוא לג"ע התחתון מפני שיש בזה בחי' אלהו' עכ"פ מצד התבוננות האלהו', רק שלא נקרא אהבה ויראה ממש בהתפעלות (משא"כ מדרגה הגרוע מכולם הנ"ל שאין בו בחי' אלהו' כלל רק שרוצה בהתפעלות ולא באלהות כלל כנ"ל רק בהעלם גדול כו'). אבל מחשבה טובה הנ"ל על זה אמר גם כן שמע ישראל כו' ואחר כך ואהבת שאין העיקר רק התפעלות השמיעה הנ"ל במחשבה זו ונולד מזה אהבה, אך לא נתפעל בלבו עדיין מאומה רק במחשבה, ואהבה זו אינה רק לענין מעשה ולא לבחי' הפנימית כלל כמו בהתפעלות הלב כלל, אבל למעשה דהיינו להיות בבחי' סור מרע כו' למעלה הוא מבחי' ההסכם הנ"ל שנולד ממחשבה קרה הנ"ל, ולא באה האהבה לו רק מצד היושר בלבד שאינה בבחי' התפעלות במח' אך באה בבחי' התפעלות במחשבה, כמו לחפוץ בתשוקה גמורה במח' עכ"פ להיות גילוי אלהות במעשה טוב ולהתרחק ביותר מההיפוך המנגד לאלהות. וכ"ז נקרא דחילו ורחימו, הגם שנוגע למעשה בלבד אבל יש פדבהם אור וחיות גדול במחשבה, כמו ע"ד משל במחשבה הנוגע מאד לעצמו במילי דעלמא שיש בה אהבה במח' בהתפעלות המחשבה עכ"פ ויראה מהיפוכו כמו מן ההיזק ואבדון כו' כנ"ל וד"ל.

והמדרגה הד' שלמעלה מזו, הוא אשר מחמת ההתבוננות אלהו' שמתפעל במח' בכי טוב כנ"ל. מיד מתפעל בלבו בבחי' התפעלות מורגשת באור וחיות גדול ופנימי' יותר מהתפעלות המחשבה הנ"ל (ואין זה בחי' פההתפעלות אלהו' ממש שמרגיש גם הלב הנ"ל שהוא בנשמה האלהית שמתפשט גם בגוף שלמעלה הרבה גם ממדרגה החמישית שיתבאר), וע"ז נאמר ואהבת בכל לבבך דוקא, והוא עיקר המצוה בעבודה שבלב לייגע א"ע במחשבה כ"כ עד שיתפעל הלב דוקא ונקר' פולחנא דרחימותא פולחנא ממש פוביגיעה רבה, כי במילי דעלמא מיד שעולה במחשבה דבר טוב ומתפעל במוח מיד נוגע התפעלות זו בלב שמתפעל הלב מיד ברשפי אש התשוקה או ההיפוך במרירות מדבר רע השנאוי במחשבה כו'. אבל בעבודת ה' לא בקל יומשך התפעלות בלב מהתפעלות המח', מטעם שבחי' אלהו' שבבחי' התבוננו' הזאת לא נמשך בגילוי בלב כ"א בבבחי' מקיף במוח כו'. ויש בזה רבוי מדריגות שונות מאד באופן התפעלות הלב ויש שמתפעל בלב יותר מבמוח ויש שמתפעל בחדוה יותר כו', ועכ"פ זהו הנקרא דו"ר ממש אך שבדרך כלל נקרא דו"ר טבעי' (אך הנה כ"ז אינה נק' התפעלות אלהות שמצד הנשמה בלבד כמו שיבואר), וע"ז נאמר קרבת אלהים לי טוב לי ממש וג"כ נקרא אלהי בקרבי כו'. והיינו ג"כ ענין לאהבה את ה' בלב דוקא כי הוא חייך מצד הנשמה כנ"ל. והנה בחי' אהבה ויראה שנולד בהתגלות הלב כו' הוא בבחי' פזפנימית אור וחיות גדול למעשה דסו"מ כו,' היינו לעשות מ"ע באה' וחשק גדול שיש פנימית אור וחיות במעשה זו ולהיפוך יתמרמר בהתפעלות [רוגז] על המנגד שהוא להתרחק מכל רע ולשמור א"ע ממנו בהתפעלות, כמו שאדם עוסק במו"מ בהתפעלות לבו ממש שכל דבר המועיל לעסק זה יעשה אותו בחשק וזריזות מצד האה' להרוויח ממון ויתרחק וישמור א"ע מדבר המזיק לעסק זה ג"כ בבחי' התפעלות הלב, וע"ז הוסד שרש רמ"ח מ"ע שהוא נמשך מן האהבה דוקא כי האהבה שרש רמ"ח מ"ע, והיראה שרש שס"ה ל"ת בחי' חו"ג שבלב, וז"ש לאהבה ולעבדו כידוע, וה"ז למעלה מהתפעלות אהוי"ר שבמחשבה טובה הנ"ל וד"ל.

פחוהמדרגה הה' שלמע' גם מזו ה[וא] ענין ובחי' הכוונה שבלב שלמע' גם מהתפעלות הלב. וביאור הדבר להיות [ידוע] כי גם שמתפעל בלבו התפעלות גמורה בתשוקה וחדוה או מרירות כו' מחמת התבוננות, הנה בזו הרגע שמתפעל בלב מתקצר כל המשך אריכות הענין האלהי שמחמתו נתפעל ולא נשאר ממנו רק מה שנוגע אל ההתפעלות בלב בלבד, דהיינו העולה מתמצית המכוון הקיצור מכל ענין התבוננותו בממלא וסובב וכה"ג שהוא העיקר ושרש הכוונה הנ"ל דכולא קמיה כלא חשיב כו' וכה"ג, ומה שמחמת זה הקיצור מתפעל הלב ביותר הנה בחי' קטנות יחשב לגבי עצם הכוונה שבלב באריכות הענין האלהי שמכוון במוחו ולבו שם באורך ורוחב שלמע' עדיין מלהביא לכלל התפעלות בלב, עד"מ במילי דעלמא כאשר האדם מכוון בנקודת לבו בכל עומק דעתו בהפלגת איזה עסק טוב שכל נפשו נמשך אחריו אשר עדיין לא יוכל להביא בלבו הדבר בבחי' התפעלות כי נטרד מוחו ולבו כולו, רק בעצם איכות טוב הדבר ההוא כו' והוא הנקרא בחי' מוחין דגדלות שבחב"ד פטכו'. וגם ששם יש גם כן אהבה ויראה בהעלם אבל נק' דו"ר שכליים בלבד שהוא למעלה מדו"ר טבעיים שבלב הנ"ל (וההפרש שבין דו"ר טבעיים הנ"ל ובין דו"ר שכליים הנ"ל, שבחי' טבעיים נבדלים מעצם ההתבוננות (ובל"א נק' דער בכן דער פון א[ז עס איז א[זו בכן כו'), ודו"ר שכליים אינו נבדל מעצם ההתבוננות כלל, אלא ממילא ומאליו באה בהכרח בלי בחירה ורצון כלל, ובלב ג"כ באים דו"ר זה ממילא כמו שמחה שמספק בידים כו' כנ"ל, וסימן לזה הוא תמידות ההתפעלו' בכוונה זאת ולא תפסוק כלל כמו דו"ר טבעיים שנופלים וחוזרים ומעוררים, וע"כ לא יפול לשון יגיעה בדו"ר שכליים כ"כ [כו' ו] כמ"ש במ"א ע"פ אלהים אל דמי לך כו' למען יזמרך כבוד כו' נהו"ת קארי תדיר כו' וד"ל. ולמעלה מזה ג"כ הוא בחי' רצון הפשוט שלמעלה מעלה מבחי' ההתבוננות לגמרי רק רצון עצמי ופשוט שמחמתו נולד ונסתעף השכל כו' כידוע וד"ל.

צחונמצא מובן ומבואר מכל הנ"ל בחלק וסוג זה הכללי שהוא ההתפעלות במוח ולב הנעשה ונולד ע"י הכנה דוקא בתחלה שהוא ההתבוננות עד המדרגה החמישית שהוא הכוונה עצמה שבחו"ב המאיר בלב גם כן כנ"ל. והנה מדריגה הא' הנ"ל מה שאינו חפץ רק בהתפעלות בלתי התבוננות באלהו' כלל, זה קרוב לאש זרה הנ"ל שאינ[ה] באש ה' ולא נחשב מכלל ה' מדריגות, כי ה' מדריגות הן לנגד נר"נ ח"י כידוע, ובחי' נפש בחי' עשיה היא בחי' ההסכם למעשה לבד שבאה מבחי' ההודאה ובחי' מחשבה סתם הנ"ל שנק' בחי' נפש לבד, ובחי' רוח שיש בו חיות גדול יותר הוא בחי' התפעלות המחשבה טובה הנ"ל כמ"ש ותוכן רוחות כו' שהוא בחי' השמיעה טובה שבמח' הנ"ל וכמ"ש אכן רוח הוא באנוש כו'. אך בחי' נשמה הוא בחי' הארת המוחין דחו"ב בלב כשמתפעל הלב באור וחיות פנימי יותר כנ"ל, ועל זה נאמר ונשמת שדי תבינם בינה ליבא דוקא כו' וזהו ותוכן לבות כו', ובחי' חי' שהוא בחו"ב עצמם כמו שהם בלי התפשטות עדיין בהתפעלות הלב מחמתם כנ"ל שנקרא כוונה כו', ובחי' יחידה היא מדריגה הה' באמת שהוא בחי' הרצון העצמי הפשוט הנ"ל שלמעלה מן הטעם ושכל לגמרי כי אין טעם לרצון כלל כידוע וד"ל:

קגג אך הנה כל בחינת ה' מדריגות הנ"ל הכל הוא בנפש השכלית שנקר' נפש הטבעית החיונית, שגם היא תסכים ותודה בהודאה והתפעלות במוח והתפעלות בלב עד גם בחי' כוונה ורצון פשוט כו'. וכל זה נק' עובד ה' בגופו ולא [נק'] עובד ה' בנשמתו, כי בחי' הנשמה מצד עצמה הרי היא כח אלהי ממש, וכל ה' מדריגות נר"נ ח"י שבה הכל הוא בבחי' התפעלות אלהות ממש ולא התפעלות גופניות כלל, רק שמלובשת במוח ולב הגשמי ויבואו הארותיה והתפשטותיה גם במוח ולב גשמי ג"כ בבחי' ה' מדריגות, והיותר תחתונה הוא מה שירגיש הלב התפעלות אלהות של הנשמה הנ"ל. ותחלה יש קדלהבין היטב הדק בענין התפעלות אלהו' שמצד הנשמה, שזהו עיקר המכוון ויסוד אמיתי בבחי' גילוי אלהות באמת שזהו תכלית המכוון בדברי אלהים חיים בהתבוננות, והוא בחי' הדביקות הנ"ל שנקרא חיים עצמיים וכמ"ש ואתם הדבקים בה' כו' חיים כו' וכן כי הוא חייך כו' דרך כלל כנ"ל בענין חלוקה הכללי' בין התפעלות אלהי' ממש להתפעלות חיי בשר כו'.

והנה צריך לפרש ולבאר שיחה נאה זו [בהיות] שאנו רואים דבר הפלא ופלא בענין שמיעת אוזן בשכל אנושי בדברי אלהים חיים שיתפעל קההשכל מאד, ואי אפשר לומר מצד שהשכל הזה עמוק יותר משאר שכל זולתו שהרי יש כמה שכליים עמוקים רחבים יותר. וגם הנה אנו רואים בחוש שיש שכל איש [ש] מתפעל ביותר בשמיעתו ויש שאינו מתפעל כלל וכלל, וכמו שמבואר למעלה בענין שמיעה מרחוק שאין הענין שייך אליו כלל וכלל רק שמתקבל אצלו לדבר אמת וכנ"ל (בל"א ער דער הערט נישט). ולכאורה יש לתלות הסיבה בכשרון הלב בעבודת ה' שזה יותר עובד בכשרון כו', ואינו כן, שיוכל להיות בלבו ירא אלהים ותמים בעבודתו ובזה אין לו חוש השמיעה כלל וכלל וכידוע בנסיון גמור, וא"כ א"א לומר רק שזה בא מכח הנשמה עצמה שיש בה כח אלהי' והתפעלותה התפעלות אלהי' יקרא דהיינו מצד אלהות בלבד, ע"כ בשמיעתו בבחי' אלהו' תתפעל הנפש האלהי' התפעלות אלהו' מצד מקור חוצבה בלבד. ובזה יש חילוקי מדריגות, יש שהם מבחי' נפש בלבד ע"כ לא יתפעל כ"כ ומבחי' רוח יתפעל יותר כו'.

קואמנם תחלה יש להבין בעיקר ענין ההפרש בין התפעלות אלהי' שמצד הנשמה להתפעלות נפש השכלי' הטבעית במוח ולב כנ"ל דלכאורה מה ההפרש יש בזהיח. והנה תוכן הענין בקיצור הוא כך, דהתפעלות הנשמה באלהות הגם שמתפעל ע"י השגה וכה"ג הכל הוא בחי' אלהו' ממש גם מצד ההשגה עצמה, שהרי היא השגה אלהי' ממש, ואין להשגת שכל נפש הטבעית הנ"ל ערוך אליו כלל, כי הגם שבהשגת [שכל] הנה"ט כאשר מתפעלת ג"כ אין העיקר רק מצד אלהות שבהשג' זו, שהרי לא יתפעל מהשגת שכל אחר שאינו ענין אלהי כנ"ל. אבל השגה זו מבחי' לבוש דנוג"ה המסתיר על עצם האור האלהי, כי כל עיקר מחצב הנפש הזאת הטבעית בעשר כחות רצון ושכל ומדות ומחשבה ודבור כו' הכל הוא מבחי' לבוש דנוג"ה המעורב טוב ורע כו', כמאמר רז"ל הידוע דג' שותפים באדם אב ואם ממשיכים נפש הטבעית מדות ושכל אנושי כו' והקב"ה נותן בו נשמה האלהית כמ"ש ואתה נפחת בי כו', קזוכמ"ש בע"ח דהנשמה מצד עצמה אין צריך תקון כי היא מעולם התקון שהוא עולם האצילות (וגם בחי' נפש דעשיה מאיר בה מחיצוניות הכלים דז"א דאצי' כידוע דל' כלים דז"א נעשים נר"נ בבי"ע כו', וא"כ גם בעם הארץ שאין לו רק נפש דעשיה יש בה הארה מבחי' אצי' רק שנק' אצי' שבעשיה כו'), ולא ירדה קחרק לברר לבושי נוג"ה שאב ואם ממשיכים, שע"ז כל יסוד העבודה בעוה"ז בתורה ומצות באהבה ויראה דהיינו הכל בהתפעלות נפש הטבעית, כנ"ל בפרטי חילוקי ה' מדריגות נר"נ ח"י שבה כו', אבל הנשמה מצד עצמה במקור חוצבה בבחי' אצילות שבבי"ע אין צריך תיקון. ולהבין זה דלכאורה גם הנשמה תתפעל ברצון ושכל ומדות, ומהו עיקר ההפרש בין התפעלות הנשמה בהשגתה באלהות ובין התפעלות נפש הטבעית בהשגתה באלהות, דודאי בשניהם אינה אלא מצד בחינת אלהות שבהשגה וכן במדות כו'.

והנה הדוגמא להבין מהות התפעלות הנפש האלהות בהשגתה בהיותה מלובשת בהשגת הנפש הטבעית, הרי יובן קצת ממה שמצינו שהנשמות נהנין מזיו השכינה בג"ע (גם שהנשמות שם ג"כ בלבוש דנוג"ה קטאבל לאחר הבירור והוא הנקרא לבושי דכיא והוא מנוג"ה דחשמ"ל דבריאה או דיצירה כו') וכלולים עשר כחותיה רצון [ותענוג] ושכל ומדות כו' דודאי אור ההשגה שתשיג הנפש האלקית והעונג שמתענגת מזיו האלקי עצמו שבג"ע היא באה מצד גילוי בחי' אור האלהי שבנשמה זו כמו שהיא בלי העלם וצמצום כלל. ע"כ בודאי הרי זה בחי' אלהות ממש רק שמאיר ע"י השגה אלהית, והשגה זו האלהית מושללת מכל בחי' יש בתכלית אלא היא בבחי' האין האלהי. ועכ"ז תקרא השגה ע"ד ההשגה שתשיג הנשמה כאן בהיותה מלובשת בהשגה גשמית דנפש הטבעית באלהות, וגם העונג עונג אלהי מושלל מכל בחי' יש אלא עונג רוחני אלהי ממש. וא"כ גם בחי' התפעלות בהשגה אלהית הזאת יקרא התפעלות אלהי' בבחי' אלהות ממש וכן התפעלות העונג התפעלות בעונג האלהי הוא (וכידוע הדמיון בזה בהפרש שבין עונג שבגשם קיכממון ומאכל, לעונג שבכבוד שהוא רוחני יותר אשר ע"כ יפקיר אדם כל תענוגיו הגשמיי' לגביה. ועד"ז גם עונג שבכבוד, גשמי יחשב לעונג האלהי שבהשגה אלהי' בנשמה שבגוף. ועד"ז גם עונג זה, גשמי יחשב לגבי עונג הנשמה בג"ע, וכך הוא הדמיון בהשגת אלהות כו'), ועד"ז יש עשר כחות קיאבנשמה שנהנית מזיו אלהי בג"ע רצון אלהי ושכל אלהי ומדות אלהי כו' הכל בבחי' האין דאלהות ומפני שנמצא[ו] מאין האלהי כניצוץ מן השלהבת והוא חלק אלוה ממש ע"כ נהנית מזיו כו' (וכמ"ש [במ"א] ביה אחידא כו' בבחי' יחידה שבה כו'). וע"ד דוגמא זו יובן גם בירידת הנשמה האלהית דבריאה או קיזרוח דיצירה כו' בלבוש דנפש הטבעית בגוף גשמי שעדיין לא נפסק ממנה כח ומקור חוצבה הנק' צלם וכן מזלא כידוע בענין אך בצלם כו'. ומי שיש לו רוח דיצירה מאיר בבחי' רוח זה שבגוף משרשו בבחי' רוח דיצירה כמו שהיא בג"ע דיצירה כו' וכה"ג בנשמה דבריאה או נפש דעשיה. ולפי"ז הרי מובן עכ"פ שיש בנפש האלהית המלובש בנפש הטבעית ג"כ מעין ואותה דוגמא בהתפעלות אלהי' ברצון ושכל ומדות שבה שהוא ג"כ בחי' אלהות ממש, מאחר שנקרא חלק אלוה כו' גם שירדה מטה מטה ביותר. והענין הוא שאין האור האלהי שבה מוסתר ונעלם כ"כ כמו שמוסתר ונעלם בנפש דנוגה, כי בחי' נוג"ה בעצם היא בחי' לבוש נפרד כמו בחי' הארת אור המאיר דרך המסך וכה"ג שגם שהוא [מאיר] אור גם כן אבל אינו אור העצמי כ"א אור נקנה מאחר שקיבל מאור העצם על ידי המסך. וכך הוא למעלה בחי' לבוש החשמ"ל דנוג"ה קיחכידוע, משא"כ הנשמ' האלהית בשרשה מקבל' מאור האלהי העצמי בלי העלם ולבוש (ומה שיש לכל נשמה לבוש מנוג"ה בג"ע היינו רק בכדי שלא תתבטל במציאות כו'). וגם בהיותה מתלבש' בלבוש דנפש הטבעית אין לה הסתר והעלם מחמת זה כלל, ולזאת אין בה שינוי באופן מהות התפעלות כחות שלה שכולם הם התפעלות אלהי' ממש שאין להתפעלו' כחות נה"ט ערך לזה כלל וכלל כמשי"ת, מפני שנבדלת בעצם מנה"ט רק נתפסת בה בדרך תפיסה והלבשה בלבד כידוע.

קכומעתה יש להבין ההפרש שבין התפעלות נפש האלהי' בהשגה זו עצמה שתשיג נפש הטבעית כו'. בהיות מבואר למעלה בהשג' שכל הנה"ט בענין אלהי ששומע מאיזה אדם עדיין לא נתפעל מאומה בשמיעתו כו' ואח"כ ע"י היגיעה מתפעל מהקיצור כו', הרי מאחר ש[כבר] חלף ועבר רגע אחד ושתים שלא נתפעל מגופה של ההשגה עצמה מזה מורה על היות שבחי' קכאאלהות שבהשגה זו מוסתר בה מאד ע"כ אין לו רק מה ששומע השכל מצד עצמו לבד ואין זה שייך אליו מפני ריחוק אור האלהי שבהשגה זו ממנו עד שע"י יגיעה דוקא יאיר אפס קצהו והוא הקיצור והתמצית ממנו ש[מ] תפעל בהודאה כנ"ל (וגם זה בריחוק אור העצם מאחר שבאה ההתפעלות בלשון בכן כנ"ל). וגם כאשר מתפעל מגופה של ההשגה עצמה במחשב' הנקרא מחשבה טובה כנ"ל (עד בחי' הכוונה עצמה שנקרא דו"ר שכליים בנפש הטבעית כנ"ל שהוא התפעלות מן העצם (ולא בלשון בכן שכבר עברה ההשגה בלא התפעלות כנ"ל). אלא מיד שישיג השגה מצד עצמה מתפעל ואין ההתפעלות נפרדת כלל מן עצם המושג כו') שזה מורה על היות שאין אלהות מוסתר כ"כ בהשגה זו. מ"מ הכל הוא בבחי' אלהות המוסתר בלבוש דנוג"ה ובפרט בהשגה דבינה שבנפש זו דנוג"ה כו', אשר אין לזה ערך כלל לבחי' אור האלהי העצמי שמאיר בבינה והשגה דנה"א המלובש בהשגה זו עצמה שנפש הטבעית משגת שיש בה מעין אותו אור האלהי העצמי שבהשגה דבינה דנפש האלהית כשנהנית מזיו האלהי העצמי שבג"ע כנ"ל בלי מסך והעלם כלל.

קכבולזאת גם ההתפעלות שבהשגה זו דנפש האלהית תקרא בשם התפעלות אלהו' ממש ולא כמו התפעלות של דבר נפרד זולת אלהות כהתפעלות דנפש הטבעית בהשגתה. וזהו עיקר ההפרש ביניהם באותה השגה עצמה שנה"ט משגת.

ותחלה יש להקדים במה שאנו רואים דבר הפלא ופלא בשינוי אופן התפעלות [ב] נפש אלהי' בהשגה דנפש הטבעית בענין אלהי אחת ששומעים ב' בנ"א, זה יש לו חוש השמיעה בהתפעלות בעצם המושג (בל"א נק' דער הערט כו') מצד הסבר ההשגה עצמה דהיינו מפני רוב הסבר דברים המוטעמים בטוב טעם ושכל אנושי עד שנתפס ומתקבל היטב ועיקר התפעלותו מן ההסבר לבד. וזה מתפעל מיד מבחי' האלהות שבהשגה זו ובזה יש לו חוש גדול יותר שבו נכלל כל ריבוי ההסבר עד אשר יכוון מעצמו כמעט כל רוב ההסבר כי מתפעל מיד מתמציתו [האלקית] וממילא נעשה אצלו רוב הסבר לאין שיעור לאורך ורוחב ועומק גדול. (ויש בזה מדרגה היותר פחותה והוא קכחשאינו מתפעל רק מבחי' הרוחניות של ההשגה, והוא רק דמיון שוא מכח המדמה שבבינה שבנפשו שלמטה הרבה מן ההשגה שמזה באה סיבת כח הכוזב המדומה מחמת בלבול כלי המוח או מהתגברות רתיחות הדמים עד שמטעה א"ע ביותר ושם אור לחושך וחושך לאור ומהפך ומבלבל ומערב שקר ואמת יחד. והוא הטעות הנמצא ביותר באנשי שלומינו שמדמים זה להתפעלות אלהי' שבהסבר ההשגה שלמעלה מגוף ההשגה כנ"ל שרחוק הערך ביניהם מן הקצה אל הקצה כאור וחושך ממש כו' וד"ל). והאות לזה הוא אשר בכל פרטי קכטההסבר יבחין בהבחנה יתירה בהתמצית והיותר פנימי בעומק המושג כו' העולה מתוך כל פרטי ההסבר [ב] משל וכה"ג, שמזה דוקא יבוא לבחי' אורך ורוחב ועומק ולהבין דבר מתוך דבר בהתרחבות עצומה בכפלי כפליים מן דברי ההסבר ששמע או ראה כתוב. משא"כ מי שאין לו רק מה שנתפס אצלו בהשגה שכליי' במה ששמע וראה לא ישאר אצלו רק דברים כהוויתן, וגם הן כגולמי חומר בלא צורה והולך ומתקצר ורחוקה ממנו זמן מה עד שיתקצר לגמרי ולא ישאר רק בחי' הכלל בלא תמצית אדרבה בבחי' החיצונית בלבד קלכו'. וגם אם יזכור הכלל ע"י חזרתו ורגילתו בה כל הימים עכ"ז אין בזה חיות אור אלהי להאיר בהשגה זו בנפשו ממש רק כמו הזוכר דברים של מילי דעלמא אחר שלא הרגיש בנפשו מהארת בחי' האור האלהי שבהשגה זו (וגם עוד יש בזה טעות באנ"ש שיש שמתפעלים מיד בבחי' התמצית שבהשגת ההסבר ונדמה להם שהוא מבחי' אלהות שבהשגה, ע"כ לא יוכל לסבול ההסבר [כלל] ואינו חפץ בו כלל. ובזה יפלו רבים בטעות המדומה שבאמת אין זה מהשגת האלהי' כלל אלא מצד בחי' טבעיית שמוטבע בנפשות ישראל האלהית שיתפעלו מאלהות בלי טעם ודעת כלל והוא בחי' קטנות דנפש המדריגה האחרונה שבנר"ן ח"י דנה"א שיתבאר (ובל"א פרומקייט טבעיית). אבל חוש הרגשת אלהות שבהשגה הנ"ל הוא חוש החסידות של אותה ההשגה שהוא בחי' קלאההיולי שבה (בל"א אשענצייע) כמו המשקה שעושים מהתפשטות חלקים רבים (אשענצייע) למזוג בה רוב משקים כידוע ונקרא חומר הפשוט וגם חומר ההיולי כידוע וד"ל):

ומעתה יובן מעין דוגמת ריחוק ערך התפעלות ההסבר לגבי התפעלות אלהות שבהסבר הנ"ל, יותר הוא ריחוק הערך כל עיקר התפעלות אלהות שבהשגה שבנפש הטבעית לגבי התפעלות אלהות שבהשגה שבנה"א. אך שהתפעלות השגה דנפש הטבעית כמו לבוש בלבד להתפעלות השגה דנה"א המסתירה ומעלימה, וכן הרצון והתענוג דנפש הטבעית לבוש לרצון ותענוג דנפש האלהית (והדמיון לזה ההפרש שבין העונג והשגה הגשמיי' לגבי קלבעונג והשגה רוחני שבג"ע כנ"ל). ונמצא הגם שבודאי מצד עצם הערך הרי גם בחי' היותר אחרונה שבנפש האלהית שהוא כמו בחי' הקטנות ביותר והתפעלות העצמיות בנה"א בבחי' עשיה למשוך אחרי אלהות בלי טעם כמו ביציאת מצרים דכתיב לכתך אחרי במדבר כו' כתינוק שהולך אחר אביו כו'. אך זהו מצד בחי' עצמיות [נש"י] כידוע גדולה הרבה גם מהיותר עליון שבנפש הטבעית שהוא הרצון הפשוט שלמעלה מן הטעם הנקרא כוונה כנ"ל. ומ"מ מלובשים יו"ד כחות דנפש האלהית ביו"ד כחות דנפש הטבעית תענוג בתענוג רצון ברצון שכל בשכל מדות במדות כו' כידוע. ולפי"ז הרי בהשגה זו עצמה שבנפש הטבעית שהיא בינה [ש] בה מלובש בינה שבנפש האלהית, וא"כ גם קלגבהתפעלות אלהות שבבינה והשגה דנפש הטבעית מלובש בה התפעלות אלהות שבבינה והשגה דנפש האלהית עד שרשה בהשגה ובינה שבה בהיותה נהנית מזיו בג"ע, כנ"ל בענין אך בצלם יתהלך איש דקאי על הנשמה שמלובשת בגוף כידוע. וההפרש ביניהם מבואר למעלה שהוא כמו ההפרש בין אור העצם לאור המסך וכמו התפעלות בחי' ההיולי המסתתר ונעלם בהתפעלות ההסבר כנ"ל וד"ל.

אך עדיין יש להבין מהו מהות ההתפעלות אלהו' בהשגת הנשמה המובדל בערך מהתפעלות ההשגה דנפש הטבעית כו' וכנ"ל. ותחלה יש להקדים קלדבכלל כל עיקר מהות ההתפעלות דנשמה אחר שהיא חלק אלוה ממש, הרי בהכרח ממש שהתפעלותה נבדל לגמרי ממהות התפעלות נפש הטבעית דהיינו רק בדבר הזה שהתפעלותה הוא בחי' התפעלות עצמית אלהות ולא התפעלות נבדלת כמו כל עצמותי כו', מפני שאלהות אצלה בבחי' עצמית וטבעית כי משם לוקח עיקר מהותה (בל"א געטליכע התפעלות ניט מענשליכע התפעלות דהיינו דיא נשמה ווערט מתפעל ניט דער גוף גם הנק' דער הערט פי' דיא נשמה דער הערט ובכלל נקרא נשמה דער הערינעש וכה"ג), וכמו התפעלות המלאכים הנקראים בני [ה] אלהים שבודאי התפעלותם רק התפעלות אלהי בלבד (געטליכע קלההתפעלות), וכמו שהנפש הטבעית תתפעל מענינים גופנים בבחי' עצמית וטבעית כי משם לוקחה כך ממש התפעלות נפש האלהית מעניני אלהו' בכל פרטיהם בבחי' עצמית וטבעית. וההכרח לומר כך שהרי ודאי לא יחייב השכל כלל שיהיה התפעלות דנפש האלהית מעניני תאוות גופנים. כמו ממאכלים וכה"ג להיות מושללת לגמרי מתאוות גשמיות (וכמו כן רחוק מנפש הטבעית הגופנית להתפעל מעניני אלהות רק ע"י יגיעה רבה. מ"מ תתפעל כנ"ל מצד שיש לבחי' נוגה גם כן שרש יניקה מכח אלהי שמהוה את הכל רק שבא שם בבחי' הסתר ביותר כנ"ל). א"כ וודאי שכל מהות התפעלות הנפש האלהית קלומושלל מכל הגשמת אופן התפעלות דנפש הטבעית רק שמתלבשת ונתפסת בה בדרך לבוש בלבד כנ"ל. ומה שאנו רואים מהות התפעלות בנפש האלהית בשעה שתתפעל נפש הטבעית בעניני האלהות אם במחשבה והודאה והסכם או אהבה ויראה וכוונה ורצון ותענוג כנ"ל. הנה זהו עיקר כלל ההפרש דבנפש הטבעית הוא הכל בבחי' התפעלות נבדלת מעצם אלהות, והתפעלות נפש האלהית הוא התפעלות עצמיות מצד עצם אלהות שמושרש ומוטבע בה כמו קלזטבעיות ממש, ולהיותה כלולה גם כן מנר"ן ח"י ותתלבש בנר"ן ח"י שבנה"ט דהיינו בכלל הוא ברצון ושכל ומדות וג' לבושי' דמחשבה דבור ומעשה כו'. ע"כ ודאי שגם שהוא בחי' התפעלות אלהי העצמי עם כל זה יש בה חלוקי מדריגות קטנות וגדלות, ע"ד שאנו רואים התחלקות המדריגות בנפש הטבעית כשתחפוץ בקרבת אלהים כנ"ל. ואמנם דרך כלל כל בחי' התפעלות אלהי' שמצד בחי' הנשמה האלהי' נקרא עובדי ה' בנשמתם ולא עובדי ה' בגופם קלחשעכ"ז נאמר ואתם הדבקים [בב' חיים] כו' דבקים ממילא בבחי' עצמיות וטבעיות וכמ"ש למעלה בחלוקה הכללית בין התפעלות אלהי להתפעלו' חיי בשר כו'. וגם בנפש דעשיה יש גם בחי' יחידה דנפש האלהית שבו שהוא בחי' התקשרות עצמיות ע"ד שאמר רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' והוא מדריגה היותר נעלה רק שיש בה חילוקי מדריגות הרבה שמתלבשת לפי אופן לבוש דנפש הטבעית כו':

קלטד והנה מבואר למעלה בנפש הטבעית ה' מדריגות כללים מלבד אשר אין בזה מבחי' אלהות כלל שהוא מי שאינו חפץ רק להתפעל בלתי גילוי כוונה לה' רק בהעלם כו'. והנה בדוגמא זו יש גם כן בנפש האלהית כשהיא בתכלית הקטנות שבה בבחי' [ה] העלם ביותר. ותחלה יש לבאר מהו בחי' הקטנות דנפש, בהיות שזה כלל גדול דכל מעשה הטוב במ"ע וסור מרע בשס"ה ל"ת דכל אחד מישראל מגדול ועד קטן, הגם שבודאי תלוי בבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע בכל אחד מישראל לפי ערך מעלתו ומדרגתו באהבה ויראה בתמידות עבודתו (הנקרא פרומקייט או להיפוך קלות ופריקות עול כו'), הנה זהו בחלק וסוג העבודה במצות אהבה ויראה ביגיעה רבה ובעול העבודה בתורה ומצות כו'. אבל יש כמו טבע ממש בכל אחד מישראל גם בסור מרע קמועשה טוב שלו בפועל ממש דוקא מצד שרש נשמתו האלהית שהוא בבחי' עצמית וטבעית ולא מצד בחירתו ועבודתו כלל, עד שבזה ישתוו העובד והירא עם הקל ופורק עול כמו שלא לחלל שבת ושלא לעבוד ע"ג וכל עבירות החמורות בעריות וש"ד וכה"ג. וכן כמה מצות עשה כמצה בפסח וכסוכה ותפלין וציצית וכה"ג שכמו טבעית גם אצל עם הארץ ופחות הערך בלא טעם ודעת ולא מצד מצות אנשים מלומדה כלל, כ"א רק מצד בחי' יהודית העצמית דוקא (בל"א זיין עצמית יהודישקייט כו'), וכמו הנשים וע"ה שיזהרו בנפשם בתכלית הזהירות מכל אשר אסור וטמא גם באיסורים קלים מדבריהם. והגם שיש כמה וכמה שמקילים בעצמם בבחי' קלות ממש לעבור על דבר האסור ולא לחוס למצו' מעשי' כל כך. הנה זה בא מצד נפש הטבעית בבחי' הרע שבה שגובר על טבעית הנפש האלהית בזה, אבל טבעי' ועצמיות דנפש האלהית היפוך זה ממש כי מעצמה וטבעה תחפוץ מאד בטוב האלהות במצות עשה ולמאוס ברע. וכאשר הענין רק בחלק המעשה לבד הוא בבחי' המדריגה התחתונה שבה בחי' נפש רק בחי' מעשה (וכמו בחי' ענין ההסכם דנפש הטבעית שבאה מן המחשבה הקרה הנ"ל רק שהוא דרך נבדל ולא בבחי' קמאעצמית וטבעיות כמו בנה"א כו'), ולולי בחי' עצמית וטבעית דכל ניצוץ מישראל בסור מרע ועשה טוב הנה מצד עבודתם ויראתם הנק' (פרומקייט כו') כבר הי' כלה כו', רק שע"י העבודה והיראה שבכ"א לפום שיעוריה דיליה מתחזק כח העצמי הזה דנה"א בכל פרטי דקדוקים בסור מרע ועשה טוב ושיהיה דבר חזק ומתקיים בלי ישתנה להקל ולעבור או להטעות ולהתיר לעצמו כו'. ובזה יש הפרש גדול בין כ"א לחבירו עד שיש צדיק גמור ורשע גמור בענין המעשה (וברשע גמור נסתלק גם כל כח האחרון במעשה בנפשו האלהית מפני תוקף הרע הגמור דנפשו הטבעית וכמ"ש נר רשעים ידעך לגמרי עד גם בחי' המעשה כו'. אך עכ"ז גם פושעי ישראל מלאים מצות כרימון. וע"כ כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וד"ל).

והנה בודאי שבחי' המעשה והעסק בסור מרע ועשה טוב מצד עצמיות דנפש האלהית באה ע"י המחשבה בתחלה, והוא הרצון במח' לאלהות לעשות רצונו במעשה עכ"פ ולא לעבור על רצונו בפו"מ כו', ומח' זו היא בלי פנימיות אור וחיות כלל רק בקרירות ע"ד הנ"ל בנפש הטבעית במחשבה קרה קמבבהתבוננות האלהות [ש] יתגדל ותרומם מרחוק אצלו ואינו שייך אליו כלל, רק שחפץ בו ביותר מפני שנתאמת ונתקבל אצלו שהוא אמת לאמיתו ע"כ רוצה שיקבע בנפשו כו' ונולד מזה בחי' ההסכם במעשה עכ"פ כו'. כך הוא סיבת תולדות הסכם המעשה דסור מרע ועשה טוב בנפש האלהית מצד העצמית מן ההחלט במחשבה שהוא בחי' האמונה, הגם שהוא בבחי' ריחוק גדול, שהרי אין הענין הזה מה שהוחלט שצריך לקיים רצון ה' בבחי' פנימית חיות מקרוב כלל, כי בחי' אלהות שבזה הוא בא בבחי' ההסתר מאד, כמו ששם שמים שגור בפי הכל נשים וע"ה ומזכירים שם ה' בכל רגע ורגע, שהשי"ת מבורך והוא המושיע ועוזר (בל"א גילובט כו' כידוע). [ו] בלא פנימית [כלל] שהרי יכול לעשות דבר מה המנגד באותו שעה ממש כמו גנבא אפום מחתרת' רחמנא קריא שיעזור [לו] כו', ואם מאמין שה' עוזר למה יגנ[ו] ב לעבור על רצונו. אך ב' דברים קמגמפורדים הם אצלו, שזהו וודאי אמונה קבועה בנפש האלקי' שבו בבחי' טבעיי' ועצמיי' שה' הוא העוזר לכל כי הוא ברא [את] הכל והוא אחדות פשוט כו'. והגניבה באה מצד תאוות נפש הטבעי' כו'. ולזה וודאי יוכל להיות שמבקש באמת עזר ה' עליו על הצלחת הגניבה כו'. ומזה ראיה עכ"פ שהאמונה אעפ"י שהיא בהסתר אלקו' מאד אבל היא טבעי' כידוע מלשון אומן כו'. והוא ירושה מהאבות כמו טבע בבנים כו'. והוא בחי' הסכם טבעי ועצמי דנפש האלקי' שמזה נולדה המעשה הפרטי' דסור מרע ועשה טוב מפני שמאמין באחד מאד, וכמו טבע אצלו שלא לעבור הרצון כו' (וראי' מקידוש השם שמאיר כח אמונה זו בבחי' הפנימי' עד שימסור נפשו בפ"מ). והגם שיוכל להיות תערובות טוב ורע במעשה הטוב כו'. כמו צדקה להתייהר בלבד או לגרמי'. הרי אמרו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, כי מצד נפש האלקי' קמדחפץ בצדקה בבחי' טבעי' ומה שאומר רק בשביל שיחיה בני זהו מנפש הטבעי' המלביש ומסתיר כו'. וכן להתייהר וכה"ג (משא"כ עובדי כוכבים דלגרמייהו [ב] לבד עבדין מצד שרש נפשם מבחי' גקה"ט מלבד חסידי אומות הקדמונים וכה"ג). והנה למטה מבחי' המעשה דסור מרע וע"ט העצמיי' דנפש האלקי' שמאיר בזה בחי' אלקות בגילוי באמונה פשוטה עכ"פ בהחלט המחשבה ורצון כנ"ל. הנה הוא כדוגמא שמצינו בערב רב שלא הי' כוונתם רצויה בעצמי' מצד נפשם רק ממה שראו הנסים כו'. ע"כ מיד בראותם שמובדלים מישראל עשו העגל כו'. וכך יש הרבה גם בישראל שעיקר המעשה רק לעצמם בלבד לקנות שם בלבד וכמ"ש בר"מ על פסוק אנשי שם, אך שמטעים את עצמם ביותר קמהלהיות צדיקים גמורים בעיניהם והעיקר אצלם רק לומר למען שמי דוקא יכבד ה' כו'. והם הנק' אחיכם שונאיכם מנדיכם כו' כידוע. ויש כיתות שנקר' צבועי' [ו] חנפים [ו] שקרנים כו' שאין בזה שום כוונה רצוייה מעצמיות דנפש האלקי' בגילוי, רק עכ"ז בבחי' העלם גדול יש בזה מבחי' אלקות דנפש האלקי'. וראי' כאשר יבוא עליו בטושים גדולים ויסורים וצער דסליק נהורא דנשמתא ויבכה כו' (וכמו שיתבאר בסמוך בענין בעלי תשובה ביוהכ"פ כו'). משא"כ בעובדי כוכבים. וראי' מביטוש דמשה שאמר להם פנו וסעו לכם כו' שחזרו בהם ואמרו חטאנו. וכן ממה שגט המעושה בישראל כשר וכן כופין וממשכנין על הצדקה וכה"ג וכמ"ש במ"א (וכמו המצות סוכה דלעתיד שיבחנו בנקודה זו ישראל קמוועובדי כוכבים, והוא דעובדי כוכבים יבעטו וישראל לא יבעטו, כי הנה"א עיקר רצונו רק לעשות רצון האלקי מצד עצמו כנ"ל וכשמצטער פטור ולא מבעט כלל שהרי אין זה רצון האלקי, משא"כ עובדי כוכבים שאין כוונתם רק רצון עצמם כו'. למען שמי דוקא יכבד [ה'] כו' וד"ל). ופרטי חילוקים יש בזה הרבה מאד אך לא ניתן לכתוב כי ממילא מובן כו'. וכל אחד יודע היטיב בנפשו ואין צריך לדבר מזה כלל.

קמזוהמדריגה הב' שלמעלה מזו הוא יותר בבחי' הפנימי' שלמעלה מבחי' מעשה הטוב במצות בפו"מ בלבד בחי' נפש הנ"ל. והוא בבחי' הרוח שלמעלה מבחי' נפש ע"ד הנ"ל בבחי' מדריגה הב' דנפש הטבעי' בבחי' התפעלות מחשבה טובה (בל"א דער הערט טיף גא[נץ גוט כו' כנ"ל). והענין יובן ע"ד דוגמא ממה שמצינו ביציאת מצרים שיצאו כל העם טף ונשים ע"י אמונה פשוטה שבנפשם והאמינו בה' גם שלא שמעו אל משה בתחילה מקוצר רוח קמחכו', אבל לאחר השב רוחם האמינו ברוח אלקי העצמי שנטוע ומושרש בנפשם מצד נשמתם האלקי כנ"ל באור חיות פנימי כו'. והלכו כולם ממצרים שזהו בהתפעלות גמורה במחשבה ורצון פנימי (בל"א דער הערט שטא[רק זייער כו') שנק' הזזה ממקומו, כנ"ל בבחי' מחשבה טובה כמו עד"מ בענין הנוגע לעצמו ביותר כו' כנ"ל. והנולד מזה גם שאינו נוגע אלא למעשה בלבד דהיינו לצאת ממצרים לבד אבל היא באה בבחי' התפעלות אור וחיות פנימי' הרבה יותר ממחשבה הקרה הנ"ל הנעלמה במעשה דסור מרע ועשה טוב בלי חיות כלל כו' וד"ל. וע"ז נאמר זכרתי לך חסד נעוריך כלומר אהבת נעוריך לכתך אחרי ממצרים גם שהי' בבחי' הקטנות לצאת רק מאפילה דטומאת מצרים לאור גדול כו'. אבל לכתך אחרי אעפ"י שהוא בלי טעם ודעת הרי זה בא בבחי' עצמיי' וטבעיי', כמו התינוק שהולך אחר אביו בהתפעלות חזקה לא יועילו כל להפרידו מאביו כו'. וזהו רק מצד רוח האלקי' שבכנסת ישראל שנמשכים והולכים אחר מקור חוצבם האלקי כמו טבעיות ממש כו'.

קמטועוד יובן כדוגמא זו באופן אחר והוא מקיבוץ הניצוצות דקדושה שנפלו ע"י שבירת הכלים בין עובדי כוכבים כמה מאות ואלפים שנה שחוזרים וניעורים ממש, והן הגרים שמתגיירים שהוא כמו דבר הפלא ופלא [אשר איש משוקע בכל מיני רע בתולדתו ותולדות אבותיו עד כמה דורות] , יהי' לו תשוקה נפלאה להתגייר ואין זה רק רוח אלקי נוססה בו בלתי יודע בעצמו מה זה, וכמו הגרים בזמן אברהם כענר אשכול וממרא [וכה"ג בכל דור] כו'. והגם כי קשה כספחת כי עלייתם מנוג"ה [דש"ר הההוא ו] תערובות קשה יש בהם וע"כ קשים כספחת, לבד ניצוצות גבוהים מאד כמו גרי הצדק כשמעיה ואבטליון ואונקלוס וכה"ג וד"ל).

ועוד יובן מבע"ת שאנו רואים בחוש שגם איש המשוקע בכל תאות רעות ובעבירות חמורים מאד כו'. מ"מ יתעורר רוחו וישוב בתשובה, ויש מי קנשישובו מעומק הלב עד כלות נפשם בבכי', כמו ראב"ד שיצאה נשמתו בבכיה ונתקנא בו רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת. וגם אותם שאינם שבים מעומקא דליבא כ"כ עד שתצא נשמתם אבל בוכים במר נפשם מאד, ובפרט בעשי"ת וביותר ביוכ"פ כידוע שגם היותר קלים וגם האפיקורסים שעוברים על כל התורה מתעוררים ביוהכ"פ, עד שבוכים ממש, וידוע שאין זה מצד הבחירה כלל כי הרי כל השנה הולך אחר שרירות לבו רק רע כל היום כו'. רק ביוהכ"פ מפני שה' נגלה על כל בחי' ניצוץ האלקי למבקשו כמ"ש דרשו ה' בהמצאו כו'. וממילא נמשך הניצוץ ומתעורר בבכיה מעצמו בבחי' טבעי' ועצמי' שזהו רק מצד בחי' עצמיות וטבעיות דנפש האלקי' רק שהי' תחלה בהעלם מפני הסתר עוונותיהם ובתשובה מתגלים ע"כ בוכה (הגם שמבואר במ"א שזהו מבחי' יחידה שבנפשו, אבל הוא רוח המעורר גם לענין המעשה להיות סור מרע ועשה טוב ואומר תעבנו בווידוי כו') ומתחרט ושב מן המעשה הרע אל הטוב. והרי זה כמבואר למעלה ש[מן] המחשבה [ה] טובה מצטרפת למעשה באהבה ויראה שבמוח בבחי' התפעלות עכ"פ (והרשעים והאפיקורסים והקלים שאינם שבים כלל היינו רק מפני שבחי' יחידה שבהם האיר רק לפי שעה שהוא זמן הגילוי ביוהכ"פ ואינו מאיר בכחות שלה כלל כמ"ש נר רשעים ידעך לגמרי. ואשר איננו קל ורשע כ"כ יותר יאיר בנפשו האלקי לענין המעשה וגם בפנימיות יותר. וכך הוא מדי יום ביומו שבת קול מכרזת ואומרת קנאשובו בנים שובבים כו' כידוע). והיותר נעלה במדרגה זהו המאיר בבחי' המעשה [בבחי'] המנגד, הוא ממה שאנו רואים בענין מס"נ על קדה"ש בפ"מ דוקא שע"ז הי' ר"ע מצטער ואמר מתי יבוא לידי ואקיימנו בפו"מ דוקא, שזהו האור הפנימי ביותר בנה"א מבחי' פנימי' כ"ח מ"ה שבנפשו שהוא בחי' יחידה המאיר למטה בבחי' המעשה שלא להמיר דתו בפו"מ דוקא, דהגם שאם לא יתבעהו להמיר בפ"מ יוכל לעבור על כמה עבירות בפ"מ כו'. אך ליפרד לגמרי מאחד בזה מעורר כח היותר פנימי ועצמי לבוא לידי מס"נ בפ"מ, ודבר זה לא יוכל להיות מצד היגיעה ועבודה כלל כ"א רק מצד בחי' עצמות ההתקשרות דנה"א במקור חוצבה שלא תוכל להפרד בשום אופן, ובשעת קדה"ש מאיר בגילוי מן הההעלם, ואם הי' מאיר כח זה בגילוי תמיד לא הי' חוטא לעולם אפי' על איסור קל כו'. כמ"ש למען תהי' יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו וכה"ג כידוע. והרי מכל אלה יש להבין כללות ענין ההתפעלות עצמיות דנה"א בבחי' הפנימי' שהוא בחי' רוח שלמעלה מבחי' נפש שאינו רק במעשה עצמו כנ"ל וד"ל.

והמדריגה הג' שלמעלה מזו היא בחי' התפעלות עצמי שבבחי' נשמה כמ"ש כל הנשמה תהלל כו'. וכן אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף וכה"ג. והענין הוא ע"ד הנ"ל בהתפעלות נפרדת דנפש קנבהטבעי' בהתפעלות דמח' טובה כשבאה בלב בשר בהתפעלות מורגשת ברשפי אש התשוקה כו'. ובנה"א היינו בבחי' התפעלות עצמיות בלב בשר מן ההשגה האלקית ממש שבנה"א המלובשת בהשגה דנה"ט, וע"ד מ"ש לבי ובשרי ירננו אל אל חי שלב הבשר ממש ירנן אל אל כו'. שזהו כמו בחי' התפעלות הניגון שמאיר בלב בשר שהוא בא מעצמו וממילא בלתי בחירה ויגיעה כלל וכלל רק מצד עצמיות התפעלות דנה"א, כנ"ל בענין המאמר דר"מ הי' מנגן בצלותא בכל מיני ניגון כו', שהוא בחי' התפעלות הנשמה ע"י השיר או קול תנועה עצמיות מכמה אופנים שונים מורכבים מחדוה ומרירות ומיצוע וכה"ג לפי אופן הכוונה האלקי' שבהשגתה האלקו' דוקא, ואמנם באה במורגש בלב שהלב מרגיש ביותר, שהרי הניגון והתנועה יוצא מהבל הלב ממש בהתפעלות אבל בלתי ידוע אליו כלל וכלל. וכמ"ש לבי ובשרי [ממש] ירננו [אבל] אל אל חי דוקא שהוא בבחי' התפעלות עצמיות באלקות והיינו עיקר ההפרש בין התפעלות מורגשת שבלב מצד נה"ט שהוא יודע בעצמו ומרגיש שמתפעל. וע"כ וודאי בהכרח שבחי' אלקות רחוק ומוסתר בזה, כי יש מי שמתפעל ונתפס ליש גדול בעצמו כו'. עד שיעשה עיקר מן ההתפעלות ולא מן האלהות כלל, כנ"ל בהתפעלות לב בשר אשר לא לה' כלל רק להנאת עצמו התגלות קנגלבו כו'. משא"כ התפעלות העצמיות דנה"א הגם שבאה במורגש בלב אין זה התפעלות מורגשת כלל, מאחר שאינה מורגשת בעצמו [כלל] עד שאינו יודע ממנה באותה שעה כלל ואינה מרגישה בעצמה, עד"מ בן המתפעל בלבו בתשוקה אל אביו מצד היותו התפעלות עצמיות וטבעי' לא ירגיש בעצמו בהתפעלות ובלתי נודעת לו במורגש כ"כ, וכן התפעלות האב אל הבן. וכך הוא כל התפעלות עצמיות כמו התפעלות עצמיות דנה"ט בתאווה גשמיות אשר נראה בחוש שבלתי נודע לו כלל למתפעל בלבו לאיזה דבר הנחמד בבחי' עצמיות וטבעיות אע"פ שההתפעלות מורגשת מאד בלבו לא נקרא מורגש בעצמו אדרבה העדר הרגשה בעצמי' בהתפעלות זו. וזהו הכלל גדול דכל שההתפעלות העצמות עמוקה יותר כמו באהבה ורצון ותענוג היותר פנימי', יותר לא ירגיש בה כמשי"ת בעזר"ה במדרגה הד'. אך מדרגה זו ישנה ברוב אנשים שעדיין לא הוטמאה הנפש האלקי' ולא נתלכלכה בטומאת הגוף בתאוה זרה דלב בשר החיצוני' כ"כ. [ו] כמ"ש נקי כפים ובר לבב כו'. ולהיות שהכוונה שבמוח מאיר בלב. ע"ז אמר בכל לבי דוקא דרשתיך. וכן כלה שארי ולבבי כו' צור לבבי כו'. וכה"ג לבי ובשרי ירננו כו'. והוא התחלת אמיתת הענין דגילוי אלקו' בלב כל או"א מישראל וע"ז נאמר על כי אין אלוה בקרבי כו' בקרבי קנדדוקא. וע"ז אמר ג"כ כל הנשמה תהלל כו'. בחי' נשמה בחי' מוחין דחו"ב שמתפעל בלב, כנ"ל במדריגה הג' דנה"ט בהתפעלות נפרדת שבה מתלבש התפעלות עצמי' זו וד"ל.

והמדרגה הד' הוא בחי' נקודת הכוונה שבמוח שלמעלה מהתפעלות המורגש בלב עדיין. ע"ד הנ"ל במדרגה הד' בנה"ט כאשר נטרד כל עומק מוחו ולבו בעצם הפלגת הדבר הטוב כו'. שכל נפשו נמשך אחריו עד שלא בא עדיין להתפעל[ות] בלב כו'. ונק' דו"ר שכליים שהשכל עצמו הוא ההתפעלות ולא [ה] התפעלות מקיצור השכל כו' (הנק' בכן כו'). והנה הגם שהתפעלות עצמיות שבלב הנ"ל. מאחר שבלתי מודעת לו כ"כ כנ"ל. הרי בהכרח שבאה פתאום בלתי הכנה מתחלה לעשות אותה וכמו דוגמת התפעלות קנהפתאומית דשמחה שמספק ביד כו'. כך הנה הרינה הזאת בלב בשר בא ממילא ומעצמו כדרך כל התפעלות עצמי', וזהו עיקר הסימן אלי'. וגם עוד פנימי' יש בה כשנמשכת דוקא אחר הכוונה התמצית שבמוח שהוא בחי' עומק תמצית המכוון בהשגה (שזהו בחי' יסוד אבא ביסוד ז"א שנק' כוונה שבלב שבאה מכח כוונה דאור אבא שבמוחו. ונק' אהבה בתענוגים, והוא בעונג הנעלם שבעומק המושג כו'), עכ"ז אין לה ערך לגבי בחינת התפעלות עצמי' שבכוונה הפנימי' שבמוח, כאשר גוף נקודת המושכל הוא עצמו המתפעל שנקרא כוונה (וכמ"ש במ"א שזהו קולו של משה שלמעלה משיר הלוים שהוא לפי ההשגה באריכות שבא הניגון מסודר לפי המשך ההסבר של ההתבוננות באופנים שונים מסודרים בתנועות הניגון, משא"כ קול תנועות הניגון שנעשה מגוף נקודת המושכל הפנימי ההיולי הוא רק המורה על תמצית המושכל והעונג הנעלם בו קנושאז אינו בא בסדר והמשך רק תנועה אחת פתאומית ביותר ונק' קלא דלא משתמע כלומר בלתי מורגשת כלל ואינו נפסק לעולם. וע"ז אמר למען יזמרך כבוד ולא ידום כו'. וזהו דר"מ הי' מנגן כו'). וכוונה זו רק בעצם אור האלקי מצד עצמה ולא מצד השגתו והבנתו בו והוא למעלה מבחי' אורך ורוחב ההשגה דבינה רק אח"כ מתפשט בהשגה, וכללותו נקרא בזוה"ק שיר כפול דחו"ב בבחי' עליות הנשמה שבמוח בהתענגה על ה' בעומק המושכל בכל פרטי השתלשלות כו'. וכוונה זו יש בה עונג עצמי ופשוט מעצמיות ופשטו' קנזהנה"א, והוא שרש ענין תפלה דשבת דכתיב אז תתענג על הוי' כו' שלמעלה מתפלה דחול, שתפלה העיקרית היא לברר ולזכך לנה"ט הנקרא עבודה ובירור, ואמנם אין זה רק בהגיע הארת הנה"א בלב הגשמי ששם עיקר רוח [ו] נפש הטבעי' בלב בשר בחלל השמאלי כו'. אבל בעודנה במוח ששם משכן הנשמה עצמה שם הוא בחי' עבודת הנשמה עצמה בעלותה למקור חוצבה בשיר ועונג פשוט ועצמי שבחו"ב שבה הנקרא שיר כפול. ועד"ז גם בכל יום ויום מימות החול הרי גם בק"ש מאיר הארת השבת כידוע. ולזאת מובדל התפעלות דאהבה קנחבק"ש מהתפעלות דאהבה שבפסוקי דזמרה, דבפסד"ז הרי הוא בא במורגש מן המוח אל הלב כהתפעלות המלאכים בקול רעש וכמ"ש רוממות אל בגרונם דוקא שהגרון מחבר המוח אל הלב בהתפעלות מורגש כו'. ובק"ש שאומרים שמע ישראל אל הנשמה שתמסור נפשה באחד עד ואהבת פועל יוצא להביא אהבה גם בנפש הטבעי' כמא' בב' יצריך כו'. אבל הוא בבחי' התפעלות עצמי' בנקודת הכוונה שבמוח והתפעלות הלב באהבה מורגשת נכלל בה ונקרא היכל האהבה, כידוע שהאהבה כמו היכל וכלי בבחי' ביטול לגבי עצמיות ההתפעלות שבנקודת הכוונה שנטרד בה כלו לאורך ורוחב כנ"ל בנה"ט כו'. ולהיות שזהו יותר פנימי ועצמי ע"כ הוא בא בלתי מורגש יותר ובלתי מרגיש בעצמו יותר, כידוע בניסיון לכל מי שטעם טעם ועונג עצמי בעומק ההשגה האלקי' בתפלה, וזהו גילוי אלהות בבחי' פנימי' יותר, ודרך כלל הוא בבחי' חיה כ"ח מ"ה דחכמה שבנפש האלהי', ושם מאיר [מ] בחי' מזלא וצלם והוא בחי' מקיף דחי' שבה שורה בחי' נשמה יתירה בשבת שהוא בחי' מקיף דיחידה העליון מכולם שמתפשט עד ז"א ואינו מאיר בגילוי כלל רק מרחוק בהעלם שזהו פנימי' מדריגה הה' דשיר פשוט שיתבאר בעזר"ה וד"ל.

והמדריגה הה' הוא בחי' יחידה העצמית ממש ונקרא שיר פשוט דהיינו שבחי' [ה] עצמי' ממש עולה בשיר ע"כ נקרא שיר פשוט ועצמי קנטבלתי מוכפל, כי שיר כפול הנ"ל הוא עונג [ה] עצמי הבא דרך פרט כמו בפרט עומק ההשגה האלקי', כמו הנשמות נהנין מזיו בחי' זיווא עילאה דע"י דמל' דאצי' בכל אחד לפי עומק נקודת השגתו כך נהנה בעונג האלקי העצמי ואין כל הנשמות שוות בזה כו'. אך שיר פשוט בא מבחי' עונג ההיולי המקור לכל מיני עונג בפרט שמזה בא תכלית ההתכללות כל העצמיות דוקא. וכמ"ש רשב"י בחד קטירא שהוא קשר אחד עצמי בעצמיות דבחי' יחידה בי' אחידא בי' להיטא ממש כמ"ש בה' תתהלל נפשי וכן הללי נפשי את ה' ממש כו'. והוא הנקרא ג"כ רצון אחד פשוט ועצמי הבלתי מורגש ובא לכלל התחלקות רצונות הפכיים כמו חו"ג שבטעם כמוס לרצון שנקרא אהבה בתענוגים ב' מיני עונג [עונג] של חדוה והיפוכה וכה"ג, אלא רק רצון אחד שכל הרצונות נכללים וטפלים בו. ע"ד דוגמא מאדם הטרוד בהצלת [חיי] נפשו ממות ממש שכל קסנקודת הרצון שבעצמיות נפשו, מתעורר בו, כי נוגע לעצמותו ממש ואז כל רצונותיו המתפשט[ים] בדבר נפרד מן העצמיות שלו ממש כמו אהבת הפרנסה ואהבת אשתו ובניו כלא חשיבי ממש, כי נכללים בעצמי' הרצון הזה שנוגע לכל עצמותו כו'. והוא הנקרא התפעלות כל העצמיות (בל"א ער איז צו רירט גא]ר פון זיין נקודת העצמיות&

189;) דהיינו שנמשך כולו ולא נשאר בו כלום [ו] אז הוא בלתי מרגיש א"ע כלל וכלל (בל"א טיפע צו טרא]גינקייט פון גא]ר דעם נפש ביז ער קען אויס גין פון דיא כלי המוח והלב כו'). והוא אהבת בכל מאדך בלי גבול שלמעלה מנר"ן, וגם למעלה מבחי' כח מ"ה שבנפש שבא בהתלבשות בכוונה שבמוח, אבל זהו למעלה מן הטעם ודעת לגמרי מכל וכל, כי אין טעם כלל לרצון ועונג פשוט ההיולי הזה אפי' טעם כמוס שבמקור השכל ההיולי כו'. ולהיות שאין דבר זה מצוי כלל ברוב האנשים ע"כ האריכות בו אך למותר. אבל מ"מ יש ממנו בהעלם בכל ניצוץ מישראל בשבת בנשמתן שנקרא נשמה יתירה והוא בחי' מקיף דיחידה כנ"ל. וגם בשעת קידוש השם מאיר כח זה בבחי' הסתלקות כו'. ובצדיקים גמורים ובעלי תשובה האמיתי' מאיר בגילוי, קסאבצדיקים מחמת גודל עוצם עריבות מתיקת העונג העצמי בבחי' יחידה. כמ"ש ואתם הדבקים ממש. וכמא' בי' אחידא כו'. ובבעלי תשובה האמיתי' בא בבחי' הסתלקות וכלות הנפש מצד המנגד, כמו ראב"ד שיצאה נשמתו ממש בבכיה וכה"ג. ובכל אחד מישראל מאיר בהעלם, והוא מה שאנו רואים שכל אחד מישראל תדבק נפשו האלהי ותמשך מאליו וממילא בשמעו ענין אלהי וגם שאינו מבין כלל וכלל רק מצד בחי' יחידה שבו שמאיר בהעלם עכ"פ והוא למעלה מן השכל ע"כ גם ע"ה ות"ח שוין ממש בזה כידוע וד"ל. (וכמו במתן תורה שפרחה נשמתן כולן בשוה. וכן מ"ש כל אשר דיבר ה' נעשה כולן אמרו בשוה מטעם זה וד"ל):

קסבה ואחר כל זה הדברים והאמת האלה בכללות כל החילוקים הנמצאות ומובנות לכל מי שהתחיל לטעום בטעם דא"ח כל איש לפי שכלו ודעתו ולבו ולפי רגילתו בעבודה שבלב מנעוריו יכיר וימצא את מקומו ומדריגתו ויבחון בנפשו כל חלקי הטעיות שנפלו בהם, ואם יש את נפשו שלם ולבו נכון לה' באמת יפקח היטיב בעין שכלו תמיד על מהותו שלא יטעה א"ע, כי לפי הנראה עיקר הקלקול בגירעון אור תורה ועבודה שבלב גם למבקשים וחפצים בקרבת אלהים הוא רק הטעות שמטעה כל אחד את עצמו מפני רפיון היגיעה לדרוש את ה' בכל לב לתכליתו, רק מרחוק ירצה להתקרב ולבו בל עמו. וע"ז אמר לקנות חכמה ולב אין שהעיקר הוא נתינת הלב היטיב לתכלית אמיתית הענין של דא"ח, שלזאת ישא את נפשו ולבו בכל ימי חיי הבלו, ולמה לריק ולשקר יעשה בנפשו לרחק ולא לקרב ח"ו. (בל"א מיא זא]ל זיך ניט נא[רין כו') כידוע ומפורסם לכל שעיקר הענין בתערובות טוב ורע הוא המטעה את עצמו כו'. אך הנה כ"ז למבקשים ודורשים וחפצים בקרבת אלהים באמת אבל קסגאין זה נמצא ברוב אנ"ש. וההכרח לבוא בתוכחת מגולה מאהבה מוסתרת וגלוי' לגלות ולהודיע לכל אחד את נגעו ומכאובו ואם במסתרים תבכה נפשו וצר לו באמת, אבל הגיאות והתקשרות באהבת עצמו תכסה על כל עד שאינו רואה חוב לעצמו כלל וכלל וכל דרכי איש זך וישר בעיניו כו' ולזה אין תקוה כו'. והנה באמת מלבד הטעות להטעות א"ע מצד העדר הידיעה לבד אין סיבה זו עיקר האמת, אלא רק מסיבת רפיון לב בעסק ורצון בכלל לכל ד"ח. כי הנה הרוב הטרודים במו"מ בתכלית בכל נר"ן ח"י שבנה"ט אם ישוב רוחם אליהם בעת מן העתים לפרקים או בשעת התפלה לא יוכל לשאת בנפשו עול היגיעה במוחו להעמיק דעתו בממלא וסובב גם דרך כלל וכ"ש דרך פרט, עד שיהי' לו גם בחי' מחשבה טובה הנ"ל רק בחי' מחשבה קרה מרחוק מאד שאין נוגע אליו הענין כלל וכלל כמו שידוע היטיב למודים על האמת ואינם רוצים להטעות עצמם ח"ו. והנולד מזה שהוא ההסכם הוא בקרירות עצומה ולא מספיק רק לפי שעה דהיינו רק ללמוד כמעט רגע אחד אחר התפלה בתנ"ך ובשעה ושתים קסדחולף ועובר גם ההסכם הזה והי' כלא הי' ויעסוק בבחי' יחידה שבנפש הטבעית במשא ומתן ושאר צרכי גופו כאלו הוא ענין הנוגע בבבת עינו ממש כמו בחי' כל עצמותי תאמרנה הנ"ל בעבודת ה' כו', [ו] גם בשמעו או ראותו דא"ח יראה וישמע מרחוק מאד ואם יתקבל בכי טוב יודה רק בהודאה כו' והתעיף עיניך בו ואיננו כו' וישכח לגמרי מכל וכל והיו כלא היו וכו' ואין זו אוזן שומעת כלל וכלל, אבל הרי נשאר בו באמת בחי' עצם טבע [יהדותו] בחי' נפש דנפש האלהי' בסור מרע ועשה טוב ומלובש בהסכם בבחי' רשימו עכ"פ כו'. אך גם בזה יש רפיון גדול [ונמהרים] להקל ע"ע מכמה סיבות המונעים מחומריות הגוף וטרדות המשא ומתן והמשכת עצמיות הנפש בעוה"ז עד שהוא בבחי' דומם ונקרא טמטום המוח שאינו שומע גם מרחוק, ואין לו בזה שום חוש הבנה והתקבלות במוח כלל כידוע למודים על האמת עד שאין צריך לשאלה לאיזה תועלת כו' כי לא שמע כלל.

קסהאך מכל מקום גם בשני כיתות הללו נמצא דבר טוב ומשובח מצד אחר לגמרי [ו] הוא בראות[ו] שאינו שומע ומקבל להתפעל גם במוחו בהודאה ומכ"ש בלבו, הנה יבוא לבחי' תשובה פשוטה לבחי' מרירות ושפלות בעצמי', על חומר גופו הגס וכה"ג ויזכור חטאת נעוריו וכה"ג ויצעק בצעקה פתאומית בלא התבוננות אלהות כלל, רק דרך כלל על דרך שאמר צעק לבם אל הוי' דוקא בתשובה מעומק הלב במרירות עצומה או בהכנעה גדולה. הנה זהו היוצא מכל החלוקות המבוארים למעלה, כי ה' יראה ללב השב בצעקה אם הוא באמת גם שהוא בלא התבוננות כלל להיותה באה מצד התעוררות הנפש האלהית כמו שכתוב למעלה שיוכל להיות בבעל תשובה מבחי' יחידה שבנפש האלהית עד שתצא נשמתו ועכ"פ מבחי' רוח ונשמה שמעוררו בתשובה והוא הצעקה בתפלה כמו שנאמר ויצעקו אל הוי' בצר להם כו' וכן צעק לבם כו', והתפעלות זו מכלל התפעלות אלהות דנפש האלהית היא, רק שבאה מצד המנגד כו', ובהיות שהנפש האלהית בקירוב ודביקות תתפעל בצעקה פתאומית בלב בשר כמו לבי ובשרי ירננו אל אל חי כנ"ל, ונמצא אחת היא רק שזה מצד המנגד כו' וד"ל. ובזה יש רבים הטועים שמשפילים הצעקה כזאת, ובאמת טח עיניהם מראות שזה ממש המאמר הנזכר בליקוטי אמרים בכי' תקיע' בליבאי מסטרא קסודא וחדוה מסטרא דא כו' שהחדוה הוא עונג האלהי שבמוח הבא במורגש אל הלב כו', והוא חלק הקירוב של נפש האלהית, ובאותה מדריגה עצמה תתמרמר הנפש האלהית ותבכה מצד ריחוקה מאחד כו'. והיינו בכי' מסטרא דא כו' ובכל רגע ורגע צריך להיות חדוה מסטרא דא כו'. ואמנם בב' כתות הנ"ל אינו נמצא רק חלק הב' בענין בכיה מסטרא דא והוא התפעלות נה"א מבחי' הפנימי' שבו אשר ה' דורש ומבקש זה מאד מאד כמ"ש קרוב ה' לנשברי לב כו'. שהוא לב נשבר מפחיתותו וריחוקו מאלהים כידוע [לכל ה(א)האריכות] וד"ל.

והכת הג' מאותן האנשים שיש להם התפעלות במח' (הנקרא דער הערט טיף כו') כנ"ל, והנולד מזה לחפוץ בתשוקה במוחו בהתגלות אלהות בוע"ט כו'. גם שבלתי מורגש עדיין בהתפעלות הלב כמ"ש למעלה. הנה בזה יש תוכחה רבה ועצומה מאשר נראה בעליל ברוב אנשים גם ברגילים ובקיאים וחפצים באמת [ב] דא"ח כי יש להם חוש השמיעה הזאת הנקרא אוזן שומעת, ואיך נהפכה לס"ג ממש מן הקצה כו'. כי בשמעו ונקלט היטיב פרטי עניני האלהי במחשבתו יתפעל ויאמר האח חמותי ראיתי אור כו' אבל בזה יוגמר קסזהענין גם כי חוזר עליו פעמים ושלש כו', הרי זה רק בבחי' בריקה וסקירה על המוח ולב וישאר הכל גנוז וטמון בהצנע מאד בהעלם [ב] נפשו עד כלותו ממש, כי מיד חוזר וניער בעסקי גופו ואינו משתמש בשקידה תמידית לקבוע בנפשו בכל מיני אורך ורוחב ועומק להחיות נפשו האומללה כי זה חיי נפשו ממש והוא מסלקו מנגדו אחר שכבר גמר וסבר, וגם נתפעל כבר יצא כל חובתו ונק' חסיד כו'. וממילא רשאי לו לעסוק בכי טוב בכל הצטרכותיו ומצורף לזה קדושתו בעיניו עד שמערב הכל ביחד להטעות א"ע ביותר. ובהגיע עת התפלה ישאר הכל אצלו בבחי' העלם ומקיף, וגם כאשר מייגע א"ע ויבוא לכלל התפעלות במחשבה אינו יודע מה טיבו ומה יולד טוב מזה כידוע נאמנה לכל הנבוכים בזה. וכל זה רק מחולי הנפש הטבעי' שמורגלת מאד בהגשמת גופני לכל הצורך, ואיך תוכל שאת לקבל הרגשה אמיתית בדא"ח בשמיעה הנ"ל. וגם מצד הקלות ומיעוט העסק והיגיעה רק דרך מעבר בעלמא לצאת י"ח וכמו השומע שיר וניגון כו'. כי יש בחוש השמיעה הנ"ל מדריגות רבות, יש שומע לעומק יותר ויש שומע ומתפעל אבל בקלות ובמהירות (בל"א פון אויבין זייער) דהיינו שגם ההתפעלות במוח הוא מבחוץ ולא מבפנים כלל, כידוע כל זה למודים על האמת ואינם רוצים להטעות את עצמם ע"כ יפול הנופל מזה לגמרי במיעוט זמן ובמיעוט סיבות המונעים ומנגדים, כמו הטרדות למו"מ והנופל בתאוות עצמו להתגשם ביותר וכה"ג עד שנפסק אצלו חוש השמיעה הזאת לגמרי מכל וכל כידוע ליודעים וד"ל.

קסחואמנם הנה אחר העיון היטיב הדק בסיבות המחלה הזאת המתפשטת ברוב אנשים, הנה הוא בא ממקום אחר והוא אשר אין להם לב נשבר (המכונה בל"א צו ברא]כינקייט) האמיתית בעצם טבעם, כי מנעוריו לא קיבל תחלה ד"ח ע"פ סיבת התעוררות תשובה אמיתית מקרב ולב עמוק רק בדרך מעבר לפי שעה וכבר חלף ועבר גם בחי' הרשימו מזה לגמרי עד שהוא איש שלם לגמרי בעצמו (בל"א גא[נץ זייער בייא זיך בלי שום צו ברא]כינקייט כו'), ע"כ קבלת ד"ח על השל[י] מות הזאת לא יוקלט בפנימית ועומק לבו ומוחו כלל רק דרך מעבר בעלמא כאדם ששומע ורואה ענין שחוץ ממנו אע"פ שנהנה ומתפעל לפי שעה מיד יתעלם והי' כלא כו'. וכל שיש לו לב נשבר בעצם טבעו יותר מצד הנה"א שהיא נקר' מרת נפש במאסר חומר הגוף, הגם שנראה כמו טבע אנושי' מצד התלבשותה בנה"ט הנקרא מ"ש טבעיות אין זה באמת מצד הנה"ט כלל, כי אין בטבעה רק להיות במ"ש מחסרון והעדר גופני ולא מחסרון אור אלהי כו' (ולזה אמרו גם במקבלי רזי תורה שאין זה אלא במי שלבו דואג תמיד בקרבו שהוא ענין המ"ש הטבעיות והעצמיי' מעצמות דנה"א, ובלעדה לא יאיר אור רזי תורה בנפשו ולא יתקיים כלל וכלל רק אדרבה יבוא לידי חושך והוא רק הגסות והפריקות עול כידוע בניסיון גמור). ודבר זה שמעתי בפירוש מפי אאמו"ר ז"ל ששמע בזה"ל מהרב המגיד ז"ל שלא יוכל קסטאדם לבוא לקבלת אמיתית רזין דאורייתא והשגת עמוקות האמיתית באא"ס עד שיוקבע בנפשו ממש, בלתי אם יש בו המ"ש הטבעי' והעצמי' שמושרשת בו מנעוריו דוקא, ודוקא בבחי' ההיולי שבה הכללי' (בל"א אשענצייע) אם הוא לעומק האמיתית דוקא (דהיינו צו בראכינקייט האמיתית בטבע עד שמואס ממש בחייו בתמידית בכל שעה ושעה), אז ישכון בו ממקור כל החיים מקורא דכולא להחיות רוח נדכאים וכמ"ש את מי אשכון את דכא ושפל רוח כו' [ב] כל אשר הוא עושה, אם בהתבוננות ברזין דאורייתא מוסרין בנפשו בגילוי אמיתית אם לבו דואג בקרבו (ולהיפוך אין מוסרין בנפשו כלל גם שיודע ומשיג הפשט וכו'). וגם בכל פרט ופרט מדרכי העבודה האלהי' ה' ירצה בו, ואז נהפך האנחה שלו והמ"ש הטבעיות הנ"ל לשמחה ועונג רק מצד אלהו' ששורה על נפשו ממש. אבל בלתי זה ובפרט להיפוך מי שטבעו ממרה הלבנה בהוללות טבעיות, הגם שהוא כלי מוכן לקבל כל רז כו' לא יתקיימו בנפשו ויהי' בחושך הילוכו כל הימים להטעות א"ע בתכלית כי אין ה' אתו בשום אופן כו'. ע"כ תוכן הדברים.

ומזה י"ל גם בבינונים לפ"ע שזהו עיקר סיבת המחלה הנ"ל בנפשם אם יפקחו נא בעין חמלה על נפשם ולא יאבדו א"ע מצד אהבת עצמ' שלא לראות קעחוב כו' וד"ל. ומכש"כ בדורותינו החדשים שמקרוב באו שלא התחילו מנעוריהם בבחי' לב נשבר הנ"ל כלל, רק מיד נתפתחו עיניהם בחכמה אלהי להשיג ולשמוע הכל בב"א כאחד הגדולים כידוע והם שלימים בכל מהותם ילדים אשר אין בהם כל מום ולא ירגישו בעצמם שום דבר רע ומקילים לנפשם ביותר, כי שמח תשמחם מאשר משיגים ויודעים הרבה והעיקר מאהבת עצמם, וגם המעט שיש בטבעם בחי' לב נשבר כמו זר נחשב אצלם להעמיק בזה מקטנות המדריגות שקורין לזה (פרומקייט טבעי') כי כך קבלו מהדרשנים הגדולים עליהם האומרים רזי לי כו'. והוא טעות גמור מן הקצה כו'. וחי נפשי אשר בטעות זה נפלו רבים מהגדולים שבחדשים לולי קצת מהישנים שיודעים האמת וגם המה עזבו דרך זה מצד נפילתם בעוה"ז כו'. והגם שישמעו בדרושי' [ב] זה דברים רבים באור תורה אמיתית של אאמו"ר ז"ל נ"ע יאמרו שזהו רק לקטני הערך כמו בעלי תשובה וכה"ג. וחי נפשי שהגדולים צריכים לזה הרבה יותר מהקטנים, וזהו עיקר סיבת נפילתם מעט מעט בלי הרגש בנפשם כלל וכלל כידוע בבירור וד"ל. ועוד זאת הסיבה העיקרית למחלה הקשה הנ"ל, מיעוט היגיעה והעסק בד"ח ולהביאם בנפשו במעשה דוקא, כי גם שיש הרבה מאד שמתעסקים ומייגעים א"ע בהבנת וחזרת הענין הרבה פעמים עד שיהי' בקי בהם ובשמותיהם שגורים בפיה' להשיב לשואלים כו'. לא לזה יקרא עסק ועבודה האלהי' כלל רק בחי' לימוד בעלמא מן השפה לחוץ ולבו [ונפשו] בל עמו כלל, מפני שלא עסק בהם בעבודה האלהית לקבוע הדברים בנפשו קעאבהתקשרות עוז ותעצומות להיות חי בהם ממש (הנקרא לעבידיקייט בנפש ולהיפוך נק' טוטקייט) ודא"ח הם חיים ממש לדורשיהם. וכמ"ש ואתם הדבקים כו' חיים כולכם כו', ולהיפוך כמת יחשב, וגם במילי דעלמא יש הפרש גדול בין מי שכל הדברים בענין המה יוצאים חיים (דער ענין איז לעבידיק עס לעבט זייער כו'), בין כשהענין הוא בלתי שום חיות כלל (דער ענין איז טויט זייער כו'). ודבר זה ידוע שבחי' חיות הנפש בדא"ח אינו אלא ע"י העסק בעבודה האלהי' וביגיעה גדולה בתפלה ובלימוד בעיון בתורות ובזוהר הק' וספרי קבלה להעמיק ולקשר נפשו ולבו בהם באמת (בל"א איין שטא[רקין קלע( באמת פון נפש כו') עד שתחי' נפשו בחיות חדש ממש, וזה צריך להיות בתמידות ושקידה רבה עד שיקבע בנפשו ותחי' חיי עולם בל תמוט ולא תחשך אורה, ואז כאשר ירצה לבקש דבר ה' יוקבע בנפשו לעולם ויבקע כשחר אורו להשביע נפשו בשביעה שיש בה ממש להוסיף אור אלהי בתוס' מרובה ובשרש ויסוד המתקיים לעולם והי' כעץ שתול [על] כו'. ולא יזיזוהו כל רוחות רעות שבעולם כו' וד"ל.

והכת הד' מאותן האנשים אנשי לבב שמחוש השמיעה הנ"ל הנקרא אוזן שומעת נכנס ללב ומתפעל ולא האוזן לבד שומעת כו'. ויש בזה מינים שונים מאד יש אשר מיד שמתפעל בלבו תקצר חוש השמיעה ששומע בהרחבה (או בהתבוננותו או בראותו בכתבים וספרים הקדושים) ולא יעמיק קעבלתכלית אורך ורוחב ועומק המכוון, ויעמיד הכל על אחת בקיצור הנאות לו שאותו דבר נתקבל אצלו וזהו החולי רעה שיאבד את הכל כי לא נשאר אצלו מאומה, ולא די שמאבד את העיקר אלא שיצא שכרו בהפסדו שיפסיד גם מה שנשאר אצלו כי לא יתקיים כלל להיות שאין לו לב חיות כלל בלא מוחין כידוע. ונשאר בלב בלא מוח, ע"כ וודאי כל אשר חפץ באמת בקרבת אלהים בנפשו יראה שלא יעשה יש ודבר מהתפעלות לבו ולא ירגישנו כלל, אדרבה התפעלות זו תוסיף תת כחה בכח בינתו להרחיב ולהעמיק לתכליתו יותר ולא יטעה הטועה לאסור ולפסול התפעלות זו ח"ו רק שיראה שלא תקצר לו העומק והאריכות, והוא הנק' שהלב נמשך אחר המוח (בל"א דיא הא[רץ איז אין מוח) כאדם שמתפעל בלבו במו"מ טוב וכה"ג שלבו עולה במוחו ואינו מרגיש אותה קעגאדרבה תוסיף תת כחה להרחיב ולהעמיק כו' (ועדיין אין זה בחי' הכוונה שבמוח עצמו הנ"ל רק שהתפעלות הלב נכלל ומתאחד במוח), אך הנה זה דוקא באותן שהתפעלות לבם נמהר מאד אחר ההתבוננות או השמיעה דבר שהוטב בעיניו כו' (עד שיוכל להיות שההתפעלות תגבר על ההתבוננות ולא ידע ממה נתפעל כידוע), ובהם בנקל יותר להביא התפעלות הלב אל המוח לגמרי כנ"ל, אבל יש במין זה להיפוך, דגם בשעה שמתפעלים במוח מתעכב אצלם זמן מה ולא יומשך ההתפעלות בלב עדיין עד אשר יביאו ללב בהדרגה וישוב נכון כידוע, ובהם נעשה קצת הבדלה בין המוח והלב שאינם שוכנים כאחד, כי בהגיע ההתפעלות ללב אז תנוח ההתפעלות המוח כמעט לגמרי ואין זה רק התפעלות הלב רק שנולד מצד השכל (והוא הנקרא בכן כו'), קעדובהתפעלות המוח אין שם התפעלות הלב ע"כ ימצא ג"כ שיהי התפעלות הלב יותר מבמוח, או להיפוך שהתפעלות המוח יותר מהתפעלות הלב (אך זהו המעלה שידע ממה נתפעל רק שהוא הקיצור כו', משא"כ בנמהרי לב הנ"ל שיוכל להיות שבלב מתפעל ברשפי אש יותר עד שלא ידע ממה כו'), ויהי' איך שיהי' הכל הוא בחי' גילוי התפעלות ביותר שהוא התפעלות הלב רק שבזה אינו מרגיש בעצמו כ"כ מפני שעולה למוח ובזה מורגש בעצמו יותר. אמנם הנה לא ראי זה כו'. דהנה באמת העצה לקיים נצחי' של דו"ר טבעיי' הנולד מצד השכל בדרך בכן הנ"ל. היינו דוקא כאשר הוא בא בבחי' פנימי' ועומק הלב והוא בתשוקה ואהבה אמיתית מקרב הלב בהמשכה רבה, או התפעלות תשוקה [ברשפי אש] יתירה, וכן להיפוך בעוצם מרירות הלב על היפוך המנגדו, משא"כ כאשר ההתפעלות הוא דרך מעבר בעלמא (בל"א זייער פון אויבין זייער גינא[רט כו') אז כמעט רגע חולפת ועוברת ההתפעלות לגמרי, וזהו בדוק ומנוסה כידוע למבקשי עצות ע"ז כו' וד"ל.

קעהועוד זאת הסיבה לחולי זו הנקרא חלישת הלב בלתי תוקף כלל שבמעט רגע יפול כו'. הוא העדר המעשה המסתעפת מדו"ר טבעיי' הללו, להיות ידוע שאין לאור אחיזה ותפיסה רק בכלי, וכל מה שיתרחב הכלי יתרחב האור כמשל הניצוץ בנר הדולק כו', והיינו המעשה שהוא בחי' כלים מכלים שונים להלביש האור דדו"ר הנ"ל, והוא מה שמקבל קבלת מלכות שמים באהבה להיות דבוק בתורתו ובמצותיו, ולהיפוך להתרחק מרע כו' ומקיים מיד בפו"מ שזהו כידוע בענין כי טוב לגנוז האור בכלי שאז מתקיים דוקא, ובלא כלי אין קיום לאור כלל. והתוכחה בזה ידוע לכל כי רבים חללים הפילה חולי רעה זו כו'. אשר מיד אחר העבודה ועסק בד"ח בהתפעלות עושי' היפוכו אשר לא ניתן לכתוב ויצא שכרם בהפסדם על להבא ג"כ, כי כלי ריקן אינו מחזיק מאומה, ואם יאיר אור התפעלות בלב הרי זה כשלהבת הפורח באויר שאין לו קיום או, כאש התבערה מן שריפת הקש שנראה תחלתה ברעש גדול ומיד תכבה כו'. משא"כ התפעלות שבעומק הלב שזהו כדמיון בישול בשר הגשמי שבגמר קעובישולו נעשה רך וראוי לאכול (בל"א עס איז גוט איבער גיקא]כט כו') ונקרא לב בשר, משא"כ כשלא נתבשל כ"צ הוא קשה כו' (בל"א רויע פלייש כו') וזהו שבדק ר"ע לתלמידיו כידוע וד"ל. ועוד סיבה לזה יותר מצוייה והוא מלבד ריחוק התפעלות הלב מן המוח, הנה הוא בא ממיעוט לב נשבר הנ"ל (הנק' צו ברא]כינקייט כו') שכאשר טבעו בלב נשבר אזי חיות נפשו ולבבו מההתבוננות חזקה ביותר, וזהו בדוק ומנוסה שכל מי שלבבו נשבר ובשפלות הלב ביותר (הנק' נישטיקייט בייא זיך בתכלית כו') יותר תתקיים התפעלות לבו באמיתת יותר להיות לאור וחיות לכל אשר ירצה בעבודת ה' כל היום בתו"מ וכה"ג. וגם במילי דחסידות עצמו כל השפל ונבזה בעיניו ויותר בלבו דוקא אזי לבו כלי מוכן להכיל יותר התפעלות אלהי שמן ההתבוננות, וע"ז נאמר שפת אמת תכון לעד ולהיפוך עד ארגיעה לשון שקר כו'. והוא בחי' מ"ש ההיולי הנ"ל (הנק' אשענצייע טובה) שמתפשטת בכל פרטי הדברים כנ"ל אם בהתבוננות ואם במדות שבלב ואם ברצון ותענוג כו' הכל הולך אחר המעמיד והמקיים והוא בחי' לב נשבר האמיתי הנ"ל כידוע ברור כשמש גם בגדולי עולם. וזהו פסק המשנה דאין מתפללין אלא מתוך כובד ראש והכנעת הלב דוקא כי רם ה' ושפל יראה דוקא וד"ל. (ועוד יש סיבה להסתלקות האור בלב במעט רגע מסיבת עיפוש האויר מתאוות לבו הרע כו'. כמשל האור באויר עכור שאינו טוב, ולהיפוך בחי' אויר זך [שבלב] שבא מטהרת הלב ופרישותו מגשמיות עוה"ז גם מהוללות וכה"ג ויסודו היינו ענין לב נשבר הנ"ל וד"ל):

קעזו והכת הד' מאותן האנשים שנכנסו לעומק יותר בד"ח בשקידה רבה והוקבע מאד בנפשם בבחי' כוונה פנימית שבמוח, הנ"ל במדריגה הד' שבנה"ט ומלובש בה התפעלות עצמי' דנפש האלהית שנקרא שיר כפול כנ"ל, והוא בחי' עונג עצמי להתענג על ה' בעומק הכוונה באלהו' שנטרד כל נפשו בזה עד שלא יבוא לכלל התפעלות בלב כנ"ל באריכות (בל"א זייער איין טיפען קוועל אין מוח מיט איין שטא[רקע צו טרא]גינקייט בעומק עצם ההשגה מצד דער זא[ך א[ליין דוקא ביז ער איז פון זיך גא]ר א[רויס באמת בהעדר הרגשה הנקרא ביטול עצמי' דבחי' מ"ה דחכמה כידוע). הנה בזה רבו מינים שונים מאד במדריגות חלוקות זו למעלה מזו לא ראי זה כו'. דהנה כת החדשים אשר אין להם טבעית מ"ש (בל"א טיפע צו ברא]כינקייט הנ"ל) ע"ז אמרו אם אין יראה אין חכמה, שבוודאי מטעים א"ע בזה ביותר שנדמה להם מיד בהתפעלות העומק שבמוח מצד אלהות עצמו בבחי' עונג עצמי (הנק' קוועל גדול) ואין זה רק מבחוץ ולא מבפנים כלל וכלל (בל"א עס איז זייער פון אויבין און גינא[רט זייער). וסימן לזה שמיד שחלף זה ועבר, בא לכלל הרגשת העצמיות מזה עצמו דוקא קעח(הנקרא ער איז מלא וגדוש פול זייער פון דעם גופא) וידמה לזולתו כבהמה ממש ויבוא לכלל התנשאות עצמו בבחי' הפנימית בבחי' [ה] תמימות בלתי נודע לו באמת, כי שפל בעיניו לכאורה ונבזה ובטל ביטול עצמי כנ"ל. ולהיפוך הוא שזהו תכלית הגסות האמיתי' (ער הא[לט פון זיך באמת, זיין אורט קען ער ניט צו נישט מא[כין ח"ו). והמופת לזה כשיבטשוהו בבזיון (הנק' שאר) מתפעל ביותר עד שיחלה כו'. הרי יצא דבר והיפוכו, כי גם באותה השעה מוטעה הי', והי' להיפוך שרצה להגיע למדריגות הביטול כי לא יחסר לו רק זה וכה"ג. ומזה מסתעפת ריבוי תאוות הרבנות בנערים להשפיע לזולתו [רק] בטעות שמטע' א"ע שמכוון לטובת זולתו כו'. וחולי זה מצוי ברוב הילדים היינו הענוגים והרכים אשר לא טעמו היטיב מטעם מרירות האמיתי' מ"ש הטבעיות (הנק' צו ברא]כינקייט) ומפני גדילתם במעט זמן להגיע לתכלית ההתפשטות בחכמת האלהי' כידוע, והרוב הוא מסיבות תערובות הקשה בנה"ט שהמשיכו לו אביו ואמו בהרגשת עצמיות' שהוא רע שבנוגה כידוע. ע"כ בכל דבר גם בענין אלהי לא ימלט מזה כו'. וזהו סיבה כלליות (ויוכל להיות שיהי' לו נשמה גבוה מזולתו, וגופו דנה"ט ממקום נמוך יותר, ע"כ התפעלות עצמיות דאלהי' יש בו יותר, אבל בלבושים דנוגה דגופו הוא בחי' מורגש יותר, ולהיפוך יש שנשמתו נמוכה ורחוק ערכו קעטבהתפעלות אלהו' מזולתו, אבל גופו דנפש הטבעי' דקה יותר בבחי' ביטול והעדר הרגשת עצמו כ"כ. והסימן הוא בדבר שבממון וכל בחי' לגרמי' שיוכל להפקיר א"ע, וכן כל הטוב שעושה בלתי מורגש בעצמו שעושה דבר מה כו'. ומי שנשמתו וגופו ממקום עליון ביותר כל טוב האלהי יצלח בידו כי ה' אתו להיות כלי מוכן לכל כי כל הכלים שלו בבחי' ביטול שזהו העיקר כו').

והיותר עליונים בסוג זה המה הישנים שקבלו בנפשם כל טעם מר עד הנפש על דא"ח, וגם בהתפעלותם במוח אינם מכוונים להגיע למדריגה או להנאת עצמן כ"א קרבת אלהים יחפצון מצד עצמ[ו] , והכוונה לעומק ורוחב הוא לתכלית האמת (בל"א ניט גינא[רט בתכלית כו') אזי הוא נקרא עונג האלהי שבכוונתם האמיתי' אשר ה' שוכן בזה בכל חד לפי ערך טהרת עומק הכוונה האלהי' (הנקרא איין טיפע צו טרא]גינקייט באמת לאמיתו). וסימנו שאח"כ יבוא לכלל שפלות אמיתי' (הנקרא נישטיקייט ער איז נישט בעצם ניט גימא[כטע נישטיקייט ע"פ חשבון פחיתת עצמו כו'). וע"כ לא יתפעל בשום אופן מן הביטוש (הנקרא שאר) ואינו מרגיש זה כלל כי נבזה בעיניו נמאס באמת מפני שאין לו מצד עצמו כלום, וזהו היפוך ההתנשאות (רק מבזיונות פשוטים מתפעל מפני קפשיש לו גוף, ואין זה סתירה לענין זה כלל כידוע). וגם בזה מינים רבים שונים חלוקים באופן עומק השפלות, כי יש מטעים את עצמם בזה שנדמה לו שפלות אמיתי' כו', וכל אחד ידע וישגיח על עצמו וימצא א"ע בטעות אם ירצה לראות על עצמו ולא למחול לעצמו מצד אהבת עצמו כו' (הוא הנק' נא[רין זיך). ועוד מסימנים טובים לאמיתת הביטול והעונג האלהי שבכוונה הנ"ל (הנק' קוועל גדול) הוא בחי' ההמשכה של הנפש כל היום אחר קרבת אלהי' במעשה דוקא, וימאוס בהבלי עולם לילך פנוי בלב ומוח עד שייצר לו מאד בביטול שיחת הילדים והוללות הנהוג בזמן הזה (הנק' ער קלע(ט זיך זייער און ציט זיך צו אלקות תמיד במחשבה עמוקה מאד, או ללמוד נגלה או נסתר בדיבור וכה"ג). ועוד סימנים במיעוט תענוגי עוה"ז בכבוד ולבוש ומאכל טוב וכה"ג בשאר תאוות גסות מעשה בהמה (בל"א דיא וועלט איז ניט קיין עיקר לעבין) (ובלשון הזוהר שדי מילי דעלמא בתר כתפוי כו') (בל"א זיין לעבין איז דער עיקר אין קרבת אלקים באור תורה פנימית וחיצונית כו') וגם בעסקו במו"מ אינו אץ להעשיר כ"א רק ההכרח ולא יהי' כל עומק לבבו במס"נ במו"מ כי הן ולאו [יכול לבא ל] השתוות אצלו וישליך על ה' יהבו כו' (כמשי"ת בארוכה בקונטרס מיוחד בענין עסק הפרנסה כו'). ולהיפוך מי שהילוכו מבחוץ בענין כוונה הנ"ל מיד שיעסוק במו"מ יבוא להיפוכו לתכלית עומק הרצון בכל נפשו במדריגה כזו ויותר מזה במו"מ. וכשחוזר וניעור ה"ז הענין רחוק מאד אצלו וצריך להתייגע עד שיתקרב כו'. והאריכות בזה אך למותר כי מיעוטא דלא שכיחא הוא והמעט אשר היו ראויים לזה נפלו מכמה טעמים וסיבות, אם מצד עומק לבם ביותר קפאבטרדת הפרנסה שהגיע לעומק הנפש ביותר עד דשדי תכלא בכולא עד שכל אוכל תתעב כו'. דהיינו שנעשה בבחי' ריחוק גם בלא אוזן שומעת כו' הנ"ל, ואם מצד עוצם הגסות והפריקות עול עד שנהפך האור לחושך שהוא מסיבת ההרגשה בעצמו ביותר שבא מסיבת הרבנות בדרשנים המתחכמים כו'. או מצד שתחילתו מעורב ברע הנקרא שקר וגסות עד שכל פנימית התחלתו לא הי' רק להתגדל כו'. וזאת החולי הרעה נמצא מכוסה ונעלם בהעלם אחר העלם, גם במי שמלובש בלבושים יפים בעסק הד"ח לעיני אדם, אבל ה' יראה ללבב וסופו מוכיח על תחילתו בנפול הנופל שחוזר לאמיתת מהותו, כידוע ברור לכל מעיין ובדוק ומנוסה בכמה אנשים שעלו וירדו תכלית הירידה שאין משיחין על פני השדה בדבר כזה כו' וד"ל. (וגם יכול להיות מסיבת הנפילות בתאוות גשמיות שמטמטמת לבו ומוחו בתכלית עד שנתגשם ביותר ונעשה בחי' דומם כו'), ועוד מסיבת החוצפה הטבעי' הנק' תקיפא דרא (בל"א א[שטא[רקייט בייא זיך זייער כו') שזהו היפוך בחי' הביטול ע"כ לא ניזוז ממקומו כלל בתחילתו (ער איז בתכלית הגא[נצקייט) וכל שלא הי' ב[ו] בחי' הזזה וביטול אמיתי לא יוכל לקרב לאלהי' קירוב אמיתי לעולם כידוע, ע"כ סופו מוכיח שנשאר ריקן רק בחי' עזות פנים בחוצפא מלכותא בלא תגא עד שיבעט וימאס בכל כו'. וימאס גם באחרים כו' (וז"ש בזוהר פ' שלח אבן בחן כו' דצדיקי' כד מבטשין להון סליק נהורא כו'. ולהיפוך מחרף ומגדף כו' ע"ש) וזהו הסימן האמיתי לכל עיקר אמיתת הענין הנ"ל וד"ל. ומין זה שכיח טובא [כידוע] וצריכים שמירה מעולה מתחילתם שלא יזיקו אחרים כו'. ושומר נפשו ירחק מהם כו'.

קפבוהכת החמישי מאותן שמאיר בנפשם מבחי' יחידה שהוא בחי' העונג והרצון הפשוט העצמי שלמעלה מן הכוונה והטעם שבמוחו כו' כנ"ל במדריגה החמישי' דנה"ט ומלובש בזה התפעלות עצמיות דיחידה שבנה"א, ע"ד שאמר רשב"י בי' אחידא כו', וע"ז נאמר ואתם הדבקים ממילא כו' כנ"ל באריכות. הנה הגם שמדריגה זו לא שכיח גם באחד מעיר כו'. רק אפשר מצד הארה דיחידה בהעלם בניצוץ בכ"א מישראל כנ"ל, שיוכל לבוא לפרקים גם בגילוי קצת בשעה שמתפעל בעונג הנ"ל (הנק' קוועל שבמוח) שיבוא לכלל עונג הפשוט העצמי שלמעלה מן הטעם לגמרי, רק שלא יהי' נקבע בנפשו, כ"א במעט רגע ומיד מסתלק מצד העדר הכלי לזה מפני חומר הגוף כו'. ויש בזה רבים מאד המטעים את עצמן ונדמה להם בקל שמתענגים בעונג זה הפשוט כו' וא"צ לדבר בהם כלל, כי דמיונות שוא הוא לגמרי הבאה מרתיחות הדמים וקלקול עצמי בכלי המוח הנקרא שקר עצמי (בל"א איין גינא[רטער מענש בטבע דוקא), שאין לזה תיקון לעולם כידוע. ומסתעף מזה שקר ודמיון שוא כ"כ עד שנדמה [לו] שנסתלקה נפשו (הנקרא אויס גיין) ולא יוכל לעמוד בגופו כו'. וגם יראה חזיונות מבוהלות ונוראות כו' ובשוטים כאלה א"צ לדבר. ואמנם דבר השכיח בזה גם במביני מדע שאינם מטעים א"ע, הוא בא מצד תערובות התפעלות הלב בזה כאשר יתפעל בנקודת לבו שלמעלה מהטעם כו' ויתערב בבחי' עונג דיחידה המאיר במקצת כנ"ל, הנה אז ידמה לו אמיתית בהתפעלות העונג הזה הפשוט כו'. וסימנו שבא במורגש בלב בשר וידמה לו שזהו מ"ש כלה שארי קפגולבבי כו'. אך יש בזה תערובות טעות גדול מאד, [ו] הוא להיות שלב בשר הזה מעורב טו"ר מבחי' נוגה, ואיך אפשר שיהי' כלי מוכן לעונג האלהי הזה העצמי, אם לא שנזדכך מחומריותו היטיב, וזה אינו בנמצא כלל, א"כ וודאי אין זה אמת גמור רק מעורב בטעות (הנקרא גינא[רט). אמנם הנה מצד אחר יוכל להיות שיהי' אמת לתכליתו ממש, והוא להיות ידוע שיש התפעלות בלב בשר ג"כ מצד נקודת הלב שנקרא בחי' בהמה שלמטה מן הדעת ששרשה למעלה מן הדעת כו' וכמ"ש [ו] אני בהמות הייתי עמך כו'. והגם שמביני מדע מואסים בזה טח עיניהם מראות שיש בזה שורש העונג העצמי הנ"ל בלי תערובות כלל וכלל, והוא להיות שזהו בא מצד בחי' התמימות האמיתי' שבלב, וכמ"ש והיה תמים, ותמימות זו היינו בבחי' יחידה דוקא שמאיר בלב בנקודה הפנימי'. ואמיתית הסימן ועיקר התנאי בזה, הוא דוקא כאשר עושה התפעלות לב בשר ג"כ בבחי' התמימות דוקא בלי הרגש עצמ[ו] בזה כלל וכלל. כמו ע"ד דוגמא איש המעונה בעינוי קשה שיצעק לבו צעקה פתאומית בלב בשר מנקודת פנימי' נפשו ולבו שהוא עד הנפש ממש כו'. שבוודאי אין בזה שום תערובות כלל רק אמיתת הדבר כמו שהוא בעצם ההיולי ממש כו'. וכן להיפוך בעונג נפלא ביותר כמו שיבשרוהו בהצלת נפשו [מ] סכנת מות ממש וכה"ג שיחיה חיות לבו הבשרי ממש ממקורו העצמי, וכמו ותחי רוח יעקב מבשורת יוסף האהוב כנפשו וכה"ג. וכך יוכל להיות בבע"ת האמיתי שיצעק במר נפשו ביותר מתוך לבו הבשרי עד שנוגע לבחי' יחידה כו'. כמו ראב"ד שיצאה נשמתו קפדבבכי' ולהפך בהתענג על ה' בעונג נפלא ביותר. הרי חיות עונג בשרי זה מגיע לבחי' עונג העצמי' שביחידה כו', והוא התפעלות לב בשר שלמטה מן הדעת ג"כ כמ"ש ואני בהמות כו' כאשר הוא בבחי' התמימות דוקא שאז הוא בלי הרגש עצמו כלל וכלל ואז לא יחשיך לו חומר גופו בזה כידוע ברור בתמימים אמיתי' הנאמנים בלב ונפש עד כלותם ממש מבלי ידעו וירגישו בעצמם שום דבר מה כו'. וזה המין שכיח בפשוטים יותר מבמבינים וחכמים רק שחלוקים במדריגות שונות באמיתת הדבר, ומשכיל עד"ז ימצא הכל ברור כשמש כו' וד"ל.

ואחר כל הדברים והאמת האלה בכל מיני חלוקי המינים הנמצאים באנ"ש, כ"א יכיר את מקומו ומדריגתו וישגיח על עצמו ולא יטעה א"ע לילך בגדולות ממנו. כמ"ש מי יעלה כו'. ואם לא יעלה מסתמא לא ירד ואיש את רעת רעהו לא יחשבו וגם לא יקנאו במעלתו וטובו כי לכ"א יש לו מקום מיוחד והקנאה עושה תערובות קשה בכל דרכיו כו' רק כ"א יעשה כפי מה שהוא בעצם (נא[טירליך ניט נא]ך גימא[כט), וכשיהי' פנאי יש הרבה לדבר בתוכחת מגולה במנהגים רעים וקשים הנמצאים באנ"ש שנסתעפו מימים רבים מסיבות הטעיות ולכל העם בשגגה ה' יכפר בעד שארית [ה] פליטה הנמצאים לבקש קרבת אלהים כו'. וגם יש הרבה לדבר בעיקר ענין מצות עסק התורה לשמה בכמה אופנים שונים אשר זה נעלם גם מרוב מביני מדע ומכש"כ מן הנערים קפהוחדשים. ובאיכות ענין המצות בכל פרטיהם ובצדקה ובגמ"ח הכללי', וגם בענין ההיתר בעומק הלב בפרנסה אשר יכלה בהבל כל ימיו לגמרי מכל וכל, שזהו כל עיקר סיבת הנפילה ברוב אנ"ש גדולים וקטנים ישנים וחדשים עד אשר יערה עליהם רוח ממרום להשיב רוחם כו' ויקיצו משינתם כו'. וזהו עיקר הגלות שנמשל לשינה. כמ"ש בשוב ה' כו' היינו כחולמים כו' וד"ל.

אך אהוביי אחיי וריעיי כל השלמים אתי עד הנפש כו' המקשיבים ושומעים לדא"ח באמת ובאמונה ואין בלבבם שרש פורה ראש כו'. לראות בעין רעה ח"ו, ובפרט מאשר יודעים ומכירים אותי מנעורי יאמינו נא לכל דברי אלה שהמה נאמרים מכל נקודת לבי כמו שהן בהוייתן כלבבי ונפשי בעצם טבעי ומהותי כפי שהורגלתי בהם מנעורי ע"פ הדרכת אאמו"ר ז"ל מדי יום ביומו, ולא יאמר ח"ו שיש בזה דברים נעלמים עוד שאין מגלין אלא לצנועים כו' או שנכתבו כמה דברים לפנים כו', ליתן מקום לאנשי' הבלתי מורגלים עדיין באמיתת הענין כו', כי כאלה, דיבת האנשים החפצים להתגאות ולקנות שם לעצמן לומר רזי לי כו' שאין כל אדם יודע כו', ותולין הכל בי. ובאמת ובאמונה אני נשבע בחיי נפשי האם יש בכל הדברים שפירשתי שיחתי לפניהם אפי' חצי דיבור [ש] לא יצא מתוך נקודת לבבי, והכל נמצאים הם ומובנים לכל מי שטעם טעם בעסק הד"ח מנעוריו. ולפי שמאד הורגלתי מנעורי זה יותר מעשרים שנה בהיכל קדשו של אאמו"ר ז"ל וידעתי ממנו כל פרטי מכאובי אנ"ש ובדקתי בעצמי לב כ"א וטעות כ"א כפי שכח השגתי מגיע ע"ז בניתי כל דברי אלה השומע ישמע כו'. ועל תשובתם אם נתקבל כל דברי האמת האלה לטובתם כל הימים לרצון, ע"י ידידינו המופלג כו' מוכ"ז אני מצפה, [לו] ויהי' למשיב נפש כו' דברי ידידם דורש אמיתת טובת נפשם מלונ"ח כל ימי חיי הבלי.

דובער בהרב אאמו"ר הגאון האמיתי האלקי נזר ישראל ותפארתו כ"ש

מוהר"ר שניאור זלמן ז"ל נבג"מ זיע"א